דבר שהיה שם: מבט על תמונה של ספריית בית המדרש למורים לעברית בקזבלנקה

הרב יצחק רוש. התמונה באדיבות פול דהאן מ"המרכז לתרבות יהודי מרוקו" בבריסל.

בין אינספור העדויות המצולמות על החיים היהודיים במרוקו, ראוי להתעכב על תמונה אחת, שצולמה בשנת 1955 ובה נראה הרב יצחק רוּש, יליד העיר תלמסאן באלג'יריה, על רקע חלק ממדפי ספריית בית המדרש למורים לעברית בקזבלנקה. הוא בחר לשלוף מהמדף מסכת תלמודית ולהצטלם תוך שהוא מביט בעמודיה ולא בעדשת המצלמה. רוש, תלמודיסט מובהק, הציב בספרייה שלא במקרה את המסכתות במדף בגובה המיטבי, שלא דרש ממנו להתכופף או להגביה את ראשו. המסכתות גדולות הממדים בולטות וניתן לזהות בנקל את שמותיהן הכתובים באותיות של זהב (או כסף): ברכות, שבת, פסחים, עירובין ועוד. התמונה הנדירה מאפשרת להסתכל לרגע חטוף על ספריית בית המדרש בשבריר של מציאות שהתקיימה ללא פקפוק או במילותיו של התאורטיקן הצרפתי, רולאן בארת, ל"דבר שהיה שם". אילו ספרים מונחים במדפים הגלויים ובאחרים שעין המצלמה לא תפסה, ומה מלמדת הספרייה על המוסד? קטלוג הספרייה לא נשמר ועל כן נותר לנסות ולזהות ספרים נוספים בתמונה ולחבר פיסות מידע אחרות שישלימו את הספרייה באופן חלקי.

עניינו של רוש בתלמוד החל בלימודיו בישיבת "עץ חיים" באוראן, שבראשה עמד רבי דוד אשכנזי, רבה הראשי האחרון של יהדות אלג'יריה. שלוש הישיבות בערים הגדולות של אלג'יריה – אוראן, אלג'יר וקונסטנטין – שנשאו את השם "עץ חיים" עברו בשנות העשרים רפורמה בתכנית ההכשרה שהובלה על ידי רבנים מקומיים בשיתוף פעולה עם הקונסיסטוריה באלג'יריה, ועד לענייני דת ופולחן שהוקם על פי הדגם הצרפתי, ורשת החינוך "כל ישראל חברים". במהלך מלחמת העולם השנייה הגיע רוש למרוקו והחליט להישאר בה לאחר שקיבל הזמנה מסגן נשיא כי"ח ז'יל ברונשוויג לייסד את בית המדרש למורים לעברית ולשמש מנהלו. רוש הכשיר את המורים בהשראת תכנית ההכשרה אליה נחשף בישיבת "עץ חיים". בבית המדרש נלמדה השפה הצרפתית ולימודים כלליים אך ניתן מקום משמעותי למקצועות הקודש, לימוד השפה העברית והתרבות העברית הלאומית, וכל אלה מקבלים ביטוי בספרייה.

במדף מעל המסכתות בצד שמאל בולט ספר שחור קטן. בתחתית שדרתו מוטבע סמלה של הוצאת "דביר" ובחלקה העליון הכותרת: "כל שירי ביאליק". שמו של המשורר הלאומי ושיריו נפוצו בקרב שוחרי השפה העברית בערי מרוקו ובמועדונים הוקראו שיריו ותואר סיפור חייו ומפעליו התרבותיים. רוש השתייך לחסידי ביאליק עוד מימי נעוריו, ובקיץ 1934 בעת ששימש רב צעיר בישיבת "עץ חיים" באוראן, שלח מברק ניחומים לעיתון "דבר" לאחר היוודע דבר מותו של המשורר: "רב ותלמידיו אוהבי ביאליק ומעריציו פה אורן, צפון אפריקה, בוכים במר נפשם על אבדן המשורר הנפלא. מאנו הנחם כי הנשר איננו. מי יתן ויהיו שיריו להם למשיב נפש".

לצד ספר שיריו של ביאליק מוצבת המהדורה "כל סיפוריו של שמואל יוסף עגנון" בשבעה כרכים בהוצאת "שוקן" מקיץ 1953. בחלקו המרכזי של אותו מדף מונחים מספר עותקים של קובץ מסותיו של אחד העם "על פרשת דרכים" שיצא לאור בשנות הארבעים והחמישים במהדורות רבות בשיתוף של הוצאת "דביר" ו"הוצאה עברית". בקצה הימני של המדף מוצבת סדרה נוספת של ספרים בהוצאת "דביר" ושני כרכים לבנים בהוצאת "שוקן". אני משער שכל המדף העליון, על שלושת חלקיו, הוקדש לשירה ולספרות עברית חדשה שנלמדו בבית המדרש למורים. בתכנית הלימודים הוקדשו שיעורים ליצירותיהם של סופרים ומשוררים מראשית ההשכלה העברית ובתוכם יצחק בר לווינזון, אחד העם, יהודה בורלא, יהודה קרני, אשר ברש, דוד שמעוני, יהודה יערי וכמובן עגנון וביאליק.

לימוד השירה והספרות העברית החדשה סייע לתלמידי בית המדרש לעבור בהצלחה בשנת הלימודים האחרונה את הבחינה לקבלת "התעודה הירושלמית". התעודה הינה פרי שיתוף פעולה של "האוניברסיטה העברית" ו"האיגוד העולמי לחינוך העברי בתפוצות", פרויקט שבראשו עמד פרופ' שלמה דב גוֹיטיין. הבחינה קבעה את רמת ההישגים של הנבחן בשפה העברית ובקנייני רוח ישראל, והעניקה פטור מן הבחינה לעברית שנדרשו לעבור סטודנטים שסיימו לימודי תיכון בתפוצות והגישו מעומדות ללימודים באוניברסיטה העברית. תלמידי בית המדרש בקזבלנקה ניגשו לבחינה לא משום ששקלו לימודים גבוהים בישראל, אלא מתוך הכרה באיכות הבחינה והגושפנקא המקצועית והיוקרתית שהעניקה למורים בקהילות במרוקו.

נחזור לספרייה. במדפים מונחים ספרים הכרוכים בכריכה אישית וקרוב לוודאי שמדובר בספרים עתיקים וכתבי יד שרכש רוש במסעותיו במרוקו. בתוקף תפקידו כמנהל בית המדרש וכאחראי על הקורסים ללימוד עברית שהתקיימו בערי מרוקו בחסות הג'וינט יצא תכופות לנסיעות ברחבי הממלכה שבמסגרתם רכש ספרים וכתבי יד. אשר כנפו העיד בספרו האוטוביוגרפי "הכינור ואני" שיצא לאור בשנה האחרונה כי הרב רוש הגיע לעירו, מוגאדור, ורכש חלק מספרייתו המפוארת של רבי דוד יפלח לאחר פטירתו בשנת 1944. יפלח פעל בחוג משכילים שקם בסוף המאה התשעה עשרה במוגאדור ולקח חלק משמעותי במיסוד "שירת הבקשות" במרוקו. הוא נמנה על עורכי האנתולוגיות "רני ושמחי" (וינה 1890) ו"שיר ידידות" (מראכש 1921) שנכתבו והודפסו עבור ציבור הפייטנים במרוקו.

ברור לחלוטין כי מדפי הספרייה בבית המדרש כללו את האנתולוגיות של "שירת הבקשות" וקבצי פיוטים נוספים וזאת משום שתכנית הלימודים כללה לימוד פיוטים. לימוד זה המשיך מסורת ארוכה של לימוד הפיוטים במרוקו שהתקיימה בבתים פרטיים, בבתי כנסת ובישיבות. המורה והרב אברהם חזן, לימים רבה של משטרת ישראל ושל שירות בתי הסוהר, לימד בבית המדרש פיוטים. במסגרת שיעוריו למדו התלמידים את הטקסט ואת הלחן. בתכנית הלימודים נכללו פיוטים של שלמה אבן גבירול, ישראל נג'ארה, רבי דוד חסין ועוד רבים אחרים.

בחלקו השמאלי של המדף השני מלמטה מוצב ספר עב כרס שעל שדרתו מדבקה לבנה, ומעליה הכותרת: "ספר מורה נבוכים". בהמשך המדף מונח הספר "אמונות ודעות" לסעדיה גאון. בתכנית הלימודים של בית המדרש לא מופיע במפורש שמו של "מורה נבוכים" לרמב"ם וזאת בשונה מ"משנה תורה" לו הוקדש שיעור ייחודי. בכל זאת למדו תלמידי בית המדרש על "מורה נבוכים" במסגרת שיעור של הרב רוש בימי שבת טרם תפילת מנחה שעניינו פילוסופיה וזרמי מחשבה יהודית מימי הביניים. במסגרתו למדו בנוסף גם את "הכוזרי", "אמונות ודעות" ו"חובות הלבבות". בעיתון "נוער" (Noar) שיצא לאור בצרפתית בקזבלנקה פורסם באפריל 1949 כי באותו חודש התארח בשיעורו של הרב רוש האינטלקטואל היהודי-אלג'ירי אנדרה שוראקי שעסק באותם ימים בתרגום "חובות הלבבות" לצרפתית ודן עם התלמידים על הספר אשר יצא לאור שנה לאחר מכן.

בצמוד לספר "אמונות ודעות" מוצבים שני כרכים בעטיפה לבנה של כל "שירי רבי שמואל הנגיד", חמישה ספרים בשלושה כרכים. הכרך השמאלי הוא "בן משלי" וכותרת הכרך השני אינה בהירה. האם ייתכן ובמדף זה הניח רוש ספרות מימי הביניים מהמרחב היהודי-ספרדי-ערבי? קשה לענות על שאלה זו כי מרבית הספרים לא ניתנים לזיהוי. אולם השירים "מת אב" ו"הים ביני ובינך" נלמדו במסגרת שיעורי ספרות בשנה השנייה שהוקדשה לשירת ימי הביניים ובה נלמדו יצירותיו של שמואל הנגיד לצד אלה של שלמה אבן גבירול, יהודה הלוי, משה אבן עזרא, אברהם אבן עזרא ויהודה אלחריזי.

ייתכן שחלק מהספרים בתמונה נמסרו לספריית בית המדרש מתאגיד "תקומה לתרבות ישראל". ארגון זה הוקם לאחר מלחמת העולם השנייה ושם לו מטרה להציל את אוצרות הרוח והתרבות היהודיים ששרדו את חורבן יהדות אירופה. לנוכח הרס החיים היהודיים באירופה נבצר מהארגון לשקם או להשיב את נכסי התרבות לקהילות שהושמדו,  והוא התרכז באיסוף, קיטלוג וחלוקה מחדש של אוצרות התרבות שלא נמצאו להם בעלים, בהתאם לצרכים של הקהילות היהודיות בעולם שלאחר המלחמה. בשנת 1950 קיבלה ספריית בית המדרש בקזבלנקה 1000 ספרים ובתוכם ספרי דרוש, פרשנות התלמוד, הלכה, שו"ת ולקסיקונים.

בגב התמונה נכתב: "לכבוד הרב ד"ר הירשברג למזכרת, אייר תשט"ו. בית מדרש למורים קזבלנקא מרוקו". בשנת 1955 (תשט"ו) יצא גדול חוקריה של יהדות צפון אפריקה, חיים זאב הירשברג, למסע לימוד ומחקר בארצות המגרב ולאחריו פרסם ספר מסע שכותרתו "מארץ מבוא השמש: עם יהודי אפריקה הצפונית בארצותיהם". בספרו תאר כי בשבת ששהה בקזבלנקה התארח בבית המדרש והתרשם מידיעות התלמידים "הופתעתי ממש בראותי כמה דל הוא המטען שמבאים אותם התלמידים בכיתות הנמוכות, וכיצד משתפר המצב במידה שהם שוהים במוסד, ומגיעים לשליטה בשפה, לידיעת התנ"ך, היכרות עם גמרא ודינים; גם הספרות העברית החדשה אינה חקל דרזין בשבילם". מבלי להתכוון פרש הירשברג את קווי המתאר של תכנית הלימודים של בית המדרש ואת המדפים של הספרייה שזכה לצילום מזכרת שלה.

המאמר פורסם במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" ביום שישי, י"ב באב תשע"ז, 04.07.2017

לעולם לא בבית: ז'קלין כהנוב ורשת הכותבים הפוסט-קולוניאלית

ז'קלין כהנוב, האינטלקטואלית והסופרת ילידת קהיר, נולדה ב-18 במאי 1917, לפני מאה שנים בדיוק. כהנוב מזוהה יותר מכל עם המסות שכתבה ושיצאו לאור בכתב העת קשת ובכתבי עת נוספים. המסות המשלבות מבט אוטוביוגרפי ועיוני כונסו בשלושה ספרים שיצאו לאור, אחד בחייה והאחרים בשני העשורים האחרונים. הרומן שחיברה "סולם יעקב" פורסם לפני שלוש שנים בתרגום לעברית בשיתוף הוצאת גמא והוצאת יד בן צבי. לאחרונה חשף החוקר דוד אוחנה בבמה זו ארבעה שירים שחיברה לפני מותה. דוד גדג'

מלבד כתיבתה המסאית והספרותית, כתבה כהנוב עשרות ביקורות ספרים לעיתון מעריב וקרוב לחמישים רשימות שאיתרתי מוסיפות היבט נוסף למכלול פועלה. הרשימה הראשונה פורסמה בסוף שנות החמישים והאחרונה באמצע שנות השבעים. חלק קטן מסקירות אלו נדון על ידי חוקרים בבמות שונות אך לא בוצע דיון במכלול הביקורות כטקסט אחד. עיון שיטתי, תמטי וכרונולוגי, חושף את המרחב התרבותי, הלשוני והגאוגרפי בו נעה כהנוב, את ארון הספרים שלה ולמעשה את המדף שהיה מועדף עליה, את דעותיה ותפיסותיה במגוון נושאים ובעיקר את המסרים שניסתה בכוח עטה המוגבל להעביר לקוראים בישראל הצעירה.

כהנוב כתבה ביקורות על ספרים שפורסמו בצרפתית ובאנגלית. ניתן לסמן בבירור שלושה מרכזים אינטלקטואליים אליהם נשאה את מבטה: פריז, לונדון וניו-יורק. למרות שבחרה להתגורר בישראל, שלוש הערים בהן חיה בתקופות שונות בחייה נשארו עבורה במרכז, ובכך שמרה על מרחבה התרבותי על חשבון התערותה במרחב התרבותי הישראלי. בכל רשימות הביקורת לא מצאתי ולו רשימה אחת על ספר שיצא לאור בישראל. כהנוב לא התעניינה רק בספרות שנכתבה על ידי סופרים שנולדו בצרפת, אנגליה או ארצות הברית אלא גם, ואולי בעיקר, בסופרים ממדינות שהיו נתונות תחת שלטון קולוניאלי של צרפת ואנגליה.

כך המרחב הפרנקופוני שנפרש ברשימות נע מפריז לצפון אפריקה, אל אפריקה שמדרום לסהרה ועד למזרח התיכון. המרחב האנגלי משתרע מניו יורק עד הונג-קונג ועובר בלונדון, דרום אפריקה, המזרח התיכון, ותת היבשת ההודית. הנקודות שמסמנת כהנוב על הגלובוס באמצעות רשימותיה כוללות סופרים, משוררים, אמנים ואינטלקטואלים שניתן לראותם כקהילה מדומיינת טרנס-לאומית בעלת רעיונות ותפיסות משותפים. המרחב שמתחה כהנוב ברשימות ושראתה עצמה חלק ממנו כווץ בשיח אודותיה לאגן הים התיכון בלבד. התפיסה הלבנטינית המשלבת "מזרח ומערב", רב תרבותיות, היברידיות או תלישות תרבותית אינה ייחודית לאגן הים התיכון וניתן לאתרה בכל המרחב הפוסט קולוניאלי עליו דיווחה ברשימותיה. ייתכן שזיהויה הבלעדי עם הלבנטיניות נבע מהפופולריות לה זכתה סדרת המאמרים "דור הלבנטינים" שכתבה ומהעדר תשומת לב מספקת למכלול כתביה.

היא פתחה את אחד ממאמריה בפסקה האוצרת בתוכה את רשת הכותבים, אישיותם ומטרת כתיבתה בעיתונות הישראלית כסוכנת של תרבותיות אחרות: "יש משמעות לעובדה כי כתב-עת כמו 'ניו-יורקר' שנועד לקהל משכילים מובחר למדי, מקדיש כשליש מכתבותיו, סיפוריו, מאמריו, וביקורותיו לארצות לא מערביות – לארצות אפריקה, המזרח-התיכון, אסיה ובמיוחד הודו. הדברים נכתבים לעיתים קרובות על ידי סופרים שהם עצמם תוצרי כלאים של תרבות מעורבת. אחדים חזרו לארצותיהם, אחרי לימוד באוניברסיטאות מערביות. אחדים מתגוררים בחו"ל, תוך הרגשה של נאמנות כפולה. וכולם מגששים ומחפשים דרך. מאחורי כל הספרות הזאת מזדקר העיקרון, שצריך לדעת ולהכיר עמים אחרים וחברות אחרות. זוהי ספרות כל-עולמית של 'מעבר', אם כי איש אינו יודע – לאן 'עוברים'".

כהנוב חשפה את הקורא הישראלי לסופרים ומשוררים הודים שכתבו ספרות "מעבר". ברשימה מאוגוסט 1960 סקרה שני סיפורים קצרים של הסופר ואד מטה המתארים את הקרע שנפער בתוכו כשחזר לבקר במולדתו לאחר שנים בהן למד במוסדות היוקרתיים בייליול קולג' (Balliol College) ואוניברסיטת הרווארד. הוא לא שלט בשפה המקומית, התקשה לקבל את הפערים המעמדיים והכלכליים במדינה ולא הצליח למצוא דרך לגשר על התהום התרבותית שנפערה בינו לבין המקומיים. "כל אדם מוכרח להשתייך אולם אלה מביננו, שנולדו באור בין הערביים של הראג' הבריטי, נפצעו לכל ימי חייהם". כהנוב הזדהתה עם דבריו של מטה והקדימה אותם במשפט כשקשרה בין גורלם של אינטלקטואלים במזרח הרחוק ובאגן הים התיכון הכולל גם אותה, "בכישרון רב הוא מתאר את צרתם הנפשית של המשכילים, בין אם הם בבומביי, דמשק, קאזאבלאנקה או בכל מקום אחר".

בשנת 1961 סיקר המשורר ההודי-בריטי דום (דומיניק) מוראס בשליחות של כתב העת הספרותי הבריטי Encounter את משפט אייכמן בירושלים. בעקבות פגישה של כהנוב עם המשורר הצעיר כתבה מאמר ובו סקרה את שירתו. היא תיארה אותו כבן כלאיים שבדמותו משתלבים מזרח ומערב באופן הרמוני שאינו מושלם, "ידיו הארוכות עד לבלי-האמן מתנועעות בחן של רקדן הודי בעוד ששפתיו דובבות אנגלית נהמנית… המשורר הצעיר אינו מדבר אף שפה הודית. תרבותו היא אנגלית, אולם שירתו היפה, הזורמת והצלולה, מהדהדת בדימויים המזכירים את הודו, ובשעה שהוא מדבר חש המאזין את אהבתו אל ארץ מולדתו". לימים יכתוב מוראס אוטוביוגרפיה שכותרתה "לעולם לא בבית" (Never at home) המגלמת את גורלם של אינטלקטואלים כמוהו וככהנוב בעלי זהות שסועה וקרועה בין עולמות, שנעו ונדו ללא בית.

כהנוב פתחה לקורא הישראלי אשנב לאפריקה שמדרום לסהרה. "להכיר את הספרות האפריקנית החדשה", היא כתבה בפתח אחד ממאמריה, "משמע לגלות יבשת, לגלות עולם… לגלות את הממשות האנושית של אפריקה… מגיעים אלינו מכל עבר הקולות האפריקניים הללו, בפרצם את מסך אי הידיעה, אשר הפריד עד כה בינינו לבין העמים הרבים של העולם הזה". כהנוב סקרה שירים וסיפורי עם שהועלו לראשונה על הכתב ויצירות של סופרים ומשוררים שנכתבו במפגש של אפריקה עם הכובש הקולוניאלי. בין היתר תרגמה משירתם של אמה סזר, רנה מאראן ופול ניז'ר. באחד ממאמריה המרתקים שכותרתו "מנין בא לאדם צבע עורו" דנה ב"קונפליקט צבע העור" שנולד מהמפגש בין ילידי אפריקה והודו עם האדם הלבן, ובו היא סוקרת סיפורים הדנים בנושא מנקודת מבטו של האדם השחור. בסיפורים אלה מואדר היופי שבגוון הכהה במעין אקט של התנגדות לגזענות על רקע צבע העור. התעניינותה של כהנוב באפריקה הניבה פירות שמעבר לסקירות העיתונאיות ובשנת 1963 פורסם הספר "סיפורים אפריקאיים בני זמננו" שערכה והקדימה.

ברשת הכותבים ששירטטה כהנוב ברשימותיה הקדישה מספר רשימות לאינטלקטואליות, סופרות ומשוררות. היא כתבה על הצרפתיות, הסופרת פרנסואז סאגאן, הפילוסופית סימון דה-בובואר, העיתונאית פרנסואז ז'ירו, האנתרופולוגית ז'רמן טיאון, כמו גם על האמריקאיות, הסופרת מרי מקארתי והאנתרופולוגית רות בנדיקט. בסקירות שכתבה על ספרי נשים התייחסה כחלק מהדיון הפמיניסטי לכתיבתן הנשית. "זאת נקודה שאני נוהגת לשים לב אליה, בשעה שאני קוראת ספר שנכתב על-ידי אישה", כתבה כהנוב באחד ממאמריה. בכך הטרימה את רעיון "כתיבה נשית" (écriture féminine) שטבעה הסופרת והפילוסופית הצרפתייה הלן סיקסו. כחלק מגישתה זו ביקרה נשים שניסו לחקות בכתיבן את הגברים ומאידך שיבחה את אלה שלדעתה הביאו לעולם הספרות זווית ראיה נשית. לדידה, כתיבה נשית היא כתיבה שעוסקת באהבה ובנפש האדם. היא כתיבה אוטוביוגרפית, אינטואיטיבית ופיוטית. היא כתיבה בה לא נשמעים גלגלי השיניים במוח האנושי אלא הלמות הלב. כהנוב החמיאה לכתיבתן של מרי מקארתי ופרנסואז סאגאן וכתבה על האחרונה: "היופי המעודן של סגנונה קשור בהשלמה הזאת עם נשיותה… היא משכללת את אמנות הכתיבה שלה בעמל סבלני… סופרת מצליחה איננה חייבת להעיף קורנס ולהתחרות עם הגברים 'על קרקע שלהם'".

לבד מכתיבתה החוזרת על נשים ניתן לסמן אישים, נושאים ומרחבים נוספים אליהם חזרה ברשימותיה במשך חמש עשרה שנות כתיבה במעריב. בולטת התעניינותה במרכז האינטלקטואלי הצרפתי יותר מהבריטי או האמריקני כמו גם בחוקרים ומחקרים על החברה והתרבות בארצות ערב. כך כתבה לדוגמה סקירה על המחקר "הקהילות היהודיות בדרום מרוקו" שפרסם בראשית שנות השישים איש החינוך והחוקר הצרפתי פייר פלאמאן בשני כרכים. המחקר המקיף, שראתה בו תרומה משמעותית להכרות עם קהילה יהודית שבאותם ימים נקלטה בישראל, לא תורגם עד היום לעברית. היו סופרים אליהם חזרה בכל ספר חדש שהוציאו, בהם הסופר היהודי-צרפתי ממוצא תוניסאי אלבר ממי, שאין ספק כי הזדהתה עם יצירתו. את דבריה על ממי אפשר לקרוא כאילו כתבתם על עצמה: "ממי עצמו עומד על זכותו להיות כל מה שהוא: אינטלקטואל יהודי, יליד תוניסיה ואזרח צרפת – בלי לוותר על חלק כלשהו מעצמו. וכמובן הוא טוען לזכותו להיות שווה לכל אדם ושונה מכל אדם, בכל מקום שהוא".

נוכחותה של כהנוב בשדה העיתונות נשכחה כמו חלקים אחרים מכתיבתה. ניסיונה להגיש לקורא העברי ספרות קוסמופוליטית מהמזרח התיכון, אפריקה והמזרח הרחוק בימים בהם שלטה בישראל אידאולוגיית כור ההיתוך נדון לכישלון. התרבויות שהביאו העולים מאירופה, ואף יותר אלה מארצות האסלאם, נדחקו לשולי התרבות העברית שהחלה בבנייתה בראשית המאה העשרים וביצרה את חומותיה לאחר הקמת המדינה והעלייה הגדולה. כל שכן תרבות לא יהודית זרה מאפריקה, המזרח הרחוק או מארצות ערב נתפסה כמאיימת על שלמות התרבות הלאומית שנבנתה. מרבית הספרים שסקרה כהנוב בשנות השישים תורגמו לאחר מכן לעברית החל משנות השמונים ובכך מעידים על שינוי המגמה בחברה הישראלית. ייתכן כי זו גם העת לחזור ולקרוא ברשימות של כהנוב ודרכן לגלות מחדש אוצרות תרבות ובעיקר ללמוד על הכותבת עצמה.

המאמר פורסם בגרסה מקוצרת במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" ביום שישי, 19.05.2017.

"עברו עלי עשרה חודשים נהדרים": פליטים יהודים אירופיים במרוקו במלחמת העולם השנייה

בשנות מלחמת העולם השנייה מצאו אלפים מיהודי אירופה מפלט זמני בערי החוף במרוקו בחפשם מנוח לכף רגלם בדרכם לאמריקה הצפונית או הדרומית. הם שהו בממלכה שבועות, חודשים ולעתים שנים, ובתקופה זו זכו לתמיכה מהוועד לסיוע לפליטים שהקימה וניהלה עורכת הדין הלן קאזס בן-עטר. הוועד סייע לפליטים להסדיר את מעמדם המשפטי במרוקו, למצוא מקומות מגורים ולהשיג חוזי עבודה, כדי למנוע את כליאתם במחנות למסתננים ולאפשר להם להמשיך לחיות חיים נורמליים בצל המלחמה.

הירתמותה של הקהילה היהודית במרוקו לטובת הפליטים היהודים מאירופה לא זכתה למקום הראוי לה בשיח בישראל על מלחמת העולם השנייה והשואה. המחקרים שנכתבו על הפליטים היהודים במרוקו בתקופת מלחמת העולם השנייה עסקו בעיקר בתמונה הרחבה. רק מיעוטם הביאו סיפורים אישיים של פליטים בתקופת שהייתם במרוקו, וכמעט ולא נכתבו מחקרים שהציגו את מפגשם של הפליטים עם הקהילה היהודית המקומית ועם תרבותה. החלל שנוצר במחקר ובשיח בחברה הישראלית נובע מכך שמרבית היהודים מאירופה שמצאו מקלט במרוקו היגרו לארצות הברית או למדינות דרום אמריקה וקולם לא נשמע בישראל. יהודי מרוקו שפתחו להם את בתיהם עלו לישראל, נדחקו לסְפָר הישראלי עם קולם ועם ההיסטוריה שלהם, כולל זו מתקופת מלחמת העולם השנייה.

התפתחות מחקר זה ושינוי בתודעה הישראלית עשויים להתרחש באמצעות איתורם של אוטוביוגרפיות, זיכרונות, יומנים ומכתבים אישיים המכונים במחקר ההיסטורי בשם הכולל אגודוקומנטים. מדובר בטקסטים בהם המחבר כותב על מעשיו, מחשבותיו ורגשותיו, כהגדרתו של ההיסטוריון ההולנדי רודולף דקר. האגודוקומנטים מטבעם מעמידים במרכז היצירה את "האני" אך בה בעת "האני" מוצב במערכת גדולה יותר השופכת אור על תקופה, אירועים, מקומות ודמויות נוספות. האגודוקומנטים מטבעם סובייקטיביים וכוללים אלמנטים דמויי רומן ועל כן נתפסים כמקורות לא מהימנים. אולם השוואה בין מספר טקסטים מאפשרת במידה מסוימת לשפוך אור על התקופה המתוארת בהם בהיבטים שונים.

שני חיבורים אוטוביוגרפיים האוצרים בתוכם פרק על תקופת המלחמה במרוקו הם "חיים בצל משפחת פרויד" (Living in the Shadow of the Freud Family) שנכתב על ידי סופי פרויד, נכדתו של זיגמונד פרויד, שמצאה מקלט עם אמה בקזבלנקה, וספרו החדש של איש החינוך והסופר יליד מרוקו אשר כנפו "הכינור ואני: וריאציות לכינור ולביוגרפיה". פרויד וכנפו מאפשרים לקוראים להביט דרך אשנב ייחודי על המפגש בין הפליטים מאירופה לקהילה היהודית במרוקו בשנות המלחמה. החיבורים משלימים זה את זה במגדר (נערה ונער), במעמד (נזקקת ומסייע) ובתרבות (יהודית-גרמנית ויהודית-מרוקאית), ומעצבים יחד תמונה מורכבת של התקופה.

Living in the Shadow of the Freud Family, ספרה של סופי פרויד

סופי פרויד נולדה בשנת 1924 בוינה. אביה היה עורך הדין ד"ר מרטין פרויד, בנו בכורו של זיגמונד פרויד שניהל את פרסום ספריו. אמה ארנסטין (אסתי) לבית דרוקר עסקה בהוראת טכניקות דיבור ללקויי שמיעה ודיבור. במרץ 1938, לאחר סיפוח אוסטריה לרייך השלישי, עזבה המשפחה לפריז. היחסים בין בני הזוג התערערו ומרטין פרויד יחד עם בנו, אחיה של סופי, עזבו לאנגליה. ביוני 1940, ימים אחדים לפני כיבוש פריז נסו סופי ואמה לניס ומשם למרסיי. בדצמבר 1941 הפליגו לקזבלנקה והתגוררו בעיר עד ספטמבר 1942, עת קיבלו ויזת כניסה לארצות הברית ובה הקימו את ביתן החדש. האם, ארנסטין, המשיכה בקריירה שלה וסופי הקימה משפחה, עבדה כעובדת סוציאלית ובהמשך כחוקרת בתחום. פרויד מתגוררת בבוסטון.

 

הכינור ואני, ספרו של אשר כנפו

אשר כנפו נולד בשנת 1935 במוגאדור למשפחת רבנים ומשכילים ידועה מצאצאיו של הרב והמקובל יוסף כנפו. רבי דוד כנפו, סבו של אשר, היה משכיל עברי שהוביל פעילות אינטלקטואלית וחינוכית בעירו בהשפעת תנועת ההשכלה היהודית המזרח אירופית. שלמה-חי כנפו, אביו של אשר, שימש רב וחבר בוועד הקהילה בעיר. אשר התחנך בבתי הספר של כי"ח בעירו ובקזבלנקה ועלה בראשית שנות החמישים במסגרת עליית הנוער לישראל. הוא שימש כל חייו איש חינוך ולאחר שפרש החל בקריירה ספרותית ומחקרית.

