"בגלותי ודלותי, אני הומה במר בכיי": על סרטה של ישראלה שאער־מעודד "מורי – חידת שבזי"

באדיבות "מורי-חידת שבזי", הפקת הסרט.

"לאמיתו של דבר, התעלמה המודעות הלאומית של יהדות תימן מן האישיות הפרטית המסוימת הקרויה שלום שבזי והעלתה אותו לממד של דמות על-טבעית, שאינה מעוצבת מכוח פרטים אישיים והיסטוריים מדויקים אלא מכוח אמונות עממיות ואגדות קדושים וכל כיוצא בזה".

דברים אלה נכתבו על ידי פרופ' יוסף יובל טובי, חוקר יהדות תימן, המופיע בפתח הסרט "מורי – חידת שבזי" ומתרה בבמאית ישראלה שאער־מעודד שהיא תצטרך לשאת באחריות אם דמותו של שבזי תוצג באופן לא מדויק בסרטה. מיד לאחר מכן מופיע החוקר תום פוגל ומציע להקרין בפתח הסרט אזהרה על כך שהסרט הוא עיבוד או אופציה לחייו של שבזי, מאותו חשש לפגיעה בדמותו של משורר שהפך למיתוס, לסמל ולקדוש של קהילה. דומה ששאער־מעודד לא נעתרה לאזהרותיהם של המלומדים ובחרה לערער על אמיתות ולהציג סרט מרובה נרטיבים תוך כדי שהיא מציעה פרשנויות מגוונות לשיריו, בחלקן נועזות. התוצאה שהתקבלה מרתקת ומציגה את סיפורו של משורר וקהילה תוך חשיפה לשירה, מוזיקה ותנועה, מתימן לישראל ובחזרה.

ריבוי הנרטיבים מקבל ביטוי בהצגת קורות חייו של המשורר על ידי המרואיינים. שאער־מעודד בחרה שלא לעצב סיפור אחד או להבליט נרטיב יחיד לצופה והיא מציבה בסרט גרסאות של דוברים שונים. פרופ' בת-ציון עראקי קלורמן מספרת למשל שלשבזי היו שלושה ילדים בעוד המשורר טוביה סולמי על ארבעה. הוא ממשיך ומספר כי אביו של שבזי נפטר באופן טבעי ולעומתו לאה אברהם מתארת כיצד עונה למוות לעיני בנו. הסיפור הביוגרפי מרובה הגרסאות נובע מכך שכמעט ולא נשמרו עדויות כתובות על דמותו של שבזי והמידע המועט מקורו במסורות עממיות שהועברו מדור לדור או ממידע ביוגרפי השזור בשיריו. ריבוי הקולות מקבל ביטוי משמעותי יותר במנעד הפרשנויות שמציגה הבמאית לשירים. כך לדוגמה, ניתן לקרוא את השיר "איילת חן" כשיר אהבה בין גבר לאישה על פי ההסברים הנועזים של לאה אברהם, פרופ' שחר גלילי וד"ר אלמוג בהר או כשיר כמיהה לשכינה ולארץ הקודש לפי הפרשנות השמרנית של ד"ר יהודה עמיר וד"ר אורי מלמד. שאער־מעודד אינה מעדיפה אפשרות אחת על אחרת ומציגה לצופה את הוויכוח בין הדוברים הנבדלים באמונתם הדתית, בחלוקה הדורית, במגדר ובדיסציפלינות המחקר השונות וכך יוצרת מתח ועניין.

מרבית הדוברים בסרט  נולדו בתימן או להורים יוצאי תימן. קשה שלא להבחין בגוון עורם החורג מזה שאליו הורגלה העין הישראלית בסרטים על יוצרים ויצירות ספרותיות. הדוברים הם מרכיב אחד מתוך מרחב תימני מדומיין שרקמה שאער־מעודד המאפשר לצופה להיכנס למנהרת זמן ומקום חד פעמית. המרחב מקבל ביטוי בשפת הדוברים עם החית והעין כמו גם הערבית שהיתה לחלק משפת היום יום ושפת התרבות של יוצרים כמו שבזי, מבלי שאלה יודחקו או יוסתרו. המוזיקה השזורה לאורך הסרט מאפשרת לשמוע לבד משפה גם צלילים, ובעיקר את תופי הפח האופייניים למוזיקה היהודית-תימנית. כל אלה בשילוב עם המרכיבים הוויזואליים, סרטים ותמונות של נופים ודמויות של גברים ונשים, יוצרים חוויה תרבותית מזרחית, או ליתר דיוק, תימנית מרוכזת, כפי שלא נצפתה על המסך הישראלי.

הסרט מספר את סיפורו של שבזי אולם תפנית במרכזו מפנה זרקור אל מקומה של השירה בקרב הקהילה היהודית בתימן. יש לשער כי ההרחבה נובעת מעניינה האישי של שאער־מעודד כמו היה זה המשך לסרטה "המלכה חנטרישה" (2009), שסיפר את סיפורן של המשוררת ברכה סרי והפזמונאית נעמי עמרני, בתוך הקשר רחב של שירת הנשים בתימן. בסרט הנוכחי מטפלת הבמאית בשירת הגברים ומציגה דרך יצירתו של שבזי את מגוון היצירה שכלל שירת קודש, שירת גלות וגאולה, שירים העוסקים בשאלות דתיות ושירים שנכתבו לאירועים במעגל השנה והחיים היהודי. מקום מרכזי מקבלת השירה החברתית או שירה על אירועים היסטוריים. יצירות אלה חוברו בעקבות מציאות חברתית או כלכלית או לרגל מאורעות או אירועים קהילתיים. בסרט מוצגים שירים ביוגרפים החושפים פרטים על חייו האישיים של שבזי, שירים היסטוריים המתארים את התקבלותו של משיח השקר שבתאי צבי בתימן, ושירים המתארים באופן קודר את גירוש יהודי תימן למַוְזַע ב-1679, אירוע טראומטי בחיי הקהילה.

כוחה של השירה בקרב הקהילה היהודית בתימן מובא בסרט לקדמת הבמה. שירה ששימשה כאמצעי לריפוי או בריחה מחיי היום יום הקשים, כמקרבת לגאולה רוחנית או כמביאה לשינוי של מציאות. שירתו של שבזי נכתבה לכלל הקהילה ולא רק לאליטה הרבנית המשכילה ולכן הפכה לחלק מהתרבות של כלל הקהילה, על כל רבדיה, שלא רק שרו את השירים אלא גם רקדו אותם. הסרט מצליח להעביר מסר זה באמצעות חיבור מרהיב בין טקסט, מוזיקה ותנועה. לאה אברהם מסבירה את הקשר תוך כדי שהיא עצמה נעה "תחושה של [ה]קשר בין אני שומע, אני מבין את הטקסט, אני חווה אותו עם הלחן בתוכי ואני מוציא אותו מתוך החוויה" ותום פוגל מסכם באופן מזוקק "חקיקה של הלחן, של הטקסט בתוך הגוף". באופן חזותי מוצגים שירים בכתבי היד של שבזי או מעתיקים אחרים, כשברקע ביצועים בקולה של עופרה חזה וסרטי ארכיון של רוקדים ורוקדות בתימן ובישראל.

כתב יד של דיואן לרבי שלום שבזי מהמאה ה-17 או 18, מתוך אוספי הספרייה הלאומית.

בפני שאער־מעודד עמד ללא ספק אתגר גדול בהיבט החזותי; כיצד להציג דמות ותקופה בני ארבע מאות שנה? הצלחתה הגדולה היא השימוש בכתבי היד המקוריים של שבזי או בכתבי יד של מעתיקים. חלקם עבר תהליכים של עיבוד גרפי והם מעטרים את הסרט באופן מרהיב. כדי להכניס את הצופה למרחב התימני שולבו בסרט צילומים וסרטים משם, סביר להניח שמן המאה האחרונה. צילומים אלה מביאים נופים של ארץ המגוונת ובתוכם צילומים של כפרים שקרוב לוודאי אינם מייצגים את אלה מתקופתו של שבזי שהרי גם חברה מסורתית זו עברה תהליכים של שינוי והתפתחות במשך ארבע מאות שנים. המרכיב החזותי הבעייתי הבולט בסרט הוא אותם פורטרטים של יהודים תימנים, ובהם גברים, נשים וילדים המוצגים ללא הקשר או שם. אי אפשר שלא להיזכר בביקורת שהוטחה באוצר האמנות גיא רז על הדמויות מהתערוכה "דיוקן תימני" (2012) שהוצגו ללא פרטיהם המזהים. יש שראו בכך ביטוי לתפיסת העליונות של המערב על המזרח או של הכובש הקולוניאלי על הנכבש. כיצד ניתן להסביר את בחירתה של שאער־מעודד? האם מדובר בהטמעת נקודת המבט המערבית או שמא יש לבחון את ההקשר החברתי והתרבותי הספציפי של הסרט והיוצרת? ניתן רק להצטער שלא נעשה שימוש ביצירות אמנות עכשוויות של יוצרים יוצאי תימן, כליאור גריידי או אביתר סעיד, שתימן כה נוכחת ביצירתם.

שבזי ושירתו בולטים בתוך מיזם העבריים של יאיר קידר שבמסגרתו הופק הסרט. המיזם מבקש ליצור סרטי תעודה ביוגרפיים על כותבים בולטים בשדה התרבות העברית והיהודית. מרבית הסרטים עד כה עסקו ביוצרים יוצאי אירופה שכתבו בעברית במאה השנים האחרונות (יוצא דופן הסרט "דבש שחור" על חיו ויצירתו של גדול משוררי היידיש אברהם סוצקבר). הסרט על שבזי מרחיב את היריעה אל עבר יוצרים שכתבו לפני ארבע מאות שנים, או כאלה שכתבו בשפות יהודיות או בשפת הרוב, במקרה של שבזי בערבית. אליו מצטרפים רבי דוד בוזגלו ("שיר ידידות", רפאל בלולו, 2015) וז'קלין כהנוב שעל סרט על דמותה עמל בלולו בימים אלה. הדמויות של שבזי, בוזגלו וכהנוב מחדדים את הצורך בהרחבת ההגדרה של ספרות עברית כך שתוכל לכלול בתוכה יוצרים ויוצרות מארצות האסלאם שכתבו בסוגות שונות, בשפות שונות ובהקשרים היסטוריים ותרבותיים שונים מאלה של הכותבים מאירופה.

הסרט מסתיים  במילותיו של שבזי: "בגלותי ודלותי / אני הומה במר בכיי / וליבי סר ונתייסר / אלוהיי רפאה חוליי / וחון גוף דל / אשר חדל / וחזק יוצרי רפאי…" על רקע תמונות של יהודי תימן במחנות עולים ובמעברות בישראל. באופן זה מבקשת שאער־מעודד להצביע על העדר הגאולה או המנוח לכף רגלם של עולי תימן בארץ, עם מעברם מגלות בתימן לגלות בישראל. מאידך לא ניתן שלא לראות את קרן האור בעצם גורלה של שירתו של שבזי, אשר המשיכה לאחד את הקהילה ולהביא לריפוי באמצעות המילים, המוזיקה המהפנטת והתנועה הגואלת.

המאמר פורסם במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" של ערב סוכות, י"ד בתשרי תשע"ט, 23.09.2018.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

two + 9 =