מימונה במרקש 1936

גשמי אפריל השוטפים שהחלו לרדת בתחילת החודש פסקו פתאום כבמעשה קסמים. השמש הפציעה. ילדות קטנות בשמלותיהן החדשות התמסרו לקטיפת פרחים, בעיקר פרחי הדר. באותה שעה ערכו האימהות על שולחנות בחצרות הפנימיות של הבתים מינים רבים של עוגות. בשעה שש קושט הבית בלבוש מהודר ומשיב נפש והפך לבוסתן של ממש.

כך נפתח מכתבה של לילי אוחיון אל הוועד המרכזי של אליאנס בפריז, ובו תיעוד חגיגות המימונה שהתקיימו בעיר מרקש בשנת 1936. במשפטים למעלה קושרת אוחיון בין המימונה וחג הפסח לאביב, בין הפריחה בחוץ להתחדשות בתוך הבית ומעניקה מקום מרכזי לבנות ולנשים ולהכנותיהן לקראת ערב החג. המכתב, שנחשף כאן לראשונה, בולט בתוך התיעוד הקיים של חגיגות המימונה במרוקו הן משום שנכתב על ידי אישה צעירה ולא על ידי גבר, הן משום שהכותבת שייכת למרחב ולתרבות הים-תיכוניים ובה בעת נטועה בתרבות פרנקופונית. למכתב נודעת חשיבות גם הודות לפרשנויות החדשות שהיא מציעה למסורות המימונה.

לילי אוחיון נולדה ביולי 1914 בביירות, בת למשפחת ששון. היא למדה בבית הספר של אליאנס בעירהּ ובסיום לימודיה נשלחה ללמוד בסמינר למורות של אליאנס בוורסאי שבצרפת. באוקטובר 1934, בתום שלוש שנות הכשרה, נשלחה אוחיון ללמד בבית הספר של רשת החינוך בעיר מקנס שבמרוקו. בבית הספר הכירה את המורה דוד אוחיון, יליד העיר סאפי במרוקו, והם נישאו כעבור שנים אחדות של היכרות ועבודה משותפת.

אוחיון, ככל המורות והמורים ברשת החינוך של אליאנס, נדרשה לשלוח דיווחים על פעילותה החינוכית לוועד המרכזי בפריז. בדוחות שנתיים וחצי-שנתיים התבקשו המורים לכתוב סקירות על הקהילה שבה לימדו, על מוסדותיה ועל אישיה ולתאר את אורחות החיים בה, את המסורות העממיות ואת ההיסטוריה שלה. לאוחיון היה עניין רב בסקירות מסוג זה. במכתבים ששלחה לוועד המרכזי בפריז בולטים תיאורים אתנוגרפיים של אירועים שהשתתפה בהם, וביניהם מכתב הנושא את הכותרת "המימונה במרוקו". היא הייתה למעשה אתנוגרפית אוטודידקטית שכתבה את דוחותיה לאחר עבודת שדה כ"צופה משתתפת"; ליוותה את הקהילה, פיתחה מערכת יחסים אינטימית עם אנשיה, ולקחה חלק פעיל בתרבות שתיארה.

חוקרים נחלקים באשר למשמעות השם "מימונה", מקור החג ומנהגיו. על אף שאוחיון אינה מנסה לתת במכתבה תשובות לסוגיות אלה, היא קושרת בין המימונה לחג הפסח: "הערב האחרון של חג הפסח, ערב הפרידה, נקרא מימונה. הוא נחגג בשמחה בכל מקום, אך השמחה בולטת בייחוד במרקש". היא סבורה שיהודי מרוקו התקשו להיפרד מחג הפסח, חג החירות, ולחזור לשגרת חייהם: "נדמה שהיהודים מבינים כי אין ביכולתם למנוע את סיום החג ועל כן מתאמצים לאחוז בזיכרונות שאספה כל משפחה [בימי החג]". ערב המימונה ויום המחרת אפשרו להם להתפכח בהדרגה מאופוריית החג ומהשאיפה לגאולה ולחזור אט אט למציאות החיים בגולה, שלוותה לא אחת בקשיים כלכליים וביטחוניים. אם כך, ניתן לראות במימונה מעין "טקס מעבר", כהגדרתו של האתנוגרף הצרפתי ארנולד ואן ז'נפ, טקס שבו משנים המשתתפים בהדרגה את מעמדם ומקבלים את זהותם החדשה-ישנה תוך מודעות לזכויותיהם ולחובותיהם.

את הדיווח על חגיגות המימונה פותחת אוחיון בתיאור ההכנות, שכללו קישוט הבית בפרחים ועריכה של מיני עוגות על שולחנות החג. היא מציינת כי בצאת הפסח הכינו הנשים קוסקוס, אותו הגדירה כמאכל הלאומי של מרוקו, ומדגישה כי בערב זה לא עלו על השולחן לחם או מצות. אוחיון אינה מזכירה את המופלטה, שזכתה לפופולריות בחלק מהקהילות במרוקו ומזוהה עם חגיגות המימונה במדינת ישראל, ואף לא את סמלי השפע והמזל שנהוג להציג על שולחן החג.

חגיגות המימונה עצמן נפתחו רק לאחר טקס ההבדלה, שבו מציינת אוחיון את המנהג הייחודי ליהודי מרוקו, לפיו מברך אב הבית בבריאות את בני הבית הנמצאים והנעדרים. היא מתארת את חגיגות השמחה המלוות בשירה, בריקוד ובנגינה על ידי הרכבים מוזיקליים הכוללים כלי מיתר, חליל ותוף. בחגיגות במרקש היא נחשפה למנהג שלא הכירה ממקומות אחרים – צעירים וצעירות מחופשים. במקום שבו היא מתארת את מנהג התחפושות היא מציינת בסוגריים כי "מנהג זה קיים רק במרוקו; בכל מקום אחר: סוריה, פלסטין, פרס, מסופוטמיה, המסורת אינה כוללת תחפושות". הבלשן משה בר-אשר כתב לפני שנים אחדות כי בחבל תאפילאלת במרוקו נהגו ילדות להתחפש לנשים נשואות וגברים התחפשו לשליחים דרבנן ולדמויות נוספת. דומה שההתחפשות הייתה חלק מטקס המעבר ובו לבשו בני הקהילה ובנותיה זהויות אחרות, זמניות, בטרם חזרו לזהותם המקורית ולשגרת חייהם.

בחגיגות השתתפו, לפי דיווחה של אוחיון, קרובי משפחה, חברים ואורחים יהודים שביקרו בעיר והוזמנו לחגוג בבתי המקומיים. הסוציולוג הרווי גולדברג ציין במחקרו שגם מוסלמים לקחו חלק בחגיגות המימונה במרוקו; מחקרו של גולדברג ומקורות נוספים המתארים נוהג זה מקבלים משנה תוקף בשורות הבאות מהפיוט "אתם יוצאי מערב" לרבי דוד בוזגלו: "שָׁמָּה עִבְרִים וַעֲרָבִים, יַחְדָּו כֻּלָּם מְסֻבִּים / וְאֶת לִבָּם מְטִיבִים. עִם כְּלֵי שִׁיר וּנְגִינָה". החגיגות המשותפות ליהודים ולמוסלמים נעדרות מתיאוריה של אוחיון, אם משום שבחגיגות בהן התארחה לא השתתפו מוסלמים ואם משום שלא זיהתה את המוסלמים בין החוגגים או בין הרכבי הנגינה המעורבים, הקוסמים, הלוחשים לנחשים ומספרי הסיפורים, שהעידה כי הופיעו בערב המימונה בבתים שביקרה.

מקום מרכזי העניקה אוחיון בתיאוריה לצעירים וצעירות בני דמותה. "זהו [המימונה] אחד הרגעים המאושרים ביותר בחיי הצעירים, הממתינים בקוצר רוח לחגוג בו את אירוסיהם. שמחה מתוקה לכלות החדשות, הצעירות מדי והשמחות מדי. ברגעים אלה בחייהן הן חושבות רק על האושר ועל אלפי החלומות, מבלי לחשוש מהמשא, מהדאגות ומהצער של מסע החיים". הבלשן אהרן ממן טוען כי ערב המימונה היווה מועד להתקשרות בין משפחות וערב לסיכום "עסקאות" נישואין. לדידו, "לִילַת לְ-מִימוּנָה", הדרך שבה הוגים יהודי מרוקו את שם החג, משמעותו "הלילה של המימונה" ופירושו בעברית "הלילה של בת המזל", זו שמצאה את זיווגהּ.  

בניגוד לשמחת האירוסין שמקבלת ביטוי במקורות שכתבו גברים, מציגה אוחיון את המימונה כהזדמנות האחרונה של הצעירים, ובעיקר של הצעירות, ליהנות מחיי החופש בטרם יקבלו על עצמם את עול מחויבות הנישואין ומלאכת החיים. מדבריה עולה הַקְבלה מעניינת בין סיום חג הפסח והרגעים האחרונים של חגיגות המימונה, רגע לפני החזרה לשגרת החיים, לסיום פרק הילדות של אותם צעירים והחגיגות אחרונות לפני נישואיהם. ייתכן שאוחיון כתבה דברים אלו מתוך כאב אישי על התבגרות מהירה, לימודים בפריז ועבודה בארץ זרה. עוד היא כותבת: "לא נחריב לצעירים את השמחה וניתן להם ליהנות מבלי לספר להם כי הקיום מאפשר לנו תקופה קצרה לחיבור סונטות באביב המתוק". 

החגיגות נמשכו עד ארבע לפנות בוקר, ועם עלות השחר הלכו הגברים להתפלל שחרית. אוחיון מעירה כי התפילה לא התקיימה בבית הכנסת אלא בקברי צדיקים. עם חזרת הגברים מהתפילה צעדו המשפחות לפיקניק בגני אגדל (Jardins de l'Agdal), דרומית לשכונת היהודים במרקש. היו אלה גנים ובהם מטעים של עצי פרי הדר, תאנים, עצי זית ורימונים המושקים באמצעות מערכת של מספר בריכות ותעלות. בגני אגדל נהגו הנשים להכות שבע פעמים בידיים על המים בבריכות והגברים טבלו את רגליהם ושטפו את פניהם כסימן לברכה ושפע. מנהגים אלה תיאר חוקר הפולקלור יששכר בן-עמי.

כבת המרחב הים-תיכוני הטיבה אוחיון לתאר את חגיגות המימונה. במכתבה בולט סגנון אינטימי ואמפתי, נטול עמדה מתנשאת ואוריינטליסטית המוכרת מדיווחים של מבקרים אירופים. יתר על כן, היא משווה מספר פעמים בין חגיגות המימונה לחגיגות שמיני עצרת המוכרות לה מהמזרח התיכון, כור מחצבתה. ההיסטוריון זאב חיים הירשברג כתב על מנהגים מגוונים לחגיגות המימונה בקרב הקהילות היהודיות בצפון אפריקה, במזרח התיכון, באימפריה העות'מאנית ואף בכורדיסטן. ואכן אוחיון מדגישה כי המימונה נתפסת במרוקו כחג גדול ורב משמעות כפי שנתפס החג המקביל לו במזרח.

לצד התרבות הים-תיכונית מגיחה מבין השורות הכתובות בצרפתית התרבות הפרנקופונית שאימצה אוחיון בימי לימודיה בביירות ובפריז. במכתבה היא יוצרת הקבלה אנכרוניסטית בין האמנציפציה של יהודי צרפת לאחר המהפכה לאמנציפציה לכאורה של עם ישראל היוצא ממצרים לאחר שנות העבדות. היא מוסיפה ומזכירה פרקים מההיסטוריה היהודית שבהם ביקשו רודנים לדכא את היהודים ולמנוע מהם חירות, שוויון וצדק, באופן המהדהד את ערכי הרפובליקה הצרפתית – "חירות, שוויון ואחווה" (Liberté, Égalité, Fraternité) – שעל ברכיהם התחנכה ואף חינכה את תלמידותיה.

אוחיון מסיימת את מכתבה באמירה קהילתית ואישית: "הקהילה עושה מאמץ להעניק זוהר למימונה ולחגוג אותה בטקסים ובשמחה רבה. אני שומרת ואשמור את הזיכרונות הנפלאים מהמימונה שביליתי במרקש". זיכרונותיה ומחשבותיה של לילי אוחיון על חגיגות המימונה במרוקו, המובאים כאן כעבור למעלה משמונים שנה מאז נכתבו, מציעים, נוסף על עדויות אחרות המוכרות לנו, נקודת מבט רעננה –נקודת מבטה של אישה צעירה הנטועה במרחב הים-תיכוני-פרנקופוני.  

המאמר פורסם במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" של שביעי של פסח, כ' בניסן תשע"ט, 25.04.2019.

לעולם לא בבית: ז'קלין כהנוב ורשת הכותבים הפוסט-קולוניאלית

ז'קלין כהנוב, האינטלקטואלית והסופרת ילידת קהיר, נולדה ב-18 במאי 1917, לפני מאה שנים בדיוק. כהנוב מזוהה יותר מכל עם המסות שכתבה ושיצאו לאור בכתב העת קשת ובכתבי עת נוספים. המסות המשלבות מבט אוטוביוגרפי ועיוני כונסו בשלושה ספרים שיצאו לאור, אחד בחייה והאחרים בשני העשורים האחרונים. הרומן שחיברה "סולם יעקב" פורסם לפני שלוש שנים בתרגום לעברית בשיתוף הוצאת גמא והוצאת יד בן צבי. לאחרונה חשף החוקר דוד אוחנה בבמה זו ארבעה שירים שחיברה לפני מותה. דוד גדג'

מלבד כתיבתה המסאית והספרותית, כתבה כהנוב עשרות ביקורות ספרים לעיתון מעריב וקרוב לחמישים רשימות שאיתרתי מוסיפות היבט נוסף למכלול פועלה. הרשימה הראשונה פורסמה בסוף שנות החמישים והאחרונה באמצע שנות השבעים. חלק קטן מסקירות אלו נדון על ידי חוקרים בבמות שונות אך לא בוצע דיון במכלול הביקורות כטקסט אחד. עיון שיטתי, תמטי וכרונולוגי, חושף את המרחב התרבותי, הלשוני והגאוגרפי בו נעה כהנוב, את ארון הספרים שלה ולמעשה את המדף שהיה מועדף עליה, את דעותיה ותפיסותיה במגוון נושאים ובעיקר את המסרים שניסתה בכוח עטה המוגבל להעביר לקוראים בישראל הצעירה.

כהנוב כתבה ביקורות על ספרים שפורסמו בצרפתית ובאנגלית. ניתן לסמן בבירור שלושה מרכזים אינטלקטואליים אליהם נשאה את מבטה: פריז, לונדון וניו-יורק. למרות שבחרה להתגורר בישראל, שלוש הערים בהן חיה בתקופות שונות בחייה נשארו עבורה במרכז, ובכך שמרה על מרחבה התרבותי על חשבון התערותה במרחב התרבותי הישראלי. בכל רשימות הביקורת לא מצאתי ולו רשימה אחת על ספר שיצא לאור בישראל. כהנוב לא התעניינה רק בספרות שנכתבה על ידי סופרים שנולדו בצרפת, אנגליה או ארצות הברית אלא גם, ואולי בעיקר, בסופרים ממדינות שהיו נתונות תחת שלטון קולוניאלי של צרפת ואנגליה.

כך המרחב הפרנקופוני שנפרש ברשימות נע מפריז לצפון אפריקה, אל אפריקה שמדרום לסהרה ועד למזרח התיכון. המרחב האנגלי משתרע מניו יורק עד הונג-קונג ועובר בלונדון, דרום אפריקה, המזרח התיכון, ותת היבשת ההודית. הנקודות שמסמנת כהנוב על הגלובוס באמצעות רשימותיה כוללות סופרים, משוררים, אמנים ואינטלקטואלים שניתן לראותם כקהילה מדומיינת טרנס-לאומית בעלת רעיונות ותפיסות משותפים. המרחב שמתחה כהנוב ברשימות ושראתה עצמה חלק ממנו כווץ בשיח אודותיה לאגן הים התיכון בלבד. התפיסה הלבנטינית המשלבת "מזרח ומערב", רב תרבותיות, היברידיות או תלישות תרבותית אינה ייחודית לאגן הים התיכון וניתן לאתרה בכל המרחב הפוסט קולוניאלי עליו דיווחה ברשימותיה. ייתכן שזיהויה הבלעדי עם הלבנטיניות נבע מהפופולריות לה זכתה סדרת המאמרים "דור הלבנטינים" שכתבה ומהעדר תשומת לב מספקת למכלול כתביה.

היא פתחה את אחד ממאמריה בפסקה האוצרת בתוכה את רשת הכותבים, אישיותם ומטרת כתיבתה בעיתונות הישראלית כסוכנת של תרבותיות אחרות: "יש משמעות לעובדה כי כתב-עת כמו 'ניו-יורקר' שנועד לקהל משכילים מובחר למדי, מקדיש כשליש מכתבותיו, סיפוריו, מאמריו, וביקורותיו לארצות לא מערביות – לארצות אפריקה, המזרח-התיכון, אסיה ובמיוחד הודו. הדברים נכתבים לעיתים קרובות על ידי סופרים שהם עצמם תוצרי כלאים של תרבות מעורבת. אחדים חזרו לארצותיהם, אחרי לימוד באוניברסיטאות מערביות. אחדים מתגוררים בחו"ל, תוך הרגשה של נאמנות כפולה. וכולם מגששים ומחפשים דרך. מאחורי כל הספרות הזאת מזדקר העיקרון, שצריך לדעת ולהכיר עמים אחרים וחברות אחרות. זוהי ספרות כל-עולמית של 'מעבר', אם כי איש אינו יודע – לאן 'עוברים'".

כהנוב חשפה את הקורא הישראלי לסופרים ומשוררים הודים שכתבו ספרות "מעבר". ברשימה מאוגוסט 1960 סקרה שני סיפורים קצרים של הסופר ואד מטה המתארים את הקרע שנפער בתוכו כשחזר לבקר במולדתו לאחר שנים בהן למד במוסדות היוקרתיים בייליול קולג' (Balliol College) ואוניברסיטת הרווארד. הוא לא שלט בשפה המקומית, התקשה לקבל את הפערים המעמדיים והכלכליים במדינה ולא הצליח למצוא דרך לגשר על התהום התרבותית שנפערה בינו לבין המקומיים. "כל אדם מוכרח להשתייך אולם אלה מביננו, שנולדו באור בין הערביים של הראג' הבריטי, נפצעו לכל ימי חייהם". כהנוב הזדהתה עם דבריו של מטה והקדימה אותם במשפט כשקשרה בין גורלם של אינטלקטואלים במזרח הרחוק ובאגן הים התיכון הכולל גם אותה, "בכישרון רב הוא מתאר את צרתם הנפשית של המשכילים, בין אם הם בבומביי, דמשק, קאזאבלאנקה או בכל מקום אחר".

בשנת 1961 סיקר המשורר ההודי-בריטי דום (דומיניק) מוראס בשליחות של כתב העת הספרותי הבריטי Encounter את משפט אייכמן בירושלים. בעקבות פגישה של כהנוב עם המשורר הצעיר כתבה מאמר ובו סקרה את שירתו. היא תיארה אותו כבן כלאיים שבדמותו משתלבים מזרח ומערב באופן הרמוני שאינו מושלם, "ידיו הארוכות עד לבלי-האמן מתנועעות בחן של רקדן הודי בעוד ששפתיו דובבות אנגלית נהמנית… המשורר הצעיר אינו מדבר אף שפה הודית. תרבותו היא אנגלית, אולם שירתו היפה, הזורמת והצלולה, מהדהדת בדימויים המזכירים את הודו, ובשעה שהוא מדבר חש המאזין את אהבתו אל ארץ מולדתו". לימים יכתוב מוראס אוטוביוגרפיה שכותרתה "לעולם לא בבית" (Never at home) המגלמת את גורלם של אינטלקטואלים כמוהו וככהנוב בעלי זהות שסועה וקרועה בין עולמות, שנעו ונדו ללא בית.

כהנוב פתחה לקורא הישראלי אשנב לאפריקה שמדרום לסהרה. "להכיר את הספרות האפריקנית החדשה", היא כתבה בפתח אחד ממאמריה, "משמע לגלות יבשת, לגלות עולם… לגלות את הממשות האנושית של אפריקה… מגיעים אלינו מכל עבר הקולות האפריקניים הללו, בפרצם את מסך אי הידיעה, אשר הפריד עד כה בינינו לבין העמים הרבים של העולם הזה". כהנוב סקרה שירים וסיפורי עם שהועלו לראשונה על הכתב ויצירות של סופרים ומשוררים שנכתבו במפגש של אפריקה עם הכובש הקולוניאלי. בין היתר תרגמה משירתם של אמה סזר, רנה מאראן ופול ניז'ר. באחד ממאמריה המרתקים שכותרתו "מנין בא לאדם צבע עורו" דנה ב"קונפליקט צבע העור" שנולד מהמפגש בין ילידי אפריקה והודו עם האדם הלבן, ובו היא סוקרת סיפורים הדנים בנושא מנקודת מבטו של האדם השחור. בסיפורים אלה מואדר היופי שבגוון הכהה במעין אקט של התנגדות לגזענות על רקע צבע העור. התעניינותה של כהנוב באפריקה הניבה פירות שמעבר לסקירות העיתונאיות ובשנת 1963 פורסם הספר "סיפורים אפריקאיים בני זמננו" שערכה והקדימה.

ברשת הכותבים ששירטטה כהנוב ברשימותיה הקדישה מספר רשימות לאינטלקטואליות, סופרות ומשוררות. היא כתבה על הצרפתיות, הסופרת פרנסואז סאגאן, הפילוסופית סימון דה-בובואר, העיתונאית פרנסואז ז'ירו, האנתרופולוגית ז'רמן טיאון, כמו גם על האמריקאיות, הסופרת מרי מקארתי והאנתרופולוגית רות בנדיקט. בסקירות שכתבה על ספרי נשים התייחסה כחלק מהדיון הפמיניסטי לכתיבתן הנשית. "זאת נקודה שאני נוהגת לשים לב אליה, בשעה שאני קוראת ספר שנכתב על-ידי אישה", כתבה כהנוב באחד ממאמריה. בכך הטרימה את רעיון "כתיבה נשית" (écriture féminine) שטבעה הסופרת והפילוסופית הצרפתייה הלן סיקסו. כחלק מגישתה זו ביקרה נשים שניסו לחקות בכתיבן את הגברים ומאידך שיבחה את אלה שלדעתה הביאו לעולם הספרות זווית ראיה נשית. לדידה, כתיבה נשית היא כתיבה שעוסקת באהבה ובנפש האדם. היא כתיבה אוטוביוגרפית, אינטואיטיבית ופיוטית. היא כתיבה בה לא נשמעים גלגלי השיניים במוח האנושי אלא הלמות הלב. כהנוב החמיאה לכתיבתן של מרי מקארתי ופרנסואז סאגאן וכתבה על האחרונה: "היופי המעודן של סגנונה קשור בהשלמה הזאת עם נשיותה… היא משכללת את אמנות הכתיבה שלה בעמל סבלני… סופרת מצליחה איננה חייבת להעיף קורנס ולהתחרות עם הגברים 'על קרקע שלהם'".

לבד מכתיבתה החוזרת על נשים ניתן לסמן אישים, נושאים ומרחבים נוספים אליהם חזרה ברשימותיה במשך חמש עשרה שנות כתיבה במעריב. בולטת התעניינותה במרכז האינטלקטואלי הצרפתי יותר מהבריטי או האמריקני כמו גם בחוקרים ומחקרים על החברה והתרבות בארצות ערב. כך כתבה לדוגמה סקירה על המחקר "הקהילות היהודיות בדרום מרוקו" שפרסם בראשית שנות השישים איש החינוך והחוקר הצרפתי פייר פלאמאן בשני כרכים. המחקר המקיף, שראתה בו תרומה משמעותית להכרות עם קהילה יהודית שבאותם ימים נקלטה בישראל, לא תורגם עד היום לעברית. היו סופרים אליהם חזרה בכל ספר חדש שהוציאו, בהם הסופר היהודי-צרפתי ממוצא תוניסאי אלבר ממי, שאין ספק כי הזדהתה עם יצירתו. את דבריה על ממי אפשר לקרוא כאילו כתבתם על עצמה: "ממי עצמו עומד על זכותו להיות כל מה שהוא: אינטלקטואל יהודי, יליד תוניסיה ואזרח צרפת – בלי לוותר על חלק כלשהו מעצמו. וכמובן הוא טוען לזכותו להיות שווה לכל אדם ושונה מכל אדם, בכל מקום שהוא".

נוכחותה של כהנוב בשדה העיתונות נשכחה כמו חלקים אחרים מכתיבתה. ניסיונה להגיש לקורא העברי ספרות קוסמופוליטית מהמזרח התיכון, אפריקה והמזרח הרחוק בימים בהם שלטה בישראל אידאולוגיית כור ההיתוך נדון לכישלון. התרבויות שהביאו העולים מאירופה, ואף יותר אלה מארצות האסלאם, נדחקו לשולי התרבות העברית שהחלה בבנייתה בראשית המאה העשרים וביצרה את חומותיה לאחר הקמת המדינה והעלייה הגדולה. כל שכן תרבות לא יהודית זרה מאפריקה, המזרח הרחוק או מארצות ערב נתפסה כמאיימת על שלמות התרבות הלאומית שנבנתה. מרבית הספרים שסקרה כהנוב בשנות השישים תורגמו לאחר מכן לעברית החל משנות השמונים ובכך מעידים על שינוי המגמה בחברה הישראלית. ייתכן כי זו גם העת לחזור ולקרוא ברשימות של כהנוב ודרכן לגלות מחדש אוצרות תרבות ובעיקר ללמוד על הכותבת עצמה.

המאמר פורסם בגרסה מקוצרת במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" ביום שישי, 19.05.2017.

"עברו עלי עשרה חודשים נהדרים": פליטים יהודים אירופיים במרוקו במלחמת העולם השנייה

בשנות מלחמת העולם השנייה מצאו אלפים מיהודי אירופה מפלט זמני בערי החוף במרוקו בחפשם מנוח לכף רגלם בדרכם לאמריקה הצפונית או הדרומית. הם שהו בממלכה שבועות, חודשים ולעתים שנים, ובתקופה זו זכו לתמיכה מהוועד לסיוע לפליטים שהקימה וניהלה עורכת הדין הלן קאזס בן-עטר. הוועד סייע לפליטים להסדיר את מעמדם המשפטי במרוקו, למצוא מקומות מגורים ולהשיג חוזי עבודה, כדי למנוע את כליאתם במחנות למסתננים ולאפשר להם להמשיך לחיות חיים נורמליים בצל המלחמה.

הירתמותה של הקהילה היהודית במרוקו לטובת הפליטים היהודים מאירופה לא זכתה למקום הראוי לה בשיח בישראל על מלחמת העולם השנייה והשואה. המחקרים שנכתבו על הפליטים היהודים במרוקו בתקופת מלחמת העולם השנייה עסקו בעיקר בתמונה הרחבה. רק מיעוטם הביאו סיפורים אישיים של פליטים בתקופת שהייתם במרוקו, וכמעט ולא נכתבו מחקרים שהציגו את מפגשם של הפליטים עם הקהילה היהודית המקומית ועם תרבותה. החלל שנוצר במחקר ובשיח בחברה הישראלית נובע מכך שמרבית היהודים מאירופה שמצאו מקלט במרוקו היגרו לארצות הברית או למדינות דרום אמריקה וקולם לא נשמע בישראל. יהודי מרוקו שפתחו להם את בתיהם עלו לישראל, נדחקו לסְפָר הישראלי עם קולם ועם ההיסטוריה שלהם, כולל זו מתקופת מלחמת העולם השנייה.

התפתחות מחקר זה ושינוי בתודעה הישראלית עשויים להתרחש באמצעות איתורם של אוטוביוגרפיות, זיכרונות, יומנים ומכתבים אישיים המכונים במחקר ההיסטורי בשם הכולל אגודוקומנטים. מדובר בטקסטים בהם המחבר כותב על מעשיו, מחשבותיו ורגשותיו, כהגדרתו של ההיסטוריון ההולנדי רודולף דקר. האגודוקומנטים מטבעם מעמידים במרכז היצירה את "האני" אך בה בעת "האני" מוצב במערכת גדולה יותר השופכת אור על תקופה, אירועים, מקומות ודמויות נוספות. האגודוקומנטים מטבעם סובייקטיביים וכוללים אלמנטים דמויי רומן ועל כן נתפסים כמקורות לא מהימנים. אולם השוואה בין מספר טקסטים מאפשרת במידה מסוימת לשפוך אור על התקופה המתוארת בהם בהיבטים שונים.

שני חיבורים אוטוביוגרפיים האוצרים בתוכם פרק על תקופת המלחמה במרוקו הם "חיים בצל משפחת פרויד" (Living in the Shadow of the Freud Family) שנכתב על ידי סופי פרויד, נכדתו של זיגמונד פרויד, שמצאה מקלט עם אמה בקזבלנקה, וספרו החדש של איש החינוך והסופר יליד מרוקו אשר כנפו "הכינור ואני: וריאציות לכינור ולביוגרפיה". פרויד וכנפו מאפשרים לקוראים להביט דרך אשנב ייחודי על המפגש בין הפליטים מאירופה לקהילה היהודית במרוקו בשנות המלחמה. החיבורים משלימים זה את זה במגדר (נערה ונער), במעמד (נזקקת ומסייע) ובתרבות (יהודית-גרמנית ויהודית-מרוקאית), ומעצבים יחד תמונה מורכבת של התקופה.

Living in the Shadow of the Freud Family, ספרה של סופי פרויד

סופי פרויד נולדה בשנת 1924 בוינה. אביה היה עורך הדין ד"ר מרטין פרויד, בנו בכורו של זיגמונד פרויד שניהל את פרסום ספריו. אמה ארנסטין (אסתי) לבית דרוקר עסקה בהוראת טכניקות דיבור ללקויי שמיעה ודיבור. במרץ 1938, לאחר סיפוח אוסטריה לרייך השלישי, עזבה המשפחה לפריז. היחסים בין בני הזוג התערערו ומרטין פרויד יחד עם בנו, אחיה של סופי, עזבו לאנגליה. ביוני 1940, ימים אחדים לפני כיבוש פריז נסו סופי ואמה לניס ומשם למרסיי. בדצמבר 1941 הפליגו לקזבלנקה והתגוררו בעיר עד ספטמבר 1942, עת קיבלו ויזת כניסה לארצות הברית ובה הקימו את ביתן החדש. האם, ארנסטין, המשיכה בקריירה שלה וסופי הקימה משפחה, עבדה כעובדת סוציאלית ובהמשך כחוקרת בתחום. פרויד מתגוררת בבוסטון.

 

הכינור ואני, ספרו של אשר כנפו

אשר כנפו נולד בשנת 1935 במוגאדור למשפחת רבנים ומשכילים ידועה מצאצאיו של הרב והמקובל יוסף כנפו. רבי דוד כנפו, סבו של אשר, היה משכיל עברי שהוביל פעילות אינטלקטואלית וחינוכית בעירו בהשפעת תנועת ההשכלה היהודית המזרח אירופית. שלמה-חי כנפו, אביו של אשר, שימש רב וחבר בוועד הקהילה בעיר. אשר התחנך בבתי הספר של כי"ח בעירו ובקזבלנקה ועלה בראשית שנות החמישים במסגרת עליית הנוער לישראל. הוא שימש כל חייו איש חינוך ולאחר שפרש החל בקריירה ספרותית ומחקרית.

בספרו האוטוביוגרפי מתאר כנפו את מפגשו עם משפחת פליטים יהודים מאנטוורפן שהוריו אירחו בביתם בימים שעדיין לא מלאו לו עשר. תיאוריו על כן מוגבלים לחוויותיו של ילד ומרביתם מתרחשים במרחב הפרטי של הבית. סביר להניח כי חלק מהאירועים שהביא נשמרו בזיכרונו באמצעות סיפורים שסופרו במשך השנים על ידי הוריו ואחיו המבוגרים. פרויד הגיעה למרוקו כנערה בת שמונה-עשרה וזכרה אירועים ופרטים רבים שכתבה לאחר מכן בספרה, תוך שהיא מסתייעת באוטוביוגרפיה שכתבה אמה ובזיכרונות שהיא עצמה כתבה בימי המלחמה. עבור כנפו היתה מרוקו בית ונוף ילדותו, בעוד שבעבור פרויד מדובר בגילוי של ארץ מוסלמית באפריקה, תחת שלטון צרפתי קולוניאלי.

מפגשה עם העיר מתואר כך: "טיילנו ברובע הערבי. קשה לתאר עוני כמו זה. אנשים לבושים סחבות, שכובים ברחובות, ללא כל חוש לניקיון. דומה שנוח להם בעליבותם. מגוון של אנשים צועד ברחובות. הנשים מכוסות בכל גופן ורק עיניהן בולטות מתוך צעיף לבן. אלה שאינן חובשות כיסוי ראש הן נשים יהודיות מקומיות. ניתן לזהות את היהודים לפי הכובע השחור שהם חובשים אך גם לפי המבע החכם ותווי פניהם העדינים. ישנם יהודים רבים, והם מלוכלכים כמו האחרים, אך לבושים בבגדים שחורים. רבים מהם עיוורים." תאורה של פרויד, המתועד גם באוסף צילומיה המרשים שנמסר למוזיאון השואה בוושינגטון, דומה לזה של נוסעים אירופיים שביקרו בצפון אפריקה לאורך ההיסטוריה ובעיקר למבטם של נוסעים יהודים. התיאור האוריינטליסטי של המוסלמים התרכך בעת שתיארו את היהודים, שחיו בתנאים דומים לאלה של המוסלמים וחלקו את אותה תרבות וזאת בשל הקשר הדתי המשותף שיצר סולידריות כלל יהודית.

אולם פרויד אינה מציירת תמונה חד ממדית ושלילית והיא מתארת גם את השכונות של בני המעמד הבינוני והגבוה בקזבלנקה. בחודשים בהם שהתה בעיר התארחה בבית משפחת קוריאט שפתחה לה את ביתה ואיפשרה לה חיים שפויים לצד משפחות בקהילה היהודית בקזבלנקה שאימצו תרבות צרפתית או ספרדית והשתייכו למעמד הגבוה. "עברו עלי עשרה חודשים נהדרים של מתבגרת נורמלית עם מסיבות, פיקניקים בחוף הים, מדורות בדיונות, טיולים לחווה בבעלות של אחד מחברנו, בה למדתי רכיבה על סוסים ומשחקי בנים בנות. כל האושר הזה התקיים תודות לכך שפלור הכירה לי את מעגל חבריה הרחב, שכלל בנים ובנות ממדינות שונות שהתגוררו באותם ימים בקזבלנקה." פלור, הבת הצעירה למשפחת קוריאט הפכה לחברתה הטובה של סופי בימים בהם שהתה במרוקו.

למרות ימי המלחמה ושלטון וישי במרוקו השלימה פרויד את לימודיה לבגרות ואף ניגשה יחד עם פלור למבחנים ברבאט הבירה. היא ואמה קשרו קשרי חברות טובים עם מנהל הספרייה העירונית בעיר ושאלו ספרים שאת חלקן הזכירה ביומנה ובהם ספרו של החוקר הצרפתי הנרי ליכטברגר על המשורר הגרמני היינריך היינה, ספריו של לנין ואף את ספרו של סבה "מבוא לפסיכואנליזה". בימי שלטון וישי פוטרו רופאים יהודים מקומיים ממשרתם בבתי החולים הציבורים וסופי ואמה מספרות כיצד הקימו רופאים אלה מרפאה בה העניקו שירותי רפואה דחופה לחסרי אמצעים בקהילה היהודית. האם שביקרה במרפאה החליטה לסייע לקהילה המקומית והקימה כיתה בה לימדה ילדים חירשים מיומנויות דיבור, קריאה וכתיבה.

פלור ואמה הוקירו את הכנסת האורחים של משפחת קוריאט. האם כתבה "משפחת קוריאט הפכה תקופה בלתי נסבלת לנסבלת ואף לנעימה. אני עדיין אסירת תודה למשפחה ומצטערת שלא התאפשר לי לגמול להם על החסד שעשו עמדי." הבת הוסיפה "אימוצנו על ידי משפחת קוריאט עשה את ההבדל גם עבורי והפכתי למעשה לבתם המאומצת." סופי מציינת כי בית המשפחה היה פתוח גם עבור פליטים נוספים שמצאו מקלט בקזבלנקה ובכל הארוחות סעדו סביב לשולחן יותר מעשרה אורחים.

בדומה למשפחת קוריאט פתחה משפחת כנפו את ביתה למשפחת לוין ותוך תיאור הסיפור המשפחתי נחשף מנגנון הפעולה של הוועד לסיוע לפליטים: "הקהילה היהודית נטלה על עצמה לאמץ את הפליטים, ופנתה אל המשפחות המבוססות של מוגדור בבקשה שכל בית אב יקלוט משפחה. אף על פי שכאמור לא נמנינו עם המשפחות המבוססות, נהנינו ממעמד מיוחד בקרב היהודים בזכות סבי ז"ל, ר' דוד כנפו, שהיה רבה של הקהילה ודיינה. אבי, מנהיג טבעי בזכות עצמו, חש חובה, כבנו של הרב וחבר בוועד הקהילה לשמש דוגמה לאחרים."

בשונה מהכרת התודה הרבה של בנות פרויד למשפחת קוריאט מתאר כנפו את גברת לוין כאישה קשה וממורמרת שהרבתה להתלונן על תנאי המחייה עמם נאלצה להתמודד במרוקו בשונה מהתנאים אליהם הורגלה בבלגיה. המפגש בין שתי המשפחות יצר לא מעט משברים על בסיס תרבותי וכלכלי שכנפו מתארם בספרו. האכזבה ממשפחת לוין הגיעה לשיאה ביום בו עזבו לארצות הברית וחשפו בפני משפחת כנפו יהלומים ותכשיטים שהסתירו במשך שנתיים וחצי בהם התארחו בביתם ובאו במגע ישיר עם הקשיים הכלכליים של המארחים. כנפו תוהה בספרו: "מה דחף את גברת לוין לחשוף בפני אמי את סודה הגדול. האם הייתה זו מצידה מחווה של ידידות או של אמון? או שמא היה זה אקט של התגרות, להראות לאמי עד כמה תמימים אנחנו – או טיפשים! ועד כמה אנחנו משתייכים לגזע הולך ונעלם בעולמנו הציני."

בשתי האוטוביוגרפיות מתארים כנפו ופרויד ימים בתקופת המלחמה בהם פשטו להקות ארבה על מרוקו. שניהם בחרו להשתמש בצירוף המקראי "מכת ארבה" בתיאורם את האירועים. פרויד תיארה ימים אלה כאסון שנוסף למלחמה בו כילו הלהקות את כל הצומח בעיר וסביבותיה ואת חוסר האונים של הרשויות בהתמודדות עם האויב הנוסף. בשונה מתיאורה השלילי של פרויד נזכר כנפו בימי "מכת הארבה" כהזדמנות ללכידת ועישון הארבה למאכל. בנם הבכור של משפחת לוין, אדואר, התאהב במעדן המקומי ואכל אותו למרות זעזועה של אמו.

האוטוביוגרפיות של פרויד וכנפו שופכות אור על מפגשם של הפליטים עם הקהילה היהודית במרוקו. שני החיבורים מציגים קווים דומים ושונים על המפגש בין יהודי אירופה ויהודי מרוקו שאילולא המלחמה סביר להניח שלא היו נפגשים לעולם. החיבורים חושפים את הסיוע של המשפחות המקומיות שאירחו בביתם ודאגו לצרכי האורחים עמם חלקו דת ולעיתים תרבות משותפת. סיפורם של פרויד וכנפו הם שני סיפורים מתוך מאות שממתינים להיגאל מהכתובים. באופן זה ניתן יהיה להציג פרשה היסטורית של הסולידריות של יהודי מרוקו עם יהודי אירופה, שיש בכוחה לסייע בעיצוב השיח היום בישראל.

*ברצוני להודות לפרופ' דניאל שרוטר מאוניברסיטת מינסוטה על כך שהסב את תשומת ליבי לאוסף תמונות שצילמה פרויד במרוקו (השמור במוזיאון השואה בוושינגטון) שדרכו הגעתי לטקסטים שפרסמה.

המאמר פורסם במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" ביום שישי, כ"ה בניסן תשע"ז, 21.04.2017

 

 

המפגש של חנה ארנדט ו"תקומה לתרבות ישראל" עם הקהילה העברית בקזבלנקה

בוודאי שמעת על כך שאנחנו מתכננים חקירה בנוגע למקום הימצאם של אוספים יהודיים שאולי עוד נמצאים בספריות אוניברסיטאיות וציבוריות גרמניות או בידיהם של סוחרי ספרים. […] יש, כמובן, כל מיני בעיות משפטיות, הרצינית ביותר היא שמוסדות גרמניים היו אמורים לדווח על כל נכס יהודי מוחרם שקיבלו בזמן השלטון הנאצי, אבל אף דו"ח אחד כזה הוגש. מה שצריך בעניין הזה הוא מעין חוש בלשי, ואני מוכרחה להודות שיש לי אמונה מלאה בך בכל הקשור לזה.

דברים אלה כתבה בספטמבר 1949 הפילוסופית הפוליטית חנה ארנדט אל בעל החוש הבלשי הלא הוא חוקר הקבלה גרשום שלום. המכתב מופיע בספר "חנה ארנדט וגרשום שלום: חליפת מכתבים", שראה אור בעברית בהוצאת בבל. חליפת המכתבים חושפת בין היתר את פעילותם המשותפת בארגון היהודי הבינלאומי "תקומה לתרבות ישראל" (Jewish Cultural Reconstruction).

הארגון הוקם בשנת 1947 בגרמניה ושם לו מטרה להציל את אוצרות הרוח והתרבות היהודיים ששרדו את חורבן יהדות אירופה. בין השנים 1949 ל-1952 תרו חברי הארגון אחר נכסי תרבות יהודיים שנבזזו על ידי הנאצים בתקופת המלחמה ובהם אוספי אמנות, ספריות וספרים נדירים, ארכיוני קהילות, ספרי קודש, ספרי תורה ותשמישי קדושה. לנוכח הרס החיים היהודיים באירופה נבצר מהארגון לשקם או להשיב את נכסי התרבות לקהילות שהושמדו, ולכן הוא התרכז באיסוף, קיטלוג וחלוקה מחדש של אוצרות התרבות שלא נמצאו להם בעלים, בהתאם לצרכים של הקהילות היהודיות בעולם שלאחר המלחמה.

הוועד המנהל של הארגון קבע בינואר 1949 סדר קדימויות לחלוקה: עדיפות ראשונה ניתנה לספרייה הלאומית ולמוזיאון בצלאל בירושלים. עדיפות שנייה הוענקה לקהילות היהודיות במערב גרמניה ואחריהן ליתר הקהילות היהודיות ולמוסדות יהודיים באירופה. עדיפות אחרונה ניתנה למוסדות יהודיים מחוץ לאירופה ורק לאחר הגשת בקשה מנומקת. "תקומה לתרבות ישראל" התפתח כארגון גג לארגונים יהודיים שפעלו בשיתוף פעולה כמו "הוועד היהודי האמריקאי", "המועצה להגנה על זכויות ואינטרסים של יהודים מגרמניה", האוניברסיטה העברית, הג'וינט, והחברה היהודית-צרפתית "כל ישראל חברים" (כי"ח).

חברת "כל ישראל חברים" (כי"ח) בפריז שינתה בעקבות מלחמת העולם השנייה את יחסה לתנועה הציונית ולתרבות היהודית והעברית המודרנית. בסוף שנת 1945 פרסם הוועד גילוי דעת כי "ישתדלו מרכזי החינוך שלנו להעמיק את ידיעת היהדות, לפתח אותה בגדלותה. אויבינו רוצים להשמידנו ולהכחידנו כליל. אולם על ידי ידיעת ערכנו הנצחיים ושמירת מסורותינו, על ידי אהבתנו את נחלתנו הרוחנית והדתית, על ידי גילוי אוצרות התקווה והקדמה האנושית, אנו נחייה … עשרות אלפים מפנים את מבטיהם ואת תקוותיהם אל ארץ אבותיהם הממלאת את פרקי תפילותינו וגעגוענו, ושרק זכרה בלבד יכול לשמור על חייהם. הללו לא ישובו לגולה חדשה, עלה יעלו למולדתם הטבעית".

Ecole Normale Hébraïque, Casablanca 1958

כי"ח ייסדה בקזבלנקה את בית המדרש למורים לעברית (Ecole Normale Hébraïque) שנה לפני שהוקם ארגון "תקומה לתרבות ישראל". הקמתו יצאה לפועל בעקבות השינוי התפיסתי של כי"ח ובעקבות הלחץ שהפעילה הקהילה היהודית במרוקו החל מהעשור השני של המאה העשרים. ראשי הקהילות ואנשי ציבור דרשו מכי"ח להכשיר מורים לעברית מודרנית שיחליפו את המלמדים שלימדו בשיטות מיושנות. סגן נשיא כי"ח ז'יל ברונשוויג פנה לס. ד. לוי, נשיא אגודת "מגן דוד", אגודה להפצת השפה והתרבות העברית שהוקמה בקזבלנקה בשנת 1919, במטרה לשתף פעולה בהקמת בית המדרש. הכיתה הראשונה נפתחה בשנת 1946 ובכל שנה נוספה כיתה חדשה. בסוף 1948 למדו בבית המדרש 40 תלמידים וב- 1950 כלל בית המדרש חמש כיתות בהן למדו שבעים וחמישה תלמידים. כי"ח הקים בניין חדש לבית המדרש, ובהשראת בית המדרש בפריז שנבנה בפרברי העיר הוחלט להקים את המוסד בשכונת אואזיס, כחמישה קילומטרים דרום-מזרחית ממרכז קזבלנקה. ב-8 באפריל 1951 נחנך הבניין המפואר, שהיה בן שלוש קומות והשתרע על שטח של 300 מטר רבועים. בקומה הראשונה שכנו משרדי ההנהלה, כיתות הלמוד, ספרייה וחדר אוכל. בקומות העליונות נמצאו חדרי התלמידים, מרפאה ובית כנסת.

ספריית בית המדרש כללה שלוש חטיבות המייצגות את שלושת המרכיבים בהכשרת המורים לעברית: לימודי קודש, עברית ותרבות עברית לאומית, צרפתית ותרבות כללית. החטיבה הרבנית כללה בין היתר ספרי תנ"ך ומפרשיו, משנה וגמרא, ספרי אגדה ותאולוגיה. החטיבה העברית לאומית הקיפה עיתונות עברית, ספרי דקדוק עברית, ספרות עברית וספרי היסטוריה יהודית, והחטיבה הצרפתית מנתה ספרי היסטוריה, לשון צרפתית, ספרות צרפתית, מדעים, מתמטיקה ועוד. הספרים לחטיבה האחרונה נשלחו ממרכז כי"ח בפריז, הספרים לחטיבה השנייה נשלחו מהמרכז העברי בארצות הברית, וספרים לחטיבה הראשונה נמצאו במרוקו אך לא בכמות מספיקה. על כן פנו נציגי חברת כי"ח למרכז החברה בפריז, וזה פנה באמצעות נציג הג'וינט באירופה למרכז של ארגון "תקומה לתרבות ישראל" בניו יורק.

הדיון בנוגע לשליחת ספרים לצפון אפריקה החל באוקטובר 1949, בעת שארנדט ביקשה שיהודה שפירו, מנהל תחום החינוך בג'וינט, יידע אותה אם הוא מעוניין לשלוח ספרים מהמלאי של הארגון למרוקו. שפירו כתב לה כי נדרשים ספרים לצפון אפריקה ובעיקר לבית המדרש למורים בקזבלנקה ולבתי הספר הרבניים בערים אלג'יר ותוניס. במכתב אחר הוסיף: "אנו רואים בבית המדרש למורים (בקזבלנקה) סיפור הצלחה ונברך על משלוח ספרים למוסד זה".

לקראת חניכת הבניין החדש של בית המדרש פנה ז'יל ברונשוויג לוועדה המרכזת של "תקומה לתרבות ישראל" בניו יורק בבקשה לסיוע במשלוח ספרים לספרייה החדשה. הוועדה מצאה את בקשתו של ברונשוויג ראויה וביקשה לאתר במחסני הארגון בארצות הברית ובגרמניה כחמש מאות ספרים למען בית המדרש. ארדנט כתבה לשפירו באפריל 1950 כי "הבקשה לחמש מאות ספרים עבור בית המדרש למורים בקזבלנקה אושרה ואנו מצאנו כי עומדים לרשותנו מספיק ספרים עבורו. הם ביקשו ספרים בעלי ערך עבור הספרייה למורים שבנייתה תסתיים באוקטובר השנה".

תחילתו של העמוד הראשון ברשימת הספרים שנשלחה לבית המדרש למורים לעברית בקזבלנקה

ארדנט מצאה במחסן בברוקלין 386 ספרים ושלחה אותם לקזבלנקה. רשימת הספרים שכותרתה: Bücher für CASABLANKA (ספרים לקזבלנקה, כך נכתב במקור) נשלחה לבית המדרש לפני המשלוח. הספרים חולקו לחמש חטיבות: ספרי דרוש (128), פרשנות התלמוד (123), הלכה (93), שו"ת (17) ולקסיקונים (25). כל שורת פריט כללה את שם הכותר, שם המחבר, מקום ההוצאה לאור ושנת ההוצאה. הספר העתיק ביותר שנשלח לקזבלנקה הוא ספר הדרושים "אמרי שפר" לרבי נפתלי אשכנזי, יליד צפת שהדפיס את ספרו בוונציה בשנת 1601. הספר החדש ביותר היה "אמרי בינה" לרבי מאיר אוירבך, שהודפס בלובלין ב-1937, שנתיים לפני כיבושה על ידי גרמניה הנאצית. במכתב המשלוח הוסיפה ארדנט: "לפני שנשגר ספרים נוספים ברצוני ליצור קשר ישיר עם קזבלנקה ולהציג להם רשימות וקטלוגים של הספרים כדי למנוע כפילויות". בנוסף ציינה כי המשלוח הבא של הספרים לא יישלח מברוקלין אלא ישירות מהמחסן המרכזי בוויסבאדן שבגרמניה.

ביוני 1950, לאחר שהתקבלה רשימת הספרים בקזבלנקה, שלח ראובן תאג'ורי, נציג כי"ח במרוקו, מכתב תודה שהועבר לארדנט ובו כתב: "מר ז'יל ברונשוויג הודיע לי על משלוח הספרים לו אנו מצפים בכיליון עיניים. מר רוש, מנהל בית המדרש למורים, עיין ברשימת הספרים בסיפוק רב, ובעיקר בספרי התלמוד והפירוש על התלמוד. אנו מודים לך ומקדמים בברכה את מפעלכם. הספרים ישמשו אמצעי מצוין להנחלת התרבות היהודית ולהכשרתם של המורים והתלמידים בבית המדרש למורים, שבסיום לימודיהם ישמשו מורים ברשת החינוך של אליאנס".

המפגש בין בית המדרש למורים בקזבלנקה לארגון "תקומה לתרבות ישראל" אינו ייחודי. הארגון שלח ספרים לארגונים יהודיים במדינת ישראל (ישיבות, ספריות ומושבי עולים), בארצות הברית, בדרום אמריקה ובאוסטרליה. העומדים בראש "תקומה לתרבות ישראל" הבינו לאחר המלחמה כי חורבן הקהילות לא יאפשר להחזיר את אוצרות התרבות לבעלים הפרטיים או לבניהם או בנותיהם שנרצחו. לכן מאות אלפי ספרים חסרי יורשים חולקו בתהליך מאורגן לקהילות יהודיות בעולם וזכו לבעלים חדשים שהמשיכו ללמוד בהם. למרות החורבן הפיזי של הקהילות באירופה התרבות היהודית הרוחנית לא חרבה ובאמצעות הספרים המיותמים המשיכה לפעום במרכזים יהודיים ישנים וחדשים. כך נער שגדל בעיירה המרוחקת מידלת במרוקו למד בבית המדרש למורים בקזבלנקה במסכת תלמודית שייתכן שלמד בה תלמיד ישיבה מאחת העיירות בפולין שחרבו בתקופת המלחמה.

המאמר פורסם במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" ביום שישי, י"ב באדר תשע"ז, 10.03.2017

סיזיפוס המאושר: מחשבות על הספר "בוקר טוב אלץ היימר" לאמנון שמוש

באחד מסיפוריו העיד אמנון שמוש כי הוא מביט על העולם מבעד לשלושה זוגות של עדשות משקפיים: הזוג המזרחי, הזוג הישראלי והזוג הקיבוצי. כל סיפור או שיר שכתב מתווכים דרך אותן עדשות, ואלה מעשירות את נקודות המבט ביצירה. אולם אין מדובר בפרספקטיבה בלבד, ודומה כי עדשות אלה מסמלות את התפקיד שלקח על עצמו כרועה של כל אחת מהקבוצות. במשך כל שנות יצירתו כתב על עיר הולדתו חלב, על ימי הזוהר של התנועה הקיבוצית ועל מדינת ישראל בראשית דרכה. בספרו החדש החליט שמוש להסיר את משקפיו והוא אינו מבקש לשמש שליח ציבור של קולקטיב זה או אחר. ב"בוקר טוב אלץ היימר" הוא מזמין את הקורא לדירה הצנועה שלו ושל רעייתו חנה בקיבוץ מעיין ברוך ולשגרה היומיומית בה הוא מלווה באהבה אין קץ את אהובתו שלקתה באלצהיימר.

סיזיפוס – טיציאנו וצ'לי (טיציאן), 1549

"בוקר טוב אלץ היימר" כתוב כיומן המתעד את שגרת חייה של חנה בצל המחלה ובתוך כך את התמודדותו של שמוש כבן זוג שבחר להישאר לצדה. הוא החל בכתיבת היומן שבע שנים לאחר שאובחנה, בעת שהחמירה המחלה, ולפיכך ראשית הספר נכתב במבט רטרוספקטיבי. בהמשך הוא עובר לכתיבה בזמן הווה המתארת חוויות, דיאלוגים ואף מכתבים. ניתן לשגות ולחשוב שהספר לא נערך כראוי וכי סיטואציות דומות חוזרות שוב ושוב. אולם קרוב לוודאי שמדובר באמצעי אמנותי הממחיש בזעיר אנפין את החיים בצל האלצהיימר. כך למשל מתאר שמוש פעמים מספר את חוויית קריאת העיתונים המשותפת עם חנה, ממנה משתקפת הידרדרות המחלה. בתחילה קוראת חנה לאמנון מאמרים שלמים בעיתונים, מאחר וראייתו שלו הולכת ונחלשת. בהמשך קוראת את הכותרות בלבד וחוזרת עליהן מספר רב של פעמים, לבסוף קוראת את הכותרות אך מתקשה להבין את המילים, נתקפת בתסכול ומפסיקה לקחת חלק בקריאה המשותפת. מתוך התיאור החוזר, של ימים ושל אירועים שבים ונשנים, לא ניתן שלא לראות בדמותו של שמוש את סיזיפוס הנושא על כתפיו את כובד המחלה ביודעו כי הדרדרות הסלע לא תאחר לבוא, ופגיעתו רק תלך ותגבר. אך כמו סיזיפוס המאושר של אלבר קאמי גם שמוש חש באושר הממלא את לבו מעצם המאבק במחלה ומהאהבה שמקבל מחנה.

כאמצעי ספרותי דומה מקפיד שמוש לתאר את השגרה היומיומית בלבד, ונמנע מפירוט של אירועים שחורגים ממנה. אלה מאוזכרים במלים בודדות מבלי שהקורא יוכל לחוותם, שהרי ממילא יאבדו מזכרונה של חנה תוך זמן קצר. כך נשאר רק רסיס זיכרון על יום הולדת, מסיבת חנוכה, ליל סדר או ביקור הבת מאמריקה. בדרך זו מועבר תסכולה של חנה ובמקביל גם זה של שמוש על אובדן הזיכרון אל תודעתו של הקורא המאוכזב.

לפי שמוש הסוד להתמודדות עם שגרת היום הקשה והירידה הבלתי נמנעת במדרון הקוגניטיבי הוא האהבה. אין מדובר באהבה של חברים, בני משפחה או אהבת הורים לילדיהם, כי אם באהבה של בן זוג ותיק ותומך. אהבה זו אינה גם המשכה הישיר של אהבת הנעורים אלא "אהבה שאינה תלויה בדבר, בשלה יותר, שלמה יותר, מודעת לדרך שכולה מהמורות". מדובר בהתאהבות מחדש משום שמושא האהבה הוא אדם חדש, "כלי שבור", כדברי שמוש, והתנאי להתאהבות מחדש הוא קיומה של אהבה גדולה ואמתית שנים רבות טרם הופעת המחלה. שמוש בספרו פותח צוהר לאהבה אחרת, וחושף "אהבת זקנים" הכוללת גם אהבת בשרים, נושא חשוב שלרוב נדחק לשולי השיח החברתי אשר מקדש את עולם הצעירים. התובנות העולות מן היומן בנושא האהבה נוגעות ללב ומהוות שיעור מאלף במסירות, הקרבה, ושותפות גורל. מעין מדריך לאוהב המוחלט תהא זו כל מערכת זוגית שתהא ובכל גיל.

אך יתרונו של  שמוש אינו מסתכם באהבתו חסרת הסייגים לחנה. הוא מחזיק ביתרון ששמור לו כסופר. דומה שסבלנותו כלפי התנהגותה הלא מובנת, שלא לומר המקוממת, נובע מרגישותו ויכולתו כסופר להיכנס ממש לדמותה ולראשה ולגלות אמפטיה ואורך רוח יוצאי דופן. באותה דרך בדיוק נהג עם דמויות אחרות בספריו כמו דמותה של נאזירה "המכשפה" מחלב ("שנים של זהב"), ניצולת השואה בקיבוץ ("בלה של החורשה"), הרועה התימני הצעיר שאימץ ("ענבלים") או חבורת צעירים עולים ממרוקו שקלט בקיבוץ ("זרזירים"). בסיפורים אלה ובנוספים בולט המחבר בסבלנותו לדמויות שדרשו תשומת לב מיוחדת.

בספר זה בולט גם כישרונו כמספר סיפורים שאינו נכנע לאלצהיימר ומספר לחנה כל בוקר מחדש ובסבלנות אין קץ את זיכרונותיה היפים מחייהם המשותפים, ואלה גורמים לה לעונג רגעי, "עיניה נדלקות והיא מבקשת עוד ועוד. מזל שאני יודע ואוהב לספר ושזיכרונותי מלאים ואופטימיים. עד אין קץ". הקורא אינו זוכה לקרוא סיפורים אלה במלואם, אך רמזים ששוזר שמוש מאפשרים לאתר אותם בין מאות הסיפורים שכתב עד היום.

אהבתו של שמוש לחנה רעייתו ממוססת כל דחף לכעוס עליה גם ברגעים של התנהגויות תמוהות ובלתי הגיוניות. הוא מפנה את כל כעסו לדמות פיקטיבית שיצר, "אדם ששמו הפרטי אלץ ושם משפחתו היימר, והוא מאיים בעוצמה רבה על מוחה של חנה ועל הזוגיות הממושכת והמושלמת שבנינו". אלץ חדר לגופה של חנה והשתלט עליה, "בימים האחרונים הוא ממש מדבר מגרונה… אפילו מבט העיניים שלה משתנה בשעות אלה". שמוש מתאר את חנה כאחוזת דיבוק באמצעות מאפיינים נוספים הרומזים לתופעת ה"איחוז" וביניהם השתלטותה של ישות גברית, על-טבעית ומרושעת על קורבן נשי המתנהג באופן תוקפני וחסר מעצורים, ללא יכולת שליטה. בשונה מהדיבוק המסורתי, את זה של חנה לא ניתן לגרש, ומקורו, כפי שרומז שמו, גרמניה הנאצית. ההסבר לקשר הגרמני עולה בסוף היומן מתמלילי שני ראיונות עם שמוש שקיימה אורית שביט, תלמידה לתואר דוקטור מאוניברסיטת חיפה. שמוש משער כי התנהגותה של חנה היא ביטוי פוסט טראומטי מאוחר של תלאות המלחמה ובריחתה כנערה מגרמניה לאנגליה, וחייה כפליטה בארץ זרה.

סוגיית השואה ומלחמת העולם השנייה מהדהדת גם ביצירתו של האמן חיים מאור שמעטרת את כריכת הספר. אין זו  הפעם הראשונה שהשניים משתפים פעולה. בשנת 1984 צייר מאור אוסף ציורים שליווה את שירי הספר "עֲלֵי הִגָּיוֹן בְּכִנוֹר", ולפני שנים אחדות עיצב את כריכת אוסף הסיפורים "תמונות משני עולמות". על כריכתו של "בוקר טוב אלץ היימר" מופיע טריפטיכון המציג את דיוקנה של חנה בשלושה שלבים תוך שדמותה נעלמת וחושפת את לוח העץ שעליו צויר הציור. יצירה זו עוצבה בהשראת שתי יצירות דומות של מאור "העלמות 1 (אמא)" ו- "העלמות 2 (אבא)", בהן הוא מציג את הוריו ניצולי השואה בשלושה ציורים, תוך שדמותם נעלמת. העלמות דמותם משמשת משל לתהליך התעממות זיכרון השואה ושל היעלמות דור ניצולי השואה יחד עם סיפורם. בציורה  של חנה יכולה היצירה לקבל משמעויות חדשות – היעלמות בשל אבדן הזיכרון או היטשטשות דמותה בעקבות אובדן ראייתו של שמוש. מאידך, אם נביט ביצירה מלמטה למעלה תקרום דמותה אט אט עור וגידים ותשוב לחיים בזכות כתיבתו של אהובה בספרו החדש.

המאמר פורסם במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" ביום שישי, כ"ז בטבת תשע"ו, 08.01.2016

"אַת פאר הנשים. ואני מעריכה אותך בזה": מפעלה העברי של בלהה בנדרלי במרוקו

"כשהגיעה הבשורה המעציבה כי גברת בלהה בנדרלי, העבריה הנאמנה והחביבה על כל יודעיה ושומעי נאומיה – מתה בדרך לראבאט בתאונה – לבשה אבלות את כל העברים במרוקו." כך נפתחה ידיעה קצרה שפורסמה באוגוסט 1945 בכתב העת "עם וספר" של "ברית עברית עולמית", פרי עטו של אשר (פרוספר) חסין, יו"ר אגודת "חובבי השפה" בקזבלנקה ולימים ח"כ בסיעת מפא"י.

בנדרלי, ילידת ארץ ישראל, הגיעה למרוקו בראשית שנות השלושים של המאה הקודמת בנסיבות אישיות והפכה תוך זמן קצר לאחת ממובילות התנועה העברית-לאומית בממלכה. מפעלה בן עשור ומחצה נקטע בתאונת דרכים, דווקא כאשר החלה לקטוף את פירות עמלה. אולם בזכות התשתית שיצקה המשיכה קבוצה של צעירים מקומיים לפעול בדרכה תוך שימור מורשתה וזכרה. מה היה סוד אישיותה ומפעלה שבזכותם נתפסה לאחר מותה כקדושה, תואר שנשמר במשך דורות, בין היתר, לשליחי דרבנן שהגיעו למרוקו בשליחות מארץ ישראל ומצאו בה את מותם? ומאידך, כיצד נעלם סיפורה של בלהה בנדרלי מההיסטוריה של התרבות העברית בישראל?

הבסיס העברי-לאומי והתורני שהיטיבה בלהה לשלב בפעילותה במרוקו נטוע בבית גידולה. היא נולדה בשנת 1889 בצפת למשפחה חסידית. אביה, משה הורוביץ, צאצאו של מייסד חסידות חב"ד ובנו של רב קהילת חב"ד בצפת, עסק ברוקחות ובלימוד תלמוד. אמה, שרה הלר (העליר), הייתה בתו של הרב שמואל הלר, רבה ומנהיגה של הקהילה האשכנזית בצפת במחצית השנייה של המאה ה-19. בילדותה עברו הוריה למושבה מטולה, שם התחנכה בבית הספר בפיקוחם והנחייתם של המורים העבריים הראשונים בגליל, ד"ר יצחק אפשטיין, שמחה חיים וילקומיץ' ואריה קורנפלד. בבית הספר קיבלה חינוך עברי-לאומי ואחר הצהריים למדה עם אמה פרקי תנ"ך ומשנה. התשתית התרבותית ששילבה חינוך יהודי חילוני מודרני עם חינוך דתי מסורתי סייעה לבלהה ביצירת שפה משותפת עם משכילי מרוקו, שנטו לתרבות העברית החדשה מבלי לוותר על העולם התורני.

בסיום לימודיה בבית הספר במטולה עבדה בלהה כמורה במושבה. בשנת 1912 התחתנה בשידוך עם שמשון בנדרלי, סוחר ואיש ציבור מחיפה. באותה שנה פשט בנדרלי רגל ובעקבות זאת החליטו בני הזוג להגר לפריז, בה התגורר בן דודה של בלהה, זיידה שולמן וקרובי משפחה נוספים. לא ידועים פרטים רבים על התקופה בצרפת אך באותם ימים נולד בנם ויקטור ובלהה ליטשה את הצרפתית הבסיסית עמה הגיעה מישראל, אמצעי שסייע לה כעבור מספר שנים במפגש עם מנהיגי הקהילה היהודית המתמערבת בקזבלנקה.

בשנת 1920 חזרו בני הזוג לישראל והתגוררו בחיפה. בתקופה זו עבדה בלהה בתפקיד אדמיניסטרטיבי בבית החולים "בני ציון" (שבאותה תקופה נקרא "בית החולים הדסה בחיפה"). לאחר שנתיים החלה לעבוד כסוכנת ביטוח בחברת הביטוח העברית "יהודה" ולאחר מכן בחברת הביטוח "ג'נרלי" (Generali). באותה התקופה התערערה מערכת היחסים של הזוג והם נפרדו. במקביל לעבודתה לקחה בלהה חלק בפעילות ציבורית ותרבותית ב"ועד העדה העברית בחיפה", בבית הספר "עממי א", בקרן היסוד, בויצו, בטכניון ובסניף "בני ברית" בחיפה. במפגשים אלה יצרה קשרים עם אישים וארגונים שיסייעו לה בפעילותה התרבותית במרוקו. למרות מעורבותה של בלהה בחיי הקהילה בחיפה היא הוצבה בתפקידים שהוקצו לנשים בלבד וכללו בעיקר תמיכה אדמיניסטרטיבית, ללא יכולת השפעה או הובלה כפי שביקשה לעשות.

בעקבות בדידות וקשיים כלכליים וככל הנראה מתסכול וחוסר הגשמה עצמית החליטה בנדרלי לעזוב את ישראל. היא יצרה קשר בפעם השנייה עם קרוב משפחתה זיידה שולמן, אלא שבאותה העת כבר לא שהה בצרפת אלא במרוקו, שם עסק בסחר רהיטים ובהמשך בסחר יודאיקה (רבים מאוספיו נמצאים היום במוזיאון ישראל). באוגוסט 1932 הגיעה לקזבלנקה ולפרנסתה פתחה סניף של חברת הביטוח הבריטית "גרשם" (Gresham).

תוך זמן קצר הצטרפה לאגודות יהודיות רבות בקזבלנקה: "עולם קטן"  (ארגון גג של הקהילה האשכנזית בקזבלנקה), התנועה הציונית המקומית, קק"ל, ויצו ובהמשך לג'וינט. אך חשוב מכך, לקחה חלק בוועדות המנהלות של האגודות להפצת השפה העברית בעיר, בתחילה ב"מגן דוד" ובראשית שנות הארבעים באגודות נוספות שהוקמו כמו "חובבי השפה". בשונה מהנרטיב הציוני הקלאסי על הגעת שליחים מארץ ישראל לארצות הגולה בכלל ולארצות האסלאם בפרט וגילויה של אדמת בור, הגיעה בלהה לקהילה עם פעילות עברית לאומית ענפה, אשר החלה עוד בשנת 1919, עת הוקמה אגודת "מגן דוד". לאגודה קדמה פעילות של בודדים וקבוצות משכילים שהושפעו מתנועת ההשכלה באירופה והחלו לטפח מודעות לשפה וליצירה העברית מאז הרבע האחרון של המאה ה-19. עם זאת, בהצטרפותה הכניסה בלהה רוח רעננה ורעיונות חדשים לעולם התרבות העברי המקומי כאישה ארץ ישראלית יחידה בתוך קבוצה של גברים מקומיים.

בלהה בנדרלי במרוקו
בלהה בנדרלי במרוקו (באדיבות משפחת בנדרלי)

כאישה עודדה את בנות הקהילה להצטרף לפעילות העברית כמשתתפות וכמארגנות. מיעוטן של נשים בפעילות העברית במרוקו נבע מכך שבחברה מסורתית, כמו זו במרוקו, לא למדו הילדות ב"חדר" (בערבית-יהודית "צְלָא") ועל כן היו חסרות בסיס עברי תורני שרכשו הבנים. בנוסף, לאחר שהחלה לפעול רשת אליאנס במרוקו ("כל ישראל חברים") עברו הבנות תהליכי מודרניזציה צרפתית, והעברית נדחקה לקרן זווית. בלהה ארגנה פעילות עברית לנערות ונשים שכללה כיתות ללימוד עברית, שירה ותאטרון. אשר חסין ציין לאחר מותה כי "הנוער היהודי וביחוד הבנות והנשים יבכוה כל הימים, כי הודות לה ולדבריה נגשו אף הן לעבודה עברית לאומית."

בנדרלי לא הסתפקה בפעילות מקומית בקזבלנקה ופעלה להרחיב ולרשת את הפעילות העברית הלאומית בכל מרוקו. היא יצאה יחד עם קבוצת צעירים שגיבשה בקזבלנקה למסעות תעמולה בערים השונות. על המפגש במרקש כתבה "איזה עונג רוחני היה לי… נמלאתי בסביבה שלא רק מביטים עלי כעל פלא המדברת עברית אלא שהבינו את דברי שנשאתי לפניהם." היא עודדה את הצעירים לצאת  כדי להפיץ את הבשורה, "ובכל פעם שחבר המועדון שלנו מבקר בעיר אחרת משתדל הוא לקבץ את נדחי העברים שם ולהזמינם שיסדרו גם אצלם מועדון, וכך מתפשטת תרבותנו ושפתנו בין כל הקהילות וקמות הן לתחיה." בדבריה כיוונה לתחייה עברית לאומית ולא רק לשימוש גרידא בשפה, שהרי שימוש זה לא פסק מעולם במרוקו בקרב אליטות רבניות ותלמידי חכמים.

באמצעות קשרים אישיים למדה כי בבתי ספר רבים של אליאנס לימדו צרפתית מורים ומורות מארץ ישראל. היא ניהלה עמם קשרי מכתבים ודרשה מהם לחזור לשפתם המקורית, שפתה של ארץ ישראל, וללמד את הילדים עברית בסיומו של יום הלימודים הפורמלי. בנוסף ביקשה מהם להקים מועדוני ערב ולקיים פעילויות "עונג שבת". מרים גרובשטיין, חברת ילדותה ממטולה שהתגוררה באותם ימים בעיירה ספרו (Sefrou), כתבה לה באחד המכתבים כי בהשראתה הקימה שיעורי עברית לנשים ותאטרון עברי והחמיאה על מפעליה: "אַת פאר הנשים. ואני מעריכה אותך בזה."

היא השכילה להביא למרוקו את התרבות העברית הארץ ישראלית שהכירה ממטולה. היא הכשירה מורים מקומיים ללמד עברית בעברית (בשונה מדרך הלימוד במרוקו בה למדו עברית בתרגום) כפי שלמדה בעצמה במטולה. בחגים חנוכה, פורים וטו' בשבט ארגנה אירועים בדרך בה נחוגו בישראל, תוך דגש על היבטים של תחייה לאומית. באירועים אלה ובאחרים הופיעו מקהלות וקבוצות תאטרון ששרו והציגו יצירות ארץ-ישראליות בעברית.

מלבד יבוא של תרבות עברית-ארץ ישראלית נעזרה בקשריה עם גורמים שונים בישראל על מנת לטפח את התרבות העברית המקומית. כך ניהלה קשרים הדוקים עם "ברית עברית עולמית", "הסוכנות היהודית", "הסתדרות המורים בישראל", "בית הספרים הלאומי" בירושלים, הוצאות ספרים והוצאות עיתונים וקיבלה מהם חומרים, לעיתים כתרומה ולרוב בתשלום, ואותם הפיצה בקרב אגודות ובקרב שוחרי העברית. הקהילה היהודית נהגה לכנותה "הרדיו מארץ ישראל" משום שבאמצעותה נחשפו לתרבות העברית הישראלית ולקורות בישוב היהודי. "באספות נותנים אנו הידיעות המגיעות אלינו מהעיתונות האמריקנית והאנגלית על התנועה הלאומית והעברית בעולם. כמו כן, הנעשה בגיהנום של היטלר מעניינות את השומעים." כך כתבה בלהה ל"ברית עברית עולמית" בישראל בתקופת המלחמה על הדרך באמצעותה המשיכה לעדכן בחדשות את הקהילה.

קברה של בלהה בקזבלנקה
קברה של בלהה בקזבלנקה, אוקטובר 2015 (צילום: דוד גדג')

ביום רביעי, 31 בינואר 1945 נקטע מפעלה הגדול בפתאומיות בתאונת דרכים בדרכה למחנה של תנועת נוער בדרך בין קזבלנקה לרבאט. ביום למחרת בשעה חמש בערב צעדו המונים אחר ארונה העטוף דגל כחול-לבן שהוצב על מרכבה שחורה רתומה לשני סוסים. בבית העלמין ספדו לה, בין היתר, יעקב אלכרייף, תלמיד חכם ומשכיל עברי, ממקימי אגודת "מגן דוד" בראשית המאה העשרים, וחברתה עורכת-הדין הלן קאזס בן עטר, ילידת טנג'יר, ראש הג'וינט וויצו במרוקו. על מצבתה נכתב: "פה נקברה אשת חיל רבת מעלות / בת נאמנה לעם ישראל / ציונית נלהבת נושאת דגל / התחיה הלאומית."

שנתיים וחצי לאחר מותה, ב-24 באוגוסט 1947, נחנכה בקזבלנקה ספרייה על שמה. מעל מדפי הספרים נמתחה יריעת בד גדולה ועליה נכתב "אם אשכח ירושלים תשכח ימיני", ועל אחד מארונות הספרים נתלו שתי תמונות של בלהה שכוסו בדגל כחול-לבן. מקהלה בת שלושים חברים וחברות של קבוצת "בן יהודה" פתחה את האירוע בשירים עבריים. לאחר מכן נשאו נאומים ראשי ארגונים בעלי תפיסות אידיאולוגיות ופוליטיות שונות, שזכרה של בלהה איחד אותם לערב אחד. ביום שבת 15 בינואר 1955 התקיימה אזכרה לזכר עשור למותה בה הזכירו שוב את מפעליה במרוקו. באירוע נאסף סכום כסף שנתרם לקק"ל ובאמצעותו נרכשו 3000 עצים שניטעו לזכרה ביער נווה אילן.

אל מול מפעל עברי-לאומי מרשים של אישה אחת בקרב קהילה יהודית גדולה בגולה מפתיעה היעדרותה המוחלטת מהשיח והזיכרון בישראל, המטפח בדרך כלל מפעלים דומים. ככל הנראה שלושה גורמים הכרוכים זה בזה הביאו להיעלמותה. ראשית, הפעילות העברית בתפוצות נתפסת בישראל כפעילות שולית, לא יעילה וחסרת שלמות, לעומת זאת שהתפתחה בארץ, ועל כן נעדר מקומה בהנצחה ובמחקר. שנית, בנדרלי פעלה במרוקו, קהילה שבמשך שנים הודרה מן המחקר ומהשיח התרבותי בישראל. העשייה העברית-לאומית במרוקו, בדומה לארצות אסלאם אחרות, מוקמה בשולי ההיסטוריה של המרכז האירופי. ואחרון, בנדרלי הודרה מהשיח ההגמוני הגברי בישראל אשר הדיר עד לפני שני עשורים את סיפורן ופועלן של נשים רבות אחרות. הדרתן במחקר ובציבוריות היתה המשך ישיר של הדרתן מהחיים הציבוריים, בדומה לחווייתה האישית של בנדרלי בישראל של שנות השלושים. למרות המיתוס של הקמת החברה היהודית בישראל על יסודות של שוויון מגדרי מצאה בלהה את מקומה כמובילה ומנהיגה רק במרוקו.

המאמר פורסם בגרסה מקוצרת במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" ביום שישי, כ"ד בחשוון תשע"ו, 06.11.2015

המימונה: חגיגות הוודסטוק של יהודי צפון אפריקה

באביב 1972 השתתפה ז'קלין כהנוב בחגיגות המימונה שהתקיימו בעמק המצלבה בירושלים. בסיומן  כתבה מאמר לכתב העת ,Israel Magazine שנכתב ונערך בישראל אך פנה לקוראי האנגלית בעולם. במאמר תיארה את החג הייחודי ליהודי צפון אפריקה, שהפך באותן שנים לחלק בלתי נפרד מהתרבות שהתגבשה במדינה הצעירה. מאמרה של כהנוב נע בין כתיבה היסטורית ותרבותית לבין כתיבה אנתרופולוגית וסוציולוגית, ובחן את מקורותיו של החג, האופן בו נחוג בצפון אפריקה כמו גם בישראל ואת משמעויותיו בהווה.

מימונה 1972
תמונות מחגיגות המימונה באביב 1972 בעמק המצלבה בירושלים

חשיבותו של מאמרה של כהנוב בכך שהוא מאפשר להביט דרך עדשותיה הלבנטיניות על אירועי המימונה בתקופה משמעותית עבור מדינת ישראל, יוצאי ארצות האסלאם בכלל, ויהודי צפון אפריקה בפרט. המאמר נכתב בימי האופוריה שלאחר מלחמת ששת הימים ולפני הפצע שייפער בחברה הישראלית במלחמת יום הכיפורים. הוא הופיע בימים שבהם הגיעה לשיאה תנועת המחאה המזרחית של "הפנתרים השחורים" ובשנותיה האחרונות של ההגמוניה של מפא"י.

הסוגיה הראשונה שביקשה כהנוב לבחון במאמרה על ידי תשאול החוגגים בעמק המצלבה היא משמעות שם החג ומהותו. שאלה זו הטרידה לא רק את כהנוב, ונוסעים יהודיים אירופאים שביקרו במרוקו, כמו חיים יוסף דוד אזולאי (חיד"א) ושמואל אהרון רומאנילי במאה ה-18 או ישראל יוסף בנימין ("בנימין השני") במאה ה-19, תהו בנוגע לפשר החג הייחודי, שאליו נחשפו לראשונה בביקורם. בראשית שנות העשרים של המאה ה-20 כתב הרב יעקב משה טולידנו את ספר ההיסטוריה הראשון על יהדות מרוקו, "נר המערב", ובו תיאר את מנהגי החג ובסיום כתב כי "בלתי נודע אלינו טעמו". רבנים במרוקו כמו רבי יוסף בן נאים, רבי יוסף משאש ורבי דוד אסאבג העניקו הסברים מגוונים למקורות החג. מראשית שנות השבעים של המאה הקודמת החלו חוקרי יהדות צפון אפריקה לאסוף ולחשוף פרטים חדשים אודות החג ולהציע פרשנויות לשם החג ומקורותיו.

אחד החוגגים המבוגרים הציג לכהנוב את ההסבר הנפוץ ביותר הקושר את המימונה למילה בעלת צליל דומה – אמונה. בני ישראל "בניסן נגאלו ובניסן עתידין ליגאל" (ראש השנה יא ע"ב), ולמרות שהגאולה התמהמהה וחג הפסח כבר הגיע לסיומו המשיכו להאמין שהגאולה בוא תבוא. בדומה לאותו חוגג  אימצו זאב חיים הירשברג, גדול חוקריה של יהדות צפון אפריקה, יששכר בן עמי, אליהו מרציאנו וחוקרים אחרים את רעיון הגאולה משום שהשתלב באופן הרמוני במסורת היהודית ותאם את תפיסותיהם הלאומיות-דתיות. החוגג הגדיל לקשור את הגאולה ההיסטורית של עם ישראל לגאולה בימיו שהחלה עם עלייתו לישראל והסתיימה עם כיבוש ירושלים במלחמת ששת הימים וניצחון עם ישראל המתחדש על המצרים.

למרות שלכהנוב שורשים בתוניסיה, אין בחיבוריה אזכורים לחגיגות המימונה בבית משפחתה. יחד עם זאת, במסותיה, בסיפוריה הקצרים וברומאן "סולם יעקב" נוכחת שאלת הגאולה ביתר שאת. בילדותה במצרים, כשנחשפה בליל הסדר לסיפור ההגדה, התקשתה להבין כיצד חזרו היהודים לארץ הנילוס. מצד שני, בגלל קשריה עם חברות מוסלמיות וזיקתה לתרבות המקומית שיערה כי המצרים בימיה אינם אויבה ואינם כאותם מצרים מימי פרעה. אולם התחזקותה של התנועה הלאומית הערבית והיהודית כאחת והמחשבה על "יציאת מצרים" נוספת הכניסה את כהנוב לחרדה לגורלם של המצרים שראתה בהם לא בני דתה אך בני אומתה. חששותיה של כהנוב התגשמו עם הקמת מדינת ישראל והמלחמות שפרצו בין שתי המדינות. בסיפור הקצר "לזכור את אלכסנדריה" תארה את תחושותיה האמביוולנטיות במלחמת ששת הימים עת חשה הקלה בניצחון ישראל אך כאבה כשראתה תמונות של מצרים בוערת מהפצצות ישראליות, "רגש הוא לא דבר רציונלי. ואני לא יכולה להימנע מזה, אני מרגישה גם כך וגם כך." מבחינתה של כהנוב, בשונה מהאדם שראיינה בחגיגות המימונה, הציפייה לגאולה האמיתית לא פסקה במלחמת ששת הימים והגיעה להגשמה רק לאחר ביקורו של סאדאת בישראל.

בנוסף להסבר הגאולה הביאה כהנוב פרשנות נוספת על פיה נתפסת המימונה כסעודת אבלים או הילולה לרמב"ם או  לאביו מימון. השמועה על פטירת הרמב"ם (או אביו) הגיעה לקהילות יהודיות בצפון אפריקה בחודש ניסן, ומאחר שבחודש זה לא מקיימים הילולה נקבעה המימונה כתחליף. חוקרים רבים התקשו לקבל את הסבר זה משום חוסר הוודאות במושא ההילולה, האב או הבן, וגם בגלל קושי לשוני בשם מימונה. אילו נקראה המימונה על שמו של הרב מימון, האב או הבן, ראוי היה לכנות את החג מימון ולא מימונה.

מלבד שני ההסברים ששמעה מפי המשתתפים הציעה כהנוב הסבר נוסף משלה. לטענתה ערב המימונה והיום שלמחרת אפשרו ליהודי מרוקו להתפכח בהדרגה מאופוריית החג והשאיפה לגאולה ולחזור אט אט למציאות החיים בגולה, שלוותה לא אחת בקשיים כלכליים וביטחוניים. ייתכן שכהנוב הושפעה מתורתו של האתנוגרף הצרפתי ארנולד ואן ז'נפ שהגדיר אירועים הדומים למימונה כ"טקסי מעבר". טקסים בהם משנים המשתתפים בהדרגה את הסטטוס שלהם ומקבלים את זהותם החדשה/ישנה תוך כדי מודעות לזכויותיהם וחובותיהם. גרסה יהודית לטקס המעבר הציע אליהו מרציאנו בספרו "ימי פסח חג המימונה" בה הציג את המימונה כ"מלווה מלכה" של חג הפסח. המימונה כמו הסעודה הרביעית בשבת, "סעודת מלווה מלכה" משמשות כטקסי פרידה מימי הקודש לקראת החזרה לשגרת ימי החול.

בנוסף לשלושת ההסברים שהביאה כהנוב במאמרה קיימים קרוב לעשרים הסברים נוספים שניתנו במהלך השנים על ידי מלומדים שונים. במאמר מסכם (ולא אחרון) ריכז אהרן ממן את  המחקר שנכתב עד לתקופתו, תוך ערעורו, והביא הצעה משלו. ממן הציע כי "לילת ל-מימונה", הדרך שבה הוגים יהודי מרוקו את שם החג, משמעותו "הלילה של המימונה" שפירושו בעברית "הלילה של בת המזל". בת המזל היא הנערה שמצאה לה בן זוג. לדידו של ממן, ערב המימונה שימש מועד להתקשרות בין משפחות וערב לסיום "עסקות" נישואין. הסברים נוספים שהציעו חוקרים לחגיגות המימונה הם "ראש השנה למלכים ורגלים" (ע"פ ראש השנה א, א), חגיגות לקראת בוא האביב והתחדשות הטבע או ערב להידוק הקשרים בין יהודים למוסלמים.

קערת המימונה
קערת המימונה – אפשרות אחת מיני רבות

כמספר הפרשנויות למקור החג כך מספר המנהגים שרווחו בקהילות השונות. כחג עממי שאינו כבול מבחינה הלכתית ואינו ממוסד ומתועד בספרות הכתובה נוצר מגוון גדול של מנהגים. פיזורם של יהודי צפון אפריקה בכלל ויהודי מרוקו בפרט במאות קהילות העצים את השוני באופי החגיגות כפי שהתגבש במקומות השונים. כהנוב, לעומת זאת, קבעה  כי חגיגות המימונה נחגגו בצפון אפריקה כמעט ללא הבדל. ייתכן ודבריה התבססו על ראיונות שקיימה או על חוויתה האישית בחגיגות בישראל ללא ביצוע מחקר מקיף. מחקר משמעותי המציג את מורכבות וגיוון החג פורסם רק באותה שנה על ידי חיים זאב הירשברג. שולחן החג, למשל, שתכליתו הצגת סמלים לשפע ומזל, מהווה צוהר למגוון הרב במנהגים בקהילות השונות. יש שהניחו במרכז השולחן קערת קמח ובמרכזה כוס שמן וסביבה חמישה פולים ירוקים בקליפתם. יש שטמנו למחצה בקמח מטבעות זהב או טבעת אירוסין. במקומות אחרים ויתרו על  כוס השמן או על קערת הקמח כולה  והניחו חמישה מטבעות משוחים בשמן. במקומות אחדים הניחו על השולחן קערה ובתוכה דג חי ובמקומות אחרים הונח דג על מצע של עשבים ירוקים. במקומות אחדים קישטו את השולחן בענפי ירק ובאחרים בחסה או בפרחים. בבתים מסוימים הניחו חמאה, דבש או חלב לאכילה ובאחרים היה טקס התזת חלב בעזרת  עלה נענע על בני המשפחה או בפינות הבית.

בשונה מסקירות מרוחקות שנכתבו באותה עת בעיתונות הישראלית הציגה כהנוב את המימונה ברגישות וללא התנשאות לאחר שלקחה בעצמה חלק בחגיגות. במאמר "מוזיקה מזרחית בישראל" שפרסמה בכתב העת "מאזנים" ב- 1973 ציינה כי נהגה להשתתף באירועי המימונה "כדי לשמוע זקנים מנגנים ואחרים שרים ורוקדים." ואכן במאמר על המימונה העניקה מקום מרכזי למוזיקה תוך פירוט מעגלים שהתגודדו סביב קבוצות נגנים, זמרים או רקדניות לבושות בבגדים מסורתיים שהובאו ממרוקו. נוסף למעגלי המוזיקה והריקודים תיארה מעגלים של מספרי סיפורים זקנים שסביבם התאספו צעירים רבים שהקשיבו לסיפורים מהארץ הרחוקה במערב. לאורך כל המאמר הקפידה  להציג את יהודי צפון אפריקה כקהילה שצעיריה הפכו לחלק בלתי נפרד ממדינת ישראל. בתיאורה את החוגגים מציינת את המבוגרים המזוקנים הלבושים בבגדים ונעליים מסורתיים לצד צברים צעירים או חיילים לבושים מדים שהפכו לישראלים של ממש.

למרות הניסיון להציג את יוצאי צפון אפריקה כחלק מהחברה הישראלית לא נעדרה הבעיה העדתית מהמאמר. לא במקרה תיארה כהנוב את בואם של החוגגים באוטובוסים מאורגנים "מקהילותיהם" בפריפריה הישראלית, ובין היתר מנתה את באר-שבע, דימונה, עכו וקריית-שמונה. במקום אחר ציינה מפורשת כי השעבוד של היהודים במצרים הוחלף בשעבוד חדש של יוצאי צפון אפריקה בישראל ובחרה שלא לפרט את טענתה. אולם הסוגיה המרכזית בהקשר לבעיה העדתית ואשר עמדה במרכז הדיון הציבורי בראשית שנות השבעים היתה מחאתם של "הפנתרים השחורים". כהנוב ציינה כי בשנה שקדמה לכתיבת המאמר, 1971, עלו מנהיגי הפנתרים לבימת החגיגות ומחאו על אפליית המזרחים. כהנוב לא ציינה כי באותו אירוע הגיעה מחאתם לכדי מהומה ונדרשו שוטרים כדי להרחיק את חברי הפנתרים מגן סאקר. בנוסף, לא הזכירה כי שנה מאוחר יותר לקחו חברי "הפנתרים השחורים" חלק בארגון חגיגות המימונה אך נמנעה מהם הבמה להביע את עמדותיהם. ייתכן שזו הסיבה שלאחר שהסתיימו החגיגות הפגינו בכיכר הדווידקה בירושלים.

לא ניתן להתעלם מכך שחגיגות המימונה בראשית שנות השבעים שמשו את מארגני האירועים והפוליטיקאים בישראל כאמצעי לפיוסו של "השד העדתי". בנאומיהם החגיגיים של מארגני המימונה לא הוזכרו בעיות חברתיות וכלכליות שהטרידו את קהל החוגגים אלא הוצגו מסרים של אחדות. לאלה הצטרפו שורה של נכבדי ציבור שבאו במטרה להזדהות ולחגוג עם יוצאי צפון אפריקה וגם נאומיהם כללו מסרים דומים. בשנה שסקרה כהנוב את החגיגות השתתפו הנשיא, זלמן שזר, ראש הממשלה, גולדה מאיר, הרמטכ"ל, דוד אלעזר ואנשי ציבור רבים. בהקשר זה נזכיר כי החוקרים יצחק איינהורן ויגאל בן-נון טענו במחקריהם כי המימונה נחוגה במרוקו במטרה להתמודד עם איומי שתי דמויות מהדמונולוגיה היהודית, השד "מימון השחור בארץ המערב" ובת זוגתו השדה מימונה. החוקרים הציגו  שני אמצעים להתמודדות החוגגים עם השדים: פיוס על ידי עריכת שולחן הכולל מאכלים המסמלים שפע, מזל וברכה. או חיסול – ביום למחרת הלכו החוגגים למקורות מים בניסיון להטביעם במים (בדומה לטקס התשליך). נראה כי בחגיגות המימונה בישראל בחרו מארגני החגיגות ונכבדי הציבור בדרך הפיוס בעוד "הפנתרים השחורים" בחרו בדרך המאבק ב"שד העדתי".

כדי לקרב את הקוראים באנגלית לחגיגות המימונה ציינה כהנוב כי "יהודי צפון אפריקה חוגגים את הוודסטוק שלהם." כהנוב ראתה דמיון בין שני האירועים ההמוניים שהתקיימו בשטח פתוח ושמו מטרה לטפח אחווה ורעות ולאחד את הציבור. יחד עם זאת חשוב לציין כי חגיגות המימונה השתלבו באופן הרמוני עם הממסד הישראלי החל מראשיתן באמצע שנות השישים ובלטה בהם ההמשכיות בין דור ההורים לדור הילדים, בניגוד לוודסטוק אשר בלט באנטי ממסדיות שלו. בזהירות ניתן לומר כי "הפנתרים השחורים" דמו בשאיפותיהם לחוגגי הוודסטוק אך פעלו בהשראת תנועת הפנתרים השחורים בארצות הברית.

בסיום מאמרה תהתה כהנוב מה יעלה בגורלו של החג שעבר תהליכים של שינוי בישראל. החג הפך מחג אינטימי שנחוג בבית לחג ציבורי, מחג קהילתי לחג לאומי. לא עוד חג המסמל את שאיפות הפרט כי אם את שאיפות מארגני החגיגות. המופעים כבר אינם ספונטניים וכוללים קונצרטים של מוזיקאים מקצועיים המשלבים בשירתם עולמות ישנים תוך אימוץ חדשים. רחל שרעבי בחנה את חששותיה של כהנוב ובמחקר שפרסמה לפני מספר שנים עקבה אחר חגיגות המימונה מאמצע שנות השישים ועד ראשית שנות האלפיים. כפי שהבחינה, מתקיים כיום  החג במרחבים פתוחים ובמרכזו עומד המנגל הישראלי (במרוקו התקיים פיקניק ללא צליית בשרים) כשהוא חסר את כל המשמעויות התרבויות המגוונות שלבש בנקודות הישוב השונות בצפון אפריקה. תובנות אלה צריכות ללמדנו כי הגיעה העת לשוב ולחבר את החג לערכים התרבותיים שעל בסיסן נוצר. ברכת ערב החג "תרבחו ותסעדו" ממחישה יותר מכל את הצורך בתיקון. בשנים האחרונות סבורים רבים  כי משמעותה  היא להתרווח ולסעוד, טעות שמקורה בניתוק מהשפה הערבית-יהודית ומהאופי הגרגרני שדבק בחג בישראל. מאידך, משמעות הברכה בערבית היא "רווח ומזל" או "מזל טוב". מעתה אמרו  "תרבחו ותסעדו" ומיד הוסיפו בעברית "רווח ומזל". חג שמח.

המאמר פורסם במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" ביום חמישי, כ' בניסן תשע"ה, 09.04.2015

האשה שהבחינה בקול הלבנטיני של ז'קלין כהנוב

לא מכבר ראה אור הרומאן "סולם יעקב" מאת ז'קלין כהנוב בתרגום עברי. הספר יצא לאור בשיתוף הוצאת "גמא" של קציעה עלון, והוצאת יד יצחק בן-צבי. במאמר קצר שכתבה עלון לכבוד האירוע אימצה את תפיסתו של ולטר בנימין וטענה כי יצירה "תובעת" להיתרגם בזמן ובמקום באופן לא מקרי. עלון שמה דגש על האווירה החברתית בישראל כגורם מרכזי לתרגום הספר: "ישראל הנתונה בסבך זהויותיה המתמודדת עם מופעים מחליאים של גזענות וטרם השלימה עם מיצובה הגיאו-פוליטי בלב המזרח התיכון." ("העוקץ", 14.10.14). אולם האם יתכן כי החלטה של עורכת להוציא לאור יצירה מסוימת בזמן מסוים מקורה בגורמים נוספים? למעשה, עלון עלתה על הסולם שהציבה כהנוב ונשבתה בקסמיו של העולם הספרותי והתרבותי שנגלה לה ברומאן, בדיוק כפי שאירע לפני יותר משישים שנה בלונדון למתרגמת ולמוציאה לאור של הספר באנגלית, מניה הררי.

מניה הררי
מניה הררי

לאחר מלחמת העולם השנייה הקימו שתי חברות, מניה הררי (Harari) ומרג'ורי וילרס (Villiers), הוצאת ספרים קטנה ששמה הורכב מן האותיות הראשונות של שמות משפחותיהן – "הרוויל" (Harvill). ההוצאה התמחתה בפרסום ספרות מקור וספרות מתורגמת מתחומי הדת, הפילוסופיה, התרבות והפסיכולוגיה. השותפות שמו להן מטרה לבנות גשרים בין בני אדם, ארצות, תרבויות, אמונות, דתות והשקפות עולם על ידי הבאת ספרים לדפוס. ההוצאה המשיכה את מורשתו של כתב העת The Changing World  שפרסמה הררי בשנה הראשונה של מלחמת העולם השנייה. כתב העת הגיש לקוראים הבריטיים ידיעות מרוסיה, ארצות-הברית, צרפת ומדינות אחרות בתקופה שבה הוגבלה הנגישות למידע. "הרוויל" הרחיבה את מעגל הכותבים, ועיון ברשימת הפרסומים בשנים הראשונות חושף תמונה מגוונת של כותבים ממצרים, ברזיל, גרמניה, איטליה, כורדיסטן, יוון, ישראל, ספרד ועוד. כיום, לאחר אינספור מיזוגים ורכישות, הוצאת "הרוויל" היא חלק מתאגיד המו"לות הבינלאומי "רנדום האוס".

ההוצאה התפרסמה בשנות השישים והשבעים בעיקר בתור גשר בין קוראי האנגלית לסופרים מברית המועצות. לאחר מלחמת העולם השנייה שימשה "הרוויל" במה לסופרים מברית המועצות שלא יכלו לפרסם את יצירותיהם במולדתם. הסופרים שלחו את כתבי היד להוצאה, וזו תרגמה אותם לאנגלית ופרסמה אותם, לעתים עוד בטרם הופיעו בשפת המקור. ההוצאה מפורסמת בזכות תרגומה ליצירה "דוקטור ז'יוואגו" מאת בוריס פסטרנק. לרומאן זה ניתן להוסיף רשימה ארוכה של יצירות של גדולי סופרי ברית המועצות לשעבר כמו בוריס פסטרנק, אלכסנדר סולז'ניצין, אנדריי סיניאבסקי, יבגניה גינזבורג ואנדריי אמלריק.

כחלק מהמפעל לגישור בין תרבויות פרסמה ההוצאה יצירות ספרותיות שעסקו בחיים במצרים ובתרבות המצרית על גווניה. "סולם יעקב" לא היה הספר הראשון שפרסמה ההוצאה על מצרים וקדמו לו שני ספרים. בשנת 1947 יצא לאור ספרו של הסופר המצרי תופיק אל-חכים, Maze of justice ("יומנו של תובע בכפרי מצרים"), בתרגומו לאנגלית של אבא אבן. שנה לאחר מכן, ב-1948, פורסם קובץ הסיפורים Land of Enchanters בעריכתם של ברנרד לואיס וסטנלי בורשטיין‎. אוסף הסיפורים הקצרים נערך כרונולוגית וכולל סיפורים קצרים על החיים במצרים מהעת העתיקה ועד התקופה שבין שתי מלחמות העולם. מרבית הסיפורים תורגמו לראשונה במטרה לחשוף את קוראי האנגלית למצרים ותרבותה. ספרה של ז'קלין כנהוב יצא בשנת 1951.

IMG_20141106_092859

במקרה של "סולם יעקב" דומה כי מלבד התאמתו לאידאולוגיה ולרפרטואר של ההוצאה, הזדהותה וקרבתה של מניה הררי לסיפור היה גורם מכריע בפרסומו. הררי נולדה ב-1906 בבאקו, הבת הרביעית והצעירה של הבנקאי ואיש העסקים גרגורי בננסון ורעייתו סופיה. בילדותה עברה המשפחה להתגורר בסנקט פטרבורג, והררי התחנכה על ידי אומנת שהובאה ממערב אירופה. ההורים, שנולדו בתחום היישוב (האב ממינסק והאם מפינסק), רצו לתת לילדיהם חינוך מערבי, ועל כן שכרו אומנות לבנות הצעירות, ואת ילדיהם הבוגרים שלחו ללמוד בגרמניה. בערב מלחמת העולם הראשונה עזבה המשפחה לאנגליה. כנערה למדה הררי בבית ספר לבנות בעיר מלברן ובסיום לימודיה התיכוניים המשיכה ללימודי תואר ראשון בספרות באוניברסיטת לונדון. ב-1925 יצאה עם אחותה פלורה לביקור בארץ ישראל. בירושלים פגשה את ראלף אנדרו הררי, בנו של ויקטור הררי פאשה, בנקאי ואחד מראשי הקהילה היהודית בקהיר. לאחר שהתחתנו בפריס קבעו את ביתם בקהיר, ולאחר לחתימת "ההסכם האנגלו-מצרי" ב-1936 עזבו ללונדון. כאמור, הררי תרגמה, ערכה והוציאה לאור עד למותה ב- 1969.

בתקופה שהתגוררה בקהיר יצאה הררי למסע לארץ ישראל, שבו הצטרפה למספר חודשים למקימי קיבוץ גבע שבעמק יזרעאל. הררי העריצה את הצעירים שחלקם עזבו חיים נוחים באירופה ובחרו בחיי עובד  אדמה קשים. לאחר שחזרה לקהיר התגייסה לפעילות ציונית במסגרת קק"ל וקרן היסוד ועסקה בגיוס כספים לקיבוצים ולחלוצים. בראשית שנות החמישים התארח יוסף ברץ, ממייסדי קבוצת דגניה, בביתם של הזוג הררי בלונדון וסיפר על קיבוצו. הררי, שהתפעלה מסיפוריו, החלה לכתוב את דבריו, ולאחר מספר חודשים הוציאה לאור את הספר A village by the Jordan : the story of Degania, שתורגם לעברית בשם "כפר על גדות הירדן".

בסוף שנות הארבעים, כשהגיע כתב היד של הרומאן "סולם יעקב" להוצאה בלונדון קראה מניה הררי סיפור שהזדהתה עמו כאישה, כיהודייה וכאזרחית בריטית שחיה בקהיר. הספר אפשר לה לחזור לשנים בהן התגוררה בקהיר הקוסמופוליטית ולהיזכר בעיר שאהבה וכאבה כאחד. בזיכרונות שפרסמה תיארה את קהיר בדרך דומה מאוד לזו ששרטטה כהנוב בספרה. עיר שחיו בה זו לצד זו קבוצות רבות שכללו מוסלמים בני המקום, קופטים, טורקים, ארמנים, יהודים (מהמשרק, מהמגרב ומאירופה), יוונים, סורים, צרפתים, בריטים ועוד. הקבוצות נפגשו ברחובות ובגני העיר בהם צעדו כל אחד בגווניו שלו, לבושים בבגדיהם הייחודיים תוך שהם מנסים לתקשר זה עם זה בבליל של שפות. כהנוב והררי נשבו בקסמי הנילוס, בשדות הירוקים סביבו, ושתיהן הביטו על המדבר שתחילתו בקצה העיר בהערצה ובחשש. שתיהן השתייכו למעמד הגבוה והתגוררו בשכונות החדשות של העיר בבתים מפוארים שרוהטו באביזרים שיובאו במיוחד מאירופה. אולם במקביל לא התעלמו שתיהן מהפערים הכלכליים שנפערו בחברה המצרית בכלל ובקהילה היהודית בפרט, והיו ערות לעוני של מרבית העם. בתחושת חוסר אונים התגייסה הררי לפעילות פילנתרופית בקהילה היהודית ופעלה, בין היתר, במסגרת בית יתומים ברובע היהודי, בבית שיקום לאסירים משוחררים ושימשה יו"ר ויצ"ו בקהיר. כהנוב התנדבה ברובע היהודי במרפאה שהעניקה שירותי רפואה דחופים. המקרים המסובכים הועברו למרפאה של ויצ"ו.

המפגש עם המערב, כחלק מהרב-תרבותיות בעיר קוסמופוליטית, בה נוצרו מפגשים בין קבוצות אתניות, דתות ואמונות, הביא את בני דורה של כהנוב והררי למשברי זהות. ב"סולם יעקב" נקרעת הגיבורה ראשל בין המסורת היהודית, התרבות המערבית והתרבות המצרית הערבית. את המסורת היהודית ייצגו  סבה וסבתה, האירועים המשפחתיים והחגים. סוכנות התרבות המערבית, האירופית והנוצרית האומנות האנגליות. עם התרבות המצרית הערבית באה הגיבורה במגע ברחובות העיר. משבר הזהות לא היה זר למניה הררי, שלא הצליחה למקם עצמה בתרבות הרוסית שינקה בילדותה או בתרבות המערבית שבה חיה את מרבית חייה. בשנים שהתגוררה בקהיר המירה את דתה לנצרות אך המשיכה בחיים משותפים עם בעלה והוסיפה לפעול בקרב הקהילה היהודית בכלל ובתנועה הציונית בפרט. ייתכן שלקהיר הקוסמופוליטית והמבלבלת גורם משמעותי בהתנצרותה אך יחד עם זאת העידה הררי בזיכרונותיה כי משיכתה לנצרות החלה כבר בילדותה ברוסיה בעת שביקרה בכנסייה יחד עם האומנת שלה. מאלף לציין שבמסה שפותחת את הספר "ממזרח שמש" מתארת גם כהנוב את האווירה הקסומה בכנסייה בקהיר בעת שהתלוותה לעוזרת האיטלקייה שעבדה בביתם.

הררי, כעורכת וכמוציאה לאור, הבחינה בקול הפוסט-קולוניאלי המוקדם שהביאה כהנוב בסיפורה.  סיפור התמודדותה של ראשל עם האומנות האנגליות הוא למעשה רובד גלוי בסיפור המציג את התמודדותה של מצרים עם הכובש הקולוניאלי. ברומאן באים לידי ביטוי לבטיה של חברה תחת שלטון קולוניאלי שמצד אחד מביא קדמה לחברה הילידית ומצד שני משעבד אותה למטרותיו. נחשפים הרצון הבלתי נשלט של החברה הילידית להדמות לשליט ולתרבותו אל מול הרצון לשמור על התרבות של העם והארץ שבתוכם ישבה. וכמובן המאבק של המדינה כנגד הכובש הקולוניאלי, הניסיונות והמאמצים לגרשו תוך ידיעה שנוכחותו תישאר גם לאחר שיעזוב, לא נעלמו מעינייה של כהנוב. "סולם יעקב" של כהנוב היה לאחד הספרים הראשונים שהציגו בפני הקוראים באנגליה את הסוגה הפוסט-קולוניאלית. סוגה זו פרחה באנגליה שנים רבות מאוחר יותר בעת שהחלו סופרים, בעיקר מהודו ומדרום אפריקה, לפרסם יצירות באנגלית.

מניה הררי וז'קלין כהנוב השתייכו ל"דור הלבנטינים", כהגדרתה של האחרונה. שתיהן נולדו בבתים בתנועה גיאוגרפית בין מדינות ובתנועה תרבותית ודתית בין אוריינטציות שונות. הן עצמן לא הפסיקו לנוע גיאוגרפית ותרבותית. שתיהן לא מצאו מעולם בית בו הרגישו שייכוֹת. מניה הררי נעה בין מזרח אירופה למערבה, בין רוסיה לאנגליה ובין אנגליה לישראל ומצרים. היא העריצה את תרבות המערב אך הקדישה את כל חייה לתרגום יצירות מרוסית לאנגלית. היא נולדה למשפחה יהודית ונקברה כקתולית מאמינה. ז'קלין כהנוב נעה כל חייה בין מצרים, ארצות הברית, צרפת וישראל. בין תרבות מזרח תיכונית לתרבות מערבית. בין יהדות, נצרות ואסלאם. בין אנגלית, צרפתית, עברית, איטלקית וערבית. שתיהן לא מצאו מנוח לכף רגלן ולנפשן הרוחשת, אך שתיהן תיעלו את חייהן "בין העולמות" כדי לגשר בין בני אדם, ארצות, אמונות והשקפות עולם. האחת תרגמה והוציאה לאור. השנייה כתבה. משום כך, בעת שהצטלבו דרכיהן של השתיים, יצא לאור בעבודה משותפת הרומאן "סולם יעקב".

המאמר פורסם בגרסה מקוצרת במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" ביום שישי, ח' באדר תשע"ה, 17.02.2015

English version, Why Israel deserved its own translation of Kahanoff's 'Jacob's Ladder', Haaretz, Apr. 3, 2015

בין בית שאן למרוקו: אמנות, זהות ומרחב

לפני מספר שבועות ננעלה בבית שאן התערוכה "זהות ומקום", בה הוצגו צילומים היסטוריים של העיר לצד יצירות אמנות של יוצרים מקומיים. תערוכת הצילומים אורגנה בסדר כרונולוגי והציגה את ההיסטוריה המרחבית והאנושית של בית שאן מיום הקמתה ב-1949 על חורבות העיר הערבית ביסאן. מבעד לתמונות הביטו בחיוך דמויות של עולים חדשים שזה עתה הגיעו מאירופה, אסיה ובעיקר צפון אפריקה, ואשר ניסו לבנות את חייהם בסביבה חדשה-ישנה. סניף הדואר המקומי ששימש את הדור שהגיע בשנים שלאחר קום המדינה, ושקודם לכן עמד במרכז העיר הערבית, היה למקום בו הוצגה תערוכה העוסקת בזהות תושבי העיר היום. מתוך ציורים, פסלים ופסיפסים שהוצגו נשקפו אינספור זהויות שונות שעוצבו במשך שנים דרך מפגש של אנשים, תרבויות, אירועים, מקומות, זיכרונות וחלומות בפריפריה הישראלית.

שתי ציירות משכו את תשומת לבי, אליס קדוש, ועליזה אזולאי. אותו השם, תרבות שונה. הראשונה "עם ריח חוס לארס" (כמאמרו של המשורר סמי שלום שטרית) והשנייה בשמה העברי. אליס נולדה בצפון מרוקו, עליזה נולדה בבית שאן להורים שעלו מדרומה של מרוקו. אליס בת 83 ועליזה בת 58, שתי יחידות דוריות נפרדות. שתיהן החלו לצייר רק לאחר שפרשו לגמלאות עת התפנו מדאגות הפרנסה. ביצירות של שתיהן נוכחות מרוקו ובית שאן. לכל אחת יצירה זהותית הייחודית רק לה המשוכה במכחול שהביאה משם עם צבעים שמצאה כאן.

מעברת בית שאן - אליס קדוש
מעברת בית שאן – אליס קדוש

אליס קדוש נולדה בטנג'יר שבצפון מרוקו בשנת 1935. בבית דיברה ספרדית ובבית הספר של אליאנס רכשה את השפה הצרפתית. שם גם למדה עיצוב אופנה. לאחר שנישאה לבחור מקזבלנקה עברה לגור בעיר התעשייה והמסחר והחלה לעבוד כמעצבת אופנה. במקביל לעיצוב שמלות נהגה לצייר, אולם יצירותיה נשארו במרוקו כשעלתה לישראל בשנת 1955. במעברה בבית שאן פגשה לראשונה מרוקאים שלא דיברו ספרדית או צרפתית אלא ערבית בלבד ונדרשה לשפה שלישית, עברית, כדי לשוחח עימם. לשוחח אך לא להזדהות כחלק מאותה קבוצה שתויגה באותם ימים כחסרת תרבות וחלשה. אליס זכתה בשתי פריווילגיות שלא נפלו בחלקם של מרבית עולי מרוקו: מרכיב התרבות האירופית בזהותה וההשתייכות אל המעמד הבינוני מיד עם הגיעה ארצה. היא ובעלה הקימו בבית שאן מתפרה והביאו עמם  ממיטב האופנה הצרפתית לעיירה הקטנה ולתושבי הקיבוצים שסביבה. כאשר בחרו לעזוב את בית שאן לגוש דן או למונטריאול (אליה היגרה מרבית משפחתה של אליס) ארזו את חפציהם, חוו חוויה קצרה או ארוכה וחזרו למשפחה ולעסק בבית שאן.

כאשר החלה לצייר לקחה אליס מספר שיעורים אצל מורה באחד הקיבוצים ולאחר מכן המשיכה ללמוד מתוך ספרי אמנות אירופאיים. בציורים בולטת השפעה אירופאית זו, כמו גם נוכחותן של יצירות-מופת מהן קיבלה השראה ליצירותיה. בציור של בני משפחתה סביב שולחן הסדר האחרון בו נכח בעלה המנוח השתמשה באלמנטים מ"הסעודה האחרונה". ביצירות רבות נוכחת ירושלים שעבורה, כמו עבור רבים מיהודי מרוקו, היתה שם נרדף לארץ ישראל ומושא החלומות בילדותה.

חמאם במרוקו - אליס קדוש
חמאם במרוקו – אליס קדוש

מרוקו של אליס היא בעיקר דמויות וזיכרונות. אוסף של שלושה פורטרטים מחזירים אותה למרוקו: אמה, חמה, ורבי ישראל אבוחצירא (הבאבא סאלי). למרות שעברה את מכבש החינוך המערבי-חילוני אמונתה הדתית לא דעכה. במרוקו מודרנה ומסורת השתלבו באופן הרמוני וצעדו זו לצד זו. וכך, לאחר שעלתה לישראל הלכה לבאבא סאלי כדי לבקש את ברכתו. זיכרונותיה ממרוקו מתפרצים בתמונה צבעונית וגדולה של בית מרחץ (חמאם) נשי. הציור מעביר אותה למרחבים אחרים ולזמנים אחרים בהם צעדה בערבי שישי, עם סיום ההכנות לשבת, אל בית המרחץ הציבורי. ובחמאם ישבו נשים בחבורות שעות ארוכות, מתנקות, מתנתקות ומשוחחות על השבוע שעבר והשבת הבאה לטובה.

בציור שחור-לבן עומדות נשים מחוץ לאוהל, עטופות שחורים ונושאות עיניהן השמימה כשגבן מופנה לצופה. לרגע נדמה כי מדובר בנשים בסהרה, אולם נופים מדבריים אלה זרים לאליס שמעולם לא ביקרה בדרום מרוקו. ואכן, ציירה נשים בישראל ולא במרוקו. הציור אוצר זיכרון מימיה הראשונים בבית שאן, ובו משחזרת כיצד כל בוקר מחדש יצאו הנשים מהאוהלים הרטובים במעברה ועמדו עם הפנים להרי הגלעד במזרח, עטופות בשמיכות סוכנות שחורות, מתפללות לפרנסה וקורת גג ראויה.

m4
בראד (קומקום תה) – עליזה אזולאי

לעומתה נולדה עליזה בבית שאן ולמדה בבית הספר היסודי בעיר. לאחר מכן המשיכה ללימודי תיכון וסמינר למורות ב"בית יעקב" בבני ברק. בסיום לימודיה חזרה לבית שאן והחלה ללמד אמנות באחד מבתי הספר היסודיים בעיר ובמקביל השלימה הכשרה להוראת האמנות. הוריה של עליזה עלו לישראל מקזבלנקה למרות שאביה נולד בבני מלאל שבמרכז מרוקו ואמה  במרקש. שניהם דיברו ערבית-יהודית ולמדו בבית הספר של אליאנס צרפתית. בקזבלנקה עבד אביה במפעל לייצור כדורי משחק ואמה ככוח עזר בבית חולים צרפתי. עם עלייתם ארצה עבד אביה בעבודות דחק בבית שאן בעוד אמה לא מצאה עבודה. הוריה החליטו לפתוח בישראל בחיים חדשים ובחרו שלא לדבר על מרוקו. מכורתם הוזכרה רק ברגעי משבר בהם התרפקו על אירועים, אנשים ומקומות מהימים שחלפו ולא יחזרו. אמה של עליזה חלתה ונפטרה מספר שנים לאחר עלייתם ארצה.

לפני ארבע שנים ביקרה עליזה במרוקו בחיפוש אחר עברה ושורשי משפחתה. בשיטוטיה בערים השונות עברה טלטלה רגשית עזה בעת שצעדה במרחבים בהם גרו, עבדו או טיילו הוריה בצעירותם. במרוקו הופתעה לגלות מגוון מעמדי, תרבותי, אתני וטבעי, וזה סייע בשבירת דיכוטומיות מחשבתיות על המזרח בכלל ועל מרוקו בפרט ואשר על בסיסן התחנכה בישראל היהודית ו"המערבית".

צוהר לעיר מרקש - עליזה אזולאי
צוהר לעיר מרקש – עליזה אזולאי

בשנים האחרונות החלה לצייר את מרוקו שלה. במרוקו של עליזה לא מונצחים זיכרונות מכיוון שאלה חדלו מלהתקיים במרחב המשפחתי עם מותה של אמה. נוסף על כך נעדרה תרבותם של יהודי מרוקו מהמרחב הציבורי וממערכת החינוך הישראלית של שנות השישים והשבעים כחלק מהדרה מכוונת. בציוריה בולטים בעיקר בדים, שטיחים, בגדים וכלי בית ייחודיים למרוקו, אשר ראתה כילדה בבית הוריה ואצרה בזיכרונה. אביזרים אלה מופעים בציורים כגורמים מגשרים בין מרוקו ובית שאן ומתערבבים יחד לכדי מרחב אחד שלא ניתן להפרדה. כך בציור אחד ציירה את קומקום התה המרוקאי (בראד), סמל למסורת האירוח של יהודי מרוקו, כשרגליו נטועות בחולות מרוקו מצד אחד, ובמעיינות סביב בית שאן מן הצד השני. בתמונה אחרת נקרע צוהר מנופה של העיר מרקש ודרכו נשפכים בדים כחולים שהופכים למפלי מים בעמק בית שאן. מלבד הטבע סביב בית שאן מייצגת עליזה את עיר הולדתה באלמנטים הכוללים עמודים, מבנים וגשרים, שרידים מהעיר הרומית סקיתופוליס. הבחירה בייצוגים מלפני אלפיים שנה נובעת מהקושי שלה לאתר סמלים בני זמננו לעיר. בדומה לעיירות פיתוח אחרות לא זכתה בית שאן לתכנון אדריכלי או להון סימבולי שיכלו להטביע בה את חותמם ולשמש לה מקור השראה.

המרכיב התרבותי שזכרה מאמה ובא לידי ביטוי בציוריה הוא יכולותיה הווירטואוזיות בשילוב פתגמים בתוך השיח היומיומי. באחד הציורים מופיעים שיפולי שמלה של נערה ולרגליה נעלי בד רקומות ממרוקו. הנערה עומדת על שפת נחל שלמרגלותיו חלוקי נחל ועל כל אחד כתובים פתגמים. ככל שמתקרבים לנחל קטנות האבנים, ובהתאמה גם מספר הפתגמים. חציית הנחל מעבירה את הנערה והצופה ממרוקו לבית שאן וייתכן והמעבר מסמל את הדעיכה של תרבות הפתגמים שבאה לידי ביטוי בציור ובמציאות.

אליס ועליזה הן שתיים מתוך עשרות אומנים שהציגו את יצירותיהם וחשפו את זהותם בתערוכה ייחודית זו שהתקיימה לראשונה בבית שאן. בארבעים הימים שהוצגה ביקרו בתערוכה קרוב לאלפיים מבקרים. מדובר בתערוכה פרי עמלם של היוצרים המקומיים החפצים להקים בבית שאן מוזיאון שיציג אמנות ותרבות מקומית לצד ההיסטוריה והמורשת של העיר. בימים אלה משתפים פעולה ראש העיר וקבוצת היזמים במטרה להגשים חלום זה. למוזיאון שכזה תהיה חשיבות רבה באפשרות להציג את הפריפריה הישראלית בקולם ומכחולם של אנשי המקום ולא מנקודת מבטם של כותבים ויוצרים מהמרכז הישראלי שבחרו בעבר להציגה באופן שלילי וחד ממדי. בהקשר זה יהיה מעניין לבחון כיצד יבחרו היוצרים מבית שאן לתאר ולייצג את המרכז הישראלי.

המאמר פורסם בגרסה מקוצרת במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" ביום שישי, ט"ז בתשרי תשע"ה, 10.10.2014