בספרו האוטוביוגרפי מתאר כנפו את מפגשו עם משפחת פליטים יהודים מאנטוורפן שהוריו אירחו בביתם בימים שעדיין לא מלאו לו עשר. תיאוריו על כן מוגבלים לחוויותיו של ילד ומרביתם מתרחשים במרחב הפרטי של הבית. סביר להניח כי חלק מהאירועים שהביא נשמרו בזיכרונו באמצעות סיפורים שסופרו במשך השנים על ידי הוריו ואחיו המבוגרים. פרויד הגיעה למרוקו כנערה בת שמונה-עשרה וזכרה אירועים ופרטים רבים שכתבה לאחר מכן בספרה, תוך שהיא מסתייעת באוטוביוגרפיה שכתבה אמה ובזיכרונות שהיא עצמה כתבה בימי המלחמה. עבור כנפו היתה מרוקו בית ונוף ילדותו, בעוד שבעבור פרויד מדובר בגילוי של ארץ מוסלמית באפריקה, תחת שלטון צרפתי קולוניאלי.

מפגשה עם העיר מתואר כך: "טיילנו ברובע הערבי. קשה לתאר עוני כמו זה. אנשים לבושים סחבות, שכובים ברחובות, ללא כל חוש לניקיון. דומה שנוח להם בעליבותם. מגוון של אנשים צועד ברחובות. הנשים מכוסות בכל גופן ורק עיניהן בולטות מתוך צעיף לבן. אלה שאינן חובשות כיסוי ראש הן נשים יהודיות מקומיות. ניתן לזהות את היהודים לפי הכובע השחור שהם חובשים אך גם לפי המבע החכם ותווי פניהם העדינים. ישנם יהודים רבים, והם מלוכלכים כמו האחרים, אך לבושים בבגדים שחורים. רבים מהם עיוורים." תאורה של פרויד, המתועד גם באוסף צילומיה המרשים שנמסר למוזיאון השואה בוושינגטון, דומה לזה של נוסעים אירופיים שביקרו בצפון אפריקה לאורך ההיסטוריה ובעיקר למבטם של נוסעים יהודים. התיאור האוריינטליסטי של המוסלמים התרכך בעת שתיארו את היהודים, שחיו בתנאים דומים לאלה של המוסלמים וחלקו את אותה תרבות וזאת בשל הקשר הדתי המשותף שיצר סולידריות כלל יהודית.

אולם פרויד אינה מציירת תמונה חד ממדית ושלילית והיא מתארת גם את השכונות של בני המעמד הבינוני והגבוה בקזבלנקה. בחודשים בהם שהתה בעיר התארחה בבית משפחת קוריאט שפתחה לה את ביתה ואיפשרה לה חיים שפויים לצד משפחות בקהילה היהודית בקזבלנקה שאימצו תרבות צרפתית או ספרדית והשתייכו למעמד הגבוה. "עברו עלי עשרה חודשים נהדרים של מתבגרת נורמלית עם מסיבות, פיקניקים בחוף הים, מדורות בדיונות, טיולים לחווה בבעלות של אחד מחברנו, בה למדתי רכיבה על סוסים ומשחקי בנים בנות. כל האושר הזה התקיים תודות לכך שפלור הכירה לי את מעגל חבריה הרחב, שכלל בנים ובנות ממדינות שונות שהתגוררו באותם ימים בקזבלנקה." פלור, הבת הצעירה למשפחת קוריאט הפכה לחברתה הטובה של סופי בימים בהם שהתה במרוקו.

למרות ימי המלחמה ושלטון וישי במרוקו השלימה פרויד את לימודיה לבגרות ואף ניגשה יחד עם פלור למבחנים ברבאט הבירה. היא ואמה קשרו קשרי חברות טובים עם מנהל הספרייה העירונית בעיר ושאלו ספרים שאת חלקן הזכירה ביומנה ובהם ספרו של החוקר הצרפתי הנרי ליכטברגר על המשורר הגרמני היינריך היינה, ספריו של לנין ואף את ספרו של סבה "מבוא לפסיכואנליזה". בימי שלטון וישי פוטרו רופאים יהודים מקומיים ממשרתם בבתי החולים הציבורים וסופי ואמה מספרות כיצד הקימו רופאים אלה מרפאה בה העניקו שירותי רפואה דחופה לחסרי אמצעים בקהילה היהודית. האם שביקרה במרפאה החליטה לסייע לקהילה המקומית והקימה כיתה בה לימדה ילדים חירשים מיומנויות דיבור, קריאה וכתיבה.

פלור ואמה הוקירו את הכנסת האורחים של משפחת קוריאט. האם כתבה "משפחת קוריאט הפכה תקופה בלתי נסבלת לנסבלת ואף לנעימה. אני עדיין אסירת תודה למשפחה ומצטערת שלא התאפשר לי לגמול להם על החסד שעשו עמדי." הבת הוסיפה "אימוצנו על ידי משפחת קוריאט עשה את ההבדל גם עבורי והפכתי למעשה לבתם המאומצת." סופי מציינת כי בית המשפחה היה פתוח גם עבור פליטים נוספים שמצאו מקלט בקזבלנקה ובכל הארוחות סעדו סביב לשולחן יותר מעשרה אורחים.

בדומה למשפחת קוריאט פתחה משפחת כנפו את ביתה למשפחת לוין ותוך תיאור הסיפור המשפחתי נחשף מנגנון הפעולה של הוועד לסיוע לפליטים: "הקהילה היהודית נטלה על עצמה לאמץ את הפליטים, ופנתה אל המשפחות המבוססות של מוגדור בבקשה שכל בית אב יקלוט משפחה. אף על פי שכאמור לא נמנינו עם המשפחות המבוססות, נהנינו ממעמד מיוחד בקרב היהודים בזכות סבי ז"ל, ר' דוד כנפו, שהיה רבה של הקהילה ודיינה. אבי, מנהיג טבעי בזכות עצמו, חש חובה, כבנו של הרב וחבר בוועד הקהילה לשמש דוגמה לאחרים."

בשונה מהכרת התודה הרבה של בנות פרויד למשפחת קוריאט מתאר כנפו את גברת לוין כאישה קשה וממורמרת שהרבתה להתלונן על תנאי המחייה עמם נאלצה להתמודד במרוקו בשונה מהתנאים אליהם הורגלה בבלגיה. המפגש בין שתי המשפחות יצר לא מעט משברים על בסיס תרבותי וכלכלי שכנפו מתארם בספרו. האכזבה ממשפחת לוין הגיעה לשיאה ביום בו עזבו לארצות הברית וחשפו בפני משפחת כנפו יהלומים ותכשיטים שהסתירו במשך שנתיים וחצי בהם התארחו בביתם ובאו במגע ישיר עם הקשיים הכלכליים של המארחים. כנפו תוהה בספרו: "מה דחף את גברת לוין לחשוף בפני אמי את סודה הגדול. האם הייתה זו מצידה מחווה של ידידות או של אמון? או שמא היה זה אקט של התגרות, להראות לאמי עד כמה תמימים אנחנו – או טיפשים! ועד כמה אנחנו משתייכים לגזע הולך ונעלם בעולמנו הציני."

בשתי האוטוביוגרפיות מתארים כנפו ופרויד ימים בתקופת המלחמה בהם פשטו להקות ארבה על מרוקו. שניהם בחרו להשתמש בצירוף המקראי "מכת ארבה" בתיאורם את האירועים. פרויד תיארה ימים אלה כאסון שנוסף למלחמה בו כילו הלהקות את כל הצומח בעיר וסביבותיה ואת חוסר האונים של הרשויות בהתמודדות עם האויב הנוסף. בשונה מתיאורה השלילי של פרויד נזכר כנפו בימי "מכת הארבה" כהזדמנות ללכידת ועישון הארבה למאכל. בנם הבכור של משפחת לוין, אדואר, התאהב במעדן המקומי ואכל אותו למרות זעזועה של אמו.

האוטוביוגרפיות של פרויד וכנפו שופכות אור על מפגשם של הפליטים עם הקהילה היהודית במרוקו. שני החיבורים מציגים קווים דומים ושונים על המפגש בין יהודי אירופה ויהודי מרוקו שאילולא המלחמה סביר להניח שלא היו נפגשים לעולם. החיבורים חושפים את הסיוע של המשפחות המקומיות שאירחו בביתם ודאגו לצרכי האורחים עמם חלקו דת ולעיתים תרבות משותפת. סיפורם של פרויד וכנפו הם שני סיפורים מתוך מאות שממתינים להיגאל מהכתובים. באופן זה ניתן יהיה להציג פרשה היסטורית של הסולידריות של יהודי מרוקו עם יהודי אירופה, שיש בכוחה לסייע בעיצוב השיח היום בישראל.

*ברצוני להודות לפרופ' דניאל שרוטר מאוניברסיטת מינסוטה על כך שהסב את תשומת ליבי לאוסף תמונות שצילמה פרויד במרוקו (השמור במוזיאון השואה בוושינגטון) שדרכו הגעתי לטקסטים שפרסמה.

המאמר פורסם במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" ביום שישי, כ"ה בניסן תשע"ז, 21.04.2017

 

 

המפגש של חנה ארנדט ו"תקומה לתרבות ישראל" עם הקהילה העברית בקזבלנקה

בוודאי שמעת על כך שאנחנו מתכננים חקירה בנוגע למקום הימצאם של אוספים יהודיים שאולי עוד נמצאים בספריות אוניברסיטאיות וציבוריות גרמניות או בידיהם של סוחרי ספרים. […] יש, כמובן, כל מיני בעיות משפטיות, הרצינית ביותר היא שמוסדות גרמניים היו אמורים לדווח על כל נכס יהודי מוחרם שקיבלו בזמן השלטון הנאצי, אבל אף דו"ח אחד כזה הוגש. מה שצריך בעניין הזה הוא מעין חוש בלשי, ואני מוכרחה להודות שיש לי אמונה מלאה בך בכל הקשור לזה.

דברים אלה כתבה בספטמבר 1949 הפילוסופית הפוליטית חנה ארנדט אל בעל החוש הבלשי הלא הוא חוקר הקבלה גרשום שלום. המכתב מופיע בספר "חנה ארנדט וגרשום שלום: חליפת מכתבים", שראה אור בעברית בהוצאת בבל. חליפת המכתבים חושפת בין היתר את פעילותם המשותפת בארגון היהודי הבינלאומי "תקומה לתרבות ישראל" (Jewish Cultural Reconstruction).

הארגון הוקם בשנת 1947 בגרמניה ושם לו מטרה להציל את אוצרות הרוח והתרבות היהודיים ששרדו את חורבן יהדות אירופה. בין השנים 1949 ל-1952 תרו חברי הארגון אחר נכסי תרבות יהודיים שנבזזו על ידי הנאצים בתקופת המלחמה ובהם אוספי אמנות, ספריות וספרים נדירים, ארכיוני קהילות, ספרי קודש, ספרי תורה ותשמישי קדושה. לנוכח הרס החיים היהודיים באירופה נבצר מהארגון לשקם או להשיב את נכסי התרבות לקהילות שהושמדו, ולכן הוא התרכז באיסוף, קיטלוג וחלוקה מחדש של אוצרות התרבות שלא נמצאו להם בעלים, בהתאם לצרכים של הקהילות היהודיות בעולם שלאחר המלחמה.

הוועד המנהל של הארגון קבע בינואר 1949 סדר קדימויות לחלוקה: עדיפות ראשונה ניתנה לספרייה הלאומית ולמוזיאון בצלאל בירושלים. עדיפות שנייה הוענקה לקהילות היהודיות במערב גרמניה ואחריהן ליתר הקהילות היהודיות ולמוסדות יהודיים באירופה. עדיפות אחרונה ניתנה למוסדות יהודיים מחוץ לאירופה ורק לאחר הגשת בקשה מנומקת. "תקומה לתרבות ישראל" התפתח כארגון גג לארגונים יהודיים שפעלו בשיתוף פעולה כמו "הוועד היהודי האמריקאי", "המועצה להגנה על זכויות ואינטרסים של יהודים מגרמניה", האוניברסיטה העברית, הג'וינט, והחברה היהודית-צרפתית "כל ישראל חברים" (כי"ח).

חברת "כל ישראל חברים" (כי"ח) בפריז שינתה בעקבות מלחמת העולם השנייה את יחסה לתנועה הציונית ולתרבות היהודית והעברית המודרנית. בסוף שנת 1945 פרסם הוועד גילוי דעת כי "ישתדלו מרכזי החינוך שלנו להעמיק את ידיעת היהדות, לפתח אותה בגדלותה. אויבינו רוצים להשמידנו ולהכחידנו כליל. אולם על ידי ידיעת ערכנו הנצחיים ושמירת מסורותינו, על ידי אהבתנו את נחלתנו הרוחנית והדתית, על ידי גילוי אוצרות התקווה והקדמה האנושית, אנו נחייה … עשרות אלפים מפנים את מבטיהם ואת תקוותיהם אל ארץ אבותיהם הממלאת את פרקי תפילותינו וגעגוענו, ושרק זכרה בלבד יכול לשמור על חייהם. הללו לא ישובו לגולה חדשה, עלה יעלו למולדתם הטבעית".

Ecole Normale Hébraïque, Casablanca 1958

כי"ח ייסדה בקזבלנקה את בית המדרש למורים לעברית (Ecole Normale Hébraïque) שנה לפני שהוקם ארגון "תקומה לתרבות ישראל". הקמתו יצאה לפועל בעקבות השינוי התפיסתי של כי"ח ובעקבות הלחץ שהפעילה הקהילה היהודית במרוקו החל מהעשור השני של המאה העשרים. ראשי הקהילות ואנשי ציבור דרשו מכי"ח להכשיר מורים לעברית מודרנית שיחליפו את המלמדים שלימדו בשיטות מיושנות. סגן נשיא כי"ח ז'יל ברונשוויג פנה לס. ד. לוי, נשיא אגודת "מגן דוד", אגודה להפצת השפה והתרבות העברית שהוקמה בקזבלנקה בשנת 1919, במטרה לשתף פעולה בהקמת בית המדרש. הכיתה הראשונה נפתחה בשנת 1946 ובכל שנה נוספה כיתה חדשה. בסוף 1948 למדו בבית המדרש 40 תלמידים וב- 1950 כלל בית המדרש חמש כיתות בהן למדו שבעים וחמישה תלמידים. כי"ח הקים בניין חדש לבית המדרש, ובהשראת בית המדרש בפריז שנבנה בפרברי העיר הוחלט להקים את המוסד בשכונת אואזיס, כחמישה קילומטרים דרום-מזרחית ממרכז קזבלנקה. ב-8 באפריל 1951 נחנך הבניין המפואר, שהיה בן שלוש קומות והשתרע על שטח של 300 מטר רבועים. בקומה הראשונה שכנו משרדי ההנהלה, כיתות הלמוד, ספרייה וחדר אוכל. בקומות העליונות נמצאו חדרי התלמידים, מרפאה ובית כנסת.

ספריית בית המדרש כללה שלוש חטיבות המייצגות את שלושת המרכיבים בהכשרת המורים לעברית: לימודי קודש, עברית ותרבות עברית לאומית, צרפתית ותרבות כללית. החטיבה הרבנית כללה בין היתר ספרי תנ"ך ומפרשיו, משנה וגמרא, ספרי אגדה ותאולוגיה. החטיבה העברית לאומית הקיפה עיתונות עברית, ספרי דקדוק עברית, ספרות עברית וספרי היסטוריה יהודית, והחטיבה הצרפתית מנתה ספרי היסטוריה, לשון צרפתית, ספרות צרפתית, מדעים, מתמטיקה ועוד. הספרים לחטיבה האחרונה נשלחו ממרכז כי"ח בפריז, הספרים לחטיבה השנייה נשלחו מהמרכז העברי בארצות הברית, וספרים לחטיבה הראשונה נמצאו במרוקו אך לא בכמות מספיקה. על כן פנו נציגי חברת כי"ח למרכז החברה בפריז, וזה פנה באמצעות נציג הג'וינט באירופה למרכז של ארגון "תקומה לתרבות ישראל" בניו יורק.

הדיון בנוגע לשליחת ספרים לצפון אפריקה החל באוקטובר 1949, בעת שארנדט ביקשה שיהודה שפירו, מנהל תחום החינוך בג'וינט, יידע אותה אם הוא מעוניין לשלוח ספרים מהמלאי של הארגון למרוקו. שפירו כתב לה כי נדרשים ספרים לצפון אפריקה ובעיקר לבית המדרש למורים בקזבלנקה ולבתי הספר הרבניים בערים אלג'יר ותוניס. במכתב אחר הוסיף: "אנו רואים בבית המדרש למורים (בקזבלנקה) סיפור הצלחה ונברך על משלוח ספרים למוסד זה".

לקראת חניכת הבניין החדש של בית המדרש פנה ז'יל ברונשוויג לוועדה המרכזת של "תקומה לתרבות ישראל" בניו יורק בבקשה לסיוע במשלוח ספרים לספרייה החדשה. הוועדה מצאה את בקשתו של ברונשוויג ראויה וביקשה לאתר במחסני הארגון בארצות הברית ובגרמניה כחמש מאות ספרים למען בית המדרש. ארדנט כתבה לשפירו באפריל 1950 כי "הבקשה לחמש מאות ספרים עבור בית המדרש למורים בקזבלנקה אושרה ואנו מצאנו כי עומדים לרשותנו מספיק ספרים עבורו. הם ביקשו ספרים בעלי ערך עבור הספרייה למורים שבנייתה תסתיים באוקטובר השנה".

תחילתו של העמוד הראשון ברשימת הספרים שנשלחה לבית המדרש למורים לעברית בקזבלנקה

ארדנט מצאה במחסן בברוקלין 386 ספרים ושלחה אותם לקזבלנקה. רשימת הספרים שכותרתה: Bücher für CASABLANKA (ספרים לקזבלנקה, כך נכתב במקור) נשלחה לבית המדרש לפני המשלוח. הספרים חולקו לחמש חטיבות: ספרי דרוש (128), פרשנות התלמוד (123), הלכה (93), שו"ת (17) ולקסיקונים (25). כל שורת פריט כללה את שם הכותר, שם המחבר, מקום ההוצאה לאור ושנת ההוצאה. הספר העתיק ביותר שנשלח לקזבלנקה הוא ספר הדרושים "אמרי שפר" לרבי נפתלי אשכנזי, יליד צפת שהדפיס את ספרו בוונציה בשנת 1601. הספר החדש ביותר היה "אמרי בינה" לרבי מאיר אוירבך, שהודפס בלובלין ב-1937, שנתיים לפני כיבושה על ידי גרמניה הנאצית. במכתב המשלוח הוסיפה ארדנט: "לפני שנשגר ספרים נוספים ברצוני ליצור קשר ישיר עם קזבלנקה ולהציג להם רשימות וקטלוגים של הספרים כדי למנוע כפילויות". בנוסף ציינה כי המשלוח הבא של הספרים לא יישלח מברוקלין אלא ישירות מהמחסן המרכזי בוויסבאדן שבגרמניה.

ביוני 1950, לאחר שהתקבלה רשימת הספרים בקזבלנקה, שלח ראובן תאג'ורי, נציג כי"ח במרוקו, מכתב תודה שהועבר לארדנט ובו כתב: "מר ז'יל ברונשוויג הודיע לי על משלוח הספרים לו אנו מצפים בכיליון עיניים. מר רוש, מנהל בית המדרש למורים, עיין ברשימת הספרים בסיפוק רב, ובעיקר בספרי התלמוד והפירוש על התלמוד. אנו מודים לך ומקדמים בברכה את מפעלכם. הספרים ישמשו אמצעי מצוין להנחלת התרבות היהודית ולהכשרתם של המורים והתלמידים בבית המדרש למורים, שבסיום לימודיהם ישמשו מורים ברשת החינוך של אליאנס".

המפגש בין בית המדרש למורים בקזבלנקה לארגון "תקומה לתרבות ישראל" אינו ייחודי. הארגון שלח ספרים לארגונים יהודיים במדינת ישראל (ישיבות, ספריות ומושבי עולים), בארצות הברית, בדרום אמריקה ובאוסטרליה. העומדים בראש "תקומה לתרבות ישראל" הבינו לאחר המלחמה כי חורבן הקהילות לא יאפשר להחזיר את אוצרות התרבות לבעלים הפרטיים או לבניהם או בנותיהם שנרצחו. לכן מאות אלפי ספרים חסרי יורשים חולקו בתהליך מאורגן לקהילות יהודיות בעולם וזכו לבעלים חדשים שהמשיכו ללמוד בהם. למרות החורבן הפיזי של הקהילות באירופה התרבות היהודית הרוחנית לא חרבה ובאמצעות הספרים המיותמים המשיכה לפעום במרכזים יהודיים ישנים וחדשים. כך נער שגדל בעיירה המרוחקת מידלת במרוקו למד בבית המדרש למורים בקזבלנקה במסכת תלמודית שייתכן שלמד בה תלמיד ישיבה מאחת העיירות בפולין שחרבו בתקופת המלחמה.

המאמר פורסם במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" ביום שישי, י"ב באדר תשע"ז, 10.03.2017

אם אכזרייה: סיפור על סחר בתינוקות בישראל הצעירה

אני, אני  – מגמגמת האורחת ופורשת את ידיה לצדדים – באה להציע לך הצעה. תוכלי לקבל אותה ותוכלי לסרב. איך שתרצי. שמעתי על אסונך והדבר נגע עד ליבי. יש לך שבעה ילדים, בלי עין הרע. את השמינית ואמך התשיעית. ואיך תוכלי לפרנס את כולכם? … איך תוכלי לטפל בילד הרך? … ומה צפוי לו, למסכן הקטן בצריפון הזה? עליך לרחם עליו ולחשוב על עתידו!…

שער הגיליון בו פורסם הסיפור "אם אכזריה"

קטע זה לקוח מסיפור קצר שפרסם אליעזר שמאלי, סופר ואיש חינוך, זוכה פרס ישראל לספרות ילדים ונוער לשנת תשי"ז, ב-23 בפברואר 1955 בעיתון הילדים "הארץ שלנו". הגיליון בו פורסם הסיפור הוקדש ליום האם שחל באותו השבוע וכלל בין היתר את "עשרת הדברות ביום האם"  (הנחיות לילדים כיצד להקל על אמם), שירים, סיפורי ילדים, ותצלומים של אימהות מאושרות מהעולם וממדינת ישראל. בשער העיתון הופיע תצלום של אם תימנייה צעירה שלראשה קַרקוּש, כיסוי מקטיפה המעוטר בקישוטי כסף, המיניקה את תינוקה. מתחת לתמונה הופיעה הכותרת "אם מאושרת". סיפורו של שמאלי שפתח את הגיליון נשא את הכותרת "אם אכזריה".

הסיפור הקצר נפתח בתיאור האסון שאירע: "הגורל המר לה מאוד לשרה מועלם המסכנה. יום אחד לאחר שילדה בבית-היולדות הממשלתי את ילדה השביעי, נפל בעלה תחת גלגלי מכונית משא ונדרס". שרה יצאה מבית היולדות לבית הקברות כדי ללוות את בעלה בדרכו האחרונה, והתינוק שזה עתה נולד קיבל את שם אביו – אברהם. שמאלי לא משאיר ספק לגבי מוצאה המזרחי של המשפחה – השם מועלם, בערבית "מורה", או ליתר דיוק "מלמד", שחינך ילדים בקהילות ישראל עברית ולימודי קודש. השם נפוץ בקרב קהילות ישראל בעיראק, סוריה, תימן ומרוקו. גם מנהגי האבלות והלשון ששם הסופר בפי האם לא משאירים ספק לגבי מוצאה, "וי לי, כי נפלה עטרת ראשי! וי לי, מפרנסי ואבי ילדי האומללים! שרה פכרה ידיה וצבטה את פניה באבלה וביגונה, וחמותה הזקנה תלשה את שיבתה וקרעה את בגדיה".

הסופר אליעזר שמאלי

אליעזר שמאלי נודע ברומן הנעורים "אנשי בראשית" שפרסם בשנת 1933 כמחווה לשומר אלכסנדר זייד ומשפחתו, סמל הארץ-ישראליות בעיניו. משנת 1926 פרסם סיפורים קצרים לילדים שעסקו במתרחש בארץ ישראל, בנופיה ובהווי בית הספר. את אלה כתב מתוך חוויותיו האישיות כמורה ובהמשך כמפקח במשרד החינוך. לאחר הקמת מדינת ישראל והעלייה הגדולה החל לכתוב על מפגשו עם העולים מארצות האסלאם, הווי חייהם ותרבותם, ובעיקר הקשיים שהתמודדו עמם בארץ החדשה. ספריו "בצל אילן" (1957), "בקצה הזרת" (1961), "כיסופי גאולה" (1962) ו"על חוט של חסד" (1970) כוללים סיפורים לא מעטים העוסקים בחייהם של העולים מעיראק וצפון אפריקה, ובעיקר בולטת חיבתו ליהודי תימן, שלהם העניק תשומת לב מיוחדת. תיאוריו חוטאים לעתים במבט אוריינטליסטי ומתנשא, אך בכל הסיפורים, ללא יוצא מן הכלל, בולט יחסו האמפתי והאוהד ליהודי ארצות האסלאם.

ביום גשום וקר, בעת ששוכבת שרה ומנסה להתחמם מתחת לשמיכות וחמותה שופתת קומקום להכנת תה, נכנסת לצריף אורחת – אישה בגיל העמידה שמציגה עצמה כמתנדבת המביאה חבילות בגדים לתינוקות במעברה. לאחר שהיא מוסרת את החבילה לסבתא, היא אינה חוסכת ביקורת משתי הנשים "הרי יקפא כאן מקור וימות חלילה, אינכם חסים על תינוק רך ומחזיקים אותו במאורה כזאת בגשם ובקור?" האם משיבה כי הפעוט נמצא בצריף התינוקות המחומם, והאורחת עונה: "גם שם קר, הייתי שם עכשיו, נורא…" שמאלי אינו מסביר מה עשתה האישה בצריף התינוקות. האם הביאה גם לשם חבילות בגדים? ייתכן. מה אופי קשריה עם האחיות? הקורא אינו מקבל על כך הסבר.

האורחת מציעה לעזור לשרה: "חייכם קשים וצריך לרחם עליכם. אנחנו לא יהודים?! – אומרת האורחת ומוחה את עיניה במטפחתה – אתם עולים חדשים ומסכנים. יש משפחה שרוצה לקחת את הילד שלך לביתה ולגדלו בכל טוב. – משפחה עשירה בתל אביב…" שרה אינה מבינה את כוונת האורחת, וזו מוסיפה בחוסר נוחות: "אנחנו עוד משלמים לאם – הוסיפה האורחת והשתעלה – המשפחה עשירה מאוד…" שרה נבהלת והאורחת מתגוננת בהסבר שלמעשה מסגיר את מעשיה: "אנחנו חס ושלום לא סוחרים בילדים!  – אומרת האורחת ברוגז קל – את צריכה להבין חביבתי. אנחנו דואגים לילדים יתומים כמו ילדך, ועושים מתוך רחמנות… יש בית של אלמנה ובו שבעה ילדים רעבים וערומים. ויש בית של עשירים – ואין להם ילדים. והם רוצים ילד… פשוט מאוד. והם עוד משלמים סכום הגון. זה רע? זה שוק שחור, חלילה?" מיד לאחר מכן מוציאה האורחת חמש מאות לירות ומציעה אותם בתמורה לתינוק.

השוק השחור לאימוץ ילדים שמתואר בסיפורו של שמאלי סוקר בעיתון "הארץ" במרץ שנה לאחר מכן בכתבתו של מרדכי ארציאלי "אימוץ ילדים רשמי וחשאי". ארציאלי דן באימוץ הרשמי, שבו מעורבים משרד הרווחה ובתי המשפט, אל מול השוק הפרוץ של האימוץ החשאי או השוק השחור. מעניינים שני פרטים עובדתיים שמצוינים בכתבה וששמאלי הביאם בסיפורו באופן מדויק. ראשית, המחיר המשולם עבור ילד בשוק השחור, שעליו דיווח ארציאלי בכתבתו זהה לזה שהציעה האורחת לשרה – 500 לירות. ושנית, החיפוש של סוחרי הילדים אחר ילד בריא ובהיר עור שיתאים למשפחה העשירה, ובמילותיה של האורחת: "צריך לראות מה שלוקחים. המשפחה רוצה בילד יפה, בריא ונחמד". בדומה למאמרו של ארציאלי, האורחת מציינת בפני האם כי עבור ילדים יפים הם משלמים אף יותר. האירוע שמתואר בסיפורו של שמאלי אם כן אינו יוצא דופן והשופט ד"ר יצחק קיסטר טען בכתבה כי מספר מקרי האימוץ בשוק השחור גדול היה ממספר המקרים שהתרחשו בחסות בתי המשפט.

כתבתו של ארציאלי פורסמה שנה לאחר פרסום סיפורו של שמאלי. בכך הקדימה עיתונות הילדים את עיתונות המבוגרים בדיווח על התופעה. יעל דר, חוקרת ספרות הילדים, הראתה בספרה "ומספסל הלימודים לוקחנו" כי גם בנוגע לסיפורים קשים אחרים, כזוועות השואה, הקדימו העיתונות והספרות לילדים את עיתונות המבוגרים, אשר לא העזה לדון בתכנים אלה. עורכי העיתונים וסופרי הילדים היו ערים לתפקידם במיתון הניכור של ילדי ארץ ישראל כלפי יהודי הגולה ומצוקותיהם. הם עשו מאמץ לקרב את הילדים לאסון שהתרחש באירופה על ידי כתיבה ופרסום סיפורים ושירים אלגוריים, ולצד אלה יצירות שהעניקו מידע גלוי ומפורט. האם ייתכן שגם לאחר עליתם של יהודי ארצות האסלאם עשו מאמץ חלק מהסופרים ועורכי העיתונים כדי לחשוף את הקוראים הצעירים לעולים החדשים ולמצוקותיהם במטרה לקרב את הקוראים הצעירים ולעודד אותם לצאת לפעולה? ייתכן, אך נושא זה דורש מחקר נוסף.

ציור שהופיע בסיפור שפורסם בעיתון "הארץ שלנו"

בסיפורו של שמאלי, האורחת מבקשת מהסבתא להביא את התינוק מצריף התינוקות כדי שתוכל לראות אותו. ברגעי ההמתנה נשמעות צפירות חסרות סבלנות מכיוונו של הנהג שממתין לאורחת ברכב. שמאלי אינו מוסיף דבר בנוגע לנהג אך חושף בכך כי האורחת לא פעלה לבד אלא היתה חלק מצוות עבודה מאורגן. הסבתא נכנסת עם התינוק, והאורחת מבקשת מהאם להיניקו טרם הפרידה. ברגעים האינטימיים שבהם מיניקה האם את תינוקה היא מבינה כי אינה יכולה לוותר עליו ומחליטה לסרב להצעה. האורחת משנה את מזגה ופונה בכעס: "מה יש? צווחה האורחת ברוגז והושיטה את זרועותיה מול המיטה, כאומרת לחטוף מתוכה את קנין כספה. – כבר את מתחרטת? לתת לך שש מאות? שבע מאות? כמה? ! הגידי!…" האם עומדת בסירובה והאורחת צורחת: "ואם יחיה בדלות וברעב האם יהנה מחייו? כך את מתאכזרת לילד שלך, אם רעה וחסרת-לב? זאת האהבה לילד, שנתן אלוהים בלב כל-אם?!" ויוצאת בטריקת דלת.

שמאלי מסיים את הסיפור באופן אופטימי. הגשם נפסק וקרני השמש יוצאות מבעד לעננים ומאירות את האם ותינוקה. ילדיה של שרה חוזרים מהגן וקוראים לאמם בשמחה. אם כך, מדוע נקרא הסיפור "אם אכזריה"? כיצד תפס שמאלי את התנהלותה של האם? הסיפור הופיע בעיתון בשנת 1955 אך פורסם בקובץ סיפוריו של שמאלי "בצל אילן" שנתיים לאחר מכן תחת הכותרת "אם". לעומת הכותרת בעיתון, זו שבספרו אינה שופטת את האם לכף חובה, ואף אוצרת בתוכה את לבטיה ומסירותה. האם הכותרת בעיתון היא פרי עריכה ונבחרה מתוך מילותיה האחרונות של האורחת "כך את מתאכזרת לילד שלך, אם רעה וחסרת-לב"? האפשר שדעתו של העורך משקפת את רוח התקופה, ועל פיה הצעתה של האורחת ראויה? ייתכן. גרשון ברגסון, בספרו "שלושה דורות בספרות הילדים העברית", אינו מבקר את האם אך מתאר את פעילותה של האורחת בסיפורו של שמאלי כנורמטיבית, שאין בה פגם: "גברת מן העיר מוכנה לעזור לה ומציעה למסור את הרך הנולד לאימוץ".

יש שיטענו כי סיפורו של שמאלי מציג מקרה נדיר או אף שנכתב מתוך דמיונו הפורה של הסופר. אולם ברגסון בספרו תיאר את שמאלי וכתיבתו כך: "הוא מתהלך בתוך העם ורושם, ומוסר את רשמיו בחן, בשפה חיה, מדוברת […] סיפוריו הם יותר מאשר סיפורי-מעשה. יש בהם תיאור תמונה, מצב. למעשה זוהי ריפורטז'ה עיתונאית מעולה, ספרותית". לדברים אלה ראוי להוסיף את נימוקי השופטים שהעניקו לשמאלי את פרס ישראל: "הוא מוסר לקורא הצעיר ממראה עיניו ומספר לו על הנעשה בארץ בזמן הזה, ועל שנתרחש בה בעבר הקרוב… כל מה שיצא מתחת עטו הנאמן חתום בחותם האמת".

המאמר פורסם במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" ביום שישי, ח' בטבת תשע"ז, 06.01.2017

הסיפור "אם אכזריה" לאליעזר שמאלי כפי שפורסם בעיתון "הארץ שלנו".

נימוקי השופטים שהעניקו לאליעזר שמאלי את פרס ישראל לספרות ילדים ונוער ("דבר לילדים", 15 במאי 1957)

 

היסטוריה דליהוד דלמארוק' בלערבייא: ההיסטוריה של יהודי מרוקו על פי חיים נחמני

גב' דינה דנינו (נחמני) וכותב המאמר
גב' דינה דנינו (נחמני) וכותב הרשימה בקורס ערבית-יהודית מרוקאית בספרית בית אריאלה בתל-אביב

בימי רביעי בשבועות האחרונים מתכנסת בספריית בית אריאלה בתל אביב קבוצת לומדים בקורס לערבית-יהודית של יהודי מרוקו. הקורס מועבר על ידי חוקר השפה משה כהן, בחסות הספרייה הלאומית בירושלים. מטרתו להקנות את יסודות השפה ולשפר את מיומנות הקריאה, תוך שימוש במגוון העצום של טקסטים האצורים בספרייה הלאומית. במפגש האחרון קראה הקבוצה קטעים מהספר "היסטוריה דליהוד דלמארוק' בלערבייא מטרזמנא מן לפראנציץ" ("ההיסטוריה של יהודי מרוקו בערבית מתורגמת מצרפתית") שיצא לאור בקזבלנקה באוגוסט 1953 על ידי המשכיל והפעיל הציוני חיים נחמני. ההעתקה וההגהה של הספר, כפי שנכתב בשער, נעשו על ידי בתו של המתרגם, הגברת דינה נחמני-דנינו, שהצטרפה למפגש בתל-אביב וקראה עם הקבוצה את הטקסט שנעזב במשך יותר משישה עשורים.

נחמני תרגם את הספר שכתב ראש הקהילה היהודית ברבאט ובקזבלנקה, יצחק דוד אבו, Musulmans andalous et judéo-espagnols ("מוסלמים אנדלוסים ויהודים-ספרדים") שפורסם בספטמבר 1952. ספרו של אבו כלל שלושה שערים: המוּרִים בספרד, ההיסטוריה של יהודי ספרד וההיסטוריה של יהודי מרוקו. הפרקים העוסקים בהיסטוריה של יהודי מרוקו התבססו בעיקר על הספר "נר המערב: תולדות ישראל במארוקו" שהוציא לאור רבי יעקב משה טולידאנו בשנת 1911 בירושלים.

גלגול כתיבת הספרים של טולידאנו, אבו ונחמני משקף את דיוקנה של החברה היהודית במרוקו במחצית הראשונה של המאה העשרים. היתה זו חברה מגזרית, כפי שמגדירה חוקר יהדות ארצות האסלאם ירון צור, שהורכבה משלושה מגזרים האופייניים לחברה קולוניאלית – אירופי, מתמערב וילידי. מגזרים אלו ניהלו מערכות תרבותיות וכלכליות נפרדות עם נקודות מגע ביניהן. ספרו של אבו פנה למגזר האירופי שכלל מהגרים יהודים מאירופה ולמגזר המתמערב, שהורכב ממקומיים שאימצו את הצרפתית כשפת תרבותם. טולידאנו פנה לחלק מצומצם במגזר הילידי, בעיקר רבנים, תלמידי חכמים ומשכילים עבריים, ששלט בעברית, ואילו נחמני פנה למרבית הקהילה שהערבית-היהודית שימשה שפת תרבותם.

חיים נחמני - מתרגם הספר
חיים נחמני – מתרגם הספר

בהקדמה לספר הגדיר נחמני את קהל קוראיו כך: "מרבית היהודים, המון העם, כמונו, בערים ובכפרים [אשר] לא יצלחו להגיע לספר [של אבו] או לא ימצאו מישהו שיקריא להם ויתרגם להם לערבית, הלשון בה הם מדברים." נחמני פנה למרבית יהודי מרוקו, שגרו בערים ובכפרים ושלא נחשפו להשכלה הצרפתית. הגברים בקבוצה זו התחנכו במסגרות לימוד מסורתיות שהכינו אותם להשתתפות נאותה בפולחן היהודי בבית הכנסת, בעוד הנשים התחנכו בחיק המשפחה. תוך תרגום הספר מצרפתית לערבית-יהודית נדרש נחמני ליצור סוגה ספרותית-היסטורית חדשה שתתאים לרבדים רחבים ועממיים של הקהילה היהודית שלא רכשו השכלה מודרנית והיו חסרי ידע וכלים בכדי להתמודד עם קריאת ספר היסטורי.

משלושת שערי ספרו של אבו בחר נחמני לתרגם את השער השלישי בלבד תוך ויתור על האחרים שלא עסקו באופן ישיר בהיסטוריה של יהודי מרוקו. בהקדמה ציין כי בעתיד יתרגם את השניים הנותרים, תכנית אשר לא השלים ושלא ניתן לדעת בוודאות אם אכן תכנן לממשה. ניתן לשער כי נחמני התכוון לתרגם רק את השער העוסק בהיסטוריה של יהודי מרוקו משום שביקש לחשוף את הקהילה להיסטוריה שלה במטרה לייצר זהות יהודית מקומית. כך כתב בהקדמה ובגב הספר: "פחאל די לָאזְם עלא כול גנס יעארף להיסטוריה דיאלו ודי זדודו, חתתא חנא לאזמנא נעארפו להיסטוריה דיאלנא ודי זדודנא", ובעברית: "כפי שחובה על כל לאום להכיר את ההיסטוריה שלו ושל אבותיו, כך חובה עלינו להכיר את ההיסטוריה שלנו ושל אבותינו".

כדי להוזיל את עלות הספר ולהנגישו לקהל הרחב התכוון נחמני להוציא לאור את תרגומו מחולק לחמש חוברות אותן תכנן לפרסם בהדרגה. אולם הוא הספיק לפרסם את החוברת הראשונה בלבד. ככל הנראה לא המשיך במפעל התרגום משום ששנה לאחר פרסום החוברת עלה לישראל. מלבד החלוקה לחוברות חילק את הטקסט לפרקים קצרים מאוד שכללו פסקה אחת או שתיים ולכל פרק הגדיר כותרת שהציגה את המסר המרכזי. חלוקה זו נועדה למקד את הקורא בנושא קצר ולאפשר לסיים פרק שלם בעל רעיון אחד. כדי להגיש לקורא שאינו מיומן בטקסטים תורניים או אקדמיים וכדי לייצר סיפור רציף העלה נחמני את הערות השוליים שכתב אבו לתוך הטקסט, לעיתים בסוגריים ולעיתים כמשפט המשך למשפט שקדם לו.

בהקדמה כתב נחמני כי קל היה לו יותר לו נדרש לתרגם את הספר מצרפתית לעברית, אולם בחר לתרגמו לערבית-יהודית במטרה לפנות לקהל הרחב ביותר. הוא השתמש בשפה הערבית-יהודית המדוברת כשפה לכתיבה וכמעט ולא השתמש ביסודות ספרותיים או במבנים תחביריים של הערבית הקלאסית. בערבית-היהודית שזר מרכיב עברי שדאג להדגיש. המרכיב העברי השלים אוצר מילים מובהק של תרבות ישראל שלא קיים בערבית. עם זאת, השתדל נחמני להתאים את הטקסט ההיסטורי לקורא הדתי באמצעות שימוש באוצר מילים מהמקורות היהודיים. לעיתים בחר להשתמש בצירופים עבריים שהיתה להם דווקא חלופה ערבית במטרה לטעון אותם ברבדים יהודיים, תרבותיים ואידיאולוגיים.

שער הספר
שער הספר

נחמני לא רק תרגם את הספר אלא גם ערך את הטקסט כדי לגשר בינו לבין קהל קוראיו. הוא בחר להתעכב ולהסביר מושגים, שמות של עמים ואישים ששיער שאינם מוכרים לקהל קוראיו. כך לדוגמה הרחיב על הספירה הנוצרית והסביר על הוונדלים. תוספותיו והערותיו לוו בדרך כלל בכיתוב "המתרגם" אך לעיתים הוסיף טקסטים מבלי לציין זאת. כשם שהוסיף תכנים כך גם גרע חלקים ששיער כי אינם מתאימים לקהל הקוראים או יכולים לפגוע ברגשותיו. בפרק שדן בחכמים שהתגוררו במרוקו של המאה העשירית הזכיר לדוגמה את הגאון רבי שמואל בן חופני הכהן ששימש ראש הקהילה בפאס. בתיאור מפעליו ודעותיו של בן חופני ציין אבו כי התפרסם במלחמתו במיסטיקה ובאמונות הטפלות. בתרגום הסיר נחמני משפט זה שסבר כי עלול לפגוע ברגשותיהם של חלק מקוראיו.

לתרגום ספרו של אבו הצמיד נחמני מספר חיבורים נוספים שהגדירם "חידושים, אגדות ומשלים מדברי רז"ל בעברית שתרגמנו לערבית" אך לא ציין את מקורם. בחינת הטקסטים מעלה כי הראשון הינו נאום של הרב יצחק ניסנבוים, מהוגיה הראשונים של הציונות הדתית ותנועת המזרחי, שכותרתו "הסיבות המחייבות את היהודי להיות ציוני", מתוך ספרו "דרושים וחמר לדרש" (1902). הבחירה של נחמני בטקסט של הרב ניסנבוים נבעה מהזדהותו עם תפיסותיה האידיאולוגיות של תנועת המזרחי, שהוא עצמו שימש נציגה במרוקו. זאת ועוד, השפה הדתית והערכים היהודיים ששזר הרב ניסנבוים בטקסט תאמו את קהל הקוראים שהבין והזדהה עמם.

החטיבה השנייה כללה לקט של מדרשים על ארץ ישראל מתוך מסכתות שונות בתלמוד ומתוך ספרי מדרשים ובהם "ילקוט שמעוני" ו"פרקי דרבי אליעזר". נחמני סידר את המדרשים לפרקים שקיבלו את הכותרות: הארץ ויישובה, חיבת הארץ ותורת הארץ. קשה שלא להבחין כיצד עטף נחמני טקסטים מסורתיים בתעמולה ציונית. הוא כתב בזכות ארץ ישראל ובעיקר בזכות העלייה בשפה ובערכים המוכרים לקוראים.

הכריכה הפנימית של הספר
השער הפנימי של הספר

החטיבה השלישית כללה פרק מתוך "חזון בנימין בן יוסף ממטה השקדים" (1877), לבנימין מנדלשטם ו"חידות מיני קדם", מתוך הספר "משלי יהושע" (1865), ליהושע שטיינברג. שני המשכילים ממזרח אירופה השתייכו לתנועת ההשכלה המתונה ששילבה מסורת ומודרנה. בנוסף להיותם משכילים היו שני הכותבים תלמידי חכמים ועל כן מצא נחמני שפה משותפת עמם בטקסטים שכתבו בענייני חכמה ומוסר.

למרות שנחמני לא כתב אף אחד מהחיבורים שהביא בספרו יש לראות בו את היוצר המרכזי. הטקסטים שקיבץ נכתבו במרחבים שונים, בתקופות שונות ועל ידי כותבים שונים. איחודם ופרסומם בראשית שנות החמישים במרוקו העניק למכלול היצירות משמעות חדשה. נחמני יצר זהות יהודית מרוקנית קולקטיבית לעשרות רבות של קהילות על ידי יצירת נרטיב היסטורי מאחד. בכך לקח חלק בתהליך של בניית זהות יהודית מרוקנית שהחלה להתגבש עם החדירה הקולוניאלית ושהגיע לשיאו בשנות הארבעים של המאה העשרים עם הקמת מוסדות מרכזיים לכל הקהילות. בנוסף לזהות המרוקנית חיזק נחמני את זהותם של יהודי מרוקו כתפוצה של האומה היהודית באמצעות הנספחים שהעניקו הסבר על התנועה הציונית והדגישו את חשיבות העלייה למדינת ישראל.

המאמר פורסם במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" ביום שישי, ב' בכסלו תשע"ז, 02.12.2016

 

חגיגות יום אסתקלאל ישראל בלוב, 1949

דוד גדג' וצביה טובי

ביום ראשון, ב' באייר תש"ט (01.05.1949), שלושה ימים לפני חגיגות יום העצמאות הראשון למדינת ישראל, חולקו בטריפולי ובערי השדה בלוב מנשרים בערבית-יהודית שנפתחו במשפטים: "אילה אכואננה וכואתנה אלדי פי קהלת הקדש בטריפוליטניה ה' עליהם יחיו. קואעד לנהאר לאסתקלאל מן טרף ועד הקהלה העברית בית דין הצדק והרבנות הראשית לטריפוליטניה". ובתרגום: "אחינו ואחיותינו בכל קהילות הקודש בטריפוליטניה ה' עליהם יחיו. הוראות ליום העצמאות מטעם ועד הקהילה העברית ובית דין הצדק והרבנות הראשית לטריפוליטניה". המסמך, הכולל עשרה סעיפים לחגיגות עצמאותה של מדינת ישראל,  נכתב על ידי שלמה ילוז, הרב הראשי של קהילת טריפולי והדיינים חי גאביזון, יששכר חכמון וכמוס נחאיסי. ההנחיות שורטטו בהשראת טקסטים והוראות של הרבנות הראשית בישראל אך מבלי להיוועץ עמה או לקבל את ברכתה. כך תיקנו הרבנים סדר ליום העצמאות הייחודי ליהודי לוב, השונה מהנוסחים השונים שנקבעו במדינת ישראל ובתפוצות במשך השנים.

כרזה חלקית
מנשר ההנחיות לחגיגות יום העצמאות בלוב, 1949. באדיבות "אור שלום", המרכז למורשת יהודי לוב בבת-ים.

בראש המנשר התנוססה הכותרת "יום אסתקלאל ישראל: 5 אייר 5709". מתחת לכותרת צוינו שני תאריכים משמעותיים בתרבות היהודית: 9 באב ג"א תת"ל (3830, 70 לספירה) – גלות ישראל מארצו; ה' באייר ה"א תש"ח – גאולת ישראל ושיבתם לארצם. שני המועדים, אחד מוצמד לימין והשני לשמאל, מציגים קו היסטורי של גלות ארוכה שהחלה לאחר חורבן בית המקדש השני והגיעה לקצה עם הקמת המדינה. ההנחיה הראשונה במנשר היתה סמלית, ולפיה כל בן שייוולד בשבוע החג ייקרא "ישראל" וכל בת תיקרא "ציונה". במכתב ששלחו הרב והדיינים לאחר החג (27.05.1949) למשרדי ממשלה בישראל ציינו כי שלושה בנים נימולו ביום העצמאות בצְלָא לכבירה (בית הכנסת הגדול) בטריפולי בנוכחות קהל רב שבא להיות נוכח בעת מתן שם המדינה לבנים הראשונים.

ההנחיות הבאות עסקו בעיצוב אופיו של החג בחוג המשפחה ובחוצות העיר. בערב יום העצמאות נסגרו בתי העסק היהודיים ויום המחרת נקבע כיום שבתון. בני המשפחה לבשו בגדי חג וקיימו סעודות מצווה בערב החג ולמחרת. נדרש כי סעודות המצווה יכללו יין ובשר. הרב פריג'א זוארץ, שהיה לימים חבר כנסת מטעם המפד"ל, כתב כי בסיוע הג'וינט סופקו רבע קילו בשר ורבע ליטר יין לכל דורש בעיר טריפולי ובערי השדה, כדי שגם עניי הקהילה יוכלו לקיים את סעודת המצווה כהלכתה. בדומה לנהוג בפורים התבקשה הקהילה להעניק מתנות לאביונים במטרה לשתפם בשמחה. הסעודה כללה שירת ארץ ישראל, פיוטים וקריאת שני מזמורי תהלים: "שיר המעלות לדוד שמחתי באמרים לי בית ה' נלך" (קכ"ב) ו-"שיר המעלות בשוב ה' את-שיבת ציון" (קכ"ו), שעניינם שיבה לארץ ישראל ועלייה לרגל לירושלים.

כרזה
חגיגות יום העצמאות מול בניין משרדי העלייה בטריפולי. באדיבות "אור שלום", המרכז למורשת יהודי לוב בבת-ים.

ברחובות הרובע היהודי (חארת אליהוד) חגגו צעירים וצעירות בשירים ובריקודים. המועדון העברי "בן-יהודה" ארגן תהלוכה גדולה בהשתתפות חברים מתנועות הנוער בן-יהודה, מכבי, גדוד מגני השפה, הצופים והחלוץ הדתי, וזו הסתיימה בהתכנסות מול בניין משרד העלייה, שעל גגו הונף דגל ישראל. משני צדי הדגל הוצב משמר כבוד מקרב חברי תנועות הנוער, אשר התחלף במשך כל שעות החג. החגיגות הגיעו לשיאן בשירת "התקווה" מול הבניין שסימל את שאיפתם של המשתתפים לעלות למדינת ישראל.

בחלק המרכזי בהנחיות נקבע סדר תפילות החג בבתי הכנסת. כרזה גדולה בעברית ובה ההנחיות לחגיגות יום העצמאות נתלתה בכניסה לכל בית כנסת. תפילת ערבית של ערב החג נפתחה באותם שני מזמורי תהילים, וכללה גם את הפיוט "פעולות אל מה נוראות" מאת הפייטן התוניסאי בן המאה השש עשרה פרג'י שוואט. יהודי לוב נוהגים לאמרו כפיוט רשות בשלושת הרגלים ובאירועים חגיגיים, והקראתו בערב העצמאות הבליטה את קדושת היום. בסיום תפילת ערבית הושר הפיוט "יגדל אלוהים חי" מאת הפייטן בן המאה השלוש עשרה רבי דניאל בן יהודה דיין.

מנהגי יום העצמאות היו שנויים במחלוקת במדינת ישראל לאורך השנים, ורבנים רבים נטו שלא להכיר ביום זה כיום חג מבחינה דתית. מנהגי יהדות לוב ביום העצמאות הראשון מעידים אף הם על שניוּת ביחס ליום זה. כך, למשל, בשחרית של יום העצמאות התפללו בטלית ותפילין כביום חול, אך לפני קריאת שמע הוסיפו את הפיוט "נשמת כל חי" שנוהגים לומר בשבתות וימים טובים. לאחר תפילת שמונה עשרה לא נאמר תחנון אלא נקרא הלל שלם ללא ברכה – ועל המחלוקת בעניין זה תעיד העובדה כי במנשרים בערבית נכתב שיש לקרוא הלל ללא ברכה, ואילו בכרזות בעברית צוין כי יש לקוראו עם ברכה, אך פרט זה נמחק בעיפרון. בסיום ההלל הונף דגל מדינת ישראל בבית הכנסת והוצא ספר תורה, שלושה קראו בו בפרשת "כי תבוא" (דברים כ"ו א'-י"ט) והפטרה מישעיה ס', "קומי אורי", נבואת נחמה וגאולה לירושלים.

בתום ההפטרה קרא שליח הציבור תפילה למדינת ישראל שחוברה על ידי רבני טריפולי. תפילה זו מובאת כאן לראשונה בשלמותה: "זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו. נודה לה' כי טוב, שהחיינו וקיימנו והגיענו ליום הגדול הזה יום עצמאות ישראל, אשרי המנהיגים העומדים בראש ישראל, שהביאו את הדור לכך, ואשרנו אנו שזכינו לכך. ברכותינו מעמק הלב שלוחות ברנה ביום העצמאות הזה לישראל, לנשיא ישראל ולראש ממשלת ישראל ולכל שרי הממשלה ה' ינצרם ויגדלם, וינשאם למעלה למעלה, יגביה כוכב מערכתם ויאריכו ימים על ממלכתם, ויהי רצון שתשרה שכינה תמיד במעשה ידיהם. ולכל אחינו אמיצי הלב הגבורים ורבי העלילה בצבא ישראל אנו אומרים יהי ה' עמכם גיבורי החיל. ואלה שדמם הקדוש לא נשפך לריק ובמותם בגבורה ובחירוף נפש נפלאים צוו לנו את החיים ביום העצמאות הקדוש הזה לתקומת העם, לבנין המולדת ועלית שרידי הגולה, אנו אומרים: כתבתם בדמכם דף מזהיר בתולדות ישראל. ודור לדור בישראל יספרו ביום העצמאות הזה עוז רוחכם וגבורתכם, בצעתם את החזון הגדול של נביאנו לאמור: … שאי סביב עיניך וראי כולם נקבצו באו לך בניך מרחוק יבואו ובנותיך על צד תאמנה… קומי אורי כי בא אורך וכבוד ה' עלייך זרח."

בתום תפילה זו קרא שליח הציבור את "תפילה לשלום מדינת ישראל", שחיברו באלול תש"ח (1948) הרבנים הראשיים לישראל, הרב יצחק הלוי הרצוג והרב בן ציון חי עוזיאל. שתי התפילות הודפסו בדף אחד שחולק למתפללים בבתי הכנסת.

תפילת מנחה כפי שנקבעה על ידי הרבנים בטריפולי יוצאת דופן ואינה דומה לתפילות שמוסדו במדינת ישראל או בתפוצות. התפילה נפתחה בתפילה "ובא לציון גואל", ובמהלכה הוצא ספר תורה ושלושה קראו בפרשת "קדושים". לאחר מכן קראו הפטרה מזכריה ח' ובה הבטחות לבניין ירושלים ולשיבת ציון. משום שפרק זה אינו משובץ כהפטרה בשבתות או בחגי ישראל ואינו מופיע בחומשים, הוא הודפס במיוחד והופץ בבתי הכנסת על דף נפרד.

הטקסטים שנבחרו לסדר יום העצמאות בבתי הכנסת היו מוכרים לציבור המתפללים מתפילות שבת וחגים והשרו חגיגיות על יום החג החדש. כך גם הפיוטים הייחודיים ליהודי לוב וצפון אפריקה תרמו לאווירת חג מקומית וייחודית. פרקי התורה והנביאים הדגישו את רעיון "אתחלתא דגאולה" וקיבוץ הגלויות בישראל. לצד הטקסטים הקאנונים שולבו טקסטים חדשים שנכתבו בישראל ובלוב לכבוד הקמת מדינת ישראל ועצמאותה ושסיפרו את הנס שהתחולל לעם היהודי. סדר התפילות שקבעו הרב ילוז והדיינים היה מרחיק לכת באופיו, וכאשר נודע על כך לרב הספרדי הראשי, שלח זה מכתב זועם על ההחלטה לקרוא בתורה ובהפטרה מבלי להיוועץ עם הרבנות בישראל.

חגיגות יום העצמאות הממוסדות בלוב בולטות בהשוואה לכל קהילה אחרת בתפוצות באותה שנה, ככל הנראה לא במקרה. התנועה הציונית פרחה בלוב מראשית שנות השלושים, בעיקר לאחר הקמת ארגון "בן-יהודה" בטריפולי אשר הפיץ את השפה העברית בקרב גברים ונשים. פעילות ענפה זו פסקה בימי מלחמת עולם השנייה. הפעילות הציונית התחדשה בתנופה לאחר המפגש של הקהילה עם חיילי הבריגדה היהודית מארץ-ישראל, שהובילו תעמולה ציונית, עברית וארץ-ישראלית. בנובמבר 1945 התרחשו בטריפולי ובנקודות יישוב נוספות פרעות קשות – 132 נהרגו ומאות נפצעו, תשעה בתי כנסת ומאות בתים, חנויות ומחסנים נשדדו ונהרסו. בני קהילה רבים נשארו ללא קורת גג ופרנסה. אירועים דומים בהיקפים מצומצמים יותר התרחשו ביוני 1948 בעקבות המתיחות סביב מלחמת העצמאות בישראל.

ב-1949 היתה לוב שטח כיבוש בריטי, ונעשו הכנות להקמתה כמדינה ערבית עצמאית. החשש הקיומי של יהודי לוב מן המשטר הערבי העתידי, בצד הפעילות הציונית והעברית ומאורעות מלחמת העולם השנייה,  סייעו בהחלטה של הקהילה לצאת את לוב לאחר הכרזת מדינת ישראל. חודשים אחדים לפני חגיגות עצמאות ישראל בשנת 1949 התבשרה הקהילה כי השלטון הבריטי מאפשר ליהודים לצאת באופן חוקי את לוב למדינת ישראל. הידיעה נפוצה בקרב היהודים במהירות, וקהילות שלמות מערי השדה החלו למכור את רכושם ולנהור לטריפולי. בימים שבהם התארגנה הקהילה לעזיבה בסיוע מחלקת העלייה בסוכנות היהודית וארגונים יהודיים חגגה מדינת ישראל עצמאות, וכך התערבבה שמחת המדינה בשמחת העלייה. בין אירועי יום העצמאות של 1949 לאלה של 1950 עלו למדינת ישראל כ-15 אלף עולים, ועד לסוף 1952 עלתה מרבית הקהילה לישראל. בשנים לאחר מכן המשיכו חלק מיהודי לוב לקיים את חגיגות העצמאות בישראל כפי שנקבעו ב-1949, שהרי הרבנים כתבו במנשר "תקנות אלו לא ימוטו לעולם ודברי חכמים נטועים ואתם שלום".

ברצוננו להודות למר פדהצור בן עטיה, מנהל "אור שלום", המרכז למורשת יהודי לוב בבת-ים, שרכש בשנה האחרונה את המסמכים שעל בסיסם נכתבה רשימה זו.

המאמר פורסם במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" ביום העצמאות, ג' אייר תשע"ו, 11.05.2016

 

סיזיפוס המאושר: מחשבות על הספר "בוקר טוב אלץ היימר" לאמנון שמוש

באחד מסיפוריו העיד אמנון שמוש כי הוא מביט על העולם מבעד לשלושה זוגות של עדשות משקפיים: הזוג המזרחי, הזוג הישראלי והזוג הקיבוצי. כל סיפור או שיר שכתב מתווכים דרך אותן עדשות, ואלה מעשירות את נקודות המבט ביצירה. אולם אין מדובר בפרספקטיבה בלבד, ודומה כי עדשות אלה מסמלות את התפקיד שלקח על עצמו כרועה של כל אחת מהקבוצות. במשך כל שנות יצירתו כתב על עיר הולדתו חלב, על ימי הזוהר של התנועה הקיבוצית ועל מדינת ישראל בראשית דרכה. בספרו החדש החליט שמוש להסיר את משקפיו והוא אינו מבקש לשמש שליח ציבור של קולקטיב זה או אחר. ב"בוקר טוב אלץ היימר" הוא מזמין את הקורא לדירה הצנועה שלו ושל רעייתו חנה בקיבוץ מעיין ברוך ולשגרה היומיומית בה הוא מלווה באהבה אין קץ את אהובתו שלקתה באלצהיימר.

סיזיפוס – טיציאנו וצ'לי (טיציאן), 1549

"בוקר טוב אלץ היימר" כתוב כיומן המתעד את שגרת חייה של חנה בצל המחלה ובתוך כך את התמודדותו של שמוש כבן זוג שבחר להישאר לצדה. הוא החל בכתיבת היומן שבע שנים לאחר שאובחנה, בעת שהחמירה המחלה, ולפיכך ראשית הספר נכתב במבט רטרוספקטיבי. בהמשך הוא עובר לכתיבה בזמן הווה המתארת חוויות, דיאלוגים ואף מכתבים. ניתן לשגות ולחשוב שהספר לא נערך כראוי וכי סיטואציות דומות חוזרות שוב ושוב. אולם קרוב לוודאי שמדובר באמצעי אמנותי הממחיש בזעיר אנפין את החיים בצל האלצהיימר. כך למשל מתאר שמוש פעמים מספר את חוויית קריאת העיתונים המשותפת עם חנה, ממנה משתקפת הידרדרות המחלה. בתחילה קוראת חנה לאמנון מאמרים שלמים בעיתונים, מאחר וראייתו שלו הולכת ונחלשת. בהמשך קוראת את הכותרות בלבד וחוזרת עליהן מספר רב של פעמים, לבסוף קוראת את הכותרות אך מתקשה להבין את המילים, נתקפת בתסכול ומפסיקה לקחת חלק בקריאה המשותפת. מתוך התיאור החוזר, של ימים ושל אירועים שבים ונשנים, לא ניתן שלא לראות בדמותו של שמוש את סיזיפוס הנושא על כתפיו את כובד המחלה ביודעו כי הדרדרות הסלע לא תאחר לבוא, ופגיעתו רק תלך ותגבר. אך כמו סיזיפוס המאושר של אלבר קאמי גם שמוש חש באושר הממלא את לבו מעצם המאבק במחלה ומהאהבה שמקבל מחנה.

כאמצעי ספרותי דומה מקפיד שמוש לתאר את השגרה היומיומית בלבד, ונמנע מפירוט של אירועים שחורגים ממנה. אלה מאוזכרים במלים בודדות מבלי שהקורא יוכל לחוותם, שהרי ממילא יאבדו מזכרונה של חנה תוך זמן קצר. כך נשאר רק רסיס זיכרון על יום הולדת, מסיבת חנוכה, ליל סדר או ביקור הבת מאמריקה. בדרך זו מועבר תסכולה של חנה ובמקביל גם זה של שמוש על אובדן הזיכרון אל תודעתו של הקורא המאוכזב.

לפי שמוש הסוד להתמודדות עם שגרת היום הקשה והירידה הבלתי נמנעת במדרון הקוגניטיבי הוא האהבה. אין מדובר באהבה של חברים, בני משפחה או אהבת הורים לילדיהם, כי אם באהבה של בן זוג ותיק ותומך. אהבה זו אינה גם המשכה הישיר של אהבת הנעורים אלא "אהבה שאינה תלויה בדבר, בשלה יותר, שלמה יותר, מודעת לדרך שכולה מהמורות". מדובר בהתאהבות מחדש משום שמושא האהבה הוא אדם חדש, "כלי שבור", כדברי שמוש, והתנאי להתאהבות מחדש הוא קיומה של אהבה גדולה ואמתית שנים רבות טרם הופעת המחלה. שמוש בספרו פותח צוהר לאהבה אחרת, וחושף "אהבת זקנים" הכוללת גם אהבת בשרים, נושא חשוב שלרוב נדחק לשולי השיח החברתי אשר מקדש את עולם הצעירים. התובנות העולות מן היומן בנושא האהבה נוגעות ללב ומהוות שיעור מאלף במסירות, הקרבה, ושותפות גורל. מעין מדריך לאוהב המוחלט תהא זו כל מערכת זוגית שתהא ובכל גיל.

אך יתרונו של  שמוש אינו מסתכם באהבתו חסרת הסייגים לחנה. הוא מחזיק ביתרון ששמור לו כסופר. דומה שסבלנותו כלפי התנהגותה הלא מובנת, שלא לומר המקוממת, נובע מרגישותו ויכולתו כסופר להיכנס ממש לדמותה ולראשה ולגלות אמפטיה ואורך רוח יוצאי דופן. באותה דרך בדיוק נהג עם דמויות אחרות בספריו כמו דמותה של נאזירה "המכשפה" מחלב ("שנים של זהב"), ניצולת השואה בקיבוץ ("בלה של החורשה"), הרועה התימני הצעיר שאימץ ("ענבלים") או חבורת צעירים עולים ממרוקו שקלט בקיבוץ ("זרזירים"). בסיפורים אלה ובנוספים בולט המחבר בסבלנותו לדמויות שדרשו תשומת לב מיוחדת.

בספר זה בולט גם כישרונו כמספר סיפורים שאינו נכנע לאלצהיימר ומספר לחנה כל בוקר מחדש ובסבלנות אין קץ את זיכרונותיה היפים מחייהם המשותפים, ואלה גורמים לה לעונג רגעי, "עיניה נדלקות והיא מבקשת עוד ועוד. מזל שאני יודע ואוהב לספר ושזיכרונותי מלאים ואופטימיים. עד אין קץ". הקורא אינו זוכה לקרוא סיפורים אלה במלואם, אך רמזים ששוזר שמוש מאפשרים לאתר אותם בין מאות הסיפורים שכתב עד היום.

אהבתו של שמוש לחנה רעייתו ממוססת כל דחף לכעוס עליה גם ברגעים של התנהגויות תמוהות ובלתי הגיוניות. הוא מפנה את כל כעסו לדמות פיקטיבית שיצר, "אדם ששמו הפרטי אלץ ושם משפחתו היימר, והוא מאיים בעוצמה רבה על מוחה של חנה ועל הזוגיות הממושכת והמושלמת שבנינו". אלץ חדר לגופה של חנה והשתלט עליה, "בימים האחרונים הוא ממש מדבר מגרונה… אפילו מבט העיניים שלה משתנה בשעות אלה". שמוש מתאר את חנה כאחוזת דיבוק באמצעות מאפיינים נוספים הרומזים לתופעת ה"איחוז" וביניהם השתלטותה של ישות גברית, על-טבעית ומרושעת על קורבן נשי המתנהג באופן תוקפני וחסר מעצורים, ללא יכולת שליטה. בשונה מהדיבוק המסורתי, את זה של חנה לא ניתן לגרש, ומקורו, כפי שרומז שמו, גרמניה הנאצית. ההסבר לקשר הגרמני עולה בסוף היומן מתמלילי שני ראיונות עם שמוש שקיימה אורית שביט, תלמידה לתואר דוקטור מאוניברסיטת חיפה. שמוש משער כי התנהגותה של חנה היא ביטוי פוסט טראומטי מאוחר של תלאות המלחמה ובריחתה כנערה מגרמניה לאנגליה, וחייה כפליטה בארץ זרה.

סוגיית השואה ומלחמת העולם השנייה מהדהדת גם ביצירתו של האמן חיים מאור שמעטרת את כריכת הספר. אין זו  הפעם הראשונה שהשניים משתפים פעולה. בשנת 1984 צייר מאור אוסף ציורים שליווה את שירי הספר "עֲלֵי הִגָּיוֹן בְּכִנוֹר", ולפני שנים אחדות עיצב את כריכת אוסף הסיפורים "תמונות משני עולמות". על כריכתו של "בוקר טוב אלץ היימר" מופיע טריפטיכון המציג את דיוקנה של חנה בשלושה שלבים תוך שדמותה נעלמת וחושפת את לוח העץ שעליו צויר הציור. יצירה זו עוצבה בהשראת שתי יצירות דומות של מאור "העלמות 1 (אמא)" ו- "העלמות 2 (אבא)", בהן הוא מציג את הוריו ניצולי השואה בשלושה ציורים, תוך שדמותם נעלמת. העלמות דמותם משמשת משל לתהליך התעממות זיכרון השואה ושל היעלמות דור ניצולי השואה יחד עם סיפורם. בציורה  של חנה יכולה היצירה לקבל משמעויות חדשות – היעלמות בשל אבדן הזיכרון או היטשטשות דמותה בעקבות אובדן ראייתו של שמוש. מאידך, אם נביט ביצירה מלמטה למעלה תקרום דמותה אט אט עור וגידים ותשוב לחיים בזכות כתיבתו של אהובה בספרו החדש.

המאמר פורסם במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" ביום שישי, כ"ז בטבת תשע"ו, 08.01.2016

"התעודה הירושלמית" ומפעלו החינוכי לשפה ולתרבות עברית של שלמה דב גויטיין

דוד גדג' ויאיר אור

בשנת 1949 החלה האוניברסיטה העברית בשיתוף עם האיגוד העולמי לחינוך העברי בתפוצות לקיים בחינה בעברית שהעוברים אותה בהצלחה זכו בתעודה שכונתה "התעודה הירושלמית". פרופ' שלמה דב גוֹיטיין, חוקר יהדות תימן והגניזה, היה מיוזמי הפרויקט ועמד בראשו בשנותיו הראשונות. פעילותו החינוכית של גויטיין החלה בפרנקפורט של ראשית שנות העשרים של המאה הקודמת בתנועת הנוער כחול ולבן (Blau Weiss). עם עלייתו לארץ ב-1923 החל ללמד תנ"ך והיסטוריה בבית הספר הריאלי בחיפה. ב-1927 החל ללמד ולחקור באוניברסיטה העברית, ובמקביל המשיך את מפעלו החינוכי העברי. בין השנים 1938-1948 שימש כמפקח חינוך ראשי מטעם ממשלת המנדט. יותר משלושים מפרסומיו של גויטיין עוסקים בהוראה ובחינוך. שני ספריו המוכרים ביותר בתחום החינוך הם "הוראת התנ"ך" ו"הוראת העברית", שיצאו במספר מהדורות.

IMG_20141105_154501
"התעודה הירושלמית" של דוד תורג'מן כפי שמופיעה בספרו "ממראכש לירושלים".

התעודה הירושלמית יועדה לבני התפוצות. מטרתה היתה "לעוררולעודד את לומדי השפה העברית וקנייני רוח ישראל בתפוצות, לתת כיוון והסדר ללימודיהם, ולקבוע רמה להישגיהם". התעודה העניקה למקבליה פטור מלימודי העברית באוניברסיטה העברית, אך גויטיין קיווה שיהיה לה ערך סמלי רב. "בתקופתנו זו, שהיא מעוטת סמלים… אל-נא יהא עניין התעודה הירושלמית קל בעינינו", אמר בכינוס המייסד של האיגוד העולמי לחינוך העברי בתפוצות הגולה ב-1947. "אנו מובטחים כי קיום תעודה זו יעורר ויעודד את הלומדים עברית בכל אתר ואתר, יציב להם מטרה, יבור להם את חומר הלימוד, יעמיד אותם ואת מוריהם על הישגיהם ויקשור את אלה ואת אלה אל האם ירושלים". גויטיין לא הסתיר את שאיפתו להפוך את ארץ ישראל למרכז התרבות היהודי-העברי, והשווה את התעודה הירושלמית לסמיכה הארץ ישראלית לרבנות. הוא הציע כי מקבלי התעודה יזכו בתואר "חבר" או "עמית", שיעניק להם יוקרה וזכויות שונות.

גויטיין הצהיר כי שאב השראה מן הבחינה האנגלית המכונה CPE (Certificate of Proficiency in English), הנחשבת עד היום להסמכה הגבוהה ביותר של אוניברסיטת קיימברידג' בשפה האנגלית כשפה זרה. ואכן, הבחינה הירושלמית בשנותיה הראשונות שיקפה היטב את מבנה הבחינה האנגלית, שהתמקדה באותם ימים רק בתרגום, בספרות ובחיבור. בשל רמת הקושי הגבוהה של הבחינה הירושלמית, אפשר לומר שאין הבדל עקרוני בין הבחינה לבין מבחנים בספרות, בחיבור ובתנ"ך לדוברים ילידיים של עברית. גויטיין גם קיווה, בהשראת הבחינות של קיימברידג', כי בעתיד תציע האוניברסיטה גם בחינות ברמות נמוכות יותר, ואף התכוון ליצור בחינה ללומדי עברית לא יהודים, הכוללת רק תנ"ך ומשנה אך לא את הספרות העברית החדשה.

הבחינה הירושלמית כללה שני שאלונים: שאלון א', הבודק בקיאות בספרות, ושאלון ב', המתמקד בחיבור, בתרגום ובסיכום. לכל שאלון הוקצבו שלוש שעות. שאלון א', העוסק בספרות, התבסס על רשימת ספרים וחומרי קריאה, שכללו פרקי תנ"ך, פרקים מן התורה שבעל פה ומן הסידור, וכן קטעים מספרות ימי הביניים ומן הספרות העברית החדשה. בבחינת תשט"ז, למשל, הוטל על הנבחנים לכתוב על "תחילת נבואתם של משה, שמואל, עמוס, ירמיה, חגי וזכריה" או על "תפקיד המלך לפי התורה, דברי שמואל ונבואת ירמיה". בתחום ספרות ימי הביניים והספרות החדשה נשאלו התלמידים על קווי דמיון בין שירת ביאליק לשירת ר' יהודה הלוי, על סיפורי יהודה יערי, או על מאמרו של אחד העם "מוקדם ומאוחר בחיים". מעצם העובדה שהחומר הספרותי משתרע על טווח היסטורי רחב ועל מגוון סגנונות עבריים ניכר האופי האליטיסטי של הבחינה, כבחינה ברמה הגבוהה ביותר.

שאלון ב' עסק בחיבור, בתרגום ובסיכום. בחלק הראשון התבקשו הנבחנים לכתוב חיבור בן 250 מילה על נושא מתוך רשימת נושאים. בבחינת תש"ט, למשל, יכלו הנבחנים לכתוב חיבור המשווה בין אירועי ת"ח לאירועי תש"ח, חיבור על חיי התרבות של היהודים באזור מגוריהם, על דמות אידיאלית של מנהיג נוער, על מצוות הצדקה ומפעלי צדקה בישראל, או על סידור התפילה וערכו הדתי, הלאומי והחברתי. חלק מן הנושאים לחיבור נגע לשאלות המעסיקות את היהודים, ובפרט את הציונים. כך, בשנת תשט"ז התבקשו הנבחנים לכתוב על "העולים מארצות המזרח", או על דעתם בשאלה מה ראוי יותר ללמד – תנ"ך או ספרות מודרנית?

לבסוף, חלקו השני של שאלון ב' כלל גם משימות תרגום או סיכום. בחלק זה של הבחינה הופיע טקסט מודרני, שעל הנבחנים הוטל לסכם אותו או לתרגם חלק ממנו, וכן לבאר כמה מן המילים והביטויים שהודפסו בהדגשה. הטקסטים שיועדו לתרגום או לסיכום מעידים עד כמה הכתיבה הבחינה לנבחנים בקהילות השונות את סדר יומה האידיאולוגי של האליטה בישראל. טקסטים אלו כללו לאורך השנים שיר של אלתרמן, קטע מנאום חיים ויצמן בפתיחת הכנסת הראשונה, נאום ש"י עגנון בטקס חלוקת פרס ביאליק, רשימה של ביאליק על ביקורו באמריקה, רשימתו של ויצמן על פגישתו עם האמיר פייצל, דברי ביאליק על יד ארונו של אחד העם, או קטע מספר של מרטין בובר. עד שנת תשי"ב כללה הבחינה מטלה נוספת – תמצות קטע תנ"כי בשפה מודרנית.

IMG_20140930_113314
טקס חלוקת "התעודה הירולשמית" בעיר תוניס, 17.12.1952

כיצד התקבלה הבחינה הירושלמית בשנותיה הראשונות? מספר הארצות שהשתתפו בבחינה היה קטן, וכך גם מספר המשתתפים. בין השנים תש"ט-תשי"ד ניגשו לבחינה בארצות הברית 330 מועמדים, בצרפת 211 מועמדים, במרוקו 159, בג'רבה ובתוניס 116, וכן היה מספר קטן של משתתפים באיטליה, באנגליה, בדנמרק, בדרום אפריקה, בהונגריה, ברודוס ובשוויץ. נראה כי ההשתתפות המועטה בבחינה נבעה משלוש סיבות עיקריות. ראשית, היה קושי במציאת משתפי פעולה שיארגנו וינהלו את הבחינה. שנית, נראה כי היו חילוקי דעות על אופי הבחינה ותכניה, שגרמו לחלק מהקהילות לא להשתתף בה. לבסוף, הקהילות המבוססות יותר, כגון זו של ארצות הברית (שבה היה מיעוט נבחנים ביחס לגודל הקהילה), התקשו להעניק את הבכורה לירושלים, ובמקרים רבים מצאו לבחינה חלופות מקומיות.

במקרה של מרוקו וכך גם במקרה של ג'רבה (כפי שמראה פרופ' יוסף יובל טובי במאמרו שיפורסם בקרוב בכתב העת "הגות"), ניגשו המורים לבחינה לא משום ששקלו לימודים גבוהים בישראל, אלא בשל היוקרה של התעודה ושל האוניברסיטה העברית. המורים לעברית בצפון אפריקה ראו בתעודה אמצעי להצגת רמת ידיעותיהם, מתוך כוונה לזכות בהערכה ובתגמול מתאימים. למרות ההצלחה הכמותית, אחוז ההצלחה בבחינה היה שם נמוך יחסית. אחת הסיבות לכך היא שחלק ממורי העברית בצפון אפריקה היו מהדור הישן, "מלמדים" בחדר, שניגשו גם הם לבחינה והתקשו לעבור אותה בשל אי היכרותם עם תכנים מהתרבות העברית החדשה.

קושי נוסף בקהילות אלו נבע מכך שרשימת הספרים לבחינה הגיעה לעתים באיחור, כך שלמורים לא התאפשר להתכונן לבחינה באופן יסודי. על כך יש להוסיף קושי בהשגת הספרים עצמם. בעיה זו עולה ממכתבים של מורים שנשלחו לגורמים שונים בישראל, ובהם ביקשו סיוע בשליחת הספרים הנדרשים. המורה לעברית יוסף אדרעי מקזבלנקה, למשל, סיפר במאמר שפורסם ב"הפועל הצעיר": "האידיליה 'מצבה' לד[וד]. שמעונוביץ, לא היתה בנמצא בכל מארוקו, ורק בנס נמצאה חוברת אחת ב'מגן דוד'. 'מצבה' ישנה, וממנה נכתבו כמה העתקות שנשלחו לערים". ניכר אפוא כי הבחינה הירושלמית, ששאפה ליצור סטנדרטיזציה של הידע הלשוני והתרבותי בתפוצות, עוררה התנגדות בקהילות מסוימות, ולעומת זאת קהילות אחרות מצאו בה פתרון לבעיות מקומיות.

מאמר זה הוא גרסה מקוצרת של הרצאה שניתנה במסגרת כנס במלאות 30 שנה לפטירתו של פרופ' ש"ד גויטיין, שהתקיים בתחילת החודש במכון בן-צבי בשיתוף האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים.

המאמר פורסם במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" ביום שישי, ח' בכסלו תשע"ו, 20.11.2015

"אַת פאר הנשים. ואני מעריכה אותך בזה": מפעלה העברי של בלהה בנדרלי במרוקו

"כשהגיעה הבשורה המעציבה כי גברת בלהה בנדרלי, העבריה הנאמנה והחביבה על כל יודעיה ושומעי נאומיה – מתה בדרך לראבאט בתאונה – לבשה אבלות את כל העברים במרוקו." כך נפתחה ידיעה קצרה שפורסמה באוגוסט 1945 בכתב העת "עם וספר" של "ברית עברית עולמית", פרי עטו של אשר (פרוספר) חסין, יו"ר אגודת "חובבי השפה" בקזבלנקה ולימים ח"כ בסיעת מפא"י.

בנדרלי, ילידת ארץ ישראל, הגיעה למרוקו בראשית שנות השלושים של המאה הקודמת בנסיבות אישיות והפכה תוך זמן קצר לאחת ממובילות התנועה העברית-לאומית בממלכה. מפעלה בן עשור ומחצה נקטע בתאונת דרכים, דווקא כאשר החלה לקטוף את פירות עמלה. אולם בזכות התשתית שיצקה המשיכה קבוצה של צעירים מקומיים לפעול בדרכה תוך שימור מורשתה וזכרה. מה היה סוד אישיותה ומפעלה שבזכותם נתפסה לאחר מותה כקדושה, תואר שנשמר במשך דורות, בין היתר, לשליחי דרבנן שהגיעו למרוקו בשליחות מארץ ישראל ומצאו בה את מותם? ומאידך, כיצד נעלם סיפורה של בלהה בנדרלי מההיסטוריה של התרבות העברית בישראל?

הבסיס העברי-לאומי והתורני שהיטיבה בלהה לשלב בפעילותה במרוקו נטוע בבית גידולה. היא נולדה בשנת 1889 בצפת למשפחה חסידית. אביה, משה הורוביץ, צאצאו של מייסד חסידות חב"ד ובנו של רב קהילת חב"ד בצפת, עסק ברוקחות ובלימוד תלמוד. אמה, שרה הלר (העליר), הייתה בתו של הרב שמואל הלר, רבה ומנהיגה של הקהילה האשכנזית בצפת במחצית השנייה של המאה ה-19. בילדותה עברו הוריה למושבה מטולה, שם התחנכה בבית הספר בפיקוחם והנחייתם של המורים העבריים הראשונים בגליל, ד"ר יצחק אפשטיין, שמחה חיים וילקומיץ' ואריה קורנפלד. בבית הספר קיבלה חינוך עברי-לאומי ואחר הצהריים למדה עם אמה פרקי תנ"ך ומשנה. התשתית התרבותית ששילבה חינוך יהודי חילוני מודרני עם חינוך דתי מסורתי סייעה לבלהה ביצירת שפה משותפת עם משכילי מרוקו, שנטו לתרבות העברית החדשה מבלי לוותר על העולם התורני.

בסיום לימודיה בבית הספר במטולה עבדה בלהה כמורה במושבה. בשנת 1912 התחתנה בשידוך עם שמשון בנדרלי, סוחר ואיש ציבור מחיפה. באותה שנה פשט בנדרלי רגל ובעקבות זאת החליטו בני הזוג להגר לפריז, בה התגורר בן דודה של בלהה, זיידה שולמן וקרובי משפחה נוספים. לא ידועים פרטים רבים על התקופה בצרפת אך באותם ימים נולד בנם ויקטור ובלהה ליטשה את הצרפתית הבסיסית עמה הגיעה מישראל, אמצעי שסייע לה כעבור מספר שנים במפגש עם מנהיגי הקהילה היהודית המתמערבת בקזבלנקה.

בשנת 1920 חזרו בני הזוג לישראל והתגוררו בחיפה. בתקופה זו עבדה בלהה בתפקיד אדמיניסטרטיבי בבית החולים "בני ציון" (שבאותה תקופה נקרא "בית החולים הדסה בחיפה"). לאחר שנתיים החלה לעבוד כסוכנת ביטוח בחברת הביטוח העברית "יהודה" ולאחר מכן בחברת הביטוח "ג'נרלי" (Generali). באותה התקופה התערערה מערכת היחסים של הזוג והם נפרדו. במקביל לעבודתה לקחה בלהה חלק בפעילות ציבורית ותרבותית ב"ועד העדה העברית בחיפה", בבית הספר "עממי א", בקרן היסוד, בויצו, בטכניון ובסניף "בני ברית" בחיפה. במפגשים אלה יצרה קשרים עם אישים וארגונים שיסייעו לה בפעילותה התרבותית במרוקו. למרות מעורבותה של בלהה בחיי הקהילה בחיפה היא הוצבה בתפקידים שהוקצו לנשים בלבד וכללו בעיקר תמיכה אדמיניסטרטיבית, ללא יכולת השפעה או הובלה כפי שביקשה לעשות.

בעקבות בדידות וקשיים כלכליים וככל הנראה מתסכול וחוסר הגשמה עצמית החליטה בנדרלי לעזוב את ישראל. היא יצרה קשר בפעם השנייה עם קרוב משפחתה זיידה שולמן, אלא שבאותה העת כבר לא שהה בצרפת אלא במרוקו, שם עסק בסחר רהיטים ובהמשך בסחר יודאיקה (רבים מאוספיו נמצאים היום במוזיאון ישראל). באוגוסט 1932 הגיעה לקזבלנקה ולפרנסתה פתחה סניף של חברת הביטוח הבריטית "גרשם" (Gresham).

תוך זמן קצר הצטרפה לאגודות יהודיות רבות בקזבלנקה: "עולם קטן"  (ארגון גג של הקהילה האשכנזית בקזבלנקה), התנועה הציונית המקומית, קק"ל, ויצו ובהמשך לג'וינט. אך חשוב מכך, לקחה חלק בוועדות המנהלות של האגודות להפצת השפה העברית בעיר, בתחילה ב"מגן דוד" ובראשית שנות הארבעים באגודות נוספות שהוקמו כמו "חובבי השפה". בשונה מהנרטיב הציוני הקלאסי על הגעת שליחים מארץ ישראל לארצות הגולה בכלל ולארצות האסלאם בפרט וגילויה של אדמת בור, הגיעה בלהה לקהילה עם פעילות עברית לאומית ענפה, אשר החלה עוד בשנת 1919, עת הוקמה אגודת "מגן דוד". לאגודה קדמה פעילות של בודדים וקבוצות משכילים שהושפעו מתנועת ההשכלה באירופה והחלו לטפח מודעות לשפה וליצירה העברית מאז הרבע האחרון של המאה ה-19. עם זאת, בהצטרפותה הכניסה בלהה רוח רעננה ורעיונות חדשים לעולם התרבות העברי המקומי כאישה ארץ ישראלית יחידה בתוך קבוצה של גברים מקומיים.

בלהה בנדרלי במרוקו
בלהה בנדרלי במרוקו (באדיבות משפחת בנדרלי)

כאישה עודדה את בנות הקהילה להצטרף לפעילות העברית כמשתתפות וכמארגנות. מיעוטן של נשים בפעילות העברית במרוקו נבע מכך שבחברה מסורתית, כמו זו במרוקו, לא למדו הילדות ב"חדר" (בערבית-יהודית "צְלָא") ועל כן היו חסרות בסיס עברי תורני שרכשו הבנים. בנוסף, לאחר שהחלה לפעול רשת אליאנס במרוקו ("כל ישראל חברים") עברו הבנות תהליכי מודרניזציה צרפתית, והעברית נדחקה לקרן זווית. בלהה ארגנה פעילות עברית לנערות ונשים שכללה כיתות ללימוד עברית, שירה ותאטרון. אשר חסין ציין לאחר מותה כי "הנוער היהודי וביחוד הבנות והנשים יבכוה כל הימים, כי הודות לה ולדבריה נגשו אף הן לעבודה עברית לאומית."

בנדרלי לא הסתפקה בפעילות מקומית בקזבלנקה ופעלה להרחיב ולרשת את הפעילות העברית הלאומית בכל מרוקו. היא יצאה יחד עם קבוצת צעירים שגיבשה בקזבלנקה למסעות תעמולה בערים השונות. על המפגש במרקש כתבה "איזה עונג רוחני היה לי… נמלאתי בסביבה שלא רק מביטים עלי כעל פלא המדברת עברית אלא שהבינו את דברי שנשאתי לפניהם." היא עודדה את הצעירים לצאת  כדי להפיץ את הבשורה, "ובכל פעם שחבר המועדון שלנו מבקר בעיר אחרת משתדל הוא לקבץ את נדחי העברים שם ולהזמינם שיסדרו גם אצלם מועדון, וכך מתפשטת תרבותנו ושפתנו בין כל הקהילות וקמות הן לתחיה." בדבריה כיוונה לתחייה עברית לאומית ולא רק לשימוש גרידא בשפה, שהרי שימוש זה לא פסק מעולם במרוקו בקרב אליטות רבניות ותלמידי חכמים.

באמצעות קשרים אישיים למדה כי בבתי ספר רבים של אליאנס לימדו צרפתית מורים ומורות מארץ ישראל. היא ניהלה עמם קשרי מכתבים ודרשה מהם לחזור לשפתם המקורית, שפתה של ארץ ישראל, וללמד את הילדים עברית בסיומו של יום הלימודים הפורמלי. בנוסף ביקשה מהם להקים מועדוני ערב ולקיים פעילויות "עונג שבת". מרים גרובשטיין, חברת ילדותה ממטולה שהתגוררה באותם ימים בעיירה ספרו (Sefrou), כתבה לה באחד המכתבים כי בהשראתה הקימה שיעורי עברית לנשים ותאטרון עברי והחמיאה על מפעליה: "אַת פאר הנשים. ואני מעריכה אותך בזה."

היא השכילה להביא למרוקו את התרבות העברית הארץ ישראלית שהכירה ממטולה. היא הכשירה מורים מקומיים ללמד עברית בעברית (בשונה מדרך הלימוד במרוקו בה למדו עברית בתרגום) כפי שלמדה בעצמה במטולה. בחגים חנוכה, פורים וטו' בשבט ארגנה אירועים בדרך בה נחוגו בישראל, תוך דגש על היבטים של תחייה לאומית. באירועים אלה ובאחרים הופיעו מקהלות וקבוצות תאטרון ששרו והציגו יצירות ארץ-ישראליות בעברית.

מלבד יבוא של תרבות עברית-ארץ ישראלית נעזרה בקשריה עם גורמים שונים בישראל על מנת לטפח את התרבות העברית המקומית. כך ניהלה קשרים הדוקים עם "ברית עברית עולמית", "הסוכנות היהודית", "הסתדרות המורים בישראל", "בית הספרים הלאומי" בירושלים, הוצאות ספרים והוצאות עיתונים וקיבלה מהם חומרים, לעיתים כתרומה ולרוב בתשלום, ואותם הפיצה בקרב אגודות ובקרב שוחרי העברית. הקהילה היהודית נהגה לכנותה "הרדיו מארץ ישראל" משום שבאמצעותה נחשפו לתרבות העברית הישראלית ולקורות בישוב היהודי. "באספות נותנים אנו הידיעות המגיעות אלינו מהעיתונות האמריקנית והאנגלית על התנועה הלאומית והעברית בעולם. כמו כן, הנעשה בגיהנום של היטלר מעניינות את השומעים." כך כתבה בלהה ל"ברית עברית עולמית" בישראל בתקופת המלחמה על הדרך באמצעותה המשיכה לעדכן בחדשות את הקהילה.

קברה של בלהה בקזבלנקה
קברה של בלהה בקזבלנקה, אוקטובר 2015 (צילום: דוד גדג')

ביום רביעי, 31 בינואר 1945 נקטע מפעלה הגדול בפתאומיות בתאונת דרכים בדרכה למחנה של תנועת נוער בדרך בין קזבלנקה לרבאט. ביום למחרת בשעה חמש בערב צעדו המונים אחר ארונה העטוף דגל כחול-לבן שהוצב על מרכבה שחורה רתומה לשני סוסים. בבית העלמין ספדו לה, בין היתר, יעקב אלכרייף, תלמיד חכם ומשכיל עברי, ממקימי אגודת "מגן דוד" בראשית המאה העשרים, וחברתה עורכת-הדין הלן קאזס בן עטר, ילידת טנג'יר, ראש הג'וינט וויצו במרוקו. על מצבתה נכתב: "פה נקברה אשת חיל רבת מעלות / בת נאמנה לעם ישראל / ציונית נלהבת נושאת דגל / התחיה הלאומית."

שנתיים וחצי לאחר מותה, ב-24 באוגוסט 1947, נחנכה בקזבלנקה ספרייה על שמה. מעל מדפי הספרים נמתחה יריעת בד גדולה ועליה נכתב "אם אשכח ירושלים תשכח ימיני", ועל אחד מארונות הספרים נתלו שתי תמונות של בלהה שכוסו בדגל כחול-לבן. מקהלה בת שלושים חברים וחברות של קבוצת "בן יהודה" פתחה את האירוע בשירים עבריים. לאחר מכן נשאו נאומים ראשי ארגונים בעלי תפיסות אידיאולוגיות ופוליטיות שונות, שזכרה של בלהה איחד אותם לערב אחד. ביום שבת 15 בינואר 1955 התקיימה אזכרה לזכר עשור למותה בה הזכירו שוב את מפעליה במרוקו. באירוע נאסף סכום כסף שנתרם לקק"ל ובאמצעותו נרכשו 3000 עצים שניטעו לזכרה ביער נווה אילן.

אל מול מפעל עברי-לאומי מרשים של אישה אחת בקרב קהילה יהודית גדולה בגולה מפתיעה היעדרותה המוחלטת מהשיח והזיכרון בישראל, המטפח בדרך כלל מפעלים דומים. ככל הנראה שלושה גורמים הכרוכים זה בזה הביאו להיעלמותה. ראשית, הפעילות העברית בתפוצות נתפסת בישראל כפעילות שולית, לא יעילה וחסרת שלמות, לעומת זאת שהתפתחה בארץ, ועל כן נעדר מקומה בהנצחה ובמחקר. שנית, בנדרלי פעלה במרוקו, קהילה שבמשך שנים הודרה מן המחקר ומהשיח התרבותי בישראל. העשייה העברית-לאומית במרוקו, בדומה לארצות אסלאם אחרות, מוקמה בשולי ההיסטוריה של המרכז האירופי. ואחרון, בנדרלי הודרה מהשיח ההגמוני הגברי בישראל אשר הדיר עד לפני שני עשורים את סיפורן ופועלן של נשים רבות אחרות. הדרתן במחקר ובציבוריות היתה המשך ישיר של הדרתן מהחיים הציבוריים, בדומה לחווייתה האישית של בנדרלי בישראל של שנות השלושים. למרות המיתוס של הקמת החברה היהודית בישראל על יסודות של שוויון מגדרי מצאה בלהה את מקומה כמובילה ומנהיגה רק במרוקו.

המאמר פורסם בגרסה מקוצרת במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" ביום שישי, כ"ד בחשוון תשע"ו, 06.11.2015

הכבשים של מנשקה הן אותן הכבשים שלי: מקור ההשראה ליצירותיהם של אמנון שמוש ומנשה קדישמן

שיר שמוש

במרץ 1947 הקימה קבוצת צעירים מישראל ומדרום אפריקה את קיבוץ מעיין ברוך שעל שפת נחל שניר (החצבאני). אמנון שמוש בן השמונה עשרה קיבל עליו את האחריות על עדר הכבשים שרכשו החברים מכפר שיעי שמעבר לגבול. "לא היו קופצים על ענף הצאן" כתב בסיפורו "ענבלים",  "חליבות לילה. סרחון. שעמום אימים במרעה. שעות ארוכות בחוץ הרחוק בגשמי החורף הזועף ובלהט שמש קיץ על שלפים מצהיבים". לחבורת הנוקדים הצטרף ב-1950 מנשה קדישמן, חייל נח"ל צעיר שהתרגש מההזדמנות לרעות צאן בהרי הגליל. מקץ שנה וחצי עבר קדישמן לשרת בקבוצת יזרעאל וגם שם עבד כרועה צאן. הטבע והעבודה עם הכבשים הטביעו בשמוש ובקדישמן הצעירים את חותמם ואלה נוכחים ביצירתם – הטקסטואלית והוויזואלית.

אמנון שמוש ומנשה קדישמן (צילום מנשה אימרגליק), 2010.
אמנון שמוש ומנשה קדישמן (צילום מנשה אימרגליק), 2010.

בספריו של אמנון שמוש פזורים סיפורים רבים המתארים את חוויותיו מהימים בהם רעה את הצאן. שני פיליטונים על הווי "הדירניקים" כתב כבר בראשית שנות החמישים, "על רועים וכבשים ומה שבין אלה ואלה" (1952) ו-"לצאן נופל על הצאן" (1954), ואלה פורסמו בספר "קיבוץ הוא קיבוץ הוא קיבוץ" בשנת 1980. שני סיפורים קצרים נוספים, "ענבלים" ו"חיטה שפוכה", שבמרכזם ילד ממעברת קריית שמונה שאומץ על ידי שמוש וחבורת רועי הצאן, יצאו לאור ב-1978. "מעשה בעלם רועה" הופיע בשנת 1982, ועוד סיפורים נוספים אחרים.

מלבד הסיפורים משוקעים ביצירותיו של שמוש דימויים רבים שדומה שנאצרו בזיכרונו ופורצים מבלי דעת בתיאורים שונים ומגוונים. כך לדוגמה בחר לתאר מאכל מבית אמו כנוף הררי, שככל הנראה הפך לחלק מחייו בימים ששהה מחוץ לקיבוץ יחד עם עדרו, "… הררים-הררים של מג'אדרה, בצל מטוגן בראש כל הר… הכל אוהבים מג'אדרה שכל כולה אורז ועדשים חומים… מכינה היא קערה ענקית של לֶבֶּן וחותכת אל תוכה מלפפונים וזורה על פניה נענע מפוררת ומטילה בה קוביות של קרח – והרי לך שלג נאה שאתה מוזגו על הר המג'אדרה שלפניך, עד שהעדשים שבתוכה מזדקרים כסלעים ובצלים שעליה משחימים כשיחים".

הייצוג הוויזואלי שמבטא שמוש במילים מקבל אצל קדישמן צורה וצבע ממשיים. בשנת 1978 הציג בביאנלה של ונציה את התערוכה "פרויקט הכבשים: הטבע כאמנות והאמנות כטבע". קדישמן הפך את הביתן הישראלי לדיר בעל שתי קומות ולתוכו הכניס שמונה-עשרה כבשים. יצירת האומנות כללה חציר, ריח הגללים, פעיות הכבשים, וקדישמן עצמו מילא את תפקיד הרועה. הוא הכתים את הכבשים בכתמי צבע כחול (במקור רצה לצבוע אותם באדום, רמז לדם הניתז מהקורבן). הבחירה בכחול נבעה מחששו כי יצירתו תפורש בארץ האפיפיור כמחאה פוליטית או כדימוי לדמו של שה האלוהים. התנועה של הכבשים המוכתמים בכחול יצרה קומפוזיציות שונות של כתמי צבע, ושימשה מחווה לאמן הצרפתי איב קליין. באחד מסיפוריו מתאר שמוש כיצד נהגו הוא וקדישמן להכתים את הכבשים החולבות באדום ואת ההרות בכחול. "מנשק'ה גמר את הצביעה ועלה על השוקת. משם צפה בהתפעלות בכבשים הנעות בחצר ובהשתנות מערך הצבעים שבין האדום, הכחול והאפור-אדמדם של הצמר, שהגיע מאדמות החמרה".

כבשים ביצירתו של קדישמן הופיעו לראשונה בתערוכה בביאנלה. אולם הטבע שהקיף את קדישמן בעת שרעה את הצאן הגיח ביצירות מוקדמות בשנות החמישים, ואלה כללו מפגש עם יסודות הטבע (בעיקר אדמה ומים), בעלי חיים ועצים. בראשית שנות השבעים הציג את התערוכות "נוף, טבע, חברה" ו"יער בתוך יער" בה הציג לוחות מתכת צבועים בצהוב שנתלו על גזעי עצים. לאחר הביאנלה יצר הדפסים של כבשים שעיטר ובהמשך צייר על בד מאות כבשים שכל אחת מהן זכתה לאופי משלה וכולן יחד הרכיבו עדר עצום, שחלקים ממנו הוצגו בתערוכות שונות. מלבד הכבשים צייר ופיסל יצירות שנבעו ישירות מעולם רעיית הצאן ובהן הרועה, מטה הרועה וכלבי רועים.

הבחירה של שמוש וקדישמן בתפקיד התובעני מוסברת באחד הסיפורים של שמוש: "אין לך עבודה פיוטית ומרנינה לאדם שגדל על ספר-הספרים ועל שיר-השירים ממרעה צאן על הרי הגליל. כל תלאות הרעיה נעלמות כפרוזה ביום סגריר וצחנות החליבה הופכות למור ואהלות עם כל ראשי בשמים". התנ"ך, כפי שמציין שמוש, היה לטקסט מעצב בתהליך בניית החברה היהודית שהתגבשה בישראל. רועה הצאן היה לאחד מהמיתוסים שהצעירים חלמו להגשים בחייהם המתחדשים בארץ, והוצג כעיסוק מכובד שיחידי סגולה זכו בו , בעבר ובהווה. "אברהם היה רועה-צאן, כמוני. יצחק, יעקב ודוד, היו צברים כמוני. כאן החיים, תמיד כאן, והאמנות היא האמצעי היחיד שיש בכוחו להעיד על טיבם ועל מהותם הפנימית", אמר קדישמן בראיון שנתן למבקר האומנות הצרפתי פייר רסטאני.

למרות המיתוס הציוני שנקשר לרועה, הבוחרים בעיסוק זה אולצו לצאת מהקיבוץ, המרחב האוטופי, למרחבים הטרוטופיים בהם התקיים סדר חברתי חלופי. כך נחשפו הרועים הצעירים, שמוש וקדישמן, לנופים, אנשים ואירועים אשר נמנעו מיתר חברי הקיבוץ. מפגשים אלה השפיעו על יצירתם וסדקו את הנרטיב הציוני שהתרכז במפעל הלאומי. שמוש מציג באחד מסיפוריו מפגש עם קשיי העולים מארצות האסלאם במעברת קריית-שמונה או מפגש עם רועת צאן ערבייה. בסיפורו דומה שכמעט ונוצר מגע אסור בין השניים. קדישמן הביא ליצירותיו את המפגש עם הגבול וגדרות התיל, שהגבילו את מרחב המחיה של העדר ולא אפשרו לו ולכבשים לבוא במגע עם האנשים והעדרים שמעבר לגבול. הוא יצר סדרה שכותרתה "גדר" שכללה בין היתר יצירה בה הציב סליל גדול של תיל דוקרני מנוקד בפקעות של צמר שנאחזו בו, סמל לכבשים המתחככות בגדרות הגבול הצפוני. בציור אחר הציג גדר ולצדה עדר כבשים.

218204בשנת 2007 שיתפו השניים פעולה בספרו של שמוש "כי מעבר באת ואל עבר תשוב" אותו עיטרו יצירותיו של קדישמן. ספרו החדש של שמוש "פרקי לירי. סיפורי המחצית השלישית", הרואה אור בימים אלו בהוצאת "מסדה", כולל סיפור משעשע בשם "הרועה הסורי", המביא את תגובתה המבוהלת של אמה האמריקאית של רחל, רעייתו, בעת שסיפרה לה על התאהבותה ברועה סורי (a Syrian shepherd), הלוא הוא אמנון שמוש, ועל החלטתם להתחתן. סיומו של הסיפור מהווה מעין הספד לא מתוכנן של שמוש לקדישמן. "קראו לו מנשק'ה ולימים התברר ששם משפחתו קדישמן. הוא השתלב מהר בעבודת הדיר, אך הצד הכלכלי לא עניין אותו… והשאר כתוב על ספר הישר של תולדות האמנות הישראלית. אנחנו המשכנו לחלוב ולצאת למרעה והוא צייר וצייר הרבה יותר כבשים ממה שחלבנו. את השנים הרחוקות ההן אפשר לסכם בשלוש מילים: חלבנו, חלמנו ולחמנו".

המאמר פורסם במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" ביום שישי, י"ח בסיוון תשע"ה, 05.06.2015

דברים מרגשים שכתב לי אמנון שמוש בעקבות פרסום המאמר: 

לדוד שלום וברכה.
הפתעת ושמחת אותי, למרות שמדובר בפטירתו של חבר. השילוב שעשית בין יצירתו הפלסטית לבין יצירתי המילולית הוא הברקה שתמצא חן לא רק בעיניי, אלא בעיני רבים וטובים שהיו רועי צאן בדורי. תתפלא לדעת כמה מאות אנשים אינטלקטואלים ורומנטיקאים עבדו בארץ בצאן בנעוריהם.
תודה על מאמר נפלא.
שלך בהוקרה, אמנון שמוש.

הסרט "שיר ידידות: רבי דוד בוזגלו" בין העדר תיעוד לשפע תרבותי

בפסטיבל דוקאביב שיסתיים בסוף השבוע הוקרן בהקרנת בכורה סרטו של רפאל בלולו "שיר ידידות: רבי דוד בוזגלו", שמביא את סיפורו של גדול משוררי יהדות מרוקו ופייטניה במאה העשרים, שיצר ופעל במרוקו ובישראל. הסרט הופק כחלק ממיזם "הָעִבְרִים" של איש הקולנוע ובמאי יאיר קידר, שמטרותיו תיעוד גדולי הספרות העברית וביצוע היכרות מחודשת של  הדור הצעיר בישראל עמם. במסגרת המיזם הופקו סרטים על לאה גולדברג, יונה וולך, חיים נחמן ביאליק, זלדה ויוסף חיים ברנר (האחרון הוצג גם הוא לראשונה בפסטיבל דוקאביב). כעת מצטרף לפנתאון היוצרים רבי דוד בוזגלו.

11150493_10152881115013997_4975945765802841661_n

הסרט הדוקומנטרי על חייו ומפעלו התרבותי של בוזגלו בולט בתוך מיזם "העברים". כל היוצרים, מלבד יונה וולך, נולדו במזרח אירופה, בעוד רבי דוד בוזגלו נולד ופעל שנים רבות במרוקו. בוזגלו בדומה ליתר היוצרים כתב בעברית והיה ציוני נלהב, אך יצירתו המשיכה מסורת של כתיבה יהודית דתית-מסורתית וכמעט לא הושפעה מהשירה החדשה. בשונה מכל היוצרים שהותירו אחריהם קורפוס גדול של תיעוד ששימש חוקרים ויוצרים, רבי דוד בוזגלו התנגד לכל תיעוד של יצירתו והותיר אחריו שירים שקובצו רק לאחר מותו. כל היוצרים במיזם "העברים" זכו עוד בחייהם להוקרה ממסדית, ויצירתם התקבלה במרכז התרבותי בישראל. לעומתם פעל בוזגלו בשולי התרבות הישראלית וזכה להערכה אך בקרב הדור הראשון והשני לעולי צפון אפריקה. על כן, חשיבות סרטו של בלולו היא בהצבתו של בוזגלו במרכז השיח התרבותי בישראל על ידי יצירת ביוגרפיה אישית, קהילתית ותרבותית עשירה על אף החוסר בתיעוד.

אחד הטקסטים היחידים שכתב רבי דוד בוזגלו נשמר בספר שהודפס להנצחת שמו של המורה ומחייה השפה העברית במרוקו, רבי יעקב אדרעי. הטקסט עוסק שלא במפתיע בתפיסתו של רבי דוד בוזגלו את המילה הכתובה: "מעולם לא האמנתי בכל ילדי רוחי ורחשי לבי בתור דברים העומדים בפני הביקורת והראויים להתפרסם בדפוס, על כך חשבתים תמיד לדברים שבעל פה שרק התיבה קולטתם ועל כן נותן אני ליד השכחה לגעת בהם מבלי שאדאג לזה ולא כלום". דבריו של בוזגלו משקפים מחד את ענוותו והתנערותו מקשירת כתרים ליצירתו, ומאידך את תפיסתו את היצירה כדבר חד-פעמי שלעולם אינו ניתן לשחזור. ככותב ביוגרפיה מיומן הצליח במאי הסרט לעמוד באתגר שהעמיד בפניו בוזגלו ולאורך הסרט מתקיימת תנועה זהירה בין האדם הפרטי לסביבתו ולתקופה שבה פעל באמצעות מגוון מקורות מרשים שאסף. הסרט מבוסס על ראיונות שקיים בלולו עם ילדיו של המשורר, תלמידיו, מעריצים וחוקרים. דבריהם של המרואיינים קורמים עור וגידים באמצעות תמונות וצילומי ארכיון של בוזגלו ושל המרחבים שבהם חי ופעל. כל אלה מעוטרים בטקסים שכתב ובהקלטות נדירות בקולו. היצירה המוגמרת של בלולו היא פורטרט מורכב של בוזגלו כמו גם דיוקן תרבותי של קהילה.

למרות העבודה המרשימה, מותיר העדר התיעוד פרקים שלמים בחייו של בוזגלו בערפל. כך לדוגמה נעדר פרק חשוב במפעלו התרבותי כמשכיל עברי-לאומי בקזבלנקה במחצית הראשונה של המאה העשרים. החל משנות העשרים של המאה הקודמת החלה להתפתח במרוקו תנועה תרבותית בשפה העברית שמספר משתתפיה גדל בכל שנה והגיע לשיא לאחר מלחמת העולם השנייה. רבי דוד בוזגלו היה לאחד ממניחי היסודות של התנועה העברית בקזבלנקה. תשוקתו לשפה העברית על כל רבדיה קיבלה ביטוי במאות השירים שכתב. אולם מלבד יצירתו, בוזגלו לקח חלק בפעילות התרבותית העברית שהתקיימה בקזבלנקה, שאותה ניתן לשחזר רק מתוך שברי מידע המפוזרים בספרים, ארכיונים ועליות גג משפחתיות. מהמעט שנאסף ידוע כי בוזגלו הקים יחד עם מספר מחבריו חברה להפצת השפה העברית בשם "מגן דוד" ושימש כמזכירה. הוא היה למורה מרכזי בעירו והכשיר דור של משכילים ומורים לעברית, לקח חלק בעסקי הדפוס העברי בקזבלנקה, ערך והגיה ספרים בעברית. יחד עם רבי דוד שושנה ערך את קובץ החיבורים והשירים של המשכיל חיים סוסיא, ושמו גם הוזכר בדברי התודה בספרם של המורים לעברית נסים אדהאן ואליהו ואזאנא על כך שעל ברכיו התחנכו, והודות לו חיברו את הספר. בנוסף לעבודה החינוכית על כל גווניה השתתף בוזגלו במועדונים פרטיים לעברית שהתקיימו בבתים או בבתי כנסת. באחד מהם, "חובבי השפה", שארגן הפעיל הציוני חיים נחמני, השתתף בוזגלו באורח קבע  ובו לימד ופייט בכל שבת בצהריים.

הסרט על רבי דוד בוזגלו מציב במרכז השיח התרבותי בישראל, באיחור של יובל שנים, את תרבות השירה המרוקאית על כל גווניה – תרבות הפיוט העברי, שירה בערבית-יהודית, שירת המטרוּז (שירה המשלבת עברית וערבית) ושירת הנשים. לאחר עליית יהודי מרוקו הציפייה מהם היתה להתנער מעברם וממרכיבי תרבותם הגלותיים. הפיוט נתפס כשירה בעלת מאפיינים דתיים או אף ערביים שלא תאמו את רוח התקופה והמדיניות שהכתיב כור ההיתוך הישראלי. באופן פרדוקסלי, המגורים בפריפריה אפשרו ליהודי מרוקו לשמר את תרבות השירה בזכות מרחקם מהמרכז הישראלי שלחץ לשינוי. הפריפריה הישראלית המשיכה לצרוך ולייצר תרבות שירה ופיוט במשך עשרות שנים מבלי שתקבל כל ביטוי במרכז הישראלי.

משמאל: הפייטן ניסים שושן, רבי דוד בוזגלו, הפייטן אליהו חזוט, ורבי יחיא אלפאסי.
משמאל: הפייטן ניסים שושן, רבי דוד בוזגלו, הפייטן אליהו חזוט, ורבי יחיא אלפאסי.

הגעתו של רבי דוד בוזגלו לישראל בשנת 1965 נתפסה כהגעתו של משיח תרבותי. לדימוי זה סייעה הזללאבה הלבנה המסורתית שלבש, שאותה לא החליף גם לאחר שעלה לישראל. בעשור שפעל בארץ נדד בעיירות הפיתוח ועודד את הקהילה שנאבקה באמצעות השירה הקהילתית בקשיי הקליטה בישראל ובתיוג המכתים. אירועי השירה התקיימו בבתים פרטיים, בבתי כנסת ובאולמות קולנוע, שהיו מלאים מפה לפה. בסרט מתארים תלמידיו ומעריציו של בוזגלו את האירועים כאזור של מלוכה או בית מקדש ואת המשורר כמלך מהודר שהגיע באור גדול. לרבי דוד בוזגלו תרומה חשובה בהחייאת תרבות הפיוט בישראל ובעיקר בחידוש מסורת "שירת הבקשות" (שירה שהתקיימה בבתי הכנסת במרוקו בימי שבת בבוקר משבת "בראשית" ועד שבת "זכור") וקובץ הפיוטים "שיר ידידות" שהתגבש במרוקו בראשית המאה העשרים.

סרטו של רפאל בלולו הוא נדבך נוסף בתרבות הפיוט שייסד רבי דוד בוזגלו בישראל וממשיכה לצמוח. תלמידיו של בוזגלו, בדומה לרבם, טיפחו את הפיוט במשך עשרות שנים בשוליים התרבותיים בישראל ובעיקר במרחבי קודש. בד בבד, בשנים האחרונות התפתחה תרבות זו ויצאה מהפריפריה ומבית הכנסת למרכז הישראלי. בערים רבות מתכנסות קבוצות פיוט שלומדות ושרות במגוון סגנונות, וזמרים רבים בוחרים לחזור לכור מחצבם ומבצעים פיוטים על בימות מרכזיות. חקר השירה והפיוט של יהודי מרוקו לא נזנח מעולם והחוקר חיים זעפרני כתב מחקרים חשובים כבר בשנות השבעים כשבשנים האחרונות ממשיך במחקרים אלה יוסף שטרית. למחקרים חשובים אלה הצטרפו השנה מחקריהם של אלמוג בהר ויוסי בן שבת שמאירים צדדים שונים ביצירתו של בוזגלו.

רבי דוד בוזגלו והסרט מביאים קול מיוחד לתוך השיח המזרחי בישראל. ראשית, הסרט מפרק את מושג המזרחיות ובוחר לעסוק בקהילה אחת מיני רבות של יהודי ארצות האסלאם, ובתוכה ביוצר ייחודי ובולט. שנית, הסרט ומושאו מציבים בפני השיח המזרחי הרדיקלי תפיסה ציונית מלאת אהבה וחרדה לשלום מדינת ישראל, תוך מודעות לבעיות החברתיות ולתפיסה של תרבות יוצאי ארצות האסלאם ותרבות יהודי מרוקו בפרט כנחותה. בוזגלו, כמו הסרט, מנסים להתמודד עם  הסוגיות המטרידות בדרכי נועם תוך הצבת תרבות יהודי מרוקו כרכיב משמעותי בפסיפס התרבות הישראלי. סרטו של רפאל בלולו חשוב הן בזכות עבודתו המחקרית החלוצית, ובעיקר בזכות מאמציו למקם את בוזגלו כאחד היוצרים החשובים ביותר שקמו לעם היהודי ולישראל.

המאמר פורסם במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" ביום שישי, כ"ו באייר תשע"ה, 15.05.2015

היטלר הרשע ופעולותיו: השתקפותה של תודעה ציבורית וסולידריות יהודית בשיר שואה ממרוקו

גוי עז פנים הדריך אונים, לתוך פולון [Pologne פולין בצרפתית – ד.ג] וגאונים

עיר ספרים וחכמים, אבד שבר הדרת עמים

החרים אותה השליל כספה, הצית אש במרומי גפה

שורות אלה לקוחות מהשיר "היטלר הרשע ופעולותיו" אשר נכתב על ידי המשכיל העברי חיים סויסא בשנת 1944 בקזבלנקה. סויסה תאר ביצירתו את מלחמת העולם השנייה, שואת יהודי אירופה וגורלם של יהודי מרוקו ותוניסיה בתקופת המלחמה. השיר מחולק לבתים לפי שנים (ת"ש עד תש"ד) וכל בית מתאר את מאורעות המלחמה באותה שנה. שירו של סויסא, בדומה ליצירות נוספות שנכתבו במרוקו על מלחמת העולם השנייה, משקף הן את ידיעותיו של הכותב בחודשים האחרונים למלחמה והן את תחושותיו בנוגע לגורל היהודים באירופה ובצפון אפריקה. בכך משמש השיר מקור חשוב ללימוד על התודעה הציבורית בשלהי מלחמת העולם במרוקו, אך בעיקר משמש עדות חיה לכך שחווית השואה ומלחמת העולם השנייה לא פסחה על קהילת יהודי צפון אפריקה בכלל ויהדות מרוקו בפרט.

חיים סויסא לקח חלק בפעילות התרבות העברית-לאומית שתקיימה במרוקו בין שתי מלחמות העולם. הוא כתב מאמרים ושירים המשקפים את תפיסותיו כמשכיל מתון שהיטיב לשלב באופן הרמוני את המסורת היהודית, חכמת ישראל ועולם הדעת האוניברסאלי. מאמריו נעו על ציר בין אהבת ארץ ישראל וחשיבות עבודת האדמה לבין תפיסותיו של הרמב"ם או של הפילוסוף הצרפתי ז'אן-פול סארטר. נוסף לכתיבה נאם סויסא במועדונים לעברית שהוקמו בקזבלנקה כמו "מגן דוד" או "חובבי השפה". מעגל חבריו הקרובים כלל בין היתר את רבי דוד בוזגלו, מגדולי פייטני מרוקו, רבי חיים שושנה, דיין ופייטן, והמורה לעברית יעקב אדרעי שזכה לתואר אליעזר בן יהודה של יהודי מרוקו. לפרנסתו עבד סויסא בעסקי הדפוס העברי בקזבלנקה, בתחילה כפועל דפוס ומסדר אותיות, ובהמשך כמגיהה, עורך ומוציא לאור. במשך תקופה קצרה ניהל עם אחיו חנות לספרי עברית וספרי קודש.

היצירה שייכת לסוגה ספרותית ייחודית העוסקת באירועי המלחמה ובשואת יהודי אירופה, שהתפתחה בצפון אפריקה במהלך מלחמת העולם השנייה ובעיקר לאחר כניסת בעלות הברית. משוררים וסופרים גוללו את נוראות תקופת המלחמה באירופה ובצפון אפריקה ואת רגעי האושר לאחר שחרור היהודים בידי בעלות הברית. חיים זאב הירשברג, גדול חוקרי יהדות מרוקו, מספר בספרו 'מארץ מבוא השמש' כי פגש בפאס ברבי יוסף בן נאיים שהציג בפניו "מגילה על מאורעות העולם בימי היטלר, כפי שהגיע הדם אליו, אל המלאח של פאס". ביצירות אלה בולטים תיאורים היסטוריים של מאורעות הנוגעים לכלל הקהילה ולכן ראוי לשייכם לסוגה של יצירות חברתיות (להבדיל מאישיות), או יצירות של אירועים היסטוריים שנכתבו במרוקו למכביר.

"פתקות נתלו אשר הכו" ("היטלר הרשע ופעולותיו"). מנשרים שהופצו על ידי כוחות הברית בקזבלנקה ערב "מבצע לפיד".
"פתקות נתלו אשר הכו" ("היטלר הרשע ופעולותיו"). מנשרים שהופצו על ידי כוחות הברית בקזבלנקה ערב "מבצע לפיד".

ליצירתו של סויסא ידועות מקבילות מסוימות בספרות המחקר. בספר "מגילת היטלר בצפון אפריקה: ספרות יהודית במרוקו ובתוניסיה על מפלת הנאצים" הביאה החוקרת מיכל שרף שבע יצירות שנכתבו במרוקו: ארבע קצידות, הגדה ("הגדה די היטלר"), ושתי מגילות. המגילות נכתבו בקזבלנקה בתבנית מגילת אסתר על ידי פרוספר (אשר) חסין ("מגילת היטלר") ויצחק הלוי בן צפת ("מגילת המלחמה וישראל"). מרבית היצירות נכתבו בערבית-יהודית, אך שתי המגילות ושירו של סויסא נכתבו בעברית בגלל פעילותם המשכילית של יוצריהם. ליצירות  אלה ניתן להוסיף קינה על חורבן יהדות אירופה שנכתבה באותן שנים על ידי הרב פנחס תאומים, פליט יהודי מוינה, שמצא מקלט בקזבלנקה בתקופת מלחמת העולם השנייה ולקח חלק בפעילות העברית בעיר.

היצירות שנכתבו על מלחמת העולם השנייה והשואה במרוקו בתקופת המלחמה משקפות את ידיעותיהם של הכותבים והדרך בה חוו את המלחמה. ליצירות שנכתבו במרוקו מספר קווים משותפים שמבדלים אותן מיצירות שנכתבו באירופה או בישראל על ידי ניצולי שואה. החיבורים במרוקו נכתבו על בסיס תבניות מקראיות כמו מגילת אסתר או הגדה של פסח שמבטאים תפיסה אופטימית שבסיומה הצלה וגאולה. בנוסף, הכותבים הציגו סיפור מלחמה רחב שכלל את כל חזיתות המלחמה ונתנו מקום מרכזי לשואת יהודי אירופה, אך הם לא הרבו לתאר את החוויה של המלחמה בצפון אפריקה ובעיקר במרוקו.  לעומת זאת, יצירות שנכתבו באירופה או בישראל נכתבו לרוב על בסיס תבנית מגילת איכה המזוהה עם חורבן המקדש ושמשה ביצירות על השואה אמצעי להצגת חורבן יהדות אירופה. יצירות אלה הביאו את חורבן קהילות אירופה מבלי להתייחס לחזיתות אחרות של המלחמה.

יצירתו של סויסא שונה מהיצירות שנכתבו במרוקו באותה תקופה. בשונה מהכותבים האחרים שבחרו בתבנית ספרותית בעלת אופי אופטימי, בחר  סויסא לכתוב את יצירתו על משקל הפיוט "לך אל תשוקתי" לרבי אברהם אבן עזרא, ואף הדגיש כי יש לקרוא את השיר בלחן הפיוט. יהודי מרוקו, בדומה לבני קהילות אחרות בארצות האסלאם, נהגו וממשיכים גם היום לפתוח בפיוט את תפילות יום הכיפורים והוא נאמר לפני תפילת "כל נדרי". הפיוט משמש כווידוי של המתפלל על חטאיו וכולל תחינה לאלוהים למחילה  ולחיי נצח בגן עדן. סויסא מציג בשירו את מצוקת העם היהודי בתקופת המלחמה ובהשראת הפיוט "לך אלי תשוקתי" מבקש את קרבתו של אלוהים, רחמיו וחמלתו. כמו בפיוט, הוא חותם את השיר בשאיפה לחסות תחת כנפיו המגינות של האל.

בנוסף לתבנית הספרותית בשונה, נבדלת יצירתו של סויסא מיצירות אחרות שנכתבו במרוקו במקום שניתן בה לסיפור המלחמה בצפון אפריקה ובמרוקו בפרט. בפתח דבריו על מרוקו מציין באופן פיוטי את התקנות שפרסם שלטון וישי לאחר כיבוש צרפת על ידי גרמניה:

בשנת תש"ג אמר יגש, למארוקו בן הגדש

וגזירותיו אשר גזר, על העברים רשע בן זר

לכלותם להשמידם, להחרימם ולאבדם

במסגרת התקנות שפרסם שלטון וישי לא עמדו יהודי מרוקו בסכנת חיים כפי שציין סויסא. אולם חלק קטן של יהודי מרוקו פוטר ממשרות הפקידות הציבורית וממקצועות חופשיים בהוראת צו שפורסם ב-31.11.1940. פחות משנה לאחר מכן, ב- 22.08.1941 בהוראת צו נוסף, נדרשו היהודים שהתגוררו ברובעים האירופאים לפנות את בתיהם ולחזור לרובע היהודי, המלאח. אולם חשוב להדגיש כי יהודי מרוקו לא נשלחו למחנות עבודה או ריכוז במרוקו או מחוצה לה וזאת בהשוואה לדוגמה ליהודי לוב. יחד עם זאת, לא ניתן להתעלם מאווירת הפחד וחוסר הוודאות שחשו יהודי מרוקו בתקופת המלחמה והחשש מהבאות, כפי שאלה באים לידי ביטוי ביצירתו של סויסא.

חששם של יהודי מרוקו התחלף בשמחה, כפי שמציין באופן מדויק סויסא ב"שני חדש כסלו", הוא 11.11.1942, עם נחיתתם של הכוחות האמריקאים בחופי קזבלנקה במסגרת "מבצע לפיד". מלבד דברי השבח לאמריקאים מודה סויסא לצרפתים ולשארל דה גול, "תחי צרפת וכל עמה, יחי דוגול המושל בה" וזאת למרות בגידתה של צרפת ביהודי מרוקו תחת הכיבוש הגרמני. סויסא בדומה לכותבים האחרים לא יכול היה, גם אילו רצה, לצאת כנגד הצרפתים משום שיהודי מרוקו נדרשו להמשיך לחיות תחת שלטון צרפתי. זאת ועוד, כל חיבור שפורסם במרוקו בתקופת המלחמה ולאחריה עבר צנזורה של השלטון וכל יציאה כנגדו התקבלה בחוסר סובלנות.

"לעם אלמן בתוך תוניס, כלה עשו וכל אונס" ("היטלר הרשע ופעולותיו"). יהודי העיר תוניס מובלים לעבודות כפייה בעת מלחמת העולם השנייה, דצמבר 1942.
"לעם אלמן בתוך תוניס, כלה עשו וכל אונס" ("היטלר הרשע ופעולותיו"). יהודי העיר תוניס מובלים לעבודות כפייה בעת מלחמת העולם השנייה, דצמבר 1942.

שמחתם של יהודי מרוקו נמהלה בכאב משום שבאותה מערכה נכנס הצבא הגרמני לתוניסיה ואתו יחידה של אנשי ס"ס שהחלה ליישם את המדיניות האנטי-יהודית הנאצית. במשך שישה חודשים של כיבוש נאצי הוחרמו נכסים של יהודים ובעיר תוניס נאלצה הקהילה להקים מעין יודנרט מקומי, שעליו הוטל לבחור כ-5,000 גברים, שרוכזו במחנות לשם עבודות כפייה בתנאים קשים. סויסא מציין כי רק בחודש "אייר בו בשלושה", בתאריך 08.05.1943 שוחררו יהודי תוניסיה מעול הגרמנים. יש לציין כי למרות התיאור יוצא הדופן של סויסא את המערכה במרוקו ובתוניסיה הוא לא הזכיר את שואת יהודי לוב.

ליצירתו של סויסא חשיבות היסטורית רבה. בדומה ליצירות אחרות שנכתבו במרוקו בתקופת מלחמת העולם השנייה, שירו של סויסא משקף את ידיעותיו על גורלם של היהודים באירופה ובצפון אפריקה. גם הוא כאחרים שאב את ידיעותיו מעיתונים שפורסמו במרוקו ועיתונים מאירופה, ארץ ישראל וארה"ב. פיסות מידע הגיעו גם מפליטים שזרמו למרוקו בכל שנות המלחמה ומחיילי כוחות הברית. השיר מאפשר גם ללמוד על תחושות היהודים במרוקו בתקופת המלחמה לגבי מצבם כמו גם את תחושת הסולידריות היהודית לאחיהם הרחוקים באירופה והקרובים ממזרח. האימה של יהודי מרוקו ותחושות הסולידאריות שבאים לידי ביטוי ביצירה זו ייחודיות ולא ניתנות לאיתור במסמכים היסטוריים רשמיים או דיווחים עיתונאיים. נוסף לאלה, השיר מדגיש כי השואה והמלחמה לא היו זרות לחלק גדול מיהודי צפון אפריקה. רבים מיהודי מרוקו, אלג'יריה, תוניסיה ולוב חוו את הטראומה בדרגות פגיעה שונות והמפגש החוויתי או התודעתי לא התחולל רק לאחר עלייתם לישראל, כפי שנהוג היה לחשוב עד לא מזמן. בשירו של סויסא סוגיות היסטוריות נוספות שלא הזכרנו ברשימה כמו גם רבדים מקראיים עשירים ששזר ביצירתו מהם ניתן להתרשם בקריאה של היצירה השלמה:

להלן השיר השלם "היטלר הרשע ופעולותיו" לחיים סויסא. מצורף קישור לפיוט "לך אלי תשוקתי" בלחן מרוקאי כדי לאפשר לקורא לחבר בין המילים ללחן.

היטלר הרשע ופעולותיוהמאמר פורסם בגרסה מקוצרת בבלוג "הסדנה להיסטוריה חברתית" ב- 15.04.2015

המימונה: חגיגות הוודסטוק של יהודי צפון אפריקה

באביב 1972 השתתפה ז'קלין כהנוב בחגיגות המימונה שהתקיימו בעמק המצלבה בירושלים. בסיומן  כתבה מאמר לכתב העת ,Israel Magazine שנכתב ונערך בישראל אך פנה לקוראי האנגלית בעולם. במאמר תיארה את החג הייחודי ליהודי צפון אפריקה, שהפך באותן שנים לחלק בלתי נפרד מהתרבות שהתגבשה במדינה הצעירה. מאמרה של כהנוב נע בין כתיבה היסטורית ותרבותית לבין כתיבה אנתרופולוגית וסוציולוגית, ובחן את מקורותיו של החג, האופן בו נחוג בצפון אפריקה כמו גם בישראל ואת משמעויותיו בהווה.

מימונה 1972
תמונות מחגיגות המימונה באביב 1972 בעמק המצלבה בירושלים

חשיבותו של מאמרה של כהנוב בכך שהוא מאפשר להביט דרך עדשותיה הלבנטיניות על אירועי המימונה בתקופה משמעותית עבור מדינת ישראל, יוצאי ארצות האסלאם בכלל, ויהודי צפון אפריקה בפרט. המאמר נכתב בימי האופוריה שלאחר מלחמת ששת הימים ולפני הפצע שייפער בחברה הישראלית במלחמת יום הכיפורים. הוא הופיע בימים שבהם הגיעה לשיאה תנועת המחאה המזרחית של "הפנתרים השחורים" ובשנותיה האחרונות של ההגמוניה של מפא"י.

הסוגיה הראשונה שביקשה כהנוב לבחון במאמרה על ידי תשאול החוגגים בעמק המצלבה היא משמעות שם החג ומהותו. שאלה זו הטרידה לא רק את כהנוב, ונוסעים יהודיים אירופאים שביקרו במרוקו, כמו חיים יוסף דוד אזולאי (חיד"א) ושמואל אהרון רומאנילי במאה ה-18 או ישראל יוסף בנימין ("בנימין השני") במאה ה-19, תהו בנוגע לפשר החג הייחודי, שאליו נחשפו לראשונה בביקורם. בראשית שנות העשרים של המאה ה-20 כתב הרב יעקב משה טולידנו את ספר ההיסטוריה הראשון על יהדות מרוקו, "נר המערב", ובו תיאר את מנהגי החג ובסיום כתב כי "בלתי נודע אלינו טעמו". רבנים במרוקו כמו רבי יוסף בן נאים, רבי יוסף משאש ורבי דוד אסאבג העניקו הסברים מגוונים למקורות החג. מראשית שנות השבעים של המאה הקודמת החלו חוקרי יהדות צפון אפריקה לאסוף ולחשוף פרטים חדשים אודות החג ולהציע פרשנויות לשם החג ומקורותיו.

אחד החוגגים המבוגרים הציג לכהנוב את ההסבר הנפוץ ביותר הקושר את המימונה למילה בעלת צליל דומה – אמונה. בני ישראל "בניסן נגאלו ובניסן עתידין ליגאל" (ראש השנה יא ע"ב), ולמרות שהגאולה התמהמהה וחג הפסח כבר הגיע לסיומו המשיכו להאמין שהגאולה בוא תבוא. בדומה לאותו חוגג  אימצו זאב חיים הירשברג, גדול חוקריה של יהדות צפון אפריקה, יששכר בן עמי, אליהו מרציאנו וחוקרים אחרים את רעיון הגאולה משום שהשתלב באופן הרמוני במסורת היהודית ותאם את תפיסותיהם הלאומיות-דתיות. החוגג הגדיל לקשור את הגאולה ההיסטורית של עם ישראל לגאולה בימיו שהחלה עם עלייתו לישראל והסתיימה עם כיבוש ירושלים במלחמת ששת הימים וניצחון עם ישראל המתחדש על המצרים.

למרות שלכהנוב שורשים בתוניסיה, אין בחיבוריה אזכורים לחגיגות המימונה בבית משפחתה. יחד עם זאת, במסותיה, בסיפוריה הקצרים וברומאן "סולם יעקב" נוכחת שאלת הגאולה ביתר שאת. בילדותה במצרים, כשנחשפה בליל הסדר לסיפור ההגדה, התקשתה להבין כיצד חזרו היהודים לארץ הנילוס. מצד שני, בגלל קשריה עם חברות מוסלמיות וזיקתה לתרבות המקומית שיערה כי המצרים בימיה אינם אויבה ואינם כאותם מצרים מימי פרעה. אולם התחזקותה של התנועה הלאומית הערבית והיהודית כאחת והמחשבה על "יציאת מצרים" נוספת הכניסה את כהנוב לחרדה לגורלם של המצרים שראתה בהם לא בני דתה אך בני אומתה. חששותיה של כהנוב התגשמו עם הקמת מדינת ישראל והמלחמות שפרצו בין שתי המדינות. בסיפור הקצר "לזכור את אלכסנדריה" תארה את תחושותיה האמביוולנטיות במלחמת ששת הימים עת חשה הקלה בניצחון ישראל אך כאבה כשראתה תמונות של מצרים בוערת מהפצצות ישראליות, "רגש הוא לא דבר רציונלי. ואני לא יכולה להימנע מזה, אני מרגישה גם כך וגם כך." מבחינתה של כהנוב, בשונה מהאדם שראיינה בחגיגות המימונה, הציפייה לגאולה האמיתית לא פסקה במלחמת ששת הימים והגיעה להגשמה רק לאחר ביקורו של סאדאת בישראל.

בנוסף להסבר הגאולה הביאה כהנוב פרשנות נוספת על פיה נתפסת המימונה כסעודת אבלים או הילולה לרמב"ם או  לאביו מימון. השמועה על פטירת הרמב"ם (או אביו) הגיעה לקהילות יהודיות בצפון אפריקה בחודש ניסן, ומאחר שבחודש זה לא מקיימים הילולה נקבעה המימונה כתחליף. חוקרים רבים התקשו לקבל את הסבר זה משום חוסר הוודאות במושא ההילולה, האב או הבן, וגם בגלל קושי לשוני בשם מימונה. אילו נקראה המימונה על שמו של הרב מימון, האב או הבן, ראוי היה לכנות את החג מימון ולא מימונה.

מלבד שני ההסברים ששמעה מפי המשתתפים הציעה כהנוב הסבר נוסף משלה. לטענתה ערב המימונה והיום שלמחרת אפשרו ליהודי מרוקו להתפכח בהדרגה מאופוריית החג והשאיפה לגאולה ולחזור אט אט למציאות החיים בגולה, שלוותה לא אחת בקשיים כלכליים וביטחוניים. ייתכן שכהנוב הושפעה מתורתו של האתנוגרף הצרפתי ארנולד ואן ז'נפ שהגדיר אירועים הדומים למימונה כ"טקסי מעבר". טקסים בהם משנים המשתתפים בהדרגה את הסטטוס שלהם ומקבלים את זהותם החדשה/ישנה תוך כדי מודעות לזכויותיהם וחובותיהם. גרסה יהודית לטקס המעבר הציע אליהו מרציאנו בספרו "ימי פסח חג המימונה" בה הציג את המימונה כ"מלווה מלכה" של חג הפסח. המימונה כמו הסעודה הרביעית בשבת, "סעודת מלווה מלכה" משמשות כטקסי פרידה מימי הקודש לקראת החזרה לשגרת ימי החול.

בנוסף לשלושת ההסברים שהביאה כהנוב במאמרה קיימים קרוב לעשרים הסברים נוספים שניתנו במהלך השנים על ידי מלומדים שונים. במאמר מסכם (ולא אחרון) ריכז אהרן ממן את  המחקר שנכתב עד לתקופתו, תוך ערעורו, והביא הצעה משלו. ממן הציע כי "לילת ל-מימונה", הדרך שבה הוגים יהודי מרוקו את שם החג, משמעותו "הלילה של המימונה" שפירושו בעברית "הלילה של בת המזל". בת המזל היא הנערה שמצאה לה בן זוג. לדידו של ממן, ערב המימונה שימש מועד להתקשרות בין משפחות וערב לסיום "עסקות" נישואין. הסברים נוספים שהציעו חוקרים לחגיגות המימונה הם "ראש השנה למלכים ורגלים" (ע"פ ראש השנה א, א), חגיגות לקראת בוא האביב והתחדשות הטבע או ערב להידוק הקשרים בין יהודים למוסלמים.

קערת המימונה
קערת המימונה – אפשרות אחת מיני רבות

כמספר הפרשנויות למקור החג כך מספר המנהגים שרווחו בקהילות השונות. כחג עממי שאינו כבול מבחינה הלכתית ואינו ממוסד ומתועד בספרות הכתובה נוצר מגוון גדול של מנהגים. פיזורם של יהודי צפון אפריקה בכלל ויהודי מרוקו בפרט במאות קהילות העצים את השוני באופי החגיגות כפי שהתגבש במקומות השונים. כהנוב, לעומת זאת, קבעה  כי חגיגות המימונה נחגגו בצפון אפריקה כמעט ללא הבדל. ייתכן ודבריה התבססו על ראיונות שקיימה או על חוויתה האישית בחגיגות בישראל ללא ביצוע מחקר מקיף. מחקר משמעותי המציג את מורכבות וגיוון החג פורסם רק באותה שנה על ידי חיים זאב הירשברג. שולחן החג, למשל, שתכליתו הצגת סמלים לשפע ומזל, מהווה צוהר למגוון הרב במנהגים בקהילות השונות. יש שהניחו במרכז השולחן קערת קמח ובמרכזה כוס שמן וסביבה חמישה פולים ירוקים בקליפתם. יש שטמנו למחצה בקמח מטבעות זהב או טבעת אירוסין. במקומות אחרים ויתרו על  כוס השמן או על קערת הקמח כולה  והניחו חמישה מטבעות משוחים בשמן. במקומות אחדים הניחו על השולחן קערה ובתוכה דג חי ובמקומות אחרים הונח דג על מצע של עשבים ירוקים. במקומות אחדים קישטו את השולחן בענפי ירק ובאחרים בחסה או בפרחים. בבתים מסוימים הניחו חמאה, דבש או חלב לאכילה ובאחרים היה טקס התזת חלב בעזרת  עלה נענע על בני המשפחה או בפינות הבית.

בשונה מסקירות מרוחקות שנכתבו באותה עת בעיתונות הישראלית הציגה כהנוב את המימונה ברגישות וללא התנשאות לאחר שלקחה בעצמה חלק בחגיגות. במאמר "מוזיקה מזרחית בישראל" שפרסמה בכתב העת "מאזנים" ב- 1973 ציינה כי נהגה להשתתף באירועי המימונה "כדי לשמוע זקנים מנגנים ואחרים שרים ורוקדים." ואכן במאמר על המימונה העניקה מקום מרכזי למוזיקה תוך פירוט מעגלים שהתגודדו סביב קבוצות נגנים, זמרים או רקדניות לבושות בבגדים מסורתיים שהובאו ממרוקו. נוסף למעגלי המוזיקה והריקודים תיארה מעגלים של מספרי סיפורים זקנים שסביבם התאספו צעירים רבים שהקשיבו לסיפורים מהארץ הרחוקה במערב. לאורך כל המאמר הקפידה  להציג את יהודי צפון אפריקה כקהילה שצעיריה הפכו לחלק בלתי נפרד ממדינת ישראל. בתיאורה את החוגגים מציינת את המבוגרים המזוקנים הלבושים בבגדים ונעליים מסורתיים לצד צברים צעירים או חיילים לבושים מדים שהפכו לישראלים של ממש.

למרות הניסיון להציג את יוצאי צפון אפריקה כחלק מהחברה הישראלית לא נעדרה הבעיה העדתית מהמאמר. לא במקרה תיארה כהנוב את בואם של החוגגים באוטובוסים מאורגנים "מקהילותיהם" בפריפריה הישראלית, ובין היתר מנתה את באר-שבע, דימונה, עכו וקריית-שמונה. במקום אחר ציינה מפורשת כי השעבוד של היהודים במצרים הוחלף בשעבוד חדש של יוצאי צפון אפריקה בישראל ובחרה שלא לפרט את טענתה. אולם הסוגיה המרכזית בהקשר לבעיה העדתית ואשר עמדה במרכז הדיון הציבורי בראשית שנות השבעים היתה מחאתם של "הפנתרים השחורים". כהנוב ציינה כי בשנה שקדמה לכתיבת המאמר, 1971, עלו מנהיגי הפנתרים לבימת החגיגות ומחאו על אפליית המזרחים. כהנוב לא ציינה כי באותו אירוע הגיעה מחאתם לכדי מהומה ונדרשו שוטרים כדי להרחיק את חברי הפנתרים מגן סאקר. בנוסף, לא הזכירה כי שנה מאוחר יותר לקחו חברי "הפנתרים השחורים" חלק בארגון חגיגות המימונה אך נמנעה מהם הבמה להביע את עמדותיהם. ייתכן שזו הסיבה שלאחר שהסתיימו החגיגות הפגינו בכיכר הדווידקה בירושלים.

לא ניתן להתעלם מכך שחגיגות המימונה בראשית שנות השבעים שמשו את מארגני האירועים והפוליטיקאים בישראל כאמצעי לפיוסו של "השד העדתי". בנאומיהם החגיגיים של מארגני המימונה לא הוזכרו בעיות חברתיות וכלכליות שהטרידו את קהל החוגגים אלא הוצגו מסרים של אחדות. לאלה הצטרפו שורה של נכבדי ציבור שבאו במטרה להזדהות ולחגוג עם יוצאי צפון אפריקה וגם נאומיהם כללו מסרים דומים. בשנה שסקרה כהנוב את החגיגות השתתפו הנשיא, זלמן שזר, ראש הממשלה, גולדה מאיר, הרמטכ"ל, דוד אלעזר ואנשי ציבור רבים. בהקשר זה נזכיר כי החוקרים יצחק איינהורן ויגאל בן-נון טענו במחקריהם כי המימונה נחוגה במרוקו במטרה להתמודד עם איומי שתי דמויות מהדמונולוגיה היהודית, השד "מימון השחור בארץ המערב" ובת זוגתו השדה מימונה. החוקרים הציגו  שני אמצעים להתמודדות החוגגים עם השדים: פיוס על ידי עריכת שולחן הכולל מאכלים המסמלים שפע, מזל וברכה. או חיסול – ביום למחרת הלכו החוגגים למקורות מים בניסיון להטביעם במים (בדומה לטקס התשליך). נראה כי בחגיגות המימונה בישראל בחרו מארגני החגיגות ונכבדי הציבור בדרך הפיוס בעוד "הפנתרים השחורים" בחרו בדרך המאבק ב"שד העדתי".

כדי לקרב את הקוראים באנגלית לחגיגות המימונה ציינה כהנוב כי "יהודי צפון אפריקה חוגגים את הוודסטוק שלהם." כהנוב ראתה דמיון בין שני האירועים ההמוניים שהתקיימו בשטח פתוח ושמו מטרה לטפח אחווה ורעות ולאחד את הציבור. יחד עם זאת חשוב לציין כי חגיגות המימונה השתלבו באופן הרמוני עם הממסד הישראלי החל מראשיתן באמצע שנות השישים ובלטה בהם ההמשכיות בין דור ההורים לדור הילדים, בניגוד לוודסטוק אשר בלט באנטי ממסדיות שלו. בזהירות ניתן לומר כי "הפנתרים השחורים" דמו בשאיפותיהם לחוגגי הוודסטוק אך פעלו בהשראת תנועת הפנתרים השחורים בארצות הברית.

בסיום מאמרה תהתה כהנוב מה יעלה בגורלו של החג שעבר תהליכים של שינוי בישראל. החג הפך מחג אינטימי שנחוג בבית לחג ציבורי, מחג קהילתי לחג לאומי. לא עוד חג המסמל את שאיפות הפרט כי אם את שאיפות מארגני החגיגות. המופעים כבר אינם ספונטניים וכוללים קונצרטים של מוזיקאים מקצועיים המשלבים בשירתם עולמות ישנים תוך אימוץ חדשים. רחל שרעבי בחנה את חששותיה של כהנוב ובמחקר שפרסמה לפני מספר שנים עקבה אחר חגיגות המימונה מאמצע שנות השישים ועד ראשית שנות האלפיים. כפי שהבחינה, מתקיים כיום  החג במרחבים פתוחים ובמרכזו עומד המנגל הישראלי (במרוקו התקיים פיקניק ללא צליית בשרים) כשהוא חסר את כל המשמעויות התרבויות המגוונות שלבש בנקודות הישוב השונות בצפון אפריקה. תובנות אלה צריכות ללמדנו כי הגיעה העת לשוב ולחבר את החג לערכים התרבותיים שעל בסיסן נוצר. ברכת ערב החג "תרבחו ותסעדו" ממחישה יותר מכל את הצורך בתיקון. בשנים האחרונות סבורים רבים  כי משמעותה  היא להתרווח ולסעוד, טעות שמקורה בניתוק מהשפה הערבית-יהודית ומהאופי הגרגרני שדבק בחג בישראל. מאידך, משמעות הברכה בערבית היא "רווח ומזל" או "מזל טוב". מעתה אמרו  "תרבחו ותסעדו" ומיד הוסיפו בעברית "רווח ומזל". חג שמח.

המאמר פורסם במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" ביום חמישי, כ' בניסן תשע"ה, 09.04.2015

האשה שהבחינה בקול הלבנטיני של ז'קלין כהנוב

לא מכבר ראה אור הרומאן "סולם יעקב" מאת ז'קלין כהנוב בתרגום עברי. הספר יצא לאור בשיתוף הוצאת "גמא" של קציעה עלון, והוצאת יד יצחק בן-צבי. במאמר קצר שכתבה עלון לכבוד האירוע אימצה את תפיסתו של ולטר בנימין וטענה כי יצירה "תובעת" להיתרגם בזמן ובמקום באופן לא מקרי. עלון שמה דגש על האווירה החברתית בישראל כגורם מרכזי לתרגום הספר: "ישראל הנתונה בסבך זהויותיה המתמודדת עם מופעים מחליאים של גזענות וטרם השלימה עם מיצובה הגיאו-פוליטי בלב המזרח התיכון." ("העוקץ", 14.10.14). אולם האם יתכן כי החלטה של עורכת להוציא לאור יצירה מסוימת בזמן מסוים מקורה בגורמים נוספים? למעשה, עלון עלתה על הסולם שהציבה כהנוב ונשבתה בקסמיו של העולם הספרותי והתרבותי שנגלה לה ברומאן, בדיוק כפי שאירע לפני יותר משישים שנה בלונדון למתרגמת ולמוציאה לאור של הספר באנגלית, מניה הררי.

מניה הררי
מניה הררי

לאחר מלחמת העולם השנייה הקימו שתי חברות, מניה הררי (Harari) ומרג'ורי וילרס (Villiers), הוצאת ספרים קטנה ששמה הורכב מן האותיות הראשונות של שמות משפחותיהן – "הרוויל" (Harvill). ההוצאה התמחתה בפרסום ספרות מקור וספרות מתורגמת מתחומי הדת, הפילוסופיה, התרבות והפסיכולוגיה. השותפות שמו להן מטרה לבנות גשרים בין בני אדם, ארצות, תרבויות, אמונות, דתות והשקפות עולם על ידי הבאת ספרים לדפוס. ההוצאה המשיכה את מורשתו של כתב העת The Changing World  שפרסמה הררי בשנה הראשונה של מלחמת העולם השנייה. כתב העת הגיש לקוראים הבריטיים ידיעות מרוסיה, ארצות-הברית, צרפת ומדינות אחרות בתקופה שבה הוגבלה הנגישות למידע. "הרוויל" הרחיבה את מעגל הכותבים, ועיון ברשימת הפרסומים בשנים הראשונות חושף תמונה מגוונת של כותבים ממצרים, ברזיל, גרמניה, איטליה, כורדיסטן, יוון, ישראל, ספרד ועוד. כיום, לאחר אינספור מיזוגים ורכישות, הוצאת "הרוויל" היא חלק מתאגיד המו"לות הבינלאומי "רנדום האוס".

ההוצאה התפרסמה בשנות השישים והשבעים בעיקר בתור גשר בין קוראי האנגלית לסופרים מברית המועצות. לאחר מלחמת העולם השנייה שימשה "הרוויל" במה לסופרים מברית המועצות שלא יכלו לפרסם את יצירותיהם במולדתם. הסופרים שלחו את כתבי היד להוצאה, וזו תרגמה אותם לאנגלית ופרסמה אותם, לעתים עוד בטרם הופיעו בשפת המקור. ההוצאה מפורסמת בזכות תרגומה ליצירה "דוקטור ז'יוואגו" מאת בוריס פסטרנק. לרומאן זה ניתן להוסיף רשימה ארוכה של יצירות של גדולי סופרי ברית המועצות לשעבר כמו בוריס פסטרנק, אלכסנדר סולז'ניצין, אנדריי סיניאבסקי, יבגניה גינזבורג ואנדריי אמלריק.

כחלק מהמפעל לגישור בין תרבויות פרסמה ההוצאה יצירות ספרותיות שעסקו בחיים במצרים ובתרבות המצרית על גווניה. "סולם יעקב" לא היה הספר הראשון שפרסמה ההוצאה על מצרים וקדמו לו שני ספרים. בשנת 1947 יצא לאור ספרו של הסופר המצרי תופיק אל-חכים, Maze of justice ("יומנו של תובע בכפרי מצרים"), בתרגומו לאנגלית של אבא אבן. שנה לאחר מכן, ב-1948, פורסם קובץ הסיפורים Land of Enchanters בעריכתם של ברנרד לואיס וסטנלי בורשטיין‎. אוסף הסיפורים הקצרים נערך כרונולוגית וכולל סיפורים קצרים על החיים במצרים מהעת העתיקה ועד התקופה שבין שתי מלחמות העולם. מרבית הסיפורים תורגמו לראשונה במטרה לחשוף את קוראי האנגלית למצרים ותרבותה. ספרה של ז'קלין כנהוב יצא בשנת 1951.

IMG_20141106_092859

במקרה של "סולם יעקב" דומה כי מלבד התאמתו לאידאולוגיה ולרפרטואר של ההוצאה, הזדהותה וקרבתה של מניה הררי לסיפור היה גורם מכריע בפרסומו. הררי נולדה ב-1906 בבאקו, הבת הרביעית והצעירה של הבנקאי ואיש העסקים גרגורי בננסון ורעייתו סופיה. בילדותה עברה המשפחה להתגורר בסנקט פטרבורג, והררי התחנכה על ידי אומנת שהובאה ממערב אירופה. ההורים, שנולדו בתחום היישוב (האב ממינסק והאם מפינסק), רצו לתת לילדיהם חינוך מערבי, ועל כן שכרו אומנות לבנות הצעירות, ואת ילדיהם הבוגרים שלחו ללמוד בגרמניה. בערב מלחמת העולם הראשונה עזבה המשפחה לאנגליה. כנערה למדה הררי בבית ספר לבנות בעיר מלברן ובסיום לימודיה התיכוניים המשיכה ללימודי תואר ראשון בספרות באוניברסיטת לונדון. ב-1925 יצאה עם אחותה פלורה לביקור בארץ ישראל. בירושלים פגשה את ראלף אנדרו הררי, בנו של ויקטור הררי פאשה, בנקאי ואחד מראשי הקהילה היהודית בקהיר. לאחר שהתחתנו בפריס קבעו את ביתם בקהיר, ולאחר לחתימת "ההסכם האנגלו-מצרי" ב-1936 עזבו ללונדון. כאמור, הררי תרגמה, ערכה והוציאה לאור עד למותה ב- 1969.

בתקופה שהתגוררה בקהיר יצאה הררי למסע לארץ ישראל, שבו הצטרפה למספר חודשים למקימי קיבוץ גבע שבעמק יזרעאל. הררי העריצה את הצעירים שחלקם עזבו חיים נוחים באירופה ובחרו בחיי עובד  אדמה קשים. לאחר שחזרה לקהיר התגייסה לפעילות ציונית במסגרת קק"ל וקרן היסוד ועסקה בגיוס כספים לקיבוצים ולחלוצים. בראשית שנות החמישים התארח יוסף ברץ, ממייסדי קבוצת דגניה, בביתם של הזוג הררי בלונדון וסיפר על קיבוצו. הררי, שהתפעלה מסיפוריו, החלה לכתוב את דבריו, ולאחר מספר חודשים הוציאה לאור את הספר A village by the Jordan : the story of Degania, שתורגם לעברית בשם "כפר על גדות הירדן".

בסוף שנות הארבעים, כשהגיע כתב היד של הרומאן "סולם יעקב" להוצאה בלונדון קראה מניה הררי סיפור שהזדהתה עמו כאישה, כיהודייה וכאזרחית בריטית שחיה בקהיר. הספר אפשר לה לחזור לשנים בהן התגוררה בקהיר הקוסמופוליטית ולהיזכר בעיר שאהבה וכאבה כאחד. בזיכרונות שפרסמה תיארה את קהיר בדרך דומה מאוד לזו ששרטטה כהנוב בספרה. עיר שחיו בה זו לצד זו קבוצות רבות שכללו מוסלמים בני המקום, קופטים, טורקים, ארמנים, יהודים (מהמשרק, מהמגרב ומאירופה), יוונים, סורים, צרפתים, בריטים ועוד. הקבוצות נפגשו ברחובות ובגני העיר בהם צעדו כל אחד בגווניו שלו, לבושים בבגדיהם הייחודיים תוך שהם מנסים לתקשר זה עם זה בבליל של שפות. כהנוב והררי נשבו בקסמי הנילוס, בשדות הירוקים סביבו, ושתיהן הביטו על המדבר שתחילתו בקצה העיר בהערצה ובחשש. שתיהן השתייכו למעמד הגבוה והתגוררו בשכונות החדשות של העיר בבתים מפוארים שרוהטו באביזרים שיובאו במיוחד מאירופה. אולם במקביל לא התעלמו שתיהן מהפערים הכלכליים שנפערו בחברה המצרית בכלל ובקהילה היהודית בפרט, והיו ערות לעוני של מרבית העם. בתחושת חוסר אונים התגייסה הררי לפעילות פילנתרופית בקהילה היהודית ופעלה, בין היתר, במסגרת בית יתומים ברובע היהודי, בבית שיקום לאסירים משוחררים ושימשה יו"ר ויצ"ו בקהיר. כהנוב התנדבה ברובע היהודי במרפאה שהעניקה שירותי רפואה דחופים. המקרים המסובכים הועברו למרפאה של ויצ"ו.

המפגש עם המערב, כחלק מהרב-תרבותיות בעיר קוסמופוליטית, בה נוצרו מפגשים בין קבוצות אתניות, דתות ואמונות, הביא את בני דורה של כהנוב והררי למשברי זהות. ב"סולם יעקב" נקרעת הגיבורה ראשל בין המסורת היהודית, התרבות המערבית והתרבות המצרית הערבית. את המסורת היהודית ייצגו  סבה וסבתה, האירועים המשפחתיים והחגים. סוכנות התרבות המערבית, האירופית והנוצרית האומנות האנגליות. עם התרבות המצרית הערבית באה הגיבורה במגע ברחובות העיר. משבר הזהות לא היה זר למניה הררי, שלא הצליחה למקם עצמה בתרבות הרוסית שינקה בילדותה או בתרבות המערבית שבה חיה את מרבית חייה. בשנים שהתגוררה בקהיר המירה את דתה לנצרות אך המשיכה בחיים משותפים עם בעלה והוסיפה לפעול בקרב הקהילה היהודית בכלל ובתנועה הציונית בפרט. ייתכן שלקהיר הקוסמופוליטית והמבלבלת גורם משמעותי בהתנצרותה אך יחד עם זאת העידה הררי בזיכרונותיה כי משיכתה לנצרות החלה כבר בילדותה ברוסיה בעת שביקרה בכנסייה יחד עם האומנת שלה. מאלף לציין שבמסה שפותחת את הספר "ממזרח שמש" מתארת גם כהנוב את האווירה הקסומה בכנסייה בקהיר בעת שהתלוותה לעוזרת האיטלקייה שעבדה בביתם.

הררי, כעורכת וכמוציאה לאור, הבחינה בקול הפוסט-קולוניאלי המוקדם שהביאה כהנוב בסיפורה.  סיפור התמודדותה של ראשל עם האומנות האנגליות הוא למעשה רובד גלוי בסיפור המציג את התמודדותה של מצרים עם הכובש הקולוניאלי. ברומאן באים לידי ביטוי לבטיה של חברה תחת שלטון קולוניאלי שמצד אחד מביא קדמה לחברה הילידית ומצד שני משעבד אותה למטרותיו. נחשפים הרצון הבלתי נשלט של החברה הילידית להדמות לשליט ולתרבותו אל מול הרצון לשמור על התרבות של העם והארץ שבתוכם ישבה. וכמובן המאבק של המדינה כנגד הכובש הקולוניאלי, הניסיונות והמאמצים לגרשו תוך ידיעה שנוכחותו תישאר גם לאחר שיעזוב, לא נעלמו מעינייה של כהנוב. "סולם יעקב" של כהנוב היה לאחד הספרים הראשונים שהציגו בפני הקוראים באנגליה את הסוגה הפוסט-קולוניאלית. סוגה זו פרחה באנגליה שנים רבות מאוחר יותר בעת שהחלו סופרים, בעיקר מהודו ומדרום אפריקה, לפרסם יצירות באנגלית.

מניה הררי וז'קלין כהנוב השתייכו ל"דור הלבנטינים", כהגדרתה של האחרונה. שתיהן נולדו בבתים בתנועה גיאוגרפית בין מדינות ובתנועה תרבותית ודתית בין אוריינטציות שונות. הן עצמן לא הפסיקו לנוע גיאוגרפית ותרבותית. שתיהן לא מצאו מעולם בית בו הרגישו שייכוֹת. מניה הררי נעה בין מזרח אירופה למערבה, בין רוסיה לאנגליה ובין אנגליה לישראל ומצרים. היא העריצה את תרבות המערב אך הקדישה את כל חייה לתרגום יצירות מרוסית לאנגלית. היא נולדה למשפחה יהודית ונקברה כקתולית מאמינה. ז'קלין כהנוב נעה כל חייה בין מצרים, ארצות הברית, צרפת וישראל. בין תרבות מזרח תיכונית לתרבות מערבית. בין יהדות, נצרות ואסלאם. בין אנגלית, צרפתית, עברית, איטלקית וערבית. שתיהן לא מצאו מנוח לכף רגלן ולנפשן הרוחשת, אך שתיהן תיעלו את חייהן "בין העולמות" כדי לגשר בין בני אדם, ארצות, אמונות והשקפות עולם. האחת תרגמה והוציאה לאור. השנייה כתבה. משום כך, בעת שהצטלבו דרכיהן של השתיים, יצא לאור בעבודה משותפת הרומאן "סולם יעקב".

המאמר פורסם בגרסה מקוצרת במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" ביום שישי, ח' באדר תשע"ה, 17.02.2015

English version, Why Israel deserved its own translation of Kahanoff's 'Jacob's Ladder', Haaretz, Apr. 3, 2015

אוטופיה לשלום עולמי מקזבלנקה

בעיצומה של מלחמת העולם השנייה ישב מכלוף אביטאן בחדרו בעיר החוף קזבלנקה ועקב בדאגה אחר גורל האנושות. רסיסי הקטסטרופה שהתחוללה ברחבי העולם פגעו בצפון אפריקה בדרגות פגיעה שונות ויהודי מרוקו, בשונה מיהודי תוניסיה, אלג'יריה או לוב, כמעט ולא נכוו מהם. אולם קריאה בעיתונות היומית, מפגש עם פליטים מאירופה ומגע עם בעלות הברית, שנחתו במרוקו בנובמבר 1942, לא נתנו מנוח ליהודי מרוקו. יוצרים מקומיים החלו לכתוב בעברית ובערבית-יהודית יצירות ספרותיות שעסקו במלחמה, בשואת יהודי אירופה ובמצבם של יהודי צפון אפריקה. מכלוף אביטאן בחר לכתוב יצירה יוצאת דופן שלא עסקה בחורבן העולם אלא בעיצובו של עולם חדש. ביצירתו שרטט Eutopia, "מקום טוב", כהגדרתו של טובע המושג תומאס מור, ופירט אילו פעולות נדרשות כדי להוציאו מהכוח אל הפועל. בתוך הסוגה של ספרות הרעיונות ובתוכה ספרות האוטופיה, יצירתו של אביטאן בולטת משום שנכתבה בעיצומה של מלחמת העולם השנייה על ידי משכיל יהודי-מסורתי, בעל שפה עברית ייחודית ותפיסות חיים יוצאות דופן לזמן ולמקום שבהם כתב. יחד עם זאת, יצירתו שופכת אור על מגוון היצירה העברית שנכתבה במרוקו במחצית הראשונה של המאה העשרים, שרק מעט ממנה נחשף לקורא הישראלי.

מכלוף אביטאן
מכלוף אביטאן

מעט פרטים ידועים על הכותב, שככל הנראה בחר שלא להשאיר עקבות בתקופה שבה פרסם את יצירותיו. ניתן לומר בוודאות כי אביטאן התגורר בקזבלנקה והשתתף ברשת משכילים עבריים מקומית, שניהלה קשרים ענפים עם משכילים אחרים במרוקו, בישראל, אירופה ובארצות-הברית. הוא תמך בתנועה הציונית, ושמו מופיע ברשימות התורמים ל"שקל", מס החבר השנתי של ההסתדרות הציונית, מראשית שנות השלושים. אביטאן פרש את משנתו בשתי חוברות שהביא לדפוס בעברית בקזבלנקה. החוברת הראשונה פורסמה ב-1945 וכותרתה "אושר האדם" והשנייה יצאה לאור שנתיים לאחר מכן ונקראה "בניין העולם ובריאת אדם חדש". בשתי החוברות לא מצוינים שם המוציא לאור או בית הדפוס, וייתכן שאלה לא רצו שיזהו אותם עם משנתו של הכותב. למעלה מזה, החוברת השנייה פורסמה ללא שם המחבר וכנראה הופצה לקבוצה מקומית מצומצמת של משכילים. עדויות להפצת החוברות נמצאו מעצם מציאתה של אחת החוברות בארכיון האישי של המורה והמשורר יחיאל בוסקילה, ובמכתב שכתב משכיל אחר, גד כהן, ל"ברית העברית העולמית" בירושלים בספטמבר 1945, ובו דיווח על פרסום החוברת וצירף עותק.

כאוטופיסט מבקש אביטאן לאבחן את הליקויים בחברה הקיימת ולהתוות חזון ביטחוני, פוליטי, כלכלי וחברתי שימומש באוטופיה. בראשית החיבורים הוא מציג שלושה גורמים שלדעתו הביאו את החברה העולמית למלחמות תמידיות, ששיאן במלחמת העולם השנייה: אנוכיות האדם, הדת והלאומיות. אפשר לראות בשלושת הגורמים רצף היסטורי שראשיתו בטבע האדם, דרך הדתות המונותאיסטיות שבמרכזן עומדת האמונה באל אחד, אך כל אחת מדגישה את השוני בין הקבוצות, וכלה בלאומיות, התופעה המודרנית שהמשיכה לפלג את תושבי כדור הארץ לתת-קבוצות נוספות.

כריכה בניין העולם של אביטאןבשני חיבוריו בולטים שני פתרונות מרכזיים: בניית חברה חדשה גלובלית שתובל על ידי ממשלה עולמית ועיצוב "אדם חדש". הוא טוען כי טרם הקמת ממשלה עולמית יש לקבוע את מקום מושבה, אליו יגיעו נציגי אומות העולם, אינטלקטואלים, שינהיגו את העולם בכללותו בלי לתת יחס מועדף לאומה שהם משתייכים אליה. כדי שהממשלה תוכל לפעול ולהנהיג את כל יושבי כדור הארץ נחוץ לייצר מרשם אוכלוסין עולמי, להוריד את כל הגבולות והחומות שמפרידים בין מדינות, לפרק את כל המדינות מנשקן (חלק מהנשק יועבר לממשלה העולמית וכל היתר יושמד), לקבוע מטבע אחיד לכל העולם, לבטל את כל הדגלים ולקבוע דגל אחד בצבע תכלת בלבד (כצבע השמיים), ולהמציא שפה אחת פשוטה שבה ישתמשו כל תושבי העולם. אביטאן תיאר תכנית עבודה לאחר הקמת הממשלה במטרה לשפר את החיים בעולם, ובכלל זה הקמת בתי חרושת, שיפור טכנולוגיות החקלאות (ובעיקר התפלת מים והנדסה גנטית), בניית תשתיות חדשות ועוד.

לשם יצירת "אדם חדש" מציג אביטאן תכנית חינוכית מפורטת. תכנית זו עומדת במרכז אחת היצירות משום שהצלחתה תביא להגשמתה של האוטופיה. במרכז התכנית עומד חינוך חובה לכלל האוכלוסייה, "בלא הבדיל בין איש לקטן בין זכר לנקבה בין שחור ללבן." בבתי הספר ישתמשו בשפה החדשה. שבוע לימודים של שישה ימים יתחלק לשלושה ימי לימודים עיוניים, יומיים ללימודים מקצועיים ויום אחד לעבודת האדמה, שהרי "אדם שלם ברוחו ובחומרו". במסגרת הלימודים העיוניים תיקבע תכנית לכלל בתי הספר בעולם, שיודגשו בה ארבעה עקרונות: אורח חיים בריא פיזית ונפשית, אהבת האדם, לימודי חוכמה ומדעים ואמונה באל אחד.

מהיכן קיבל אביטאן את ההשראה לכתיבת יצירתו? הסדר החברתי של "העולם החדש" והובלתו על ידי אנשי רוח מזכירה את "העיר הטובה" ביצירתו של אפלטון "הפוליטאה". בתפיסתו החברתית והסוציאליסטית מפעפעים רעיונות מ"האמנה החברתית" של ז'אן ז'אק רוסו, אותה הכירו בוגרי אליאנס. תפיסותיו החינוכיות מזכירות את הגותו של נפתלי הרץ ויזל ב"דברי שלום ואמת" משנת 1782. רעיון הקמתה של ממשלה עולמית, העומד במרכז היצירה, התפתח בין שתי מלחמות העולם, אך ניצניו הופיעו כבר 1795 במאמר "לשלום הנצחי" לעמנואל קנט. תפיסתו הדתית של אביטאן דומה לזו הבהאית, שבמרכזה עומדת האמונה באחדות האלוהית ואחדות המין האנושי. הגישה ההומניסטית ועניין השפה הבינלאומית מזכירים את ההומארניסמו והאספרנטו של אליעזר לודוויג זמנהוף. עם כל זאת, לא ניתן לקבוע בוודאות כי אביטאן הכיר באופן ישיר או עקיף את ההוגים והיצירות הללו, משום שבדומה לכותבי אוטופיות אחרים הוא לא ציין את מקורות ההשראה שלו. נוסף על כך, יצירתו ייחודית בכך שהיא כוללת מגוון עצום של רעיונות ותפיסות שהצליחו להיכנס לתוך עולם אוטופי שבנה באופן הרמוני ובשפה הייחודית רק לו. שפתו של אביטאן היא שפה עברית מודרנית המושפעת מטקסטים יהודים מסורתיים וכוללת בתוכה משחקי מילים מהתנ"ך כמו: "ה' בשמחה יסד ארץ, כונן שמים ברנה" ושזירה של צירופים בארמית המציגים את שליטתו בתלמוד.

כריכה אושר האדם של אביטאןלמרות השימוש בשפה העברית צפה אביטאן כי הציבור המשכיל העברי במרוקו יתקשה לקבל את יצירתו משום שמרביתו היה דתי-מסורתי. כדי להכין נפשית את הקורא לרעיונותיו המהפכניים  פתח את אחד מחיבוריו בפניה: "קודם קריאתו תסיר כל הרגל ודמיון ותגזור רק בשכלך אם אמת או שקר." אולם רעיונותיו נכתבו בתקופה שבה פרחה הלאומיות היהודית במרוקו והקוראים העבריים דחו את רעיונותיו הגלובליים שמימושם יביא לוויתור על דתם וארצם. בכתב יד נוסף שלא נכלל בשני החיבורים, ואשר שלח לחברו בישראל סיפר על הקשיים שנתקל להפצת רעיונותיו: "המקום והסביבה אשר כתבתי טורים אלה לא השפיעו עלי לכתוב עוד מזה", ולכן ככל הנראה לא המשיך להוציא לאור חיבורים נוספים שכתב.

מספר העותקים של היצירות שהוציא אביטאן לאור היה ככל הנראה קטן מאוד, ואלה ששרדו קטן אף יותר. בכל הספריות בישראל קיימים חמישה עותקים של שתי היצירות יחד. ייתכן שפזורים עוד מספר עותקים ספורים בארכיונים אישיים של יוצאי מרוקו שכלל לא מודעים לחוברת הנדירה שעומדת ברשותם. לכן נראה כי הגיעה השעה להוציא לאור את האוטופיות של מכלוף אביטאן, כולל אלה שלא הובאו לדפוס מעולם. הוספת יצירתו למדף האוטופיות העולמי בכלל והעברי בפרט תאפשר לשוחרי אוטופיות וחוקריה להתוודע לתפיסותיו של הכותב, ובנוסף תחשוף את חוקרי יהדות ארצות האסלאם ויהדות מרוקו בפרט ליצירה המרשימה. הפרסום גם יאפשר לרעיונותיו לחלחל אצל קוראים בימינו ובדורות הבאים, בתקווה שיפעלו להגשים את חזונו, הרלוונטי גם לימינו, שהרי הוא עצמו כתב בחיבורו: "שגם אם גזר שלא יהיו בפועל בזמננו זה, מי יאמר שדברים אלה יהיו התחלה והערה למין האדם, שיבוא יום מימים של ההויה הארוכה, ויתעוררו להם להוציאם לפועל, שכך יקרה תמיד לכל התחלת חכמה ומדע, שתחילתה מוזרה לעיני כל, וסופה שתטיב לפני הכל!"

המאמר פורסם ב"תרבות וספרות" של "הארץ" ביום שישי, כ' בכסלו תשע"ה.

English version, The Secret to World Peace, According to a Jewish Utopian From Casablanca in WWII, Haaretz, Dec 17, 2014

ערבים, נשים ומזרחים בראי ביקוריה של ז'קלין כהנוב בקיבוצים

IMG_20141106_092859בשנת 1951 פרסמה ז'קלין כהנוב (1979-1917), סופרת ומסאית ילידת קהיר, את הרומן "סולם יעקב" באנגלית. באיחור של יותר משישים שנה תורגם הרומן לעברית על ידי אופירה רהט והוא יוצא בימים אלה לאור בהוצאת "גמא" ו"יד בן-צבי". היצירה החדשה-ישנה פותחת לקורא העברי צוהר לכהנוב הסופרת ולא רק המסאית כפי שהכיר עד כה בתיווכם של אהרון אמיר, דוד אוחנה ורונית מטלון. יחד עם זאת, קריאה מחדש של טקסטים שפורסמו זה מכבר חושפים צדדים ספרותיים גם בכתיבתה האקדמית יותר:

"הרכבות באותם ימים היו איטיות ועשנות והמסע נמשך לילה תמים. עם שחר, זוכרת אני, העירוני ריחה הנפלא והמשכר של פריחת התפוזים וטלטולה של הרכבת שנעצרה באיזה מקום. עמדנו ממש בתוך הפרדסים – זאת ראינו כשפתחנו את החלונות המחופים וילונים, והריח היכה ביתר-עוז באפינו. האוויר היה צלול כבדולח והטל התנוצץ על פרחי התפוז הזוהרים כאבני-חן, ועל העלים המבריקים." ("ממזרח שמש", עמ' 149-148)

הפסקה שבחרתי פותחת את מסעה של כהנוב הצעירה, בת העשרים, בארץ ישראל בשנת 1937. בביקור נפגשה לראשונה באופן בלתי אמצעי עם חברי קיבוצים. עשרים שנה מאוחר יותר, לאחר שהיגרה לישראל, נפגשה שוב עם הקיבוצים. מבט משווה בין שתי התרשמויותיה ותובנותיה על הקיבוצים משקף את תפיסתה "הלבנטינית", שפירקה את המושג שבאותן שנים נשא גוון שלילי והעניקה לו משמעות מחודשת וחיובית. לתפיסתה, "לבנטיניות" יצגה תרבות בה מתמזגים מזרח ומערב באופן הרמוני לכדי תרבות מגוונת, עשירה ומגובשת. בהתאם לכך היא אינה "צובעת" את הקיבוצים בשחור או בלבן אלא מציגה ראייה מורכבת של התופעה החברתית. יחד עם זאת, ההשוואה בין שני חיבוריה מאפשרת לזהות את המשבר שעבר על כהנוב עם הגירתה לישראל וההכרה במעמד שבו הוצבה, בעל כורחה, לצד מזרחים רבים אחרים.

בשנת 1937 הצטרפה כהנוב לטיול של חברתה סילבי והוריה לישראל. לאחר מסע ברכבת לילה מקהיר התעוררה ומצאה עצמה בתוך פרדס של קיבוץ מוקפת עצי תפוז רעננים ומבריקים מטל הבוקר (על היסטוריה של חושים והדרים קראו כאן). היה זה מפגשה הראשון עם חברי קיבוץ בשפלת החוף. בהמשך מסעה יצאה עם חברתה ואבי חברתה לטיול מאורגן של "הסוכנות היהודית" בקיבוצים נוספים. ביקורים אלה אפשרו לה לבוא במגע, לרוב מוגבל, עם חברי קיבוצים שבעקבותיו כתבה רשמים ומחשבות שעסקו ברב-תרבותיות, במעמד האישה וביחסי יהודים-ערבים בישראל.

כהנוב התקשתה לקבל את החברה הקיבוצית. היא ראתה בקיבוצים חברה סגורה ומנותקת המסרבת לבוא במגע עם אנשים או קבוצות שלא בחרו בדרכם האידיאולוגית והתרבותית. למרות קנאתה בילדים דוברי העברית התקשתה לקבל את הרעיון שאלה גדלים לתוך שפה אחת ותרבות חד-גונית. כהנוב, בת למהגרים מתוניסיה ועיראק, גדלה בחברה קולוניאלית אנגלית, דיברה עם אומנותיה באנגלית, בבית הספר למדה צרפתית ועם המשרתות דיברה בערבית. בשפה ראתה אמצעי לחשיפה לתרבויות אחרות ועל כן, למרות שהעריכה את חברי הקיבוץ שהיגרו מאירופה וקראו גרמנית, רוסית או פולנית, התאכזבה מכך שאלה ויתרו על מגוון תרבויות המקור שלהם ובחרו להסתגר בדלת אמותיהם ולמנוע מעצמם ומילדיהם כל תרבות שאינה "עברית וארץ-ישראלית". בדבריה הקדימה כהנוב את חברי הקיבוצים ובעיקר את דור הבנים, שעשרות שנים לאחר מכן הצטערו על אובדן השפות ותרבות המקור שלהם.

היהירות הצברית, שהיטיב לתאר עוז אלמוג בספרו "הצבר", הטרידה את מנוחתה של כהנוב. בביקוריה בקיבוצים במסגרת טיולי "הסוכנות היהודית" לא שוחחה מעולם עם הצעירים, וחשה שאלה הביטו בה בהתנשאות, "עד שהתביישנו", כך כתבה, "בגרבי המשי שלנו ובידינו שלא ידעו עמל." עוד תיארה כיצד המשיכו הצעירים בעבודתם מבלי להתייחס לאורחות, בעוד המדריך משבח את מפעלם. הייתכן שבניגוד להשערותיה ולתיאוריו של אלמוג לא הביטו הצברים בכהנוב מתוך עליונות? זיכרונות של ילדי קיבוצים שפורסמו בעשורים האחרונים, כמו למשל בספרה של יעל נאמן "היינו העתיד", מציגים תמונה אחרת של קבוצת ילדים סגורה שחששה ממגע עם אורחים מן החוץ. ואולי אותו חשש שהביעה כהנוב מסגירותם הפיסית והתרבותית של הקיבוצים התממש כבר אז? ייתכן בהחלט אך אין זה משנה את העובדה שכהנוב פירשה את התנהגותם כהתנשאות.

כהנוב הגיעה לארץ ישראל מתוך המרחב הים תיכוני. היא הכירה ערבים במצרים ועל כן נוכחותם בישראל נראתה לה טבעית. אולם, חברי הקיבוצים שפגשה הדגישו בכל הזדמנות את עליונותם על פני הערבים ואת ההבדל הרב ביניהם. חברי הקיבוץ הבליטו את הניקיון, המרץ והעשייה שלהם אל מול הלכלוך, האפתיה והעצלנות של הערבים. באחד הקיבוצים חשה אי נוחות כששמעה השוואה סטטיסטית על "תנובת הפרות העבריות והערביות, על גודל הביצים העבריות והערביות." כיהודייה, התמלאה כהנוב גאווה על עשייתם של הצעירים בקיבוצים, אך מתוך היכרותה את מערכת היחסים בין הבריטים ל"ילידים" במצרים, כאבה שהיהודים בישראל מתייחסים לערבים באופן דומה.

למרות הביקורת של כהנוב על הקיבוץ, היא זיהתה, כאישה, נקודת אור בצורת ההתיישבות החדשה. החברה האריסטוקרטית-יהודית במצרים, אליה השתייכה, שימרה את מעמדה הנחות של האישה אל מול הגברים. עוד בנערותה הוגדרו לה מגבלות שאיפותיה על ידי אמה. בסיום הלימודים והרחבת האופקים נדרשה לעבור במסלול קבוע שכלל בדרך כלל: "נישואים, לידה, בגידה ואולי גירושים." כאישה אולצה לעבוד בתוך כותלי הבית, לאמץ תחביב ולכל היותר לקחת חלק בפעילות פילנתרופית בקהילה. לעומת זאת, לאחר עליתה לישראל שיבחה כהנוב את התמורה המשמעותית שחלה במעמדן של הנשים המזרחיות בישראל, וזאת למרות היחס המפלה למזרחים. עוד יותר התרשמה בטיולה הראשון מהחיים המשותפים בקיבוץ, מהשוויון בין המינים ועל כך שלא הבדילו בין גברים לנשים בחלוקת העבודה. מיתוס זה אכן היה לאחד מסמלי הקיבוץ אך ספרי זיכרונות ומחקרים בשנים האחרונות, כמחקריה של סלביה פוגל-ביזאוי, מראים כי גם בקיבוץ נדרשו נשים להילחם על מעמדן ולעיתים המרחק בין התמונה של הפועלת החורשת בשדות לבין המציאות היום-יומית היה רב.

בתום הטיול לארץ ישראל חזרה כהנוב למצרים. לאחר ארבע שנים היגרה לארצות הברית ולמדה עיתונות וספרות. בשנת 1946 חזרה למצרים, ולאחר שלוש שנים עברה עם אחותה לפריז. בשנת 1954 עלתה לישראל ופגשה במצב החברתי המורכב. מבטה על הקיבוץ נשאר דומה לזה של שנות השלושים, אך עתה נוספה אליו ביקורתה באשר למפגשם של יהודי המזרח עם הקיבוצים. כהנוב עדיין ראתה בקיבוץ חברה סגורה, אלא שסגירות החברה בקיבוץ לא היתה עוד מפני תרבויות אירופאיות אחרות או תרבות ערבית מקומית, אלא מול התרבות שהביאו יהודי ארצות האסלאם.

בחלוף עשרים שנה, האשימה כהנוב את הקיבוצים בכך שהעקרונות הסוציאליסטיים שחיו על פיהם, ומהם התרשמה בביקורה הראשון, נעלמו מהנוף הקיבוצי. היא טענה כי חברי הקיבוצים חיים בתנאים נוחים לעומת המזרחים תושבי המעברות, עיירות פיתוח או המושבים חסרי המשאבים והכוח הפוליטי. "חברי הקיבוץ", כך טענה, "יודעים מנין תבוא הארוחה הבאה, ובאורח פרדוקסלי הם מהווים כוח שמרני המגן על המצב הקיים ועל הרכוש הקיבוצי כאחד." בנוסף, העירה, הפועלים שקטפו בביקורה הראשון את התפוזים הפכו למנהלים החותמים על חוזים בעת שהפועלים החדשים הם העולים המזרחים שהפריחו את השממה בנגב, לעתים בעל כורחם, מבלי לקבל על כך שום הכרה מהמדינה.

ההתייחסות לערבי או לאישה לא באה לידי ביטוי בכתיבתה המאוחרת על הקיבוצים. נראה כי בימים שכתבה את המסה העסיקה אותה הבעיה העדתית, ואפשר לומר אולי שהמזרחים כללו באופן כזה או אחר את שני המיעוטים להם נתנה מקום בביקור הראשון. הביקור הראשון התאפיין בארעיות, בהיותה אורחת פורחת, צעירה מהמעמד הגבוה שהגיעה לארץ והביטה מן החוץ על קורות הציונים והערבים. בביקור השני כהנוב, האזרחית המודאגת למעמדה ולמעמד הקבוצה אותה ייצגה, כתבה באופן ביקורתי ואישי יותר.

פתחתי את המאמר בציטוט המתאר את המפגש הראשון של כהנוב עם הקיבוצים – מפגש מלא אופטימיות של בוקר חדש מלא רעננות, מפגש עם פועלים יהודים המדברים בעברית ומברכים בשלום את הנוסעים. אותה יכולת ציורית באה לידי ביטוי בתיאור טבע אחר שכתבה  לאחר היכרות מעמיקה יותר עם הקיבוץ: "הקיבוצים הזכירו לנו תפאורת קרטון צבעונית שהילדים מניחים סביבה את פסי רכבות הצעצועים שלהם. הכל היה נראה נוקשה מכדי שיהיה ממשי." הפער בין שני תיאורי הטבע של הקיבוצים, החי והרענן אל מול הקרטון הנוקשה, מבטא יותר מכל את תחושותיה בנוגע לקיבוצים בתום היכרות מעמיקה יותר במסע הראשון. בכתיבתה על הקיבוצים בשנות החמישים הכתיבה עניינית ונוקבת, וקשה למצוא בה תיאורים ציוריים. אפשר שהמפגש המחודש, הטעון יותר, לא הותיר לה מקום ליצירתיות.

המאמר פורסם בבלוג "הסדנה להיסטוריה חברתית" ב- 06.11.2014

בית שאן: אמנות, זהות ומרחב

לפני מספר שבועות ננעלה בבית שאן התערוכה "זהות ומקום", בה הוצגו צילומים היסטוריים של העיר לצד יצירות אמנות של יוצרים מקומיים. תערוכת הצילומים אורגנה בסדר כרונולוגי והציגה את ההיסטוריה המרחבית והאנושית של בית שאן מיום הקמתה ב-1949 על חורבות העיר הערבית ביסאן. מבעד לתמונות הביטו בחיוך דמויות של עולים חדשים שזה עתה הגיעו מאירופה, אסיה ובעיקר צפון אפריקה, ואשר ניסו לבנות את חייהם בסביבה חדשה-ישנה. סניף הדואר המקומי ששימש את הדור שהגיע בשנים שלאחר קום המדינה, ושקודם לכן עמד במרכז העיר הערבית, היה למקום בו הוצגה תערוכה העוסקת בזהות תושבי העיר היום. מתוך ציורים, פסלים ופסיפסים שהוצגו נשקפו אינספור זהויות שונות שעוצבו במשך שנים דרך מפגש של אנשים, תרבויות, אירועים, מקומות, זיכרונות וחלומות בפריפריה הישראלית.

שתי ציירות משכו את תשומת לבי, אליס קדוש, ועליזה אזולאי. אותו השם, תרבות שונה. הראשונה "עם ריח חוס לארס" (כמאמרו של המשורר סמי שלום שטרית) והשנייה בשמה העברי. אליס נולדה בצפון מרוקו, עליזה נולדה בבית שאן להורים שעלו מדרומה של מרוקו. אליס בת 83 ועליזה בת 58, שתי יחידות דוריות נפרדות. שתיהן החלו לצייר רק לאחר שפרשו לגמלאות עת התפנו מדאגות הפרנסה. ביצירות של שתיהן נוכחות מרוקו ובית שאן. לכל אחת יצירה זהותית הייחודית רק לה המשוכה במכחול שהביאה משם עם צבעים שמצאה כאן.

מעברת בית שאן - אליס קדוש
מעברת בית שאן – אליס קדוש

אליס קדוש נולדה בטנג'יר שבצפון מרוקו בשנת 1935. בבית דיברה ספרדית ובבית הספר של אליאנס רכשה את השפה הצרפתית. שם גם למדה עיצוב אופנה. לאחר שנישאה לבחור מקזבלנקה עברה לגור בעיר התעשייה והמסחר והחלה לעבוד כמעצבת אופנה. במקביל לעיצוב שמלות נהגה לצייר, אולם יצירותיה נשארו במרוקו כשעלתה לישראל בשנת 1955. במעברה בבית שאן פגשה לראשונה מרוקאים שלא דיברו ספרדית או צרפתית אלא ערבית בלבד ונדרשה לשפה שלישית, עברית, כדי לשוחח עימם. לשוחח אך לא להזדהות כחלק מאותה קבוצה שתויגה באותם ימים כחסרת תרבות וחלשה. אליס זכתה בשתי פריווילגיות שלא נפלו בחלקם של מרבית עולי מרוקו: מרכיב התרבות האירופית בזהותה וההשתייכות אל המעמד הבינוני מיד עם הגיעה ארצה. היא ובעלה הקימו בבית שאן מתפרה והביאו עמם  ממיטב האופנה הצרפתית לעיירה הקטנה ולתושבי הקיבוצים שסביבה. כאשר בחרו לעזוב את בית שאן לגוש דן או למונטריאול (אליה היגרה מרבית משפחתה של אליס) ארזו את חפציהם, חוו חוויה קצרה או ארוכה וחזרו למשפחה ולעסק בבית שאן.

כאשר החלה לצייר לקחה אליס מספר שיעורים אצל מורה באחד הקיבוצים ולאחר מכן המשיכה ללמוד מתוך ספרי אמנות אירופאיים. בציורים בולטת השפעה אירופאית זו, כמו גם נוכחותן של יצירות-מופת מהן קיבלה השראה ליצירותיה. בציור של בני משפחתה סביב שולחן הסדר האחרון בו נכח בעלה המנוח השתמשה באלמנטים מ"הסעודה האחרונה". ביצירות רבות נוכחת ירושלים שעבורה, כמו עבור רבים מיהודי מרוקו, היתה שם נרדף לארץ ישראל ומושא החלומות בילדותה.

חמאם במרוקו - אליס קדוש
חמאם במרוקו – אליס קדוש

מרוקו של אליס היא בעיקר דמויות וזיכרונות. אוסף של שלושה פורטרטים מחזירים אותה למרוקו: אמה, חמה, ורבי ישראל אבוחצירא (הבאבא סאלי). למרות שעברה את מכבש החינוך המערבי-חילוני אמונתה הדתית לא דעכה. במרוקו מודרנה ומסורת השתלבו באופן הרמוני וצעדו זו לצד זו. וכך, לאחר שעלתה לישראל הלכה לבאבא סאלי כדי לבקש את ברכתו. זיכרונותיה ממרוקו מתפרצים בתמונה צבעונית וגדולה של בית מרחץ (חמאם) נשי. הציור מעביר אותה למרחבים אחרים ולזמנים אחרים בהם צעדה בערבי שישי, עם סיום ההכנות לשבת, אל בית המרחץ הציבורי. ובחמאם ישבו נשים בחבורות שעות ארוכות, מתנקות, מתנתקות ומשוחחות על השבוע שעבר והשבת הבאה לטובה.

בציור שחור-לבן עומדות נשים מחוץ לאוהל, עטופות שחורים ונושאות עיניהן השמימה כשגבן מופנה לצופה. לרגע נדמה כי מדובר בנשים בסהרה, אולם נופים מדבריים אלה זרים לאליס שמעולם לא ביקרה בדרום מרוקו. ואכן, ציירה נשים בישראל ולא במרוקו. הציור אוצר זיכרון מימיה הראשונים בבית שאן, ובו משחזרת כיצד כל בוקר מחדש יצאו הנשים מהאוהלים הרטובים במעברה ועמדו עם הפנים להרי הגלעד במזרח, עטופות בשמיכות סוכנות שחורות, מתפללות לפרנסה וקורת גג ראויה.

m4
בראד (קומקום תה) – עליזה אזולאי

לעומתה נולדה עליזה בבית שאן ולמדה בבית הספר היסודי בעיר. לאחר מכן המשיכה ללימודי תיכון וסמינר למורות ב"בית יעקב" בבני ברק. בסיום לימודיה חזרה לבית שאן והחלה ללמד אמנות באחד מבתי הספר היסודיים בעיר ובמקביל השלימה הכשרה להוראת האמנות. הוריה של עליזה עלו לישראל מקזבלנקה למרות שאביה נולד בבני מלאל שבמרכז מרוקו ואמה  במרקש. שניהם דיברו ערבית-יהודית ולמדו בבית הספר של אליאנס צרפתית. בקזבלנקה עבד אביה במפעל לייצור כדורי משחק ואמה ככוח עזר בבית חולים צרפתי. עם עלייתם ארצה עבד אביה בעבודות דחק בבית שאן בעוד אמה לא מצאה עבודה. הוריה החליטו לפתוח בישראל בחיים חדשים ובחרו שלא לדבר על מרוקו. מכורתם הוזכרה רק ברגעי משבר בהם התרפקו על אירועים, אנשים ומקומות מהימים שחלפו ולא יחזרו. אמה של עליזה חלתה ונפטרה מספר שנים לאחר עלייתם ארצה.

לפני ארבע שנים ביקרה עליזה במרוקו בחיפוש אחר עברה ושורשי משפחתה. בשיטוטיה בערים השונות עברה טלטלה רגשית עזה בעת שצעדה במרחבים בהם גרו, עבדו או טיילו הוריה בצעירותם. במרוקו הופתעה לגלות מגוון מעמדי, תרבותי, אתני וטבעי, וזה סייע בשבירת דיכוטומיות מחשבתיות על המזרח בכלל ועל מרוקו בפרט ואשר על בסיסן התחנכה בישראל היהודית ו"המערבית".

צוהר לעיר מרקש - עליזה אזולאי
צוהר לעיר מרקש – עליזה אזולאי

בשנים האחרונות החלה לצייר את מרוקו שלה. במרוקו של עליזה לא מונצחים זיכרונות מכיוון שאלה חדלו מלהתקיים במרחב המשפחתי עם מותה של אמה. נוסף על כך נעדרה תרבותם של יהודי מרוקו מהמרחב הציבורי וממערכת החינוך הישראלית של שנות השישים והשבעים כחלק מהדרה מכוונת. בציוריה בולטים בעיקר בדים, שטיחים, בגדים וכלי בית ייחודיים למרוקו, אשר ראתה כילדה בבית הוריה ואצרה בזיכרונה. אביזרים אלה מופעים בציורים כגורמים מגשרים בין מרוקו ובית שאן ומתערבבים יחד לכדי מרחב אחד שלא ניתן להפרדה. כך בציור אחד ציירה את קומקום התה המרוקאי (בראד), סמל למסורת האירוח של יהודי מרוקו, כשרגליו נטועות בחולות מרוקו מצד אחד, ובמעיינות סביב בית שאן מן הצד השני. בתמונה אחרת נקרע צוהר מנופה של העיר מרקש ודרכו נשפכים בדים כחולים שהופכים למפלי מים בעמק בית שאן. מלבד הטבע סביב בית שאן מייצגת עליזה את עיר הולדתה באלמנטים הכוללים עמודים, מבנים וגשרים, שרידים מהעיר הרומית סקיתופוליס. הבחירה בייצוגים מלפני אלפיים שנה נובעת מהקושי שלה לאתר סמלים בני זמננו לעיר. בדומה לעיירות פיתוח אחרות לא זכתה בית שאן לתכנון אדריכלי או להון סימבולי שיכלו להטביע בה את חותמם ולשמש לה מקור השראה.

המרכיב התרבותי שזכרה מאמה ובא לידי ביטוי בציוריה הוא יכולותיה הווירטואוזיות בשילוב פתגמים בתוך השיח היומיומי. באחד הציורים מופיעים שיפולי שמלה של נערה ולרגליה נעלי בד רקומות ממרוקו. הנערה עומדת על שפת נחל שלמרגלותיו חלוקי נחל ועל כל אחד כתובים פתגמים. ככל שמתקרבים לנחל קטנות האבנים, ובהתאמה גם מספר הפתגמים. חציית הנחל מעבירה את הנערה והצופה ממרוקו לבית שאן וייתכן והמעבר מסמל את הדעיכה של תרבות הפתגמים שבאה לידי ביטוי בציור ובמציאות.

אליס ועליזה הן שתיים מתוך עשרות אומנים שהציגו את יצירותיהם וחשפו את זהותם בתערוכה ייחודית זו שהתקיימה לראשונה בבית שאן. בארבעים הימים שהוצגה ביקרו בתערוכה קרוב לאלפיים מבקרים. מדובר בתערוכה פרי עמלם של היוצרים המקומיים החפצים להקים בבית שאן מוזיאון שיציג אמנות ותרבות מקומית לצד ההיסטוריה והמורשת של העיר. בימים אלה משתפים פעולה ראש העיר וקבוצת היזמים במטרה להגשים חלום זה. למוזיאון שכזה תהיה חשיבות רבה באפשרות להציג את הפריפריה הישראלית בקולם ומכחולם של אנשי המקום ולא מנקודת מבטם של כותבים ויוצרים מהמרכז הישראלי שבחרו בעבר להציגה באופן שלילי וחד ממדי. בהקשר זה יהיה מעניין לבחון כיצד יבחרו היוצרים מבית שאן לתאר ולייצג את המרכז הישראלי.

המאמר פורסם בגרסה מקוצרת במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" ביום שישי, ט"ז בתשרי תשע"ה, 10.10.2014

 

כשחבילת ספרים מתל אביב הגיעה למרוקו

לפני שבעים שנה ערכה "ברית עברית עולמית" את "מפעל הספר העברי לגולה", ששם מטרה לאסוף מאנשי היישוב ספרים בעברית, חדשים וישנים, ולשלוח אותם לשוחרי העברית בתפוצות. המפעל נעשה במסגרת אירועי "שבוע הספר העברי בגולה" שהתקיימו בכל שנה בחסות הארגון. מפעל זה היה אחד מיני רבים שיזמה "ברית עברית עולמית" במטרה להפיץ את השפה והתרבות העברית בקרב תפוצות ישראל, מאז הקמתה בשנת 1931 בברלין. בין היתר תמך הארגון בייסוד מוסדות חינוך עבריים, בהנחלת השפה העברית במוסדות ציבוריים, בבניית פעילויות מגוונות להפצת השפה העברית בקרב כל שדרות העם, בסיוע ליוצרים בעברית ועוד.

הצורך בפרויקט "מפעל הספר העברי לגולה" עלה לאחר שבמשרדי "ברית עברית עולמית"  התקבלו מאות מכתבים מארצות שונות. הכותבים התלוננו כי במקום מושבם ידם אינה משגת ספרים בעברית ועל כן אינם יכולים לקיים פעילות עברית משמעותית. על חשיבות הספר העברי בעיניהם ניתן ללמוד ממכתב שכתב המורה לעברית מקזבלנקה אשר חסין (לימים ח"כ במפא"י): "יודע אני שבימים אלה הדבר קשה, אך אם לא נייחל לקבל עזרה מאחינו היושבים בארץ, ממי נדרוש ספרים ומי ייעתר לדרישתנו? ימי העומר עברו ועם כל זה אני מונה עוד הימים ומחכה לתשובה. ברי לי שתוחלתי לא תהיה נכזבה והרבה ספרים ישלחו לנו כי במספר הספרים יהיה מספר הבאים ללמוד, ולכן ישתדלו נא רבותי לשלח מספר רב". ואכן המורה מקזבלנקה לא התאכזב ו"ברית עברית עולמית" אספה ספרים רבים מאנשים, ארגונים והוצאות ספרים, ושלחה אותם לארבעים ושלוש מדינות.

"ברית עברית עולמית" ניהלה רישום מסודר לספרים שנשלחו לנמענים בעולם. הרישום כלל את שם הנמען (או הארגון), הארץ והעיר בה התגורר, פירוט הספרים שנשלחו ומועד המשלוח. לשם מעקב צורף לכל רשימה אישור הדואר על שליחת החבילה. על פניו מדובר ברשימה פקידותית אולם עבור היסטוריון רשימות אלה מכילות מידע יקר מפז ממנו ניתן ללמוד רבות על התרבות העברית בתקופה הנדונה, על תחומי העניין של קוראי העברית, על האישים והארגונים שפעלו להפצת השפה העברית במדינות השונות ועוד.

"ברית עברית עולמית" קיבלה פניות מאנשים פרטיים וארגונים כולל בקשות לספרים מסוימים לפי תחומי העניין וההכשרה של הפונים השונים. מתוך הרשימות ניתן ללמוד כי הארגון עשה כל מאמץ לשלוח את הספרים שביקשו הקוראים מבלי להפעיל שיקולים אידיאולוגיים או פוליטיים שנפוצו באותה תקופה בישוב העברי בישראל. לדוגמה, המשורר יחיאל בוסקילה מקזבלנקה שכתב שירה מודרנית ועסק בכתיבה היסטורית ביקש וקיבל חוברת של שירי ביאליק ואת הספר "מוצאי העברים" של פרופ' נחום סלושץ.

הרשימה מאפשרת למפות את הערים בהם נערכה פעילות עברית שכללה התכתבות עם "ברית עברית עולמית", ולזהות את האנשים שעמדו בראשה. הרשימה ממרוקו מלמדת כי פעילות עברית נפוצה בכל רחבי המדינה: טנג'יר בצפון; הערים השוכנות לחופי האוקיאנוס האטלנטי – סאלה, רבאט, קזבלנקה, מזגאן (אלג'דידה) וסאפי;  ערי פנים הארץ הוותיקות פאס ומכנאס, והעיר השוכנת למרגלות הרי האטלס מרקש. בתוך אלה אנו יכולים ללמוד על אישים שונים שלקחו חלק בפעילות העברית במרוקו ובינהם אשר חסין ויחיאל בוסקילה מקזבלנקה כמו גם משה חיים בן מלכה מטנג'יר, שמעון אטיאס מסאלה, חיים כהן ממרקש, מתתיהו קורח מפאס ועוד רבים אחרים. מעת שעומדת לרשותנו רשימת השמות ניתן להתחקות  אחר מה כתבו המשכילים העבריים, אחר פועלם במרוקו, ואחר גורלם לאחר שעלו לישראל.

מרשימת הספרים ניתן גם ללמוד על תחומי העניין של הקוראים, רמת השפה העברית ואופי הפעילות שקיימו בארגונים השונים. דוד אביסידן ממזגאן ניהל מועדון עברי שלימד את השפה באמצעות חווית השירה. במועדון הוקמה מקהלה ששרה שירים יהודים ושירים ארץ ישראליים. בתחילה שרה המקהלה שירים בעברית ולאחר שהנאספים למדו את השירים הצטרפו למקהלה. אביסידן ביקש וקיבל בעיקר ספרי שירה וביניהם "ענות: פרקים לשירה במקהלה ובצבור", "נשירה: מנגינות לגן, לבית הספר ולעם", "שירי בניין: מזמרת הארץ" ועוד אחרים. שמעון זאבאלי שהתחנך בבתי הספר של כי"ח ושלט בשפה הצרפתית נדרש למילון עברי-צרפתי וצרפתי-עברי על מנת שיוכל להתמודד עם קריאה וכתיבה בעברית. פנחס יוסף תאומים, פליט יהודי מאירופה שמצא מקלט במרוקו בתקופת המלחמה, התעניין בקורות אחיו באירופה וכתב קינה על חורבן  יהדות אירופה במלחמת העולם השנייה, ביקש וקיבל את הספר "אבן מקיר תזעק: על שואת הגולה" שיצא לאור באותה השנה. האחים חדידא שניהלו בקזבלנקה חנות ספרים והוצאה לאור בעברית, ששמשה מקום מפגש למשכילים העבריים בעיר, קיבלו את העיתונים "הגה", "דבר לילדים" ו-"הבקר לילדים". מניתוח הרשימה הארוכה של הספרים עולה כי פלח נכבד של שוחרי השפה העברית במרוקו רק החלו את דרכם ברכישת השפה, ונדרשו לחוברות לימוד בסיסיות, לספרי דקדוק ולמילונים שונים. מאידך, נשלחו למרוקו גם ספרים לקוראים מתקדמים וביניהם "צחוקו של היינה", ‫ "הנציב ביהודה: גברת דה לוצי", "מעשה רבי יוסף דילה רינה" ואחרים.

יש ויטענו כי בדרך זו כפה הממסד הישראלי את העברית המודרנית על יהודי מרוקו. אולם כגודלה של מרוקו ומגוון נופיה כך מגוון הדעות והקולות בקרב יהודיה. התשוקה לקריאה וכתיבה בעברית במרוקו החלה בקרב קבוצה מצומצמת באמצע המאה ה-19 והתרחבה אט-אט. לאחר מלחמת העולם השנייה גברה ההתעוררות הציונית והעברית והקיפה ציבור רחב. הפעילים העבריים במרוקו השתוקקו לקרוא עברית ויצרו קשר עם גורמים שונים בישראל בכדי שיסייעו להם בהפצת השפה ותרבותה. "ברית עברית עולמית" סייעה בשליחת ספרים שנאספו בישראל ונשלחו לארצות השונות ובתוכן מרוקו. קריאות השמחה בעת קבלת חבילה מישראל נשמעות היטב ממכתב שכתב שמעון זאבאלי ל"ברית עברית עולמית": "אינכם יכולים לתאר כמה גדלה שמחתי במצאי בתיבת הדואר שלי נייר קטן בו מודיעים אותי ללכת לקבל את חבילת הספרים הבאה בשמי מתל-אביב. בבקשה להאמין שתיכף בקבלי החבילה בידי נישקתיה בברכי את ברכת "שהחיינו". עתה ידעתי באמת שדבר אחד הוא שיכול לקשר את יהודי כל העולם למרות שהם מפוזרים והוא מה שאתם עושים בהפיצכם את הספר העברי בגולה; ושדאגתם לרוח היהודי הגולה וכרתם אתו ברית במפעלכם זה."

המאמר פורסם במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" ביום שישי, כ"ט בסיון תשע"ד, 27.06.2014

מדוע משרד החוץ ניסה למנוע העלאת מחזה ב"הבימה"?

1
שער התוכניה של "ממלא המקום" בתיאטרון "הבימה"

ביוני 1964, לפני יובל שנים, העלה תיאטרון "הבימה" את המחזה "ממלא המקום" של המחזאי הגרמני רולף הוכהוט. המחזה יצא לאור ב-1962 והוצג לראשונה בפברואר 1963 בברלין המערבית, בבימויו של ארווין פיסקטור, ממייסדי התאטרון האפי. מספר חודשים לאחר מכן הועלה המחזה בערים רבות באירופה, בארצות הברית ובאוסטרליה. בכל מקום בו הוצג הצית ויכוחים, הפגנות סוערות ולעיתים תגרות של ממש מאחר שיצא ב "אני מאשים" כנגד השותקים בתקופת השואה, ובראשם האפיפיור דאז, פיוס ה-12.

סיפור המחזה מחזיר את הצופה לתקופת מלחמת העולם השנייה. קורט גרשטיין (דמות היסטורית), קצין במכון ההיגיינה של הואפן אס אס, מגיע אל שגרירות הוותיקן בברלין, ומדווח לנונציו על השמדת יהודי אירופה. גרשטיין, שמבקש את עזרת הכנסייה להצלת היהודים נתקל בסירוב. ריקרדו פונטנה, כומר צעיר (דמות דמיונית שעוצבה בהשראת שני כמרים קתולים שמצאו את מותם במלחמת העולם השנייה, ברנארד ליכטנברג ומקסימיליאן קולבה), המקשיב לשיחה מגיע לביתו של גרשטיין, שומע את תיאורי ההשמדה, ומחליט לנסוע לוותיקן כדי לבקש מהאפיפיור לצאת בהצהרה פומבית בגנות רצח העם היהודי. בארמון האפיפיור דנים האפיפיור, החשמן והיועץ הפיננסי של הוותיקן, הרוזן פונטנה, בסיכונים הכלכליים שנגרמו לוותיקן עקב המלחמה. ריקרדו מגיע ומתווכח עם האפיפיור על שתיקתו בנוגע לגורל היהודים. כאשר הוא נוחל כישלון, עוזב ריקרדו את הארמון בהפגנתיות תוך שהוא מצמיד את הטלאי הצהוב לגלימתו, ויוצא יחד עם יהודי רומא לאושוויץ ומוצא שם את מותו. למחזה תמונות נוספות שתורמות לבניית הסיפור המרכזי: דיון של קצינים נאצים ב"פתרון הסופי", לכידת משפחה יהודית ברומא, החבאת יהודים על ידי ראש מנזר, מונולוגים של יהודים הנשלחים לאושוויץ והפגישה של ריקרדו עם "הדוקטור" באושוויץ.

משעה שיצא לאור, עורר המחזה עניין רב בישראל. הוצאת "שוקן" הביאה את המחזה לדפוס בעברית בתרגומו של המשורר והסופר יהודה עמיחי, שבאותו עשור עמדה השואה  במרכז יצירתו  ("רות הקטנה", "לא מעכשיו לא מכאן" והתסכית "פעמונים ורכבות"). ברחבי הארץ התקיימו סימפוזיונים בהשתתפות היסטוריונים, סופרים, אנשי רוח וניצולי שואה, ואלה דנו בסוגיות שהעלה המחזה ובתגובות שעורר בעולם הנוצרי. הקהל והעיתונות עקבו בדריכות אחר ההתרחשויות והמתינו בסבלנות להצגת המחזה בישראל שעתיד היה לעלות ב"הבימה". אלא שהתאטרון הלאומי שב והודיע אחת למספר שבועות על החלטתו לדחות את העלאת המחזה. מדוע הצגתו של מחזה שעסק בנושא כה משמעותי עבור העם היהודי, ושיצא לאור מספר חודשים לאחר סיום משפט אייכמן (נקודת שינוי חשובה בשיח השואה בישראל) נדחתה שוב ושוב?

בין השנים 1962-1965 התכנסה ברומא מועצת הוותיקן השנייה, בה השתתפו ראשי הכנסייה הקתולית מרחבי העולם. הוועידה התכנסה ביוזמתו של האפיפיור יוחנן ה-23, שחש כי העולם הנוצרי התנתק מהכנסייה, ועל כן ראה חשיבות רבה בביצוע רפורמות ברוח הזמן. המועצה דנה בנושאים כמו ליטורגיה, רעיון ההתגלות, מבנה הכנסייה ותקשורת המונים. בנוסף עסקה ביחסה של הכנסייה לדתות הלא נוצריות ונכתב המסמך Nostra Aetate, "בזמננו אנו", שכלל בתוכו את Decretum de Judaeis, "המסמך היהודי". במסמך זה הדגישה הכנסייה את הקשר העמוק בינה לבין העם הנבחר של התנ"ך, ביקשה לעודד הבנה והוקרה בין בני שתי הדתות, והסירה את האשמה הגורפת של כלל העם היהודי לדורותיו בצליבת ישו. בנוסף הביעה הכנסייה צער על הרדיפות וגילויי האנטישמיות שכוונו כלפי יהודים לאורך ההיסטוריה.

משרד החוץ הישראלי ראה בשינוי יחסה של הכנסייה כלפי היהודים תחילתה של הדרך להכרה רשמית במדינת ישראל, ועל כן פעל מתחת לפני השטח לקידום "המסמך היהודי", על ידי תיאום בין גורמים יהודיים שלקחו חלק בייעוץ בעריכת המסמך, בהובלתם של אנשי דת נוצריים. בנוסף פעל המשרד למניעת פרובוקציות כמו הפצת ספרים או התבטאויות בגנות הוותיקן או הנצרות, כדי לא להעניק תחמושת למתנגדים למהלך בתוך הוותיקן. פרסום המחזה "ממלא המקום" בגרמניה והצגתו ברחבי העולם הטרידו את משרד החוץ וזה ניסה למנוע את העלאת המחזה בישראל, במקביל לחלקו בניסיונות למניעת העלאת המחזה ברומא (בהצלחה) ובניו-יורק (ללא הצלחה).

מוריס פישר, שגריר ישראל ברומא, דיווח למנכ"ל משרד החוץ אריה לבבי במאי 1963, שלושה חודשים לאחר הבכורה הראשונה בברלין המערבית, כי נודע לו ש"הבימה" מתכננת להעלות את המחזה בישראל ודרש לאחוז בכל האמצעים על מנת למנוע את הצגת המחזה לפני סוף מועצת הוותיקן השנייה או לפני שיברר מה כוונות הוותיקן ביחס לצעדים לקראת הקמת יחסים דיפלומטיים עם מדינת ישראל. לבבי, שראה את הדברים בעין אחת עם פישר, שלח את נציג המשרד, מאיר ורדי, לשיחה בנושא עם הנהלת "הבימה". בפתח דבריו הדגיש ורדי בפני הנהלת "הבימה" כי "לא לשם הוראה מלמעלה באתי אליהם, כי הרי דבר כזה לא היה מתקבל במדינה דמוקרטית. באתי אמנם לתאר בפניהם את המצב בכל עדינותו – ולפנות לרגש אחריותכם כאזרחים." אולם, לאחר דברי הנימוסין, ביקש לדחות את העלאת המחזה עד תום הועידה. הנהלת "הבימה" הבינה את אחריותה האזרחית במדינה והחליטה לדחות את העלאת המחזה. יחד עם זאת, כבר אז חזתה את הבעיה המרכזית שתעמוד בפניה והיא המלחמה מצד העיתונאים.

חמישה חודשים לאחר השיחה הסודית עם הנהלת "הבימה" גילה פישר כי התאטרון הלאומי מקיים משא ומתן עם רולף הוכהוט וארווין פיסקטור להצגת המחזה בישראל. פישר דרש מלבבי לגשת שוב להנהלת התאטרון ולדרוש מהם לבטל את החוזה לאור חשיבות ועידת הוותיקן לעם היהודי ולמדינת ישראל. בעניין החוזה עם היוצרים הדגיש ואף לקח אחריות "יתכן ותצטרך לשלם פיצויים. אם לא תוכלו לשאת בעול הכספי, אני מקבל על עצמי לגייס כספים מאיגודים יהודיים אמריקאים." פישר שחש בתחילתו של לחץ ציבורי ביקש מלבבי לשתול בעיתונות הישראלית מאמרי דעה של גורמים בעלי כובד משקל שיסבירו מדוע המחזה אינו ראוי להצגה בישראל. הוא אף סיפק ללבבי אוסף של טענות אותן יוכל להפיץ לגורמים השונים: המחזה נכתב על ידי מחזאי גרמני המנסה להפחית באשמת העם הגרמני על ידי בחירת שותף כבד משקל , הוויכוח במחזה נוצרי ואינו מעניין את הצופה הישראלי, המחזה אינו יהודי ומציג את היהודים כשפלי רוח המשמשים תפאורה לגיבורים הנוצריים. ואחרון, הדרישה התמוהה כעת של היהודים מן הוותיקן, כלפיו הקרינו זלזול לאורך כל ההיסטוריה היהודית, לחרף נפשו ואת נפשם של הקתולים כדי להצילם. מעת שפורסם המחזה בגרמניה ועד שדעך נרו פורסמו בישראל יותר ממאתיים מאמרים בעלי דעות מגוונות, שחלקם תאם את תפיסת משרד החוץ, אולם אין שום הוכחה שאלה פורסמו בהנחייתו.

משרד החוץ לא הסתפק בפנייה ל"הבימה" ושתילת מסרים כנגד המחזה בעיתונות הישראלית  אלא אף ניסה לפעול לדחיית המחזה בוועדות ציבוריות שונות. "המועצה הישראלית לתרבות ואמנות", שנקראה אז "המועצה הציבורית לתיאטרון", התכנסה באחד בינואר 1964, ארבעה ימים לפני ביקורו של האפיפיור פאולוס השישי במדינת ישראל, ודנה ברפרטואר השנתי של "הבימה". המועצה דנה בכל ההצגות שתוכננו לעלות בשנה הקרובה מלבד "ממלא המקום", בו בחרה לדון במועד אחר, שלא נקבע. שלושה חודשים לפני מועד זה כתב פישר ללבבי כי ניתן להשפיע על ביטול המחזה ב"מועצה לביקורת סרטים ומחזות" על ידי הכנסת נציג של משרד החוץ למועצה. לבבי לא קיבל את המלצתו של פישר במקרה זה מכיוון שידע כי בעת שתבקש "הבימה" מהמועצה אישור להצגת המחזה, הדיון יעבור למרחב הציבורי ולא ניתן יהיה לדחות או לבטל את המחזה. יתר על כן, המועצה פסלה מחזות שפגעו "בסדר הציבורי", הווה אומר: פגיעה בקיום המדינה, במשטרה הדמוקרטי, בשלום הציבור, במוסר, ברגשות הדת או בשמו הטוב של האדם, ו"ממלא המקום" לא היה כזה.

מפברואר 1964 החל הציבור בישראל לדרוש את הצגת המחזה והעיתונים מאותם ימים הציגו כותרות כמו, "מתי נוכל אנו, בישראל להביע דעתנו? 'הבימה' בבקשה!", "יגבר הלחץ על 'הבימה' להימנע בעונה הקרובה מהצגת 'ממלא המקום'", "ממשלת ישראל הטילה איסור על הצגת 'ממלא המקום'", "'הבימה' חתמה על שטר חוב", "ה- TIME גילה כי ממשלת ישראל הטילה איסור זמני על הצגת המחזה.", "מדוע השיבה 'הבימה' בשלילה?", "משרד החוץ לא השלים עדיין עם הצגת במחזה". סיר הלחץ הציבורי שהתפרץ לא הותיר למשרד החוץ ברירה אלא לאפשר ל"הבימה" להעלות את המחזה.

בכורת המחזה התקיימה ב-18 ביוני 1964 בתאטרון "הבימה" בתל-אביב בבימויו של אברהם ניניו. הבמאי, יחד עם אשתו, חנה בן-ארי, ערכו וקיצרו את המחזה, שמפאת אורכו לא ניתן היה להציגו בשלמותו, והתאימו אותו לקהל הישראלי (לדידי, הזוג הסיר קטעים משמעותיים במחזה שפגעו במהותו, אולם על כך ראוי לקיים דיון נפרד). צוות השחקנים הורכב מגברים בלבד וכלל בין היתר את יהושע ברטונוב, שמעון פינקל, ארי קוטאי, שמואל רודנסקי, אלכסנדר פלג, מישה אשרוב, שלמה בר-שביט ואחרים. בבכורת המחזה נכחו שרים רבים והרמטכ"ל, אולם נפקדו, למרות שהוזמנו, ראש הממשלה, הנשיא ושרת החוץ. להיעדרותה של ההנהגה הישראלית מבכורת המחזה היה אחראי משרד החוץ. ביום שלאחר הבכורה דרש פישר מלבבי את רשימת חברי הממשלה שנכחו בהצגה וטען כי "מוצדקת או לא עצם ההצגה, העיתוי אומלל ביותר".

מוריס פישר חשש מתגובת העולם הנוצרי להצגת המחזה בישראל אולם בפרספקטיבה היסטורית ניתן לומר כי המחזה תרם לתחילתם של יחסים תקנים עם העולם הנוצרי בכלל והוותיקן בפרט. למרות החששות כי המחזה יפגע ביחסים עם העולם הנוצרי, הוא היווה מנוף לחיזוק היחסים וזאת משום שערער את מצפונם של נוצרים רבים. הוכחה לכך מהווה "המסמך היהודי", שנכתב באותה העת בוותיקן. בניגוד לחששות, לא נפגע המסמך המתהווה בעקבות העלאת המחזה בישראל, ואולי אף עבר תיקונים מיטיבים בעקבות הדיונים הציבוריים שהתקיימו בעולם הנוצרי מעת שהועלה המחזה.

אולם תרומתו המרכזית של המחזה בארץ ובעולם הייתה ללא ספק "הזרקור" שהאיר על שתיקת העולם בכלל, והכנסייה הקתולית בפרט, בתקופת השואה. רבים התווכחו על איכות המחזה מבחינה ספרותית, אומנותית והיסטורית, אולם תמימות דעים שררה בנוגע לכך שהמחזה הביא למצב חדש ממנו לא היתה דרך חזרה. מעת שעלה המחזה החל דיון ציבורי נרחב באירופה, ארה"ב וישראל בנושא השתיקה. נכתבו מאות מאמרי עיתונות בארץ ובעולם, התקיימו סימפוזיונים בהשתתפות אנשי דת, היסטוריונים ואנשי תיאטרון. מאז ועד ימים אלה ממשיכים היסטוריונים לכתוב ולחשוף פרשיות הקשורות בשתיקה בתקופת השואה, לבדוק את תפקודה של הכנסייה הקתולית, ונושאים אלה ממשיכים להוות סלע מחלוקת בין חוקרים שונים בתחום.

המאמר פורסם במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" ביום שישי, כ"ב בסיון תשע"ד, 20.06.2014