"בגלותי ודלותי, אני הומה במר בכיי": על סרטה של ישראלה שאער־מעודד "מורי – חידת שבזי"

באדיבות "מורי-חידת שבזי", הפקת הסרט.

"לאמיתו של דבר, התעלמה המודעות הלאומית של יהדות תימן מן האישיות הפרטית המסוימת הקרויה שלום שבזי והעלתה אותו לממד של דמות על-טבעית, שאינה מעוצבת מכוח פרטים אישיים והיסטוריים מדויקים אלא מכוח אמונות עממיות ואגדות קדושים וכל כיוצא בזה".

דברים אלה נכתבו על ידי פרופ' יוסף יובל טובי, חוקר יהדות תימן, המופיע בפתח הסרט "מורי – חידת שבזי" ומתרה בבמאית ישראלה שאער־מעודד שהיא תצטרך לשאת באחריות אם דמותו של שבזי תוצג באופן לא מדויק בסרטה. מיד לאחר מכן מופיע החוקר תום פוגל ומציע להקרין בפתח הסרט אזהרה על כך שהסרט הוא עיבוד או אופציה לחייו של שבזי, מאותו חשש לפגיעה בדמותו של משורר שהפך למיתוס, לסמל ולקדוש של קהילה. דומה ששאער־מעודד לא נעתרה לאזהרותיהם של המלומדים ובחרה לערער על אמיתות ולהציג סרט מרובה נרטיבים תוך כדי שהיא מציעה פרשנויות מגוונות לשיריו, בחלקן נועזות. התוצאה שהתקבלה מרתקת ומציגה את סיפורו של משורר וקהילה תוך חשיפה לשירה, מוזיקה ותנועה, מתימן לישראל ובחזרה.

ריבוי הנרטיבים מקבל ביטוי בהצגת קורות חייו של המשורר על ידי המרואיינים. שאער־מעודד בחרה שלא לעצב סיפור אחד או להבליט נרטיב יחיד לצופה והיא מציבה בסרט גרסאות של דוברים שונים. פרופ' בת-ציון עראקי קלורמן מספרת למשל שלשבזי היו שלושה ילדים בעוד המשורר טוביה סולמי על ארבעה. הוא ממשיך ומספר כי אביו של שבזי נפטר באופן טבעי ולעומתו לאה אברהם מתארת כיצד עונה למוות לעיני בנו. הסיפור הביוגרפי מרובה הגרסאות נובע מכך שכמעט ולא נשמרו עדויות כתובות על דמותו של שבזי והמידע המועט מקורו במסורות עממיות שהועברו מדור לדור או ממידע ביוגרפי השזור בשיריו. ריבוי הקולות מקבל ביטוי משמעותי יותר במנעד הפרשנויות שמציגה הבמאית לשירים. כך לדוגמה, ניתן לקרוא את השיר "איילת חן" כשיר אהבה בין גבר לאישה על פי ההסברים הנועזים של לאה אברהם, פרופ' שחר גלילי וד"ר אלמוג בהר או כשיר כמיהה לשכינה ולארץ הקודש לפי הפרשנות השמרנית של ד"ר יהודה עמיר וד"ר אורי מלמד. שאער־מעודד אינה מעדיפה אפשרות אחת על אחרת ומציגה לצופה את הוויכוח בין הדוברים הנבדלים באמונתם הדתית, בחלוקה הדורית, במגדר ובדיסציפלינות המחקר השונות וכך יוצרת מתח ועניין.

מרבית הדוברים בסרט  נולדו בתימן או להורים יוצאי תימן. קשה שלא להבחין בגוון עורם החורג מזה שאליו הורגלה העין הישראלית בסרטים על יוצרים ויצירות ספרותיות. הדוברים הם מרכיב אחד מתוך מרחב תימני מדומיין שרקמה שאער־מעודד המאפשר לצופה להיכנס למנהרת זמן ומקום חד פעמית. המרחב מקבל ביטוי בשפת הדוברים עם החית והעין כמו גם הערבית שהיתה לחלק משפת היום יום ושפת התרבות של יוצרים כמו שבזי, מבלי שאלה יודחקו או יוסתרו. המוזיקה השזורה לאורך הסרט מאפשרת לשמוע לבד משפה גם צלילים, ובעיקר את תופי הפח האופייניים למוזיקה היהודית-תימנית. כל אלה בשילוב עם המרכיבים הוויזואליים, סרטים ותמונות של נופים ודמויות של גברים ונשים, יוצרים חוויה תרבותית מזרחית, או ליתר דיוק, תימנית מרוכזת, כפי שלא נצפתה על המסך הישראלי.

הסרט מספר את סיפורו של שבזי אולם תפנית במרכזו מפנה זרקור אל מקומה של השירה בקרב הקהילה היהודית בתימן. יש לשער כי ההרחבה נובעת מעניינה האישי של שאער־מעודד כמו היה זה המשך לסרטה "המלכה חנטרישה" (2009), שסיפר את סיפורן של המשוררת ברכה סרי והפזמונאית נעמי עמרני, בתוך הקשר רחב של שירת הנשים בתימן. בסרט הנוכחי מטפלת הבמאית בשירת הגברים ומציגה דרך יצירתו של שבזי את מגוון היצירה שכלל שירת קודש, שירת גלות וגאולה, שירים העוסקים בשאלות דתיות ושירים שנכתבו לאירועים במעגל השנה והחיים היהודי. מקום מרכזי מקבלת השירה החברתית או שירה על אירועים היסטוריים. יצירות אלה חוברו בעקבות מציאות חברתית או כלכלית או לרגל מאורעות או אירועים קהילתיים. בסרט מוצגים שירים ביוגרפים החושפים פרטים על חייו האישיים של שבזי, שירים היסטוריים המתארים את התקבלותו של משיח השקר שבתאי צבי בתימן, ושירים המתארים באופן קודר את גירוש יהודי תימן למַוְזַע ב-1679, אירוע טראומטי בחיי הקהילה.

כוחה של השירה בקרב הקהילה היהודית בתימן מובא בסרט לקדמת הבמה. שירה ששימשה כאמצעי לריפוי או בריחה מחיי היום יום הקשים, כמקרבת לגאולה רוחנית או כמביאה לשינוי של מציאות. שירתו של שבזי נכתבה לכלל הקהילה ולא רק לאליטה הרבנית המשכילה ולכן הפכה לחלק מהתרבות של כלל הקהילה, על כל רבדיה, שלא רק שרו את השירים אלא גם רקדו אותם. הסרט מצליח להעביר מסר זה באמצעות חיבור מרהיב בין טקסט, מוזיקה ותנועה. לאה אברהם מסבירה את הקשר תוך כדי שהיא עצמה נעה "תחושה של [ה]קשר בין אני שומע, אני מבין את הטקסט, אני חווה אותו עם הלחן בתוכי ואני מוציא אותו מתוך החוויה" ותום פוגל מסכם באופן מזוקק "חקיקה של הלחן, של הטקסט בתוך הגוף". באופן חזותי מוצגים שירים בכתבי היד של שבזי או מעתיקים אחרים, כשברקע ביצועים בקולה של עופרה חזה וסרטי ארכיון של רוקדים ורוקדות בתימן ובישראל.

כתב יד של דיואן לרבי שלום שבזי מהמאה ה-17 או 18, מתוך אוספי הספרייה הלאומית.

בפני שאער־מעודד עמד ללא ספק אתגר גדול בהיבט החזותי; כיצד להציג דמות ותקופה בני ארבע מאות שנה? הצלחתה הגדולה היא השימוש בכתבי היד המקוריים של שבזי או בכתבי יד של מעתיקים. חלקם עבר תהליכים של עיבוד גרפי והם מעטרים את הסרט באופן מרהיב. כדי להכניס את הצופה למרחב התימני שולבו בסרט צילומים וסרטים משם, סביר להניח שמן המאה האחרונה. צילומים אלה מביאים נופים של ארץ המגוונת ובתוכם צילומים של כפרים שקרוב לוודאי אינם מייצגים את אלה מתקופתו של שבזי שהרי גם חברה מסורתית זו עברה תהליכים של שינוי והתפתחות במשך ארבע מאות שנים. המרכיב החזותי הבעייתי הבולט בסרט הוא אותם פורטרטים של יהודים תימנים, ובהם גברים, נשים וילדים המוצגים ללא הקשר או שם. אי אפשר שלא להיזכר בביקורת שהוטחה באוצר האמנות גיא רז על הדמויות מהתערוכה "דיוקן תימני" (2012) שהוצגו ללא פרטיהם המזהים. יש שראו בכך ביטוי לתפיסת העליונות של המערב על המזרח או של הכובש הקולוניאלי על הנכבש. כיצד ניתן להסביר את בחירתה של שאער־מעודד? האם מדובר בהטמעת נקודת המבט המערבית או שמא יש לבחון את ההקשר החברתי והתרבותי הספציפי של הסרט והיוצרת? ניתן רק להצטער שלא נעשה שימוש ביצירות אמנות עכשוויות של יוצרים יוצאי תימן, כליאור גריידי או אביתר סעיד, שתימן כה נוכחת ביצירתם.

שבזי ושירתו בולטים בתוך מיזם העבריים של יאיר קידר שבמסגרתו הופק הסרט. המיזם מבקש ליצור סרטי תעודה ביוגרפיים על כותבים בולטים בשדה התרבות העברית והיהודית. מרבית הסרטים עד כה עסקו ביוצרים יוצאי אירופה שכתבו בעברית במאה השנים האחרונות (יוצא דופן הסרט "דבש שחור" על חיו ויצירתו של גדול משוררי היידיש אברהם סוצקבר). הסרט על שבזי מרחיב את היריעה אל עבר יוצרים שכתבו לפני ארבע מאות שנים, או כאלה שכתבו בשפות יהודיות או בשפת הרוב, במקרה של שבזי בערבית. אליו מצטרפים רבי דוד בוזגלו ("שיר ידידות", רפאל בלולו, 2015) וז'קלין כהנוב שעל סרט על דמותה עמל בלולו בימים אלה. הדמויות של שבזי, בוזגלו וכהנוב מחדדים את הצורך בהרחבת ההגדרה של ספרות עברית כך שתוכל לכלול בתוכה יוצרים ויוצרות מארצות האסלאם שכתבו בסוגות שונות, בשפות שונות ובהקשרים היסטוריים ותרבותיים שונים מאלה של הכותבים מאירופה.

הסרט מסתיים  במילותיו של שבזי: "בגלותי ודלותי / אני הומה במר בכיי / וליבי סר ונתייסר / אלוהיי רפאה חוליי / וחון גוף דל / אשר חדל / וחזק יוצרי רפאי…" על רקע תמונות של יהודי תימן במחנות עולים ובמעברות בישראל. באופן זה מבקשת שאער־מעודד להצביע על העדר הגאולה או המנוח לכף רגלם של עולי תימן בארץ, עם מעברם מגלות בתימן לגלות בישראל. מאידך לא ניתן שלא לראות את קרן האור בעצם גורלה של שירתו של שבזי, אשר המשיכה לאחד את הקהילה ולהביא לריפוי באמצעות המילים, המוזיקה המהפנטת והתנועה הגואלת.

המאמר פורסם במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" של ערב סוכות, י"ד בתשרי תשע"ט, 23.09.2018.

לא תיארתי לעצמי שנוכל ללמוד כה הרבה דווקא ממרוקו: ביקורו של ראש הטקס של מדינת ישראל במרוקו

ד"ר מיכאל סימון היה ראש הטקס הראשון במשרד החוץ הישראלי. ב-1953 הוא מונה לראש הטקס לנשיא המדינה והניח את היסודות לסדר הטקסים הדיפלומטיים במדינת ישראל. בנוסף לפעילותו כראש הטקס לקח סימון חלק במשימות לאומיות ובהן העלאת עצמותיו של בנימין זאב הרצל לישראל באוגוסט 1949, מכירת איגרות חוב של מדינת ישראל (הבּוֹנְדְּס) ליהודים בארצות הברית והעלאת עצמותיו של "הנדיב", אדמונד ג'יימס דה רוטשילד לקבורה בישראל ב-1954. הוא לקח חלק גם בשליחות במערב אפריקה להכנת "מבצע משווה", ובהפלגתה של אוניית המלחמה אח"י משגב ב-1955. במסע שארך שישה שבועות כתב יומן אישי שנחשף לאחרונה.

מיכאל סימון (מימין) וציר ברית המועצות בכניסה לטקס חתימת כתב ההאמנה הראשון במדינת ישראל.

באפריל 1955, בדרכו למערב אפריקה, עצר סימון לביקור בזק של ארבעה ימים במרוקו, בה התגורר אחיו הנס מראשית שנות הארבעים. בימים ששהה במרוקו תאר את ביקורו ביומן וכתיבתו פותחת צוהר למרוקו של אמצע שנות החמישים. באותם ימים הצטלבו שני אירועים היסטוריים עצומים המקבלים ביטוי ביומן: חודשיו האחרונים של השלטון הצרפתי הקולוניאלי במרוקו שהחל במרץ 1912, והגירתם של יהודי מרוקו למדינת ישראל. סימון הביט על אירועים אלה ועל מרוקו בכללותה בשלוש עדשות המשקפות את זהותו המורכבת: מבט של אירופאי על ארץ ערבית תחת שלטון קולוניאלי, מבט של אזרח מדינה צעירה, ישראל, על מדינה אחרת, ומבט של יהודי על קהילה יהודית שכמעט ולא הכיר. נקודות מבט אלה יוצרות יומן עשיר בתיאורים, מחשבות ותובנות שיש בהן כדי לשנות תפיסות שדבקו בארצות מוסלמיות ובקהילות יהודיות שהתגוררו בהן וגם לעורר שאלות בנוגע לדימוי ולפעילות של נציגי מדינת ישראל בשנותיה הראשונות.

עמוד מהיומן שכתב סימון בעת ביקורו במרוקו

סימון טס מישראל למרוקו דרך צרפת ונחת בשדה התעופה בקזבלנקה בצהרי יום רביעי, 13 באפריל 1955. את פניו קיבלו אחיו הנס ואלפונסו סבאח, מראשי התנועה הציונית הדתית במרוקו לאחר מלחמת העולם השנייה. שנה לפני כן, במאי 1954, נפגשו סימון וסבאח בקונגרס הפדרציה העולמית של הקהילות הספרדיות שהתקיים בירושלים. במשך ארבעת ימי ביקורו התלוו אל סימון השניים בסיוריו בערי החוף על האוקיינוס האטלנטי, עיר המסחר קזבלנקה, עיר הבירה רבאט, ופורט ליוטי ומזגאן. לבד מאלה נסעו דרומה וביקרו במראכש השוכנת למרגלות הרי האטלס. בימים אלה נפגשו עם מנהיגים יהודים בעלי אוריינטציה קולוניאלית או ציונית, אך מלוויו חשפו אותו גם למרוקו המוסלמית והצרפתית.

כאירופי תפס סימון את השלטון הקולוניאלי ככזה המועיל לא רק לכובש כי אם גם לנכבש. הוא ביקר בעיר פורט ליוטה (כיום אל-קניטרה) שנוסדה בתקופת השלטון הצרפתי. עליה כתב "מקום חדש הנושא את שמו של המושל הכללי הצרפתי הראשון שמשל במרוקו מ 1912 עד 1925 ועשה מארץ זו מה שהיא היום: עשירה, יפה ומסודרת למרות הטֶרור והעֹני". סימון התרשם ממפעלי הבנייה, התעבורה והמסחר של הצרפתים במרוקו אולם לא נסתרו מעיניו העוני וההתנגדות ברחובות לשלטון הצרפתי עליהם כתב "מובן מאליו שאיש אינו יודע כמה זמן שלטון זר זה עוד יאריך". נקודת מבטו של סימון על מפעלי הבנייה של הצרפתים במרוקו מורכבת ומדגימה את מושג ההיברידיות של הומי באבא, ממובילי השיח הפוסט קולוניאלי. הוא מגדירה "תערובת נאה ביותר של סגנון מרוקני מסורתי וטעם צרפתי מודרני. זה לא חיקוי אלא דבר-מה סינטטי חדש ומאוד נעים לעין", גישה המדגישה כי המפגש בין השלטון הקולוניאלי לעם הנכבש הוליד הכלאה תרבותית המשלבת השפעות הדדיות, גם אם הן אינן שוות בכוחן; זאת בשונה מאדוארד סעיד המבדיל הבחנה דיכוטומית בין "מזרח" ל"מערב".

כישראלי הביט סימון על מרוקו תוך השוואה למדינת ישראל – לנופיה, תושביה ולמוסדות מקבילים. כך תאר את הדרך מקזבלנקה דרומה: "בהתחלה הנוף דומה לזה שעל הכביש בין תל אביב [לירושלים]: עצים ליד הכביש ושדות ירוקות. עברנו עיר שדה המזכירה את רמלה או לוד […] אחר כך מקבל הנוף אופי של חצי מדבר, בערך כמו דרומית מבאר שבע, עד שמגיעים למראקש הנמצאת בתוך יערות של זיתים ודקלים […] החלק הערבי מוקף חומה עתיקה בנויה חֵמָר שהיא טובה נגד חצים אך לא נגד תותחים להבדיל מחומת ירושלים כפי שאנו יודעים לצערנו הרב". בביקור בבירה רבאט ביקר בקסבת האודיה שנבנתה במאה ה-12 "גן ציבורי נחמד בתוך המבצר העתיק על יד נהר הנקרא Oudaias, ושוב נשאלת השאלה: מדוע אין דבר דומה בעכו? כך לא רק מושכים תיירים מחוץ לארץ אלא גם, וזה העיקר, יוצרים מקומות בילוי טובים לתושבי המקום". בהמשך כתב "לא תיארתי לעצמי שנוכל ללמוד כה הרבה דווקא ממרוקו והשוואות ממין זה מהוות אמצעי טוב להקטין את גאוותינו המופרזת על הישגינו".

בבירה רבאט הפגיש סבאח את סימון עם מוריס בוטבול, המפקח על המוסדות היהודיים בממשל הקולוניאלי, והשלושה ביקרו בבית הדין הגבוה ברבאט. סימון תאר את המבנה ומערכת המשפט היהודית במרוקו תוך השוואה לזו בישראל. "בנין מודרני ומרווָח, ומאוד התרשמתי מהסדר והניקיון, בנגוד גמור לזוהמה השוררת אצלנו בשטח זה", כתב על המבנה החדש. בהקשר זה נזכיר כי בין השנים 1947 ו-1955 נקבצה בכל שנה העלית הרבנית של יהודי מרוקו לדיונים הלכתיים שנבעו מצרכי השעה לצורך האחדה בהלכה בקרב כלל הקהילות ולשם קביעת תקנות ההולמות את רוח הזמן. החשיפה הגדלה לתרבות צרפתית ותהליך החילון חייבו את הרבנים למצוא פתרונות הלכתיים חדשים ואכן התקנות מתאפיינות בפסיקות נועזות ביחס לפסיקות דומות של רבנים בישראל או בתפוצות באותן שנים. סימון שהתרשם מהכינוסים ופסקי ההלכה כתב: "כך למשל התירו להחליף את טקס החליצה בתשלום קטן. בוטבול נתן לי אוסף של התקנות הללו ובכן מדוע דברים כאלה אי-אפשר במדינת ישראל?"

כשם שמצא סימון עניין בבתי הדין הרבניים במרוקו התעניין בחיי היהודים על כל היבטיהם. ימי ביקורו במראכש היו ימי חג שני של פסח והוא נחשף לחג המימונה הייחודי לקהילה אותו תאר בסימפטיה "הואיל ואתמול סיימו את יום האחרון של פסח (של הגולה) מצאנו את יהודינו ברחוב, כולם בבגדי חג, רובם ובעיקר הבחורות הצעירות בתלבושת אירופית. כאן קיים מנהג שקונים בסוף החג ירקות מריחות, Menthe, ופרחים, מבקרים איש את רעהו, שותים חלב ואוכלים דבש וביצים". עם זאת, דימויים של "מזרח" ו"מערב" היו חלק בלתי נפרד מזהותו ובעת שביקר בבית משפחתו של נהג משרד החוץ בשכונת היהודים בקזבלנקה התערבבו לו מציאות ודמיון כאשר הרגיש לרגע בתוך סיפור מאוסף "סיפורי אלף לילה ולילה" וכתב "השמחה היתה כללית והרגשתי כהארון-אל-רשיד שגילו את ה incognito שלו".

בשנתיים האחרונות של השלטון הקולוניאלי, 1956-1955, עלו לישראל כששים אלף יהודים, קרוב לרבע מהקהילה היהודית במרוקו. סימון התבונן על מפעל העלייה בו לקחו חלק פעילים ציונים מקומיים, שליחי הסוכנות היהודית וארגוני סעד יהודיים בינלאומיים והתייחס אליו בהרחבה ביומן. הוא התרשם מפעילותו של ארגון הבריאות היהודי העולמי (OZE) שהחל לפעול במרוקו לאחר מלחמת העולם השנייה במימון של הג'וינט. בתקופה זו הפעיל ה-OZE קרוב לשלושים סניפים ובכלל זה מרפאות, מרכזים לחלוקת חלב ומחלקות רווחה. "זאת עבודה כבירה וחשובה מאוד לא רק בשביל יהודי מרוקו כי אם בעיקר בשביל ארצנו הואיל ורובם יעלו אי-פעם", כתב לאחר שיבקר בשתי מרפאות של OZE.

לעומת זאת לא חסך ביקורת מפעילותם של נציגי מדינת ישראל במרוקו. בפגישה עם פול קלמרו, נשיא הארגון הציוני במרוקו, שמע תלונות על חוסר ההתאמה של השליחים לקהילה המקומית ועל בזבוז המשאבים של מדינת ישראל. סימון כתב כי "היה כאן למשל איש [שליח מישראל] בחור טוב, אך אינו יודע אף מילה צרפתית או ערבית ונותני הכסף מתאוננים ובצדק על בזבוז זה". במרוקו פעלו במחלקות הסוכנות השונות נציגי מפלגות שנאבקו ביניהם על גיוסם של יהודי מרוקו למחנה שלהם לקראת עלייתם לישראל. סימון סבר כי מדינת ישראל חייבת לשלוח נציג שינהל את כל הפעילות ויסדיר את הסמכויות בין הגורמים השונים. למרות ששימש נציג רשמי של מדינת ישראל לא חסך שבטו וכתב ביומנו "אין אמון בסוכנות ומה שראיתי משליחיה לא עשה רושם גדול עלי".

ביום שני, 18 באפריל המריא סימון מקזבלנקה למונרוביה בירתה של ליבריה להמשך מסעו. בביקורו החטוף במרוקו בן ארבעת הימים פגש את אחיו שלא ראה יותר מעשרים שנה, התוודע לתנופת הבנייה של השלטון הצרפתי הקולוניאלי ונפגש עם ראשי הקהילה היהודית, דרכם נחשף לפעילות המקומית של הקהילה וההכנות לעלייה לישראל. הוא סיכם את ביקורו: "לי היה הביקור במרוקו eye-opener גדול. הן מבחינה של מדיניות עולמית והן מבחינה יהודית. אני חושב שהספקתי במשך ארבעה ימים לראות ולשמוע יותר משליח רגיל במשך שנה. אוי ואווי אם פעם הצרפתים יהיו נאלצים לעזוב ארץ זו וצריך לדעת שרגע זה הולך ומתקרב". חודשים ספורים לאחר ביקורו של סימון קיבלה מרוקו את עצמאותה ובעשור לאחר מכן היגרו מרבית יהודיה לישראל.

המאמר פורסם במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" של ערב יום כיפור, ט' בתשרי תשע"ט, 19.09.2018.

מטריפולי לירושלים ובחזרה: מפעלו התרבותי של פריג'א זוארץ

עטיפת האלבום "בנתיב חיים חדשים" הכולל עשרה שירים שחיבור זוארץ.

ביום שני האחרון התאסף בנתניה קהל גדול לאירוע השקה של האלבום "בנתיב חיים חדשים". האלבום מאגד עשרה שירים בעברית שכתב פריג'א (ישועה) זוארץ בשנות השלושים והארבעים של המאה הקודמת בערים אל-ח'ומס וטריפולי שבלוב. פדהצור בנעטיה שעומד בראש מרכז "אור שלום" לשימור והנחלת מורשת יהודי לוב יזם את הוצאת האלבום במטרה להנכיח את יצירתו של זוארץ בישראל. השירים שנבחרו הם קומץ מתוך עשרות רבות של שירים שכתב זוארץ במשך שנות חיו ושקובצו בסוף שנות התשעים על ידי תלמידיו בספר "הגיגים: שירים לעת מצוא". שיריו הם רכיב אחד מתוך מכלול רחב של יצירה ספרותית ועיונית שכתב וערך זוארץ בלוב ובישראל.

השיר "אל עיר חמדתי" המופיע באלבום ובוצע באירוע ההשקה על ידי הזמרים רפאל וחגית זוארץ, נכדיו של המשורר, נפתח במלים "אל עיר חמדתי נשואה עיני/ רוחי נשמתי ליבי עם רעיוני". מהי העיר אליה נשא זוארץ את עיניו? ברצוני להציע פרשנות לפיה בשנים בהן התגורר בלוב נשא זוארץ את עיניו לירושלים ומשהיגר אליה, רוחו, נשמתו, ליבו, ובעיקר רעיונותיו נישאו ללוב, ולשם דיוק לחיים היהודים שהתקיימו שם במשך מאות שנים, ושהגיעו לקיצם עם הגירת מרבית הקהילה למדינת ישראל.

זוארץ נולד בדצמבר 1907 בטריפולי. בשנותיו הראשונות למד בצְלָא ("החדר" בצפון אפריקה), ובהמשך בחברת "יגדיל תורה" שנוסדה בשנת 1893 במטרה להכשיר מורים, דיינים ורבנים. זוארץ  חבש את ספסל הלימודים בישיבת "דאר ביבי" אצל רבי חי גביזון, והיה לאחד מתלמידיו של הרב כמוס נחאיסי, מראשי קהילת יהדות לוב בטריפולי ולאחר מכן במדינת ישראל. באוגוסט 1928 נשלח זוארץ מטעם הרבנות בטריפולי לשמש כרבה של העיר אל-ח'ומס. בנוסף הוא שימש בקהילה ובסביבותיה כחזן, שוחט, פוסק הלכה ומורה לעברית.

בשנים שלימד עברית החל זוארץ לחבר שירים בעלי גוון לאומי וכמיהה לציון שהלחין ושר עם תלמידיו וקהילתו בימי לימודים ובאירועים חגיגיים. כאידיאולוג שימשו השירים את זוארץ להנחלת השפה העברית ולהקניית ידע וערכים לתלמידיו, וכפדגוג ליצירת חטיבות זמן של למידה חווייתית שסייעו בצמצום המתח הלימודי.זבולון בוארון, תלמידו של זוארץ, תאר בדברי ההקדמה לקובץ השירים את ההשפעה שהיתה לשיריו של מורו על התלמידים והקהילה "השירים היו מושרים בפי רבים, בעיירות לוב. לרבים מאיתנו, נערי בני ישראל בלוב, מילאו שירים אלה תפקיד מרכזי בגיבושו של חינוכנו הציוני… שירים אלה ואחרים שרנו בדבקות, בהתלהבות ובלהט ללא גבול, אשר הדבקנו בו אף את ההססנים שבקרבנו… שריו של רבנו היו לנו גם מקור לא אכזב להעשרתו של אוצר לשוננו העברית המדוברת".

בשנים ששרת זוארץ באל-ח'ומס שמר על קשר עם גורמים שונים בטריפולי ששימשה המרכז המסחרי והתרבותי בלוב במאה העשרים. בשנת 1931 הקימה בטריפולי חבורה של צעירים את הארגון "בן יהודה" שעסק בהפצת השפה והתרבות העברית באמצעות קריאה משותפת של עיתונות עברית מארץ ישראל, שימוש בעברית כשפת דיבור, הקמת קבוצות תאטרון ומקהלות, וייסוד בית ספר ללימוד השפה העברית לבנים ולבנות. זוארץ ייסד באל-ח'ומס סניף לארגון העברי "בן יהודה" בו קיים פעילות עברית אינטנסיבית לכל הקהילה, צעירים ומבוגרים.

בתקופת מלחמת העולם השנייה סבלה הקהילה היהודית בלוב סבל רב וזוארץ בתוכה. לוב שנכבשה על ידי איטליה בשנת 1911 חוקקה חוקים אנטי יהודיים ביולי 1938 שחלו גם על היהודים במושבותיה הקולוניאליות. איטליה שלטה בלוב החל מ-1911 חוקקה ביולי 1938 חוקים אנטי יהודיים אשר יושמו גם כלפי היהודים במושבותיה. ככל שהתקדמה המלחמה מומשו החוקים בלוב ונמנע מהיהודים לשרת בצבא, לשמש בעלים של מפעלים או לעבוד במנהל הציבורי. היהודים נתבעו לעבוד בעבודות כפייה, כאשר השיא היה בהגלייתם של יהודים למחנה ג'אדו בדרומה של לוב ובשליחת יהודים בעלי אזרחות זרה למחנות באירופה.

זוארץ ששימש בשנות המלחמה מורה לעברית הואשם בקיום פעילות ציונית ובעידוד תלמידים שלא ללכת ללימודים בבית הספר האיטלקי. בעקבות אשמה זו נעצר ונכלא במשך שנתיים במחנות שונים בלוב. בשנת 1984, ארבעים שנה לאחר האירועים, כתב את זיכרונותיו מהשנתיים בהן שהה במעצר בספר שכותרתו "שנתיים ועוד". תמוה שזיכרונותיו, המשמשים מקור משמעותי ללימוד תלאות יהודי לוב בתקופת מלחמת העולם השנייה, לא קיבלו עד היום ביטוי בשיח הציבורי על השואה ובעיקר במערכת החינוך.

לאחר הקמת מדינת ישראל החלו קהילות קטנות בלוב לחסל את החיים היהודים בני מאות שנים ולהגר לעיר הנמל טריפולי ממנה הפליגו לישראל. בתוך גל הגירה גדול זה חזר זוארץ בשנת 1948 לטריפולי ושהה בה עד שעלה לישראל בדצמבר 1949. בטריפולי ייסד וערך את העיתון "חיינו" שדיווח על חדשות ממדינת ישראל ועל קליטתם של העולים מלוב. במטרה להגיש את החדשות לכלל המגזרים בקהילה כתב זוארץ את הידיעות בשלוש שפות ששימשו את הקהילה: עברית, ערבית-יהודית ואיטלקית. העיתון הופץ ב 3,500 עותקים וחדר לכל בתי היהודים בלוב והכין את הקהילה לחיים החדשים בישראל. לאחר עלייתו של זוארץ החליפו עמישדי גויטע בעריכת העיתון.

עם הגעתו ל"שער עלייה" בחיפה נשלח זוארץ, יחד עם עולים רבים מלוב, למעברת "שבות עם" (בית ליד) בה שימש רב ומורה ובהמשך ניהל את בית הספר המקומי. פעילותו הציבורית במסגרת תנועת "הפועל המזרחי" שהחלה בטריפולי נמשכה בישראל וזוארץ ייסד עם שותפים נוספים את "ועד קהילות יוצאי לוב", שהפך לאחד התאחדויות במוסדות המפד"ל. בשנת 1955 נבחר לחבר בכנסת השלישית מטעם המפד"ל והמשיך לשמש כחבר בכנסת הרביעית, החמישית והשישית – סה"כ 14 שנים כשליח ציבור של יוצאי ארצות האסלאם והמגזר הדתי לאומי. במשך כל שנות כהונתו בכנסת שמש חבר בוועדת החינוך והתרבות ובוועדת השירותים הציבוריים.

בפעילותו הפרלמנטרית ביקש זוארץ לקדם עניינים חברתיים וחינוכיים למען העולים מארצות האסלאם מתוך תפיסת עולמו הדתית. עם כניסתו לכנסת דרש להעלות את כל יהודי צפון אפריקה ויצא כנגד חוקי הסלקציה שנקבעו על ידי ממשלת ישראל בראשית שנות החמישים. זוארץ קידם בכנסת פתרונות ממוסדים לאבטלה של העולים במעברות ובהמשך בעיירות הפיתוח. הוא פעל להרחבת השירותים הסוציאליים ביישובי עולים תוך הגדלת מספר העולים בתפקידי שירות. זוארץ יזם הקמת בתי כנסת ומקוואות וקידם תכניות להעמקת החינוך הדתי ביישובי עולים.

במקביל למפעלו החינוכי ועשייתו הפרלמנטרית למען קהילתו החל זוארץ לשאת את עיניו חזרה לחיי היהודים בלוב. הוא אסף טקסטים ועדויות, כתב וערך ספרים על הקהילה. בשנת 1960, לכבוד חגיגות עשור לעליית יהודי לוב לישראל, הוציא זוארץ בשיתוף עם ארבעה עורכים נוספים את הספר המונומנטאלי "יהדות לוב". הספר המחזיק יותר מארבע מאות עמודים כולל מאמרים על חיי היהודים בלוב, ובתוכם ההיסטוריה של הקהילות היהודיות בלוב, מבנה הקהילות, החיים הדתיים והחברתיים, סיפורים עממיים ועוד. העורכים ראו חשיבות בתיעוד הקהילה שחוסלה לאחר מאות שנים ושאפו "להקים יד וזכר לכל מה שהיו פה קהילות לוב בגולה זו ולהנציחן בספר זה". "יהדות לוב" הוא אחד מהספרים הראשונים שנכתבו בישראל על ההיסטוריה והתרבות של קהילה מארצות האסלאם על ידי בני הקהילה; הספר נע בין מחקר היסטורי לבין תיעוד של הכותבים את פעילותם החברתית, הפוליטית והתרבותית.

בשנת 1972 ערך זוארץ יחד עם פריג'ה תיר את הספר "שאו זימרה" הכולל פיוטים ושירים שנהגו לשיר בקהילות לוב במועדים במעגל השנה והחיים היהודי. בהקדמה לספר כתבו "השירה נועדה לא רק להרנין לב האדם ולשמח לב השומע. היא נועדה בעיקר לנתק את האדם מחומריות הגוף, לזכך את נשמתו, לטהרה ולעלותה לגבהים רוחניים, לקרב אותו אל עולמם של מלאכי עליון, שכולם אומרים שירה". העורכים שביקשו ליצור קאנון של שירת יהודי לוב היו מודעים לכך שבעצם פעולתם הם דוחקים לשוליים יצירות, ועל כן קבעו כי הקובץ יכלול שירים שבני הקהילה ממשיכים לשיר בציבור. העורכים לא הסתמכו על ניסיונם בקהילתם בלבד והתייעצו עם מומחים לשירה העממית בלוב; הם אספו שירים מתוך ספרים בדפוס, כתבי יד, ותיעודו שירים שנשמרו במסורות בעל פה. הספר שזכה לפופולריות בקרב בני הקהילה הודפס בשנית בשנת 1979.

לבד משני הספרים כתב זוארץ בשיתוף עם כותבים נוספים קונטרסים רבים על יהדות לוב. "שמעון ברכה" (1964) סיפורו של הגיבור הלאומי של יהודי לוב ששימש חומת מגן מפני פורעים ביהודים; "חכמת נשים" (1981) על דמותן ופעילותן של נשים יהודיות בלוב במאה העשרים; "אנשי אמונה" (1983) עדויות על מעשיהם של אישים שפעלו בקהילות בלוב במאה העשרים. זוארץ כתב גם על רבני לוב בין השאר את "ארבעים שנה" (1967), חוברת במלאת ארבעים שנה לפטירתם של הרב רפאל דאבוש הרב נחום ניסים.

לצד הכתיבה העיונית המשיך זוארץ לחבר שירים, אולם שינה את מושא כתיבתו  מהציונות והכמיהה לישראל אל חיי היהודים בלוב בעבר ואל אירועים עכשוויים בישראל. השיר "הגב שלא נכפף" למשל מתאר באופן פואטי אירוע משנת 1936 שהתרחש בטריפולי תחת השלטון הקולוניאלי האיטלקי. איטלו באלבו, המושל האיטלקי בלוב, הוציא פקודה שציוותה על היהודים בעלי חניות בעיר האירופית לפתוח אותן בשבת. מאה וחמישים בעלי חנויות יהודים שלא צייתו לפקודה נאסרו, "וככה עברה התהלוכה/ ברחובות עיר סואנים. / לאט שרכה את דרכה / עד לבתי הכלאים./ כשבויי מלחמה הובלו / מוקפים משמר חזק…". בשנת 1970 כתב זוארץ את הנובלה "אחת מיני רבות" המספרת את קורות חייה של משפחה אחת בטריפולי בשנת 1949, ערב עלייתם למדינת ישראל. ככותב מתוך הקהילה שזר זוארץ בסיפור אוצר מילים ופתגמים בערבית-יהודית וחשף את אורח חייהם ותרבותם של יהודי לוב ובתוכם חיי המשפחה, חיי היום יום, חינוך, דת ועוד.

בהקדמה לספר "יהדות לוב" ציין זוארץ את הקהל עבורו כתב: "אלה שלא הכירו את חיי בני עדה זו בארץ מוצאם ורק פה בארץ היתה פגישתם והיכרותם הראשונה… בני הדור הצעיר אשר זכו לעלות בגיל רך, ולא ידעו את אורח חיי אבותיהם בארץ גלותם". זוארץ ביקש לפנות לקורא הישראלי ולבני הדור השני של העולים מלוב, אולם ספק אם שאיפתו התממשה ויצירתו הגיעה אל הקוראים בישראל שלא מצאו עניין בתרבותם של הקהילות היהודיות בארצות האסלאם. ספק גם אם הגיעה אל בני הדור השני לקהילת יוצאי לוב שביקשו להתנתק משורשיהם ולהפוך לישראלים. ספריו של זוארץ נקראו קרוב לוודאי על ידי בני הדור הראשון שעלו מלוב, ולאחר מכן אוחסנו במרתפים של הספריות בישראל. הדיסק "בנתיב חיים חדשים" קורע צוהר ליצירה התרבותית הגדולה שכתב זוארץ במשך שנות חייו בישראל, וזו מבקשת בשנים אלה, יחד עם שאר היצירה הענפה של יהודי ארצות הארצות האסלאם, לעלות למרכז הבמה.

המאמר פורסם במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" ביום שישי, כ"ט באב תשע"ח, 10.08.2018.

ראש הטכס, חבוש צילינדר, למד את הלכות הנימוסין על כל תגיהן: ד"ר מיכאל סימון ראש הטקס הראשון במדינת ישראל

בבוקר יום שלישי, 17 באוגוסט 1948, כחודש לאחר ההכרזה על ההפוגה השנייה במלחמת העצמאות נצפתה ברחובות תל אביב שיירה של ארבעה כלי רכב אזרחיים. בראש השיירה רכבו שלושה שוטרים על אופנועים ובסופה נסע ג'יפ ובו ארבעה שוטרים צבאיים. השיירה יצאה מרחוב הירקון ועברה ברחובות בוגרשוב, שדרות רוטשילד, החשמונאים, ובדרך פתח תקווה. בשער מונטיפיורי נכנסה השיירה למשרד ראש הממשלה בבית וילהלם אברלה שבקרייה. מהרכב הראשון יצאו פבל איבנוביץ' ירשוב, ציר ברית המועצות הראשון בישראל, וד"ר מיכאל סימון, ראש הטקס במשרד החוץ הישראלי. בנקודה זו החל טקס הגשת כתב ההאמנה, הטקס הדיפלומטי הראשון במדינת ישראל, שעיצב ד"ר סימון ושיצר את הדפוס לטקסים הדיפלומטיים במדינה הצעירה.

מיכאל סימון (מימין) וציר ברית המועצות בכניסה לטקס חתימת כתב ההאמנה הראשון במדינת ישראל.

ד"ר מיכאל סימון נולד בשנת 1901 בברלין וסיים את לימודיו התיכוניים בגימנסיה ב-1918. הוא למד באוניברסיטאות הומבולדט בברלין וגתה בפרנקפורט וקיבל תואר דוקטור לפילוסופיה מהאוניברסיטה בטיבינגן על מחקרו בנושא "החינוך הגופני כגורם בחינוך הלאומי". בתקופת לימודיו באוניברסיטה נחשף לתנועה הציונית, הצטרף לאיגוד הסטודנטים הציונים בגרמניה ונכלל בין חברי הנשיאות של האיגוד. הוא היה פעיל בתנועת הספורט היהודית ונמנה על חברי אגודת החתירה "עברייה". בתום לימודיו באוקטובר 1924 עלה לארץ ישראל. לימים כתב במכתב לילדיו על נסיבות עלייתו לארץ: "כשנרצח ביוני 1922 שר החוץ הגרמני היהודי ולטר רתנאו על ידי צעירים לאומנים, החלטתי שיש לעזוב ארץ זו מיד אחרי שאסיים את לימודי וכן עשיתי. כאמור עברתי את בחינת הדוקטור ב-24.7.24 וכבר ב-15.10 ירדתי בנמל חיפה".

לאחר עלייתו לישראל שימש ד"ר סימון מדריך בפנימייה של בית הספר הריאלי בחיפה במשך שנתיים, ולאחר מכן שימש מזכיר בשפה הגרמנית בהנהלת ההסתדרות הציונית למשך שנתיים נוספות. בט"ו בשבט תרפ"ז (ינואר 1927) נישא ד"ר סימון לחרמונה, ילידת ארץ ישראל ובתו של האגרונום חיים מרגליות קלווריסקי, ונולדו להם שני ילדים, דוד (דידי) ויהודית. בין השנים 1934-1928 עבד בהוצאה לאור של "העיתון הרשמי של ממשלת פלשתינה (א"י)" שהוציאה לאור ממשלת המנדט. מ-1936 ועד הקמת המדינה שימש המזכיר הפרטי של משה שרתוק (לימים שרת), מנהל המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית. לאחר שמונה שרת לשר החוץ הציע לד"ר סימון לקבל על עצמו את תפקיד ראש הטקס של מדינת ישראל ולייסד מערכת כללים.

עם כניסתו לתפקיד אמר בראיון לכתב "מעריב" כי "יש נוהג בינלאומי לגבי טקסים דיפלומטיים. לנו אין ניסיון. אנו נלמד מניסיונם של אחרים". התפקיד החדש הצריך מד"ר סימון לבנות ארון ספרים שבאמצעותו עיצב את כללי הטקס הישראליים. שני ספרים בצרפתית בהם עשה שימוש רב בתחילת הדרך היו "מדריך פרוטוקול מעשי" שפורסם ב-1948 על ידי הדיפלומט הצרפתי ז'אן סרס ו"מדריך דיפלומטי" שיצא לאור ב-1822 על ידי הדיפלומט הגרמני קרל פון מרטנס ושימש כאורים ותומים בתחום. ספר זה כולל פרקים העוסקים בהיבטים שונים בתפקידו של דיפלומט ובתוכם פרק רחב היקף המפרט את העקרונות והכללים בדבר הצורה והסגנון לעיצוב טקסים דיפלומטיים שונים.

ד"ר סימון עיצב את הטקסים הישראליים לפי עקרונות אירופיים אך התאים אותם לאופי התרבות העברית והחברה הישראלית, כמו למשל לבוש של חליפה לבנה בטקס רשמי. בהתאם לכללים באירופה יש ללבוש בטקסים רשמיים חליפות שחורות בלבד, אולם בגלל החום הישראלי ביקש הנשיא חיים ויצמן מד"ר סימון ללבוש בטקסים חליפות לבנות ואלה נכנסו לכללי הטקס בישראל.

לטקס מסירת כתב ההאמנה של ציר ברית המועצות לראש הממשלה היתה חשיבות רבה משום שהוא עיצב את הטקסים הבאים. במסמך הנושא את הכותרת "מסירת כתב המינוי של ציר ברית המועצות לראש הממשלה", שכתב ד"ר סימון, מתואר סדר הטקס לפרטיו. בשעה 10:45 יצאה השיירה ממלון "גת רימון" ברחוב הירקון שבו התאכסנו ירשוב ופמלייתו. בשעה 11:00, בעת שהגיעה השיירה למשרד ראש הממשלה, המתין לד"ר סימון וירשוב משמר כבוד בן שלושים שוטרים צבאיים שעמדו בשני טורים ומולם תזמורת צבאית שניגנה את המנון ברית המועצות ולאחר מכן את "התקווה". דגלי שתי המדינות התנוססו על גג הבית. לאחר שסרקו השניים את משמר הכבוד התקבלו במשרד ראש הממשלה. כתב ההאמנה נמסר לדוד בן גוריון כראש המדינה המארחת ולא לנשיא המדינה, וזאת משום שחיים ויצמן שהה באותם ימים מחוץ לישראל.

בחלקו השני של המסמך שירטט ד"ר סימון מפה למבנה העמידה של כלל המשתתפים בקבלת הפנים במשרד ראש הממשלה. בחדר עמד שולחן כתיבה שמשני צדיו עמדו שלושה עשר נציגים של ממשלת ישראל. עם הגב לשולחן עמד דוד בן גוריון וקיבל את ציר ברית המועצות שעמד מולו. מאחורי ירשוב עמד ד"ר סימון ואחריו עמדו שבעה נציגים של ברית המועצות. בין נציגי ישראל נכחו בחדר משה שרת, גולדה מאיר, זאב שרף, מדרכי נמיר, אריה לבבי ואחרים. ציר ברית המועצות פנה לראש הממשלה ברוסית ואמר: "נשיאות המועצה העליונה של ברית המועצות מינתה אותי לציר במדינת ישראל. הנני מוסר לך בזה את איגרת ההרשאה ומבקש אותך לאשר את שליחותי". בן גוריון ענה לו בעברית: "בשם ממשלת ישראל ועם ישראל אני מברך את בואך אלינו. תקוותי ששליחותך תהיה לברכה רבה לשתי ארצותינו ולעולם כולו". בסיום דברי הברכה הרשמיים הציג ירשוב את פמלייתו ושרת הציג את הנציגים הישראלים שנכחו בחדר. לאחר מכן התקיימה שיחה חופשית בין הנוכחים שארכה כעשרים דקות ובסיומה עזבו ציר ברית המועצות ופמלייתו מלווים על ידי ד"ר סימון.

הטקס הראשון זכה לתהודה עצומה ולמחרת עמד בראש הכותרות בעיתונות הישראלית תוך תיאור מוסד הטקס החדש במדינת ישראל: "הטקס הדיפלומטי הראשון בישראל: ציר רוסיה מגיש כתב מינויו לראש הממשלה" ("דבר"), "ראש הממשלה לציר הסובייטי, בטכס הדיפלומטי הראשון: שליחותך תהיה לברכה לשתי ארצותינו ולעולם כולו" ("על המשמר"), "דוקומנט היסטורי" ("העולם הזה"). בעיתון "הארץ" נכתב: "ראיתי את מהלך הטכס מראשיתו ועד סופו. ראש הטכס, חבוש צילינדר, למד את הלכות הנימוסין על כל תגי תגיהן. איני בקיא בהן, אך יכולני לסמוך עליו, שהכל נעשה כהלכה ואם פרט זה או אחר לא היה משוכלל כל צרכו, הרי אין להאשים איש. זו הפעם הראשונה שאנו עוסקים במסכת זו. להבא ניטיב לעשות".

במסגרת תפקידו כראש הטקס הישראלי דאג ד"ר סימון לדיפלומטים מחו"ל שהוצבו בישראל והכין את הדיפלומטים הישראליים שנשלחו למדינות השונות. הוא שימש גורם מקשר בין הדיפלומטים הזרים לבין ראשי המדינה, המוסדות והציבור בישראל. בתוקף תפקידו היה אחראי לספק את דרישות הנציגים ובתוכם מגורים, אמצעי תקשורת, תחבורה ועוד. דיפלומטים ישראלים שיצאו לשליחות בחו"ל הוכשרו על ידו בכללי הטקס הבינלאומי וכן סייע להם בהרכבת ארון בגדים כמקובל באירועים רשמיים בעולם.

בנוסף לפעילותו כראש הטקס הישראלי לקח ד"ר סימון חלק במשימות לאומיות כמו העלאת עצמותיו של בנימין זאב הרצל באוגוסט 1949, מכירת איגרות חוב של מדינת ישראל (הבּוֹנְדְּס) ליהודים בארצות הברית והעלאת עצמותיו של "הנדיב", אדמונד ג'יימס דה רוטשילד לקבורה בישראל ב-1954. בנוסף לקח חלק בשליחות בדרום אפריקה להכנת "מבצע משווה", ובהפלגתה של אוניית המלחמה אח"י משגב ב-1955. בדרך לדרום אפריקה ביקר במרוקו וכתב יומן מסע מרתק שנחשף בחודשים האחרונים ועליו אדון ברשימה נוספת בקרוב. ב-1953 הוא מונה כראש הטקס לנשיא המדינה. ב-1957 פרש ד"ר סימון מתפקידו כראש הטקס ושימש עד פרישתו ב-1968 כקונסול כללי בקנדה ושגריר בפרו, בוליביה ואוסטריה. הוא מת בשנת 1976 ונקבר בירושלים.

המאמר פורסם במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" ביום העצמאות, ג' אייר תשע"ח, 18.04.2018

להראות לכם כתיבתי ומעט ממחשבותי: תרגומיו של רפאל פרץ

במרץ 1904 התקבל במשרד המרכזי של חברת "כל ישראל חברים" (כי"ח) בפריז מכתב מהעיר אלעראיש השוכנת לחופי האוקיינוס האטלנטי בצפון מרוקו. למכתב הכתוב ברובו בצרפתית ובחלקו הקטן בעברית צרף רפאל פרץ שני שירים שתרגם מצרפתית לעברית: "המעיל", la robe, של המשורר הצרפתי אז׳ן מנואל ו"חזיון הליל", un songe, של המשורר הצרפתי רנה פרנסואה ארמן פרידום המוכר בשמו הספרותי סִילִי פְרִידוֹם. כותרות השירים ניתנו על ידי פרץ במגבלות השפה העברית של ראשית המאה העשרים במרוקו ואין ספק כי מתרגם בן זמננו היה בוחר לתרגמן אחרת. זהו תרגומו של פרץ לסונטה של פרידום:

חזיון הליל

האיכר אמר לי בשכבי לנוח:
"לא אחייך עוד, חרוש אדמתך"
האורג אמר לי: "עשה בגדיך"
הבונה אמר: "קח לך מטוח"

ועזוב נשארתי ממין האנושי,
למשוך בחבל החרם לא סלוח
למצוא חן שאלתי בשפל רוח
ואמצא אריות עומדים עלי ראשי

לשפק השחר את עיני פקחתי
רעים אמוצים על סולמם ראיתי
המכונות הומות גם שדות זרועות

ואדע טובתי, ובזה העולם
אין אדם אי צריך לאנשים כולם
ומאז אהבתים כולם בלי התעות

שני הקוורטנים בסונטה מתארים חלום בלהות בו הדובר ננטש על ידי האנושות ומוצא עצמו בודד בעולם. בשני הטרצינים הדובר ניעור משנתו ומכיר תודה על כך שהיה זה רק חלום ואין זו מציאות חייו. הוא מתמלא מחדש באהבה לאנשים כולם. בתרגום שמר פרץ על סכמת החריזה והמשקל כפי שנכתב במקור הצרפתי. הוא השתמש באוצר מילים עברי שאינו בשימוש היום כמו "חזיון לילה" (חלום), שפק (לשון ספק), התעות (לשון טעה), או במילה עברית שמעולם לא נכנסה לאוצר המילים בשימוש והיא מַטוֹחָ במובן של כף בנאים. מַטוֹחָ מלשון מְטוּחָה, דבר שמשטחים אותו על דבר.

חלק מתרגומיו של רפאל פרץ

ספרי השירה של שני המשוררים לא תורגמו לעברית פרט לשירים אחדים. לדוגמה, שירו של פרידום תורגם על ידי המשורר והסופר חנניה רייכמן ופורסם בקובץ התרגומים "משירת העולם" שהוציא לאור בשנת 1942. המשוררים סִילִי פרידום, ממנהיגי אסכולת הפארנאס ואז׳ן מנואל שהשתייך לזרם הנטורליסטי בספרות, מוכרים היום למעטים בישראל. בצרפת נשכח מנואל, בעוד שפרידום נכנס לקנון הלאומי. סביר להניח כי בימים שתרגם פרץ את השירים זכו שני המשוררים לרגעי תהילה בעיתונות הצרפתית, הכללית והיהודית. פרידום היה חתן פרס נובל הראשון לספרות, כאשר הוענק הפרס לראשונה בשנת 1901. מנואל, משורר יהודי צרפתי נמנה על שבעת מייסדי כי"ח בשנת 1860. הוא כתב את גילויי הדעת הראשונים של החברה ושמו הופיע לעיתים קרובות בעיתונים שהוציאה.

פרץ שלח את השירים המתורגמים במטרה להרשים את הנהלת כי"ח בפריז בשליטתו המלאה בצרפתית ובעברית וזאת כדי שישקלו את קבלתו כסטודנט בבית המדרש למורים של כי"ח בפריז, École normale israélite orientale. בבית המדרש שנוסד בשנת 1867 למדו הבוגרים המצטיינים שנבחרו מכל מוסדות כי"ח במזרח התיכון ובצפון אפריקה. משך הלימודים היה ארבע שנים ובסיום שנות ההכשרה נבחנו הסטודנטים בבחינת Brevet supérieur. בתום לימודיהם נשלחו המורים ללמד ולנהל בבתי הספר של כי"ח. מכתבו של פרץ תורם להבנת תהליך המיון הקפדני שהחל בבחירה של מנהלי בתי הספר בתלמיד או שניים מצטיינים עליהם המליצו במכתב מפורט. התלמידים שנבחרו נדרשו לעמוד במבחנים בצרפתית, עברית וחשבון ובנוסף נדרשו לכתוב חיבור בעברית ובצרפתית ולתרגם יצירות שונות.

"אחת שאלתי מאתכם, אותה אבקש, והיא כי חפץ אנוכי ללמוד ולהיות איש משכיל וידי לא השיגה לעשות הדבר הזה", כתב פרץ במכתבו. הלימודים בבית המדרש בפריז פתחו עבור הצעירים מארצות האסלאם הזדמנות נדירה ללמוד במשך ארבע שנים אצל מיטב המורים והחוקרים. לבד מהשיעורים נחשפו התלמידים בשנות לימודיהם באופן בלתי אמצעי לאירועים, מוסדות והוגים בפריז שפתחו עבורם אופקים חדשים. לבד מהרצון לרכוש השכלה ביקשו תלמידים רבים להתקבל ללימודים כיוון שהיה זה עבורם פתח לשינוי מעמדי. תלמידים ממשפחות חסרות אמצעים יכלו לשנות את מעמדם הכלכלי-חברתי על ידי הצטרפות לחבר המורים והמנהלים של רשת החינוך העולמית. בנימה זו הפציר פרץ במכתביו אל המרכז בפריז: "מתחנן שתרחם עלי בשנה זו… על בסיס טובך מקווה לתגובה חיובית. ייעודך הוא לדאוג לאומללים ובמיוחד ליתומים כמוני… אם תתייחס אלי באדישות סביר להניח שאמות מעצב כי רצוני ללמוד." (תרגום שלי מצרפתית)

סיפורו האישי של פרץ שופך אור על מהלך חייו, והמוטיבציה הגדולה לרכוש השכלה בבית המדרש למורים, ואין ספק שהוא מייצג סיפורים רבים של צעירים שביקשו להתקבל לבית המדרש למורים של כי"ח. הוא נולד בשנת 1878 בעיר הדרומית מראכש. כשמלאו לו שנתיים התייתם מאביו ואמו גידלה אותו בקושי רב. הוא למד במוסדות חינוך מסורתיים ובשנת 1892, כשהוא בן ארבע-עשרה, החל ללמוד בבית הספר של כי"ח שנוסד באותה שנה בעירו. לימודיו לא נמשכו זמן רב משום שאמו נפלה למשכב ולא יכלה לפרנס את ילדיה. היא ביקשה ממנו לעבור לבית אחיו שהתגורר בעיר החוף מוגאדור המרוחקת 200 ק"מ מערבה מעיר הולדתו.

במוגאדור המשיך בלימודיו בבית הספר של כי"ח שנוהל על ידי מר בן סימון. כשסיים את לימודיו החל לשמש מורה בבית הספר. בתקופה זו הוחלף מנהל בית הספר ובמקום מר בן סימון שעבר לנהל בית ספר באלעראיש הוצב מר טאורל. בשנת 1903 המליץ מר טאורל על פרץ לבית המדרש למורים לפריז, אולם פרץ לא צלח את מבחני הקבלה. לאכזבה זו נוספה גזרה חדשה. בעקבות מחלוקת שנוצרה בין אחיו לרעייתו הוא נאלץ לעזוב את הבית בו התגורר. הוא פנה למנהל בן סימון שעבר לאלעראיש וביקש ממנו לקבל אותו כמורה בבית ספרו. לאחר שנמצאה לו משרת מורה לעברית ולצרפתית עבר לאלעראיש המרוחקת 650 ק"מ צפונית ממוגאדור.

בתום שנת הלימודים הראשונה באלעראיש ביקש פרץ מבן סימון שימליץ עליו לבית המדרש למורים אך כפי שכתב למרכז כי"ח בפריז "הוא [בן סימון] לא חפץ לשלחני לכם בעבור אשר אנכי עוזר אותו הרבה מלמד שתי כתות. לאחת לשון הקודש ולאחרת לשון צרפת ואם ישלחני לא ימצא אחר שישב תחתי כי מעטים הם המשכילים בלעראיש." על כן החליט פרץ להגיש את עצמו ופנה ישירות להנהלה בפריז ובמכתב שכתב גולל את סיפור חיו וצרף את השירים "להראות לכם כתיבתי ומעט ממחשבותי".

"להראות לכם כתיבתי". במטרה להפגין את יכולותיו בכתיבה כתב פרץ את המכתב בצרפתית וחלקו הקטן בעברית. את השירים כתב בכתב מרובע (האלפבית התקני), את ההערות בכתב רש"י ואת החלק העברי במכתב כתב בכתב העברי הרהוט, חצי קולמוס או "מעאלק" (תלוי), שנהגו לכתוב בצפון אפריקה עד אמצע שנות החמישים של המאה העשרים. במכתבו גם ציין את ידיעותיו בעברית: "בכוחי לקרוא בתלמוד בכל עמוד שאדרש. יש לי ידיעות רחבות בדקדוק עברי ובשפה העברית. אני יכול לקרוא ולהבין את כל הספרים שנכתבו בעברית". (תרגום שלי מצרפתית)

אז׳ן מנואל

"מעט ממחשבותי". פרץ לא הסביר את בחירתו בשירים שתרגם. ייתכן כי שירים אלה נשלחו על ידי מרכז כי"ח למעומדים שביקשו להיבחן כדי להתקבל לבית המדרש למורים. אפשרות אחרת היא שפרץ בחר שירים ומשוררים אלה מכיוון שזכו לתהודה בימים בהם תרגם את שיריהם; ב-1901, שלוש שנים לפני תרגום השירים, זכה פרידום בנובל לספרות, ובאותה שנה נפטר מנואל וייתכן שהמשוררים ושיריהם נלמדו בבתי הספר של כי"ח. יחד עם זאת אין לפסול את האפשרות שפרץ בחר את השירים בעצמו כדי לבטא את מחשבותיו. שירו של מנואל, "המעיל", מציג את סיפורם של זוג אומלל שחייהם קשים ונמצאים על סף פרידה. אין ספק שהשיר הציג באופן פואטי את סיפור חייה של משפחתו של פרץ ושלו בפרט. שירו של פרידום, "חזיון ליל", מביא את תפיסת עולמו החיובית של פרץ על האנושות ואמונתו באדם.

סילי פרידום

האם עזרה לפרץ אמונתו באדם? ככל הנראה לא התרשם מרכז כי"ח בפריז מהמכתבים ופרץ לא התקבל לבית המדרש למורים. בארכיון כי"ח לא הצלחתי להתחקות אחר תיק אישי של מורה על שמו או כל  תיעוד נוסף מלבד מכתבו ושני השירים. מאידך, כשרונו של פרץ איפשר לו להתקדם בנתיבים אחרים והוא שימש רב, איש חינוך עברי ופעיל ציוני בעירו אלעראיש. בשנות השלושים שימש כתב בעיתון "העתיד המצויר" (L'Avenir Illustré) שיצא לאור בקזבלנקה בצרפתית וכתב מאמרי הגות על חגי ישראל.

שני תרגומיו של פרץ חושפים קצה קרחון של פעילות תרבותית בעברית במרוקו במחצית הראשונה של המאה העשרים. משכילים דוברי שפות לטיניות ועברית תרגמו שירים משפות אלה לעברית, לעיתים כתרגיל אינטלקטואלי ולעיתים במטרה לחשוף את הקורא העברי במרוקו ליצירות. כך עומדים לרשותנו תרגום השיר "אם" של רודיארד קיפלינג שהגיע למרוקו באמצעות תרגומו של הסופר הצרפתי-יהודי אנדרה מורואה ושתורגם לעברית על ידי טלדאנו ואביטבול בשנת 1948. השיר "הו רב חובל" מאת המשורר האמריקאי וולט ויטמן תורגם מהמקור האנגלי על ידי אברהם מרתאן בשנת 1952. לאחר איתור תרגומים נוספים ניתן יהיה לבחון אילו יצירות יובאו בתרגום עברי לקורא העברי במרוקו ומדוע.

אני מודה לפאטי מרקוביץ על סיוע בפיענוח כתב ידו של רפאל פרץ.

המאמר פורסם במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" ביום שישי, כ"ב באדר תשע"ח, 09.03.2018.

יהדות מרוקו בעין המצלמה: שלושה צלמים ושלוש נקודות מבט

בין השנים 1940-1926 יצא לאור בקזבלנקה בצרפתית העיתון המצויר היהודי L'Avenir Illustré. ייחודו של העיתון במרוקו ובארצות האסלאם בכך שראה חשיבות במסר החזותי, ועל כן הקצה בכל גיליון עמודים שלמים לתצלומים שלוו בטקסטים קצרים. עמוד השער הוקדש באורח קבע לתצלום גדול, שלווה בכותרת מעליו ובטקסט תיאורי קצר מתחתיו. שני העמודים האמצעיים בעיתון כללו אוסף אקלקטי של תצלומים, שמוסגרו תחת כותרת ראשית שכיוונה לנרטיב רחב מאוד, ולמעשה כל אחד מהם הציג אירוע העומד בפני עצמו, לרוב ממרחבים שונים. בעמודי העיתון הופיעו שלוש קבוצות בולטות של ייצוגים חזותיים: דיוקנאות, תצלומים מארץ ישראל ותצלומים מחיי הקהילה היהודית במרוקו.

התצלומים של הקהילה היהודית שפורסמו בעיתון צולמו על ידי שלושה צלמים מרכזיים: מרסלין פלאנדרין (Flandrin), א' קאסוטו (Cassuto) ויוסף בוחצירה (Bouhsira). פלאנדרין ובוחצירה החזיקו בבעלותם סטודיו לצילום, הראשון בקזבלנקה והשני בפאס, והמערכת רכשה מהם גלויות או תצלומים שפורסמו בעיתון. לעומתם, קאסוטו היה חלק מצוות ההפקה של העיתון והוא צילם על פי צרכי העיתון. כל אחד משלושת הצלמים השתייך למגזר שונה האופייני לחברה קולוניאלית ולפיכך מייצג קטגוריה או דגם של צלמים ותצלומים הניתנים לבחינה גם בחברות קולוניאליות אחרות. פלאנדרין השתייך למגזר האירופי, קאסוטו למגזר בקהילה היהודית שעבר תהליכי צרפתיזציה ובוחצירה השתייך למגזר בקהילה ששמר על תרבותו היהודית מקומית. השתייכותם של הצלמים למגזרים השונים השפיעה על יחסי הכוח באירוע הצילום, הדרך בה הביטו על הקהילה היהודית והדימוי שבחרו להציג.

מרסלין פלאנדרין יליד העיר בון באלג'יריה. הוא שרת כחייל בצבא הצרפתי והוצב במרוקו עם החלת הפרוטקטורט בשנת 1912. בסיום שירותו התמקם בקזבלנקה ופתח בה את הסטודיו לצילום Mars Edition והפך לצלם הבלתי רשמי של העיר. הוא ניהל קשרים הדוקים עם נציבות הפרוטקטורט הצרפתי ושימש כצלם הרשמי של הסולטן. מעמדו אפשר לו לצאת למסעות צילום ברחבי מרוקו וכך יצר מאגר תצלומים מגוון אותו הפיץ בצרפת ובמקביל גם בשוק המקומי בצפון אפריקה.

מערכת העיתון רכשה מפלאנדרין תצלומים וגלויות ואלה פורסמו מעת לעת בעיתון. בתצלומיו בולטת הראייה האוריינטליסטית ולפיה ה'מזרח' עוצב על ידי המערב כתמונת הראי שלו כדי לכונן את עצמו כנבדל ונפרד ממנו. התרבות המערבית יצרה מסורת ארוכת שנים של דימויים שגויים ונגועים בדעות קדומות כהצדקה לשאיפות הקולוניאליות האירופיות. כך השתקפה מרוקו בתצלומיו של פלאנדרין כארץ פראית ורומנטית מחד וכפרימיטיבית, פסיבית וחלשה מאידך.

פלאנדרין התפרסם בסוגת הגלויות scène et type שמצאה את דרכה לעמודי העיתון. עם חדירתה הקולוניאלית של אירופה לצפון אפריקה מסוף המאה השמונה-עשרה החלו חוקרים לקטלג באופן 'מדעי' את הקבוצות הילידיות על בסיס גזעי. למטרה זו גויסו  צלמים שבשיתוף עם החוקרים פיתחו את סוגת הצילומים scène et type שהציגה 'טיפוסים' אתניים שונים. כל גלויה ייצגה קבוצה ועל כן לא צוינו פרטיו המזהים של המצולם או ההקשר הצילומי, ומושא הצילום הוגדר באופן קטגורי בלבד כמו Type de Marocaine או Femme du sud ('טיפוס מרוקאי' או 'אישה מן הדרום').

כך לדוגמה פורסמה ב'עתיד המצויר' גלויה שכותרתה Jeune Juif Marocain ('צעיר מרוקאי יהודי') בה מופיע ילד לבוש בבגדים מסורתיים חדשים היושב על אדן חלון מסורג ומביט אל האופק. בגלויה אחרת שכותרתה Un juif avec son âne ('יהודי וחמורו') מופיע איש מבוגר לבוש בגדים מסורתיים ולצדו חמורו וברקע בניין אירופי מפואר. בשני התצלומים בולט הקיפאון של המזרח – חלומו בהקיץ של הילד שכבול בסורגי המזרח והפרימיטיביות, של האיש שחמורו משמש לו כלי תחבורה ומקור לפרנסה לעומת אירופה המתקדמת המשתקפת בבניין המפואר.

העיתון לא הוסיף מידע לתצלומים והם הופיעו כפי שפורסמו במקור כטיפוסים, ללא פרטים מזהים או הקשר כלשהו. לתפיסתי ראייתו האוריינטליסטית של פלאנדרין התרככה בעת שפורסמו גלויותיו בעיתון היהודי במרוקו. מרבית קהל היעד המתמערב לא היה שותף מלא, ללא תנאי, לעולם התדמיות והערכים של האירופי. מחוות, הבעות או אפקטים שבאמצעותם קודד פלאנדרין את תצלומיו יכלו להתפענח על ידי קוראי העיתון במשמעות אחרת. יש לזכור כי מרביתו של המגזר המתמערב היה דור ראשון ליוצאי המלאח וחלקו אף המשיך להתגורר ברובע היהודי ועל כן שמר על זיקה מסוימת לחברת מוצאו הילידית שהכילה בין היתר 'טיפוסים' כמו הילד או האיש הזקן וחמורו.

לא ידועים פרטים ביוגרפיים על א' קאסוטו, צלם המערכת או יתר הצלמים ששיתפו פעולה עם מערכת העיתון. קרוב לוודאי שאלה כמו יתר חברי המערכת השתייכו למגזרים המתמערב והאירופי. בחלק מהתצלומים בולטת הטמעת ראייתו של המערב ויהודי מרוקו מוצגים בנקודת מבט אוריינטליסטית פנים-יהודית. משום שהעם היהודי עם פזורה, שבניו חיו במערב ובמזרח, התפתחה תופעת 'אוריינטליזם פנימי', שרווחה הן באירופה והן בארצות האסלאם. יהודי מערב אירופה הביטו על יהודי מזרח אירופה באופן אוריינטליסטי ויהודי אירופה כולה הביטו על יהודי ארצות האסלאם באופן דומה. עם החדירה הקולוניאלית לארצות האסלאם נוצר סדר קולוניאלי בתוך הקהילות עצמן וכלל ביטויים של 'אוריינטליזם פנימי' בין המגזרים השונים. יהודים מהמגזר האירופי (שלעיתים מקורם בצפון אפריקה) או המתמערב הביטו על בני קהילתם מהמגזר הילידי באופן אוריינטליסטי.

כך לדוגמה אמצה מערכת העיתון את רעיון גלויות ה'טיפוסים' של פלאנדרין והעניקה לתצלומים של צלמי העיתון את הכותרת scène et type תוך הצגת יהודים מהמגזר הילידי באופן קטגורי וללא שם. באופן זה הוצג איש מבוגר לצד פרד או מוכר במלאח. אולם בשונה מגלויות scène et type של פלאנדרין וצלמים אירופים אחרים שביימו את אירוע הצילום, הקפידו צלמי העיתון לצלם את אנשי הרובע היהודי בשגרת עבודתם וחייהם מבלי להתערב בה. הטקסטים שליוו את תצלומי העיתון לא כללו את שמות המצולמים אך בשונה מהכותרות הקצרות של הגלויות האירופיות כללו מידע אינפורמטיבי על מקום הצילום ומספר פרטים בעלי אופי חברתי-תרבותי שסייעו לקרב את הדמויות שבתצלום לקוראים.

מתחת לתמונת מוכר הירקות במלאח נכתב לדוגמא כי זוהי חיוניות המלאח לקראת שבת שמפתיעה את התיירים בשכונה. השימוש בסוגת scène et type בעיתון משקפת את שאיפתם של חברי המערכת להשתייך למגזר האירופי ולהזדהות עם השליט הקולוניאלי ואף לחקות אותו. אולם החיקוי לעולם אינו מושלם והפער בין תפיסתם לתפיסה האירופית חושף את ראייתם הייחודית שנובעת ממקומם בסדר הקולוניאלי (מתמערבים ולא אירופים) בשילוב זהותם האתנית (יהודית) ובמקרה זה גם הקהילתית (יהדות מרוקו).

בסדרת תצלומים ומאמרים שפרסם העיתון על יהודים בהרי האטלס ובנקודות ישוב מרוחקות בלט שיח אוריינטליסטי מובהק. התצלומים סופקו למערכת על ידי צלם העיתון שהצטרף לעיתונאי שיצא למסע בהרי האטלס, ושולבו גם גלויות שצילם פלאנדרין בסיוריו באזור. הכפרים תוארו כמקומות מסקרנים ומסתוריים ובטקסטים שליוו את התצלומים הופיעה באופן קבוע המילה curieux (מסקרן או מוזר). בעמוד השער שפתח את סדרת הכתבות  הודגש המרחב ההטרוטופי בו חיו היהודים בהרי האטלס 'יינתן לקוראנו מידע על המלאחים המסתוריים החבויים בלב האזור של הרי האטלס הסהרי'. יהודי הרי האטלס תוארו כיליד הצבעוני, האקזוטי והמסקרן.

במרכז תצלום מאחד הכפרים עומדת אישה צעירה לבושה בשמלה, מטפחת עוטפת את ראשה והיא עונדת צמידים ושרשראות וסביב לה נשים אחרות. תחתיו נכתב 'התמונה מייצגת טיפוס של צעירה יהודייה מההרים ובה בולטים לבושה המשונה ומראה פניה היפים'. יהודי הרי האטלס הוצגו מחד כשבטים נידחים בעלי תרבות פרימיטיבית ונחשלת שזמנה קפא. מאידך, הוצגו הם כ'יהודיים הישנים' הצנועים והמסורתיים בעלי הזיקה הישירה לעבר העתיק ולימי התנ"ך. התיאורים כללו דברי שבח על בריאותם, חוסנם והאנרגטיות היצרנית שנבעה מהחיים באזורים הכפריים נעדרי המחסור הכלכלי ובתנאי מגורים נאותים.

יוסף בוחצירה – הצלם השלישי שתצלומיו פורסמו בעיתון – נולד בפאס והחל ללמוד צילום בשנת 1910 מכימאי צרפתי. הוא פתח ב-1918 את הסטודיו הראשון בעיר, תחילה בשכונה היהודית ובהמשך ברובע הצרפתי. הוא לימד את אחיו, אחיינו ובנו את רזי המקצוע וצרף אותם לסטודיו בפאס ולסניפים נוספים שפתח בוואזאן ובקצר אלסוק. הגלויות והתצלומים החתומים בחותמת Bouhsira אינן בלעדיות ליוסף והן צולמו על ידי כל בני המשפחה. התצלומים שהופיעו בעיתון הציגו בעיקר את הוויי החיים המסורתיים של הקהילה והמוטיבים החוזרים בהם הם בתי הכנסת, רבני העיר, בתי הספר המסורתיים, רחובות השכונה היהודית, בית הקברות היהודי ובעלי מקצוע יהודיים בפאס, בעיקר חייטים וצורפים.

בוחצירה אימץ את אופן השימוש במצלמה שיובאה מאירופה אך לא את נקודת המבט האירופית. תצלומיו מתנגדים לדימוי האירופי ומעצבים אותו מחדש. השתייכותו המגזרית – בין המגזר הילידי למתמערב – השפיעה על נקודת מבטו על יהדות מרוקו ובעיקר על עירו שהרבה לצלם. בשונה מתצלומים של צלמים אירופים, ובתוכם פלאנדרין, שביימו את אירוע הצילום תוך הקפדה על בחירת המודל לצילום, הלבוש והתפאורה במטרה לצלם תמונה כביכול 'אותנטית', צילם בוחצירה את אנשי קהילתו בסביבתם ובמהלך שגרת יומם. הוא הרבה לצלם תמונות קבוצתיות ובהן תלמידים בבית ספר מסורתי או בבית הכנסת ונמנע מתצלומים של יחידים מסוג 'טיפוסים'.

בשונה מתצלומים אוריינטליסטיים המציגים את קיפאונו של 'המזרח' בולטת בתצלומיו של בוחצירה תנועה וחיוניות שבאה לידי ביטוי בתצלומי רחובות השכונה היהודית ושל בעלי מלאכה שאינם משמשים כ'טיפוס' אלא מצולמים במהלך יום עבודתם מוקפים בלקוחות. בכל המרחבים שצילם לא מופיעות נשים וזאת בשונה מתצלומיהם של פלאנדרין וקאסוטו בהם הופיעו נשים יהודיות. קרוב לוודאי כי בוחצירה שמר על הקודים התרבותיים של קהילתו שהקפידה על ערך 'כל כבודה בת מלך פנימה' וזאת הניגוד לצלמים אירופים או מתמערבים שהפרו את הקודים התרבותיים בארצות בהם צילמו.

למרות התנגדותו של בוחצירה לדימוי האירופי (ואולי גם בעקבותיו) הדימוי שיצר בעצמו לקהילה היהודית וכפי שהופץ בעיתון אינו חף מפגמים. מתצלומיו משתקפת קהילת פאס כקהילה מסורתית שלא באה במגע עם המודרנה או השלטון הקולוניאלי, והרובע הצרפתי בו הקים את הסטודיו שלו נעדר מתצלומיו ומופיעים בהם הרובעים היהודי והמוסלמי בלבד. בתצלומיו נעדרו מפעלי החינוך של כי"ח בפאס והופיעו בהם אך ורק מוסדות לימוד מסורתיים.

תחביר התצלומים של בוחצירה כפי שפורסם בעיתון נסדק בתצלום משער העיתון אשר צולם על ידי אחד מצלמי המערכת ובו יושבים חברי מערכת העיתון בשלוחתו בפאס לבושים בחליפות מערביות סביב לשולחן בבית קפה ברובע הצרפתי. התצלום חושף אנשים (מגזר אירופי ומתמערב) ומרחבים (הרובע הצרפתי) שבוחצירה בחר שלא לייצג בתצלומיו במודע במטרה לייצר דימוי מסורתי. בשונה מתצלומים רבים שפורסמו בעיתון על הקהילה היהודית בקזבלנקה בהם הוצגו אזורי העוני והמצוקה נעדרים בתצלומיו של בוחצרה עניי העיר ושכונות המצוקה, ופאס מצטיירת כאוטופיה יהודית נטולת בעיות קהילתיות.

גרסה מלאה של המאמר תפורסם בגיליון חגיגי של כתב העת "פעמים" (152-150) שיוקדש לנושא "תמונה כטקסט" בעריכת פרופ' אבריאל בר-לבב. 

המאמר פורסם במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" ביום שישי, ד' בטבת תשע"ח, 22.12.2017

 

 

דבר שהיה שם: מבט על תמונה של ספריית בית המדרש למורים לעברית בקזבלנקה

הרב יצחק רוש. התמונה באדיבות פול דהאן מ"המרכז לתרבות יהודי מרוקו" בבריסל.

בין אינספור העדויות המצולמות על החיים היהודיים במרוקו, ראוי להתעכב על תמונה אחת, שצולמה בשנת 1955 ובה נראה הרב יצחק רוּש, יליד העיר תלמסאן באלג'יריה, על רקע חלק ממדפי ספריית בית המדרש למורים לעברית בקזבלנקה. הוא בחר לשלוף מהמדף מסכת תלמודית ולהצטלם תוך שהוא מביט בעמודיה ולא בעדשת המצלמה. רוש, תלמודיסט מובהק, הציב בספרייה שלא במקרה את המסכתות במדף בגובה המיטבי, שלא דרש ממנו להתכופף או להגביה את ראשו. המסכתות גדולות הממדים בולטות וניתן לזהות בנקל את שמותיהן הכתובים באותיות של זהב (או כסף): ברכות, שבת, פסחים, עירובין ועוד. התמונה הנדירה מאפשרת להסתכל לרגע חטוף על ספריית בית המדרש בשבריר של מציאות שהתקיימה ללא פקפוק או במילותיו של התאורטיקן הצרפתי, רולאן בארת, ל"דבר שהיה שם". אילו ספרים מונחים במדפים הגלויים ובאחרים שעין המצלמה לא תפסה, ומה מלמדת הספרייה על המוסד? קטלוג הספרייה לא נשמר ועל כן נותר לנסות ולזהות ספרים נוספים בתמונה ולחבר פיסות מידע אחרות שישלימו את הספרייה באופן חלקי.

עניינו של רוש בתלמוד החל בלימודיו בישיבת "עץ חיים" באוראן, שבראשה עמד רבי דוד אשכנזי, רבה הראשי האחרון של יהדות אלג'יריה. שלוש הישיבות בערים הגדולות של אלג'יריה – אוראן, אלג'יר וקונסטנטין – שנשאו את השם "עץ חיים" עברו בשנות העשרים רפורמה בתכנית ההכשרה שהובלה על ידי רבנים מקומיים בשיתוף פעולה עם הקונסיסטוריה באלג'יריה, ועד לענייני דת ופולחן שהוקם על פי הדגם הצרפתי, ורשת החינוך "כל ישראל חברים". במהלך מלחמת העולם השנייה הגיע רוש למרוקו והחליט להישאר בה לאחר שקיבל הזמנה מסגן נשיא כי"ח ז'יל ברונשוויג לייסד את בית המדרש למורים לעברית ולשמש מנהלו. רוש הכשיר את המורים בהשראת תכנית ההכשרה אליה נחשף בישיבת "עץ חיים". בבית המדרש נלמדה השפה הצרפתית ולימודים כלליים אך ניתן מקום משמעותי למקצועות הקודש, לימוד השפה העברית והתרבות העברית הלאומית, וכל אלה מקבלים ביטוי בספרייה.

במדף מעל המסכתות בצד שמאל בולט ספר שחור קטן. בתחתית שדרתו מוטבע סמלה של הוצאת "דביר" ובחלקה העליון הכותרת: "כל שירי ביאליק". שמו של המשורר הלאומי ושיריו נפוצו בקרב שוחרי השפה העברית בערי מרוקו ובמועדונים הוקראו שיריו ותואר סיפור חייו ומפעליו התרבותיים. רוש השתייך לחסידי ביאליק עוד מימי נעוריו, ובקיץ 1934 בעת ששימש רב צעיר בישיבת "עץ חיים" באוראן, שלח מברק ניחומים לעיתון "דבר" לאחר היוודע דבר מותו של המשורר: "רב ותלמידיו אוהבי ביאליק ומעריציו פה אורן, צפון אפריקה, בוכים במר נפשם על אבדן המשורר הנפלא. מאנו הנחם כי הנשר איננו. מי יתן ויהיו שיריו להם למשיב נפש".

לצד ספר שיריו של ביאליק מוצבת המהדורה "כל סיפוריו של שמואל יוסף עגנון" בשבעה כרכים בהוצאת "שוקן" מקיץ 1953. בחלקו המרכזי של אותו מדף מונחים מספר עותקים של קובץ מסותיו של אחד העם "על פרשת דרכים" שיצא לאור בשנות הארבעים והחמישים במהדורות רבות בשיתוף של הוצאת "דביר" ו"הוצאה עברית". בקצה הימני של המדף מוצבת סדרה נוספת של ספרים בהוצאת "דביר" ושני כרכים לבנים בהוצאת "שוקן". אני משער שכל המדף העליון, על שלושת חלקיו, הוקדש לשירה ולספרות עברית חדשה שנלמדו בבית המדרש למורים. בתכנית הלימודים הוקדשו שיעורים ליצירותיהם של סופרים ומשוררים מראשית ההשכלה העברית ובתוכם יצחק בר לווינזון, אחד העם, יהודה בורלא, יהודה קרני, אשר ברש, דוד שמעוני, יהודה יערי וכמובן עגנון וביאליק.

לימוד השירה והספרות העברית החדשה סייע לתלמידי בית המדרש לעבור בהצלחה בשנת הלימודים האחרונה את הבחינה לקבלת "התעודה הירושלמית". התעודה הינה פרי שיתוף פעולה של "האוניברסיטה העברית" ו"האיגוד העולמי לחינוך העברי בתפוצות", פרויקט שבראשו עמד פרופ' שלמה דב גוֹיטיין. הבחינה קבעה את רמת ההישגים של הנבחן בשפה העברית ובקנייני רוח ישראל, והעניקה פטור מן הבחינה לעברית שנדרשו לעבור סטודנטים שסיימו לימודי תיכון בתפוצות והגישו מעומדות ללימודים באוניברסיטה העברית. תלמידי בית המדרש בקזבלנקה ניגשו לבחינה לא משום ששקלו לימודים גבוהים בישראל, אלא מתוך הכרה באיכות הבחינה והגושפנקא המקצועית והיוקרתית שהעניקה למורים בקהילות במרוקו.

נחזור לספרייה. במדפים מונחים ספרים הכרוכים בכריכה אישית וקרוב לוודאי שמדובר בספרים עתיקים וכתבי יד שרכש רוש במסעותיו במרוקו. בתוקף תפקידו כמנהל בית המדרש וכאחראי על הקורסים ללימוד עברית שהתקיימו בערי מרוקו בחסות הג'וינט יצא תכופות לנסיעות ברחבי הממלכה שבמסגרתם רכש ספרים וכתבי יד. אשר כנפו העיד בספרו האוטוביוגרפי "הכינור ואני" שיצא לאור בשנה האחרונה כי הרב רוש הגיע לעירו, מוגאדור, ורכש חלק מספרייתו המפוארת של רבי דוד יפלח לאחר פטירתו בשנת 1944. יפלח פעל בחוג משכילים שקם בסוף המאה התשעה עשרה במוגאדור ולקח חלק משמעותי במיסוד "שירת הבקשות" במרוקו. הוא נמנה על עורכי האנתולוגיות "רני ושמחי" (וינה 1890) ו"שיר ידידות" (מראכש 1921) שנכתבו והודפסו עבור ציבור הפייטנים במרוקו.

ברור לחלוטין כי מדפי הספרייה בבית המדרש כללו את האנתולוגיות של "שירת הבקשות" וקבצי פיוטים נוספים וזאת משום שתכנית הלימודים כללה לימוד פיוטים. לימוד זה המשיך מסורת ארוכה של לימוד הפיוטים במרוקו שהתקיימה בבתים פרטיים, בבתי כנסת ובישיבות. המורה והרב אברהם חזן, לימים רבה של משטרת ישראל ושל שירות בתי הסוהר, לימד בבית המדרש פיוטים. במסגרת שיעוריו למדו התלמידים את הטקסט ואת הלחן. בתכנית הלימודים נכללו פיוטים של שלמה אבן גבירול, ישראל נג'ארה, רבי דוד חסין ועוד רבים אחרים.

בחלקו השמאלי של המדף השני מלמטה מוצב ספר עב כרס שעל שדרתו מדבקה לבנה, ומעליה הכותרת: "ספר מורה נבוכים". בהמשך המדף מונח הספר "אמונות ודעות" לסעדיה גאון. בתכנית הלימודים של בית המדרש לא מופיע במפורש שמו של "מורה נבוכים" לרמב"ם וזאת בשונה מ"משנה תורה" לו הוקדש שיעור ייחודי. בכל זאת למדו תלמידי בית המדרש על "מורה נבוכים" במסגרת שיעור של הרב רוש בימי שבת טרם תפילת מנחה שעניינו פילוסופיה וזרמי מחשבה יהודית מימי הביניים. במסגרתו למדו בנוסף גם את "הכוזרי", "אמונות ודעות" ו"חובות הלבבות". בעיתון "נוער" (Noar) שיצא לאור בצרפתית בקזבלנקה פורסם באפריל 1949 כי באותו חודש התארח בשיעורו של הרב רוש האינטלקטואל היהודי-אלג'ירי אנדרה שוראקי שעסק באותם ימים בתרגום "חובות הלבבות" לצרפתית ודן עם התלמידים על הספר אשר יצא לאור שנה לאחר מכן.

בצמוד לספר "אמונות ודעות" מוצבים שני כרכים בעטיפה לבנה של כל "שירי רבי שמואל הנגיד", חמישה ספרים בשלושה כרכים. הכרך השמאלי הוא "בן משלי" וכותרת הכרך השני אינה בהירה. האם ייתכן ובמדף זה הניח רוש ספרות מימי הביניים מהמרחב היהודי-ספרדי-ערבי? קשה לענות על שאלה זו כי מרבית הספרים לא ניתנים לזיהוי. אולם השירים "מת אב" ו"הים ביני ובינך" נלמדו במסגרת שיעורי ספרות בשנה השנייה שהוקדשה לשירת ימי הביניים ובה נלמדו יצירותיו של שמואל הנגיד לצד אלה של שלמה אבן גבירול, יהודה הלוי, משה אבן עזרא, אברהם אבן עזרא ויהודה אלחריזי.

ייתכן שחלק מהספרים בתמונה נמסרו לספריית בית המדרש מתאגיד "תקומה לתרבות ישראל". ארגון זה הוקם לאחר מלחמת העולם השנייה ושם לו מטרה להציל את אוצרות הרוח והתרבות היהודיים ששרדו את חורבן יהדות אירופה. לנוכח הרס החיים היהודיים באירופה נבצר מהארגון לשקם או להשיב את נכסי התרבות לקהילות שהושמדו,  והוא התרכז באיסוף, קיטלוג וחלוקה מחדש של אוצרות התרבות שלא נמצאו להם בעלים, בהתאם לצרכים של הקהילות היהודיות בעולם שלאחר המלחמה. בשנת 1950 קיבלה ספריית בית המדרש בקזבלנקה 1000 ספרים ובתוכם ספרי דרוש, פרשנות התלמוד, הלכה, שו"ת ולקסיקונים.

בגב התמונה נכתב: "לכבוד הרב ד"ר הירשברג למזכרת, אייר תשט"ו. בית מדרש למורים קזבלנקא מרוקו". בשנת 1955 (תשט"ו) יצא גדול חוקריה של יהדות צפון אפריקה, חיים זאב הירשברג, למסע לימוד ומחקר בארצות המגרב ולאחריו פרסם ספר מסע שכותרתו "מארץ מבוא השמש: עם יהודי אפריקה הצפונית בארצותיהם". בספרו תאר כי בשבת ששהה בקזבלנקה התארח בבית המדרש והתרשם מידיעות התלמידים "הופתעתי ממש בראותי כמה דל הוא המטען שמבאים אותם התלמידים בכיתות הנמוכות, וכיצד משתפר המצב במידה שהם שוהים במוסד, ומגיעים לשליטה בשפה, לידיעת התנ"ך, היכרות עם גמרא ודינים; גם הספרות העברית החדשה אינה חקל דרזין בשבילם". מבלי להתכוון פרש הירשברג את קווי המתאר של תכנית הלימודים של בית המדרש ואת המדפים של הספרייה שזכה לצילום מזכרת שלה.

המאמר פורסם במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" ביום שישי, י"ב באב תשע"ז, 04.07.2017

לעולם לא בבית: ז'קלין כהנוב ורשת הכותבים הפוסט-קולוניאלית

ז'קלין כהנוב, האינטלקטואלית והסופרת ילידת קהיר, נולדה ב-18 במאי 1917, לפני מאה שנים בדיוק. כהנוב מזוהה יותר מכל עם המסות שכתבה ושיצאו לאור בכתב העת קשת ובכתבי עת נוספים. המסות המשלבות מבט אוטוביוגרפי ועיוני כונסו בשלושה ספרים שיצאו לאור, אחד בחייה והאחרים בשני העשורים האחרונים. הרומן שחיברה "סולם יעקב" פורסם לפני שלוש שנים בתרגום לעברית בשיתוף הוצאת גמא והוצאת יד בן צבי. לאחרונה חשף החוקר דוד אוחנה בבמה זו ארבעה שירים שחיברה לפני מותה. דוד גדג'

מלבד כתיבתה המסאית והספרותית, כתבה כהנוב עשרות ביקורות ספרים לעיתון מעריב וקרוב לחמישים רשימות שאיתרתי מוסיפות היבט נוסף למכלול פועלה. הרשימה הראשונה פורסמה בסוף שנות החמישים והאחרונה באמצע שנות השבעים. חלק קטן מסקירות אלו נדון על ידי חוקרים בבמות שונות אך לא בוצע דיון במכלול הביקורות כטקסט אחד. עיון שיטתי, תמטי וכרונולוגי, חושף את המרחב התרבותי, הלשוני והגאוגרפי בו נעה כהנוב, את ארון הספרים שלה ולמעשה את המדף שהיה מועדף עליה, את דעותיה ותפיסותיה במגוון נושאים ובעיקר את המסרים שניסתה בכוח עטה המוגבל להעביר לקוראים בישראל הצעירה.

כהנוב כתבה ביקורות על ספרים שפורסמו בצרפתית ובאנגלית. ניתן לסמן בבירור שלושה מרכזים אינטלקטואליים אליהם נשאה את מבטה: פריז, לונדון וניו-יורק. למרות שבחרה להתגורר בישראל, שלוש הערים בהן חיה בתקופות שונות בחייה נשארו עבורה במרכז, ובכך שמרה על מרחבה התרבותי על חשבון התערותה במרחב התרבותי הישראלי. בכל רשימות הביקורת לא מצאתי ולו רשימה אחת על ספר שיצא לאור בישראל. כהנוב לא התעניינה רק בספרות שנכתבה על ידי סופרים שנולדו בצרפת, אנגליה או ארצות הברית אלא גם, ואולי בעיקר, בסופרים ממדינות שהיו נתונות תחת שלטון קולוניאלי של צרפת ואנגליה.

כך המרחב הפרנקופוני שנפרש ברשימות נע מפריז לצפון אפריקה, אל אפריקה שמדרום לסהרה ועד למזרח התיכון. המרחב האנגלי משתרע מניו יורק עד הונג-קונג ועובר בלונדון, דרום אפריקה, המזרח התיכון, ותת היבשת ההודית. הנקודות שמסמנת כהנוב על הגלובוס באמצעות רשימותיה כוללות סופרים, משוררים, אמנים ואינטלקטואלים שניתן לראותם כקהילה מדומיינת טרנס-לאומית בעלת רעיונות ותפיסות משותפים. המרחב שמתחה כהנוב ברשימות ושראתה עצמה חלק ממנו כווץ בשיח אודותיה לאגן הים התיכון בלבד. התפיסה הלבנטינית המשלבת "מזרח ומערב", רב תרבותיות, היברידיות או תלישות תרבותית אינה ייחודית לאגן הים התיכון וניתן לאתרה בכל המרחב הפוסט קולוניאלי עליו דיווחה ברשימותיה. ייתכן שזיהויה הבלעדי עם הלבנטיניות נבע מהפופולריות לה זכתה סדרת המאמרים "דור הלבנטינים" שכתבה ומהעדר תשומת לב מספקת למכלול כתביה.

היא פתחה את אחד ממאמריה בפסקה האוצרת בתוכה את רשת הכותבים, אישיותם ומטרת כתיבתה בעיתונות הישראלית כסוכנת של תרבותיות אחרות: "יש משמעות לעובדה כי כתב-עת כמו 'ניו-יורקר' שנועד לקהל משכילים מובחר למדי, מקדיש כשליש מכתבותיו, סיפוריו, מאמריו, וביקורותיו לארצות לא מערביות – לארצות אפריקה, המזרח-התיכון, אסיה ובמיוחד הודו. הדברים נכתבים לעיתים קרובות על ידי סופרים שהם עצמם תוצרי כלאים של תרבות מעורבת. אחדים חזרו לארצותיהם, אחרי לימוד באוניברסיטאות מערביות. אחדים מתגוררים בחו"ל, תוך הרגשה של נאמנות כפולה. וכולם מגששים ומחפשים דרך. מאחורי כל הספרות הזאת מזדקר העיקרון, שצריך לדעת ולהכיר עמים אחרים וחברות אחרות. זוהי ספרות כל-עולמית של 'מעבר', אם כי איש אינו יודע – לאן 'עוברים'".

כהנוב חשפה את הקורא הישראלי לסופרים ומשוררים הודים שכתבו ספרות "מעבר". ברשימה מאוגוסט 1960 סקרה שני סיפורים קצרים של הסופר ואד מטה המתארים את הקרע שנפער בתוכו כשחזר לבקר במולדתו לאחר שנים בהן למד במוסדות היוקרתיים בייליול קולג' (Balliol College) ואוניברסיטת הרווארד. הוא לא שלט בשפה המקומית, התקשה לקבל את הפערים המעמדיים והכלכליים במדינה ולא הצליח למצוא דרך לגשר על התהום התרבותית שנפערה בינו לבין המקומיים. "כל אדם מוכרח להשתייך אולם אלה מביננו, שנולדו באור בין הערביים של הראג' הבריטי, נפצעו לכל ימי חייהם". כהנוב הזדהתה עם דבריו של מטה והקדימה אותם במשפט כשקשרה בין גורלם של אינטלקטואלים במזרח הרחוק ובאגן הים התיכון הכולל גם אותה, "בכישרון רב הוא מתאר את צרתם הנפשית של המשכילים, בין אם הם בבומביי, דמשק, קאזאבלאנקה או בכל מקום אחר".

בשנת 1961 סיקר המשורר ההודי-בריטי דום (דומיניק) מוראס בשליחות של כתב העת הספרותי הבריטי Encounter את משפט אייכמן בירושלים. בעקבות פגישה של כהנוב עם המשורר הצעיר כתבה מאמר ובו סקרה את שירתו. היא תיארה אותו כבן כלאיים שבדמותו משתלבים מזרח ומערב באופן הרמוני שאינו מושלם, "ידיו הארוכות עד לבלי-האמן מתנועעות בחן של רקדן הודי בעוד ששפתיו דובבות אנגלית נהמנית… המשורר הצעיר אינו מדבר אף שפה הודית. תרבותו היא אנגלית, אולם שירתו היפה, הזורמת והצלולה, מהדהדת בדימויים המזכירים את הודו, ובשעה שהוא מדבר חש המאזין את אהבתו אל ארץ מולדתו". לימים יכתוב מוראס אוטוביוגרפיה שכותרתה "לעולם לא בבית" (Never at home) המגלמת את גורלם של אינטלקטואלים כמוהו וככהנוב בעלי זהות שסועה וקרועה בין עולמות, שנעו ונדו ללא בית.

כהנוב פתחה לקורא הישראלי אשנב לאפריקה שמדרום לסהרה. "להכיר את הספרות האפריקנית החדשה", היא כתבה בפתח אחד ממאמריה, "משמע לגלות יבשת, לגלות עולם… לגלות את הממשות האנושית של אפריקה… מגיעים אלינו מכל עבר הקולות האפריקניים הללו, בפרצם את מסך אי הידיעה, אשר הפריד עד כה בינינו לבין העמים הרבים של העולם הזה". כהנוב סקרה שירים וסיפורי עם שהועלו לראשונה על הכתב ויצירות של סופרים ומשוררים שנכתבו במפגש של אפריקה עם הכובש הקולוניאלי. בין היתר תרגמה משירתם של אמה סזר, רנה מאראן ופול ניז'ר. באחד ממאמריה המרתקים שכותרתו "מנין בא לאדם צבע עורו" דנה ב"קונפליקט צבע העור" שנולד מהמפגש בין ילידי אפריקה והודו עם האדם הלבן, ובו היא סוקרת סיפורים הדנים בנושא מנקודת מבטו של האדם השחור. בסיפורים אלה מואדר היופי שבגוון הכהה במעין אקט של התנגדות לגזענות על רקע צבע העור. התעניינותה של כהנוב באפריקה הניבה פירות שמעבר לסקירות העיתונאיות ובשנת 1963 פורסם הספר "סיפורים אפריקאיים בני זמננו" שערכה והקדימה.

ברשת הכותבים ששירטטה כהנוב ברשימותיה הקדישה מספר רשימות לאינטלקטואליות, סופרות ומשוררות. היא כתבה על הצרפתיות, הסופרת פרנסואז סאגאן, הפילוסופית סימון דה-בובואר, העיתונאית פרנסואז ז'ירו, האנתרופולוגית ז'רמן טיאון, כמו גם על האמריקאיות, הסופרת מרי מקארתי והאנתרופולוגית רות בנדיקט. בסקירות שכתבה על ספרי נשים התייחסה כחלק מהדיון הפמיניסטי לכתיבתן הנשית. "זאת נקודה שאני נוהגת לשים לב אליה, בשעה שאני קוראת ספר שנכתב על-ידי אישה", כתבה כהנוב באחד ממאמריה. בכך הטרימה את רעיון "כתיבה נשית" (écriture féminine) שטבעה הסופרת והפילוסופית הצרפתייה הלן סיקסו. כחלק מגישתה זו ביקרה נשים שניסו לחקות בכתיבן את הגברים ומאידך שיבחה את אלה שלדעתה הביאו לעולם הספרות זווית ראיה נשית. לדידה, כתיבה נשית היא כתיבה שעוסקת באהבה ובנפש האדם. היא כתיבה אוטוביוגרפית, אינטואיטיבית ופיוטית. היא כתיבה בה לא נשמעים גלגלי השיניים במוח האנושי אלא הלמות הלב. כהנוב החמיאה לכתיבתן של מרי מקארתי ופרנסואז סאגאן וכתבה על האחרונה: "היופי המעודן של סגנונה קשור בהשלמה הזאת עם נשיותה… היא משכללת את אמנות הכתיבה שלה בעמל סבלני… סופרת מצליחה איננה חייבת להעיף קורנס ולהתחרות עם הגברים 'על קרקע שלהם'".

לבד מכתיבתה החוזרת על נשים ניתן לסמן אישים, נושאים ומרחבים נוספים אליהם חזרה ברשימותיה במשך חמש עשרה שנות כתיבה במעריב. בולטת התעניינותה במרכז האינטלקטואלי הצרפתי יותר מהבריטי או האמריקני כמו גם בחוקרים ומחקרים על החברה והתרבות בארצות ערב. כך כתבה לדוגמה סקירה על המחקר "הקהילות היהודיות בדרום מרוקו" שפרסם בראשית שנות השישים איש החינוך והחוקר הצרפתי פייר פלאמאן בשני כרכים. המחקר המקיף, שראתה בו תרומה משמעותית להכרות עם קהילה יהודית שבאותם ימים נקלטה בישראל, לא תורגם עד היום לעברית. היו סופרים אליהם חזרה בכל ספר חדש שהוציאו, בהם הסופר היהודי-צרפתי ממוצא תוניסאי אלבר ממי, שאין ספק כי הזדהתה עם יצירתו. את דבריה על ממי אפשר לקרוא כאילו כתבתם על עצמה: "ממי עצמו עומד על זכותו להיות כל מה שהוא: אינטלקטואל יהודי, יליד תוניסיה ואזרח צרפת – בלי לוותר על חלק כלשהו מעצמו. וכמובן הוא טוען לזכותו להיות שווה לכל אדם ושונה מכל אדם, בכל מקום שהוא".

נוכחותה של כהנוב בשדה העיתונות נשכחה כמו חלקים אחרים מכתיבתה. ניסיונה להגיש לקורא העברי ספרות קוסמופוליטית מהמזרח התיכון, אפריקה והמזרח הרחוק בימים בהם שלטה בישראל אידאולוגיית כור ההיתוך נדון לכישלון. התרבויות שהביאו העולים מאירופה, ואף יותר אלה מארצות האסלאם, נדחקו לשולי התרבות העברית שהחלה בבנייתה בראשית המאה העשרים וביצרה את חומותיה לאחר הקמת המדינה והעלייה הגדולה. כל שכן תרבות לא יהודית זרה מאפריקה, המזרח הרחוק או מארצות ערב נתפסה כמאיימת על שלמות התרבות הלאומית שנבנתה. מרבית הספרים שסקרה כהנוב בשנות השישים תורגמו לאחר מכן לעברית החל משנות השמונים ובכך מעידים על שינוי המגמה בחברה הישראלית. ייתכן כי זו גם העת לחזור ולקרוא ברשימות של כהנוב ודרכן לגלות מחדש אוצרות תרבות ובעיקר ללמוד על הכותבת עצמה.

המאמר פורסם בגרסה מקוצרת במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" ביום שישי, 19.05.2017.

"עברו עלי עשרה חודשים נהדרים": פליטים יהודים אירופיים במרוקו במלחמת העולם השנייה

בשנות מלחמת העולם השנייה מצאו אלפים מיהודי אירופה מפלט זמני בערי החוף במרוקו בחפשם מנוח לכף רגלם בדרכם לאמריקה הצפונית או הדרומית. הם שהו בממלכה שבועות, חודשים ולעתים שנים, ובתקופה זו זכו לתמיכה מהוועד לסיוע לפליטים שהקימה וניהלה עורכת הדין הלן קאזס בן-עטר. הוועד סייע לפליטים להסדיר את מעמדם המשפטי במרוקו, למצוא מקומות מגורים ולהשיג חוזי עבודה, כדי למנוע את כליאתם במחנות למסתננים ולאפשר להם להמשיך לחיות חיים נורמליים בצל המלחמה.

הירתמותה של הקהילה היהודית במרוקו לטובת הפליטים היהודים מאירופה לא זכתה למקום הראוי לה בשיח בישראל על מלחמת העולם השנייה והשואה. המחקרים שנכתבו על הפליטים היהודים במרוקו בתקופת מלחמת העולם השנייה עסקו בעיקר בתמונה הרחבה. רק מיעוטם הביאו סיפורים אישיים של פליטים בתקופת שהייתם במרוקו, וכמעט ולא נכתבו מחקרים שהציגו את מפגשם של הפליטים עם הקהילה היהודית המקומית ועם תרבותה. החלל שנוצר במחקר ובשיח בחברה הישראלית נובע מכך שמרבית היהודים מאירופה שמצאו מקלט במרוקו היגרו לארצות הברית או למדינות דרום אמריקה וקולם לא נשמע בישראל. יהודי מרוקו שפתחו להם את בתיהם עלו לישראל, נדחקו לסְפָר הישראלי עם קולם ועם ההיסטוריה שלהם, כולל זו מתקופת מלחמת העולם השנייה.

התפתחות מחקר זה ושינוי בתודעה הישראלית עשויים להתרחש באמצעות איתורם של אוטוביוגרפיות, זיכרונות, יומנים ומכתבים אישיים המכונים במחקר ההיסטורי בשם הכולל אגודוקומנטים. מדובר בטקסטים בהם המחבר כותב על מעשיו, מחשבותיו ורגשותיו, כהגדרתו של ההיסטוריון ההולנדי רודולף דקר. האגודוקומנטים מטבעם מעמידים במרכז היצירה את "האני" אך בה בעת "האני" מוצב במערכת גדולה יותר השופכת אור על תקופה, אירועים, מקומות ודמויות נוספות. האגודוקומנטים מטבעם סובייקטיביים וכוללים אלמנטים דמויי רומן ועל כן נתפסים כמקורות לא מהימנים. אולם השוואה בין מספר טקסטים מאפשרת במידה מסוימת לשפוך אור על התקופה המתוארת בהם בהיבטים שונים.

שני חיבורים אוטוביוגרפיים האוצרים בתוכם פרק על תקופת המלחמה במרוקו הם "חיים בצל משפחת פרויד" (Living in the Shadow of the Freud Family) שנכתב על ידי סופי פרויד, נכדתו של זיגמונד פרויד, שמצאה מקלט עם אמה בקזבלנקה, וספרו החדש של איש החינוך והסופר יליד מרוקו אשר כנפו "הכינור ואני: וריאציות לכינור ולביוגרפיה". פרויד וכנפו מאפשרים לקוראים להביט דרך אשנב ייחודי על המפגש בין הפליטים מאירופה לקהילה היהודית במרוקו בשנות המלחמה. החיבורים משלימים זה את זה במגדר (נערה ונער), במעמד (נזקקת ומסייע) ובתרבות (יהודית-גרמנית ויהודית-מרוקאית), ומעצבים יחד תמונה מורכבת של התקופה.

Living in the Shadow of the Freud Family, ספרה של סופי פרויד

סופי פרויד נולדה בשנת 1924 בוינה. אביה היה עורך הדין ד"ר מרטין פרויד, בנו בכורו של זיגמונד פרויד שניהל את פרסום ספריו. אמה ארנסטין (אסתי) לבית דרוקר עסקה בהוראת טכניקות דיבור ללקויי שמיעה ודיבור. במרץ 1938, לאחר סיפוח אוסטריה לרייך השלישי, עזבה המשפחה לפריז. היחסים בין בני הזוג התערערו ומרטין פרויד יחד עם בנו, אחיה של סופי, עזבו לאנגליה. ביוני 1940, ימים אחדים לפני כיבוש פריז נסו סופי ואמה לניס ומשם למרסיי. בדצמבר 1941 הפליגו לקזבלנקה והתגוררו בעיר עד ספטמבר 1942, עת קיבלו ויזת כניסה לארצות הברית ובה הקימו את ביתן החדש. האם, ארנסטין, המשיכה בקריירה שלה וסופי הקימה משפחה, עבדה כעובדת סוציאלית ובהמשך כחוקרת בתחום. פרויד מתגוררת בבוסטון.

 

הכינור ואני, ספרו של אשר כנפו

אשר כנפו נולד בשנת 1935 במוגאדור למשפחת רבנים ומשכילים ידועה מצאצאיו של הרב והמקובל יוסף כנפו. רבי דוד כנפו, סבו של אשר, היה משכיל עברי שהוביל פעילות אינטלקטואלית וחינוכית בעירו בהשפעת תנועת ההשכלה היהודית המזרח אירופית. שלמה-חי כנפו, אביו של אשר, שימש רב וחבר בוועד הקהילה בעיר. אשר התחנך בבתי הספר של כי"ח בעירו ובקזבלנקה ועלה בראשית שנות החמישים במסגרת עליית הנוער לישראל. הוא שימש כל חייו איש חינוך ולאחר שפרש החל בקריירה ספרותית ומחקרית.

בספרו האוטוביוגרפי מתאר כנפו את מפגשו עם משפחת פליטים יהודים מאנטוורפן שהוריו אירחו בביתם בימים שעדיין לא מלאו לו עשר. תיאוריו על כן מוגבלים לחוויותיו של ילד ומרביתם מתרחשים במרחב הפרטי של הבית. סביר להניח כי חלק מהאירועים שהביא נשמרו בזיכרונו באמצעות סיפורים שסופרו במשך השנים על ידי הוריו ואחיו המבוגרים. פרויד הגיעה למרוקו כנערה בת שמונה-עשרה וזכרה אירועים ופרטים רבים שכתבה לאחר מכן בספרה, תוך שהיא מסתייעת באוטוביוגרפיה שכתבה אמה ובזיכרונות שהיא עצמה כתבה בימי המלחמה. עבור כנפו היתה מרוקו בית ונוף ילדותו, בעוד שבעבור פרויד מדובר בגילוי של ארץ מוסלמית באפריקה, תחת שלטון צרפתי קולוניאלי.

מפגשה עם העיר מתואר כך: "טיילנו ברובע הערבי. קשה לתאר עוני כמו זה. אנשים לבושים סחבות, שכובים ברחובות, ללא כל חוש לניקיון. דומה שנוח להם בעליבותם. מגוון של אנשים צועד ברחובות. הנשים מכוסות בכל גופן ורק עיניהן בולטות מתוך צעיף לבן. אלה שאינן חובשות כיסוי ראש הן נשים יהודיות מקומיות. ניתן לזהות את היהודים לפי הכובע השחור שהם חובשים אך גם לפי המבע החכם ותווי פניהם העדינים. ישנם יהודים רבים, והם מלוכלכים כמו האחרים, אך לבושים בבגדים שחורים. רבים מהם עיוורים." תאורה של פרויד, המתועד גם באוסף צילומיה המרשים שנמסר למוזיאון השואה בוושינגטון, דומה לזה של נוסעים אירופיים שביקרו בצפון אפריקה לאורך ההיסטוריה ובעיקר למבטם של נוסעים יהודים. התיאור האוריינטליסטי של המוסלמים התרכך בעת שתיארו את היהודים, שחיו בתנאים דומים לאלה של המוסלמים וחלקו את אותה תרבות וזאת בשל הקשר הדתי המשותף שיצר סולידריות כלל יהודית.

אולם פרויד אינה מציירת תמונה חד ממדית ושלילית והיא מתארת גם את השכונות של בני המעמד הבינוני והגבוה בקזבלנקה. בחודשים בהם שהתה בעיר התארחה בבית משפחת קוריאט שפתחה לה את ביתה ואיפשרה לה חיים שפויים לצד משפחות בקהילה היהודית בקזבלנקה שאימצו תרבות צרפתית או ספרדית והשתייכו למעמד הגבוה. "עברו עלי עשרה חודשים נהדרים של מתבגרת נורמלית עם מסיבות, פיקניקים בחוף הים, מדורות בדיונות, טיולים לחווה בבעלות של אחד מחברנו, בה למדתי רכיבה על סוסים ומשחקי בנים בנות. כל האושר הזה התקיים תודות לכך שפלור הכירה לי את מעגל חבריה הרחב, שכלל בנים ובנות ממדינות שונות שהתגוררו באותם ימים בקזבלנקה." פלור, הבת הצעירה למשפחת קוריאט הפכה לחברתה הטובה של סופי בימים בהם שהתה במרוקו.

למרות ימי המלחמה ושלטון וישי במרוקו השלימה פרויד את לימודיה לבגרות ואף ניגשה יחד עם פלור למבחנים ברבאט הבירה. היא ואמה קשרו קשרי חברות טובים עם מנהל הספרייה העירונית בעיר ושאלו ספרים שאת חלקן הזכירה ביומנה ובהם ספרו של החוקר הצרפתי הנרי ליכטברגר על המשורר הגרמני היינריך היינה, ספריו של לנין ואף את ספרו של סבה "מבוא לפסיכואנליזה". בימי שלטון וישי פוטרו רופאים יהודים מקומיים ממשרתם בבתי החולים הציבורים וסופי ואמה מספרות כיצד הקימו רופאים אלה מרפאה בה העניקו שירותי רפואה דחופה לחסרי אמצעים בקהילה היהודית. האם שביקרה במרפאה החליטה לסייע לקהילה המקומית והקימה כיתה בה לימדה ילדים חירשים מיומנויות דיבור, קריאה וכתיבה.

פלור ואמה הוקירו את הכנסת האורחים של משפחת קוריאט. האם כתבה "משפחת קוריאט הפכה תקופה בלתי נסבלת לנסבלת ואף לנעימה. אני עדיין אסירת תודה למשפחה ומצטערת שלא התאפשר לי לגמול להם על החסד שעשו עמדי." הבת הוסיפה "אימוצנו על ידי משפחת קוריאט עשה את ההבדל גם עבורי והפכתי למעשה לבתם המאומצת." סופי מציינת כי בית המשפחה היה פתוח גם עבור פליטים נוספים שמצאו מקלט בקזבלנקה ובכל הארוחות סעדו סביב לשולחן יותר מעשרה אורחים.

בדומה למשפחת קוריאט פתחה משפחת כנפו את ביתה למשפחת לוין ותוך תיאור הסיפור המשפחתי נחשף מנגנון הפעולה של הוועד לסיוע לפליטים: "הקהילה היהודית נטלה על עצמה לאמץ את הפליטים, ופנתה אל המשפחות המבוססות של מוגדור בבקשה שכל בית אב יקלוט משפחה. אף על פי שכאמור לא נמנינו עם המשפחות המבוססות, נהנינו ממעמד מיוחד בקרב היהודים בזכות סבי ז"ל, ר' דוד כנפו, שהיה רבה של הקהילה ודיינה. אבי, מנהיג טבעי בזכות עצמו, חש חובה, כבנו של הרב וחבר בוועד הקהילה לשמש דוגמה לאחרים."

בשונה מהכרת התודה הרבה של בנות פרויד למשפחת קוריאט מתאר כנפו את גברת לוין כאישה קשה וממורמרת שהרבתה להתלונן על תנאי המחייה עמם נאלצה להתמודד במרוקו בשונה מהתנאים אליהם הורגלה בבלגיה. המפגש בין שתי המשפחות יצר לא מעט משברים על בסיס תרבותי וכלכלי שכנפו מתארם בספרו. האכזבה ממשפחת לוין הגיעה לשיאה ביום בו עזבו לארצות הברית וחשפו בפני משפחת כנפו יהלומים ותכשיטים שהסתירו במשך שנתיים וחצי בהם התארחו בביתם ובאו במגע ישיר עם הקשיים הכלכליים של המארחים. כנפו תוהה בספרו: "מה דחף את גברת לוין לחשוף בפני אמי את סודה הגדול. האם הייתה זו מצידה מחווה של ידידות או של אמון? או שמא היה זה אקט של התגרות, להראות לאמי עד כמה תמימים אנחנו – או טיפשים! ועד כמה אנחנו משתייכים לגזע הולך ונעלם בעולמנו הציני."

בשתי האוטוביוגרפיות מתארים כנפו ופרויד ימים בתקופת המלחמה בהם פשטו להקות ארבה על מרוקו. שניהם בחרו להשתמש בצירוף המקראי "מכת ארבה" בתיאורם את האירועים. פרויד תיארה ימים אלה כאסון שנוסף למלחמה בו כילו הלהקות את כל הצומח בעיר וסביבותיה ואת חוסר האונים של הרשויות בהתמודדות עם האויב הנוסף. בשונה מתיאורה השלילי של פרויד נזכר כנפו בימי "מכת הארבה" כהזדמנות ללכידת ועישון הארבה למאכל. בנם הבכור של משפחת לוין, אדואר, התאהב במעדן המקומי ואכל אותו למרות זעזועה של אמו.

האוטוביוגרפיות של פרויד וכנפו שופכות אור על מפגשם של הפליטים עם הקהילה היהודית במרוקו. שני החיבורים מציגים קווים דומים ושונים על המפגש בין יהודי אירופה ויהודי מרוקו שאילולא המלחמה סביר להניח שלא היו נפגשים לעולם. החיבורים חושפים את הסיוע של המשפחות המקומיות שאירחו בביתם ודאגו לצרכי האורחים עמם חלקו דת ולעיתים תרבות משותפת. סיפורם של פרויד וכנפו הם שני סיפורים מתוך מאות שממתינים להיגאל מהכתובים. באופן זה ניתן יהיה להציג פרשה היסטורית של הסולידריות של יהודי מרוקו עם יהודי אירופה, שיש בכוחה לסייע בעיצוב השיח היום בישראל.

*ברצוני להודות לפרופ' דניאל שרוטר מאוניברסיטת מינסוטה על כך שהסב את תשומת ליבי לאוסף תמונות שצילמה פרויד במרוקו (השמור במוזיאון השואה בוושינגטון) שדרכו הגעתי לטקסטים שפרסמה.

המאמר פורסם במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" ביום שישי, כ"ה בניסן תשע"ז, 21.04.2017

 

 

המפגש של חנה ארנדט ו"תקומה לתרבות ישראל" עם הקהילה העברית בקזבלנקה

בוודאי שמעת על כך שאנחנו מתכננים חקירה בנוגע למקום הימצאם של אוספים יהודיים שאולי עוד נמצאים בספריות אוניברסיטאיות וציבוריות גרמניות או בידיהם של סוחרי ספרים. […] יש, כמובן, כל מיני בעיות משפטיות, הרצינית ביותר היא שמוסדות גרמניים היו אמורים לדווח על כל נכס יהודי מוחרם שקיבלו בזמן השלטון הנאצי, אבל אף דו"ח אחד כזה הוגש. מה שצריך בעניין הזה הוא מעין חוש בלשי, ואני מוכרחה להודות שיש לי אמונה מלאה בך בכל הקשור לזה.

דברים אלה כתבה בספטמבר 1949 הפילוסופית הפוליטית חנה ארנדט אל בעל החוש הבלשי הלא הוא חוקר הקבלה גרשום שלום. המכתב מופיע בספר "חנה ארנדט וגרשום שלום: חליפת מכתבים", שראה אור בעברית בהוצאת בבל. חליפת המכתבים חושפת בין היתר את פעילותם המשותפת בארגון היהודי הבינלאומי "תקומה לתרבות ישראל" (Jewish Cultural Reconstruction).

הארגון הוקם בשנת 1947 בגרמניה ושם לו מטרה להציל את אוצרות הרוח והתרבות היהודיים ששרדו את חורבן יהדות אירופה. בין השנים 1949 ל-1952 תרו חברי הארגון אחר נכסי תרבות יהודיים שנבזזו על ידי הנאצים בתקופת המלחמה ובהם אוספי אמנות, ספריות וספרים נדירים, ארכיוני קהילות, ספרי קודש, ספרי תורה ותשמישי קדושה. לנוכח הרס החיים היהודיים באירופה נבצר מהארגון לשקם או להשיב את נכסי התרבות לקהילות שהושמדו, ולכן הוא התרכז באיסוף, קיטלוג וחלוקה מחדש של אוצרות התרבות שלא נמצאו להם בעלים, בהתאם לצרכים של הקהילות היהודיות בעולם שלאחר המלחמה.

הוועד המנהל של הארגון קבע בינואר 1949 סדר קדימויות לחלוקה: עדיפות ראשונה ניתנה לספרייה הלאומית ולמוזיאון בצלאל בירושלים. עדיפות שנייה הוענקה לקהילות היהודיות במערב גרמניה ואחריהן ליתר הקהילות היהודיות ולמוסדות יהודיים באירופה. עדיפות אחרונה ניתנה למוסדות יהודיים מחוץ לאירופה ורק לאחר הגשת בקשה מנומקת. "תקומה לתרבות ישראל" התפתח כארגון גג לארגונים יהודיים שפעלו בשיתוף פעולה כמו "הוועד היהודי האמריקאי", "המועצה להגנה על זכויות ואינטרסים של יהודים מגרמניה", האוניברסיטה העברית, הג'וינט, והחברה היהודית-צרפתית "כל ישראל חברים" (כי"ח).

חברת "כל ישראל חברים" (כי"ח) בפריז שינתה בעקבות מלחמת העולם השנייה את יחסה לתנועה הציונית ולתרבות היהודית והעברית המודרנית. בסוף שנת 1945 פרסם הוועד גילוי דעת כי "ישתדלו מרכזי החינוך שלנו להעמיק את ידיעת היהדות, לפתח אותה בגדלותה. אויבינו רוצים להשמידנו ולהכחידנו כליל. אולם על ידי ידיעת ערכנו הנצחיים ושמירת מסורותינו, על ידי אהבתנו את נחלתנו הרוחנית והדתית, על ידי גילוי אוצרות התקווה והקדמה האנושית, אנו נחייה … עשרות אלפים מפנים את מבטיהם ואת תקוותיהם אל ארץ אבותיהם הממלאת את פרקי תפילותינו וגעגוענו, ושרק זכרה בלבד יכול לשמור על חייהם. הללו לא ישובו לגולה חדשה, עלה יעלו למולדתם הטבעית".

Ecole Normale Hébraïque, Casablanca 1958

כי"ח ייסדה בקזבלנקה את בית המדרש למורים לעברית (Ecole Normale Hébraïque) שנה לפני שהוקם ארגון "תקומה לתרבות ישראל". הקמתו יצאה לפועל בעקבות השינוי התפיסתי של כי"ח ובעקבות הלחץ שהפעילה הקהילה היהודית במרוקו החל מהעשור השני של המאה העשרים. ראשי הקהילות ואנשי ציבור דרשו מכי"ח להכשיר מורים לעברית מודרנית שיחליפו את המלמדים שלימדו בשיטות מיושנות. סגן נשיא כי"ח ז'יל ברונשוויג פנה לס. ד. לוי, נשיא אגודת "מגן דוד", אגודה להפצת השפה והתרבות העברית שהוקמה בקזבלנקה בשנת 1919, במטרה לשתף פעולה בהקמת בית המדרש. הכיתה הראשונה נפתחה בשנת 1946 ובכל שנה נוספה כיתה חדשה. בסוף 1948 למדו בבית המדרש 40 תלמידים וב- 1950 כלל בית המדרש חמש כיתות בהן למדו שבעים וחמישה תלמידים. כי"ח הקים בניין חדש לבית המדרש, ובהשראת בית המדרש בפריז שנבנה בפרברי העיר הוחלט להקים את המוסד בשכונת אואזיס, כחמישה קילומטרים דרום-מזרחית ממרכז קזבלנקה. ב-8 באפריל 1951 נחנך הבניין המפואר, שהיה בן שלוש קומות והשתרע על שטח של 300 מטר רבועים. בקומה הראשונה שכנו משרדי ההנהלה, כיתות הלמוד, ספרייה וחדר אוכל. בקומות העליונות נמצאו חדרי התלמידים, מרפאה ובית כנסת.

ספריית בית המדרש כללה שלוש חטיבות המייצגות את שלושת המרכיבים בהכשרת המורים לעברית: לימודי קודש, עברית ותרבות עברית לאומית, צרפתית ותרבות כללית. החטיבה הרבנית כללה בין היתר ספרי תנ"ך ומפרשיו, משנה וגמרא, ספרי אגדה ותאולוגיה. החטיבה העברית לאומית הקיפה עיתונות עברית, ספרי דקדוק עברית, ספרות עברית וספרי היסטוריה יהודית, והחטיבה הצרפתית מנתה ספרי היסטוריה, לשון צרפתית, ספרות צרפתית, מדעים, מתמטיקה ועוד. הספרים לחטיבה האחרונה נשלחו ממרכז כי"ח בפריז, הספרים לחטיבה השנייה נשלחו מהמרכז העברי בארצות הברית, וספרים לחטיבה הראשונה נמצאו במרוקו אך לא בכמות מספיקה. על כן פנו נציגי חברת כי"ח למרכז החברה בפריז, וזה פנה באמצעות נציג הג'וינט באירופה למרכז של ארגון "תקומה לתרבות ישראל" בניו יורק.

הדיון בנוגע לשליחת ספרים לצפון אפריקה החל באוקטובר 1949, בעת שארנדט ביקשה שיהודה שפירו, מנהל תחום החינוך בג'וינט, יידע אותה אם הוא מעוניין לשלוח ספרים מהמלאי של הארגון למרוקו. שפירו כתב לה כי נדרשים ספרים לצפון אפריקה ובעיקר לבית המדרש למורים בקזבלנקה ולבתי הספר הרבניים בערים אלג'יר ותוניס. במכתב אחר הוסיף: "אנו רואים בבית המדרש למורים (בקזבלנקה) סיפור הצלחה ונברך על משלוח ספרים למוסד זה".

לקראת חניכת הבניין החדש של בית המדרש פנה ז'יל ברונשוויג לוועדה המרכזת של "תקומה לתרבות ישראל" בניו יורק בבקשה לסיוע במשלוח ספרים לספרייה החדשה. הוועדה מצאה את בקשתו של ברונשוויג ראויה וביקשה לאתר במחסני הארגון בארצות הברית ובגרמניה כחמש מאות ספרים למען בית המדרש. ארדנט כתבה לשפירו באפריל 1950 כי "הבקשה לחמש מאות ספרים עבור בית המדרש למורים בקזבלנקה אושרה ואנו מצאנו כי עומדים לרשותנו מספיק ספרים עבורו. הם ביקשו ספרים בעלי ערך עבור הספרייה למורים שבנייתה תסתיים באוקטובר השנה".

תחילתו של העמוד הראשון ברשימת הספרים שנשלחה לבית המדרש למורים לעברית בקזבלנקה

ארדנט מצאה במחסן בברוקלין 386 ספרים ושלחה אותם לקזבלנקה. רשימת הספרים שכותרתה: Bücher für CASABLANKA (ספרים לקזבלנקה, כך נכתב במקור) נשלחה לבית המדרש לפני המשלוח. הספרים חולקו לחמש חטיבות: ספרי דרוש (128), פרשנות התלמוד (123), הלכה (93), שו"ת (17) ולקסיקונים (25). כל שורת פריט כללה את שם הכותר, שם המחבר, מקום ההוצאה לאור ושנת ההוצאה. הספר העתיק ביותר שנשלח לקזבלנקה הוא ספר הדרושים "אמרי שפר" לרבי נפתלי אשכנזי, יליד צפת שהדפיס את ספרו בוונציה בשנת 1601. הספר החדש ביותר היה "אמרי בינה" לרבי מאיר אוירבך, שהודפס בלובלין ב-1937, שנתיים לפני כיבושה על ידי גרמניה הנאצית. במכתב המשלוח הוסיפה ארדנט: "לפני שנשגר ספרים נוספים ברצוני ליצור קשר ישיר עם קזבלנקה ולהציג להם רשימות וקטלוגים של הספרים כדי למנוע כפילויות". בנוסף ציינה כי המשלוח הבא של הספרים לא יישלח מברוקלין אלא ישירות מהמחסן המרכזי בוויסבאדן שבגרמניה.

ביוני 1950, לאחר שהתקבלה רשימת הספרים בקזבלנקה, שלח ראובן תאג'ורי, נציג כי"ח במרוקו, מכתב תודה שהועבר לארדנט ובו כתב: "מר ז'יל ברונשוויג הודיע לי על משלוח הספרים לו אנו מצפים בכיליון עיניים. מר רוש, מנהל בית המדרש למורים, עיין ברשימת הספרים בסיפוק רב, ובעיקר בספרי התלמוד והפירוש על התלמוד. אנו מודים לך ומקדמים בברכה את מפעלכם. הספרים ישמשו אמצעי מצוין להנחלת התרבות היהודית ולהכשרתם של המורים והתלמידים בבית המדרש למורים, שבסיום לימודיהם ישמשו מורים ברשת החינוך של אליאנס".

המפגש בין בית המדרש למורים בקזבלנקה לארגון "תקומה לתרבות ישראל" אינו ייחודי. הארגון שלח ספרים לארגונים יהודיים במדינת ישראל (ישיבות, ספריות ומושבי עולים), בארצות הברית, בדרום אמריקה ובאוסטרליה. העומדים בראש "תקומה לתרבות ישראל" הבינו לאחר המלחמה כי חורבן הקהילות לא יאפשר להחזיר את אוצרות התרבות לבעלים הפרטיים או לבניהם או בנותיהם שנרצחו. לכן מאות אלפי ספרים חסרי יורשים חולקו בתהליך מאורגן לקהילות יהודיות בעולם וזכו לבעלים חדשים שהמשיכו ללמוד בהם. למרות החורבן הפיזי של הקהילות באירופה התרבות היהודית הרוחנית לא חרבה ובאמצעות הספרים המיותמים המשיכה לפעום במרכזים יהודיים ישנים וחדשים. כך נער שגדל בעיירה המרוחקת מידלת במרוקו למד בבית המדרש למורים בקזבלנקה במסכת תלמודית שייתכן שלמד בה תלמיד ישיבה מאחת העיירות בפולין שחרבו בתקופת המלחמה.

המאמר פורסם במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" ביום שישי, י"ב באדר תשע"ז, 10.03.2017

אם אכזרייה: סיפור על סחר בתינוקות בישראל הצעירה

אני, אני  – מגמגמת האורחת ופורשת את ידיה לצדדים – באה להציע לך הצעה. תוכלי לקבל אותה ותוכלי לסרב. איך שתרצי. שמעתי על אסונך והדבר נגע עד ליבי. יש לך שבעה ילדים, בלי עין הרע. את השמינית ואמך התשיעית. ואיך תוכלי לפרנס את כולכם? … איך תוכלי לטפל בילד הרך? … ומה צפוי לו, למסכן הקטן בצריפון הזה? עליך לרחם עליו ולחשוב על עתידו!…

שער הגיליון בו פורסם הסיפור "אם אכזריה"

קטע זה לקוח מסיפור קצר שפרסם אליעזר שמאלי, סופר ואיש חינוך, זוכה פרס ישראל לספרות ילדים ונוער לשנת תשי"ז, ב-23 בפברואר 1955 בעיתון הילדים "הארץ שלנו". הגיליון בו פורסם הסיפור הוקדש ליום האם שחל באותו השבוע וכלל בין היתר את "עשרת הדברות ביום האם"  (הנחיות לילדים כיצד להקל על אמם), שירים, סיפורי ילדים, ותצלומים של אימהות מאושרות מהעולם וממדינת ישראל. בשער העיתון הופיע תצלום של אם תימנייה צעירה שלראשה קַרקוּש, כיסוי מקטיפה המעוטר בקישוטי כסף, המיניקה את תינוקה. מתחת לתמונה הופיעה הכותרת "אם מאושרת". סיפורו של שמאלי שפתח את הגיליון נשא את הכותרת "אם אכזריה".

הסיפור הקצר נפתח בתיאור האסון שאירע: "הגורל המר לה מאוד לשרה מועלם המסכנה. יום אחד לאחר שילדה בבית-היולדות הממשלתי את ילדה השביעי, נפל בעלה תחת גלגלי מכונית משא ונדרס". שרה יצאה מבית היולדות לבית הקברות כדי ללוות את בעלה בדרכו האחרונה, והתינוק שזה עתה נולד קיבל את שם אביו – אברהם. שמאלי לא משאיר ספק לגבי מוצאה המזרחי של המשפחה – השם מועלם, בערבית "מורה", או ליתר דיוק "מלמד", שחינך ילדים בקהילות ישראל עברית ולימודי קודש. השם נפוץ בקרב קהילות ישראל בעיראק, סוריה, תימן ומרוקו. גם מנהגי האבלות והלשון ששם הסופר בפי האם לא משאירים ספק לגבי מוצאה, "וי לי, כי נפלה עטרת ראשי! וי לי, מפרנסי ואבי ילדי האומללים! שרה פכרה ידיה וצבטה את פניה באבלה וביגונה, וחמותה הזקנה תלשה את שיבתה וקרעה את בגדיה".

הסופר אליעזר שמאלי

אליעזר שמאלי נודע ברומן הנעורים "אנשי בראשית" שפרסם בשנת 1933 כמחווה לשומר אלכסנדר זייד ומשפחתו, סמל הארץ-ישראליות בעיניו. משנת 1926 פרסם סיפורים קצרים לילדים שעסקו במתרחש בארץ ישראל, בנופיה ובהווי בית הספר. את אלה כתב מתוך חוויותיו האישיות כמורה ובהמשך כמפקח במשרד החינוך. לאחר הקמת מדינת ישראל והעלייה הגדולה החל לכתוב על מפגשו עם העולים מארצות האסלאם, הווי חייהם ותרבותם, ובעיקר הקשיים שהתמודדו עמם בארץ החדשה. ספריו "בצל אילן" (1957), "בקצה הזרת" (1961), "כיסופי גאולה" (1962) ו"על חוט של חסד" (1970) כוללים סיפורים לא מעטים העוסקים בחייהם של העולים מעיראק וצפון אפריקה, ובעיקר בולטת חיבתו ליהודי תימן, שלהם העניק תשומת לב מיוחדת. תיאוריו חוטאים לעתים במבט אוריינטליסטי ומתנשא, אך בכל הסיפורים, ללא יוצא מן הכלל, בולט יחסו האמפתי והאוהד ליהודי ארצות האסלאם.

ביום גשום וקר, בעת ששוכבת שרה ומנסה להתחמם מתחת לשמיכות וחמותה שופתת קומקום להכנת תה, נכנסת לצריף אורחת – אישה בגיל העמידה שמציגה עצמה כמתנדבת המביאה חבילות בגדים לתינוקות במעברה. לאחר שהיא מוסרת את החבילה לסבתא, היא אינה חוסכת ביקורת משתי הנשים "הרי יקפא כאן מקור וימות חלילה, אינכם חסים על תינוק רך ומחזיקים אותו במאורה כזאת בגשם ובקור?" האם משיבה כי הפעוט נמצא בצריף התינוקות המחומם, והאורחת עונה: "גם שם קר, הייתי שם עכשיו, נורא…" שמאלי אינו מסביר מה עשתה האישה בצריף התינוקות. האם הביאה גם לשם חבילות בגדים? ייתכן. מה אופי קשריה עם האחיות? הקורא אינו מקבל על כך הסבר.

האורחת מציעה לעזור לשרה: "חייכם קשים וצריך לרחם עליכם. אנחנו לא יהודים?! – אומרת האורחת ומוחה את עיניה במטפחתה – אתם עולים חדשים ומסכנים. יש משפחה שרוצה לקחת את הילד שלך לביתה ולגדלו בכל טוב. – משפחה עשירה בתל אביב…" שרה אינה מבינה את כוונת האורחת, וזו מוסיפה בחוסר נוחות: "אנחנו עוד משלמים לאם – הוסיפה האורחת והשתעלה – המשפחה עשירה מאוד…" שרה נבהלת והאורחת מתגוננת בהסבר שלמעשה מסגיר את מעשיה: "אנחנו חס ושלום לא סוחרים בילדים!  – אומרת האורחת ברוגז קל – את צריכה להבין חביבתי. אנחנו דואגים לילדים יתומים כמו ילדך, ועושים מתוך רחמנות… יש בית של אלמנה ובו שבעה ילדים רעבים וערומים. ויש בית של עשירים – ואין להם ילדים. והם רוצים ילד… פשוט מאוד. והם עוד משלמים סכום הגון. זה רע? זה שוק שחור, חלילה?" מיד לאחר מכן מוציאה האורחת חמש מאות לירות ומציעה אותם בתמורה לתינוק.

השוק השחור לאימוץ ילדים שמתואר בסיפורו של שמאלי סוקר בעיתון "הארץ" במרץ שנה לאחר מכן בכתבתו של מרדכי ארציאלי "אימוץ ילדים רשמי וחשאי". ארציאלי דן באימוץ הרשמי, שבו מעורבים משרד הרווחה ובתי המשפט, אל מול השוק הפרוץ של האימוץ החשאי או השוק השחור. מעניינים שני פרטים עובדתיים שמצוינים בכתבה וששמאלי הביאם בסיפורו באופן מדויק. ראשית, המחיר המשולם עבור ילד בשוק השחור, שעליו דיווח ארציאלי בכתבתו זהה לזה שהציעה האורחת לשרה – 500 לירות. ושנית, החיפוש של סוחרי הילדים אחר ילד בריא ובהיר עור שיתאים למשפחה העשירה, ובמילותיה של האורחת: "צריך לראות מה שלוקחים. המשפחה רוצה בילד יפה, בריא ונחמד". בדומה למאמרו של ארציאלי, האורחת מציינת בפני האם כי עבור ילדים יפים הם משלמים אף יותר. האירוע שמתואר בסיפורו של שמאלי אם כן אינו יוצא דופן והשופט ד"ר יצחק קיסטר טען בכתבה כי מספר מקרי האימוץ בשוק השחור גדול היה ממספר המקרים שהתרחשו בחסות בתי המשפט.

כתבתו של ארציאלי פורסמה שנה לאחר פרסום סיפורו של שמאלי. בכך הקדימה עיתונות הילדים את עיתונות המבוגרים בדיווח על התופעה. יעל דר, חוקרת ספרות הילדים, הראתה בספרה "ומספסל הלימודים לוקחנו" כי גם בנוגע לסיפורים קשים אחרים, כזוועות השואה, הקדימו העיתונות והספרות לילדים את עיתונות המבוגרים, אשר לא העזה לדון בתכנים אלה. עורכי העיתונים וסופרי הילדים היו ערים לתפקידם במיתון הניכור של ילדי ארץ ישראל כלפי יהודי הגולה ומצוקותיהם. הם עשו מאמץ לקרב את הילדים לאסון שהתרחש באירופה על ידי כתיבה ופרסום סיפורים ושירים אלגוריים, ולצד אלה יצירות שהעניקו מידע גלוי ומפורט. האם ייתכן שגם לאחר עליתם של יהודי ארצות האסלאם עשו מאמץ חלק מהסופרים ועורכי העיתונים כדי לחשוף את הקוראים הצעירים לעולים החדשים ולמצוקותיהם במטרה לקרב את הקוראים הצעירים ולעודד אותם לצאת לפעולה? ייתכן, אך נושא זה דורש מחקר נוסף.

ציור שהופיע בסיפור שפורסם בעיתון "הארץ שלנו"

בסיפורו של שמאלי, האורחת מבקשת מהסבתא להביא את התינוק מצריף התינוקות כדי שתוכל לראות אותו. ברגעי ההמתנה נשמעות צפירות חסרות סבלנות מכיוונו של הנהג שממתין לאורחת ברכב. שמאלי אינו מוסיף דבר בנוגע לנהג אך חושף בכך כי האורחת לא פעלה לבד אלא היתה חלק מצוות עבודה מאורגן. הסבתא נכנסת עם התינוק, והאורחת מבקשת מהאם להיניקו טרם הפרידה. ברגעים האינטימיים שבהם מיניקה האם את תינוקה היא מבינה כי אינה יכולה לוותר עליו ומחליטה לסרב להצעה. האורחת משנה את מזגה ופונה בכעס: "מה יש? צווחה האורחת ברוגז והושיטה את זרועותיה מול המיטה, כאומרת לחטוף מתוכה את קנין כספה. – כבר את מתחרטת? לתת לך שש מאות? שבע מאות? כמה? ! הגידי!…" האם עומדת בסירובה והאורחת צורחת: "ואם יחיה בדלות וברעב האם יהנה מחייו? כך את מתאכזרת לילד שלך, אם רעה וחסרת-לב? זאת האהבה לילד, שנתן אלוהים בלב כל-אם?!" ויוצאת בטריקת דלת.

שמאלי מסיים את הסיפור באופן אופטימי. הגשם נפסק וקרני השמש יוצאות מבעד לעננים ומאירות את האם ותינוקה. ילדיה של שרה חוזרים מהגן וקוראים לאמם בשמחה. אם כך, מדוע נקרא הסיפור "אם אכזריה"? כיצד תפס שמאלי את התנהלותה של האם? הסיפור הופיע בעיתון בשנת 1955 אך פורסם בקובץ סיפוריו של שמאלי "בצל אילן" שנתיים לאחר מכן תחת הכותרת "אם". לעומת הכותרת בעיתון, זו שבספרו אינה שופטת את האם לכף חובה, ואף אוצרת בתוכה את לבטיה ומסירותה. האם הכותרת בעיתון היא פרי עריכה ונבחרה מתוך מילותיה האחרונות של האורחת "כך את מתאכזרת לילד שלך, אם רעה וחסרת-לב"? האפשר שדעתו של העורך משקפת את רוח התקופה, ועל פיה הצעתה של האורחת ראויה? ייתכן. גרשון ברגסון, בספרו "שלושה דורות בספרות הילדים העברית", אינו מבקר את האם אך מתאר את פעילותה של האורחת בסיפורו של שמאלי כנורמטיבית, שאין בה פגם: "גברת מן העיר מוכנה לעזור לה ומציעה למסור את הרך הנולד לאימוץ".

יש שיטענו כי סיפורו של שמאלי מציג מקרה נדיר או אף שנכתב מתוך דמיונו הפורה של הסופר. אולם ברגסון בספרו תיאר את שמאלי וכתיבתו כך: "הוא מתהלך בתוך העם ורושם, ומוסר את רשמיו בחן, בשפה חיה, מדוברת […] סיפוריו הם יותר מאשר סיפורי-מעשה. יש בהם תיאור תמונה, מצב. למעשה זוהי ריפורטז'ה עיתונאית מעולה, ספרותית". לדברים אלה ראוי להוסיף את נימוקי השופטים שהעניקו לשמאלי את פרס ישראל: "הוא מוסר לקורא הצעיר ממראה עיניו ומספר לו על הנעשה בארץ בזמן הזה, ועל שנתרחש בה בעבר הקרוב… כל מה שיצא מתחת עטו הנאמן חתום בחותם האמת".

המאמר פורסם במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" ביום שישי, ח' בטבת תשע"ז, 06.01.2017

הסיפור "אם אכזריה" לאליעזר שמאלי כפי שפורסם בעיתון "הארץ שלנו".

נימוקי השופטים שהעניקו לאליעזר שמאלי את פרס ישראל לספרות ילדים ונוער ("דבר לילדים", 15 במאי 1957)

 

היסטוריה דליהוד דלמארוק' בלערבייא: ההיסטוריה של יהודי מרוקו על פי חיים נחמני

גב' דינה דנינו (נחמני) וכותב המאמר
גב' דינה דנינו (נחמני) וכותב הרשימה בקורס ערבית-יהודית מרוקאית בספרית בית אריאלה בתל-אביב

בימי רביעי בשבועות האחרונים מתכנסת בספריית בית אריאלה בתל אביב קבוצת לומדים בקורס לערבית-יהודית של יהודי מרוקו. הקורס מועבר על ידי חוקר השפה משה כהן, בחסות הספרייה הלאומית בירושלים. מטרתו להקנות את יסודות השפה ולשפר את מיומנות הקריאה, תוך שימוש במגוון העצום של טקסטים האצורים בספרייה הלאומית. במפגש האחרון קראה הקבוצה קטעים מהספר "היסטוריה דליהוד דלמארוק' בלערבייא מטרזמנא מן לפראנציץ" ("ההיסטוריה של יהודי מרוקו בערבית מתורגמת מצרפתית") שיצא לאור בקזבלנקה באוגוסט 1953 על ידי המשכיל והפעיל הציוני חיים נחמני. ההעתקה וההגהה של הספר, כפי שנכתב בשער, נעשו על ידי בתו של המתרגם, הגברת דינה נחמני-דנינו, שהצטרפה למפגש בתל-אביב וקראה עם הקבוצה את הטקסט שנעזב במשך יותר משישה עשורים.

נחמני תרגם את הספר שכתב ראש הקהילה היהודית ברבאט ובקזבלנקה, יצחק דוד אבו, Musulmans andalous et judéo-espagnols ("מוסלמים אנדלוסים ויהודים-ספרדים") שפורסם בספטמבר 1952. ספרו של אבו כלל שלושה שערים: המוּרִים בספרד, ההיסטוריה של יהודי ספרד וההיסטוריה של יהודי מרוקו. הפרקים העוסקים בהיסטוריה של יהודי מרוקו התבססו בעיקר על הספר "נר המערב: תולדות ישראל במארוקו" שהוציא לאור רבי יעקב משה טולידאנו בשנת 1911 בירושלים.

גלגול כתיבת הספרים של טולידאנו, אבו ונחמני משקף את דיוקנה של החברה היהודית במרוקו במחצית הראשונה של המאה העשרים. היתה זו חברה מגזרית, כפי שמגדירה חוקר יהדות ארצות האסלאם ירון צור, שהורכבה משלושה מגזרים האופייניים לחברה קולוניאלית – אירופי, מתמערב וילידי. מגזרים אלו ניהלו מערכות תרבותיות וכלכליות נפרדות עם נקודות מגע ביניהן. ספרו של אבו פנה למגזר האירופי שכלל מהגרים יהודים מאירופה ולמגזר המתמערב, שהורכב ממקומיים שאימצו את הצרפתית כשפת תרבותם. טולידאנו פנה לחלק מצומצם במגזר הילידי, בעיקר רבנים, תלמידי חכמים ומשכילים עבריים, ששלט בעברית, ואילו נחמני פנה למרבית הקהילה שהערבית-היהודית שימשה שפת תרבותם.

חיים נחמני - מתרגם הספר
חיים נחמני – מתרגם הספר

בהקדמה לספר הגדיר נחמני את קהל קוראיו כך: "מרבית היהודים, המון העם, כמונו, בערים ובכפרים [אשר] לא יצלחו להגיע לספר [של אבו] או לא ימצאו מישהו שיקריא להם ויתרגם להם לערבית, הלשון בה הם מדברים." נחמני פנה למרבית יהודי מרוקו, שגרו בערים ובכפרים ושלא נחשפו להשכלה הצרפתית. הגברים בקבוצה זו התחנכו במסגרות לימוד מסורתיות שהכינו אותם להשתתפות נאותה בפולחן היהודי בבית הכנסת, בעוד הנשים התחנכו בחיק המשפחה. תוך תרגום הספר מצרפתית לערבית-יהודית נדרש נחמני ליצור סוגה ספרותית-היסטורית חדשה שתתאים לרבדים רחבים ועממיים של הקהילה היהודית שלא רכשו השכלה מודרנית והיו חסרי ידע וכלים בכדי להתמודד עם קריאת ספר היסטורי.

משלושת שערי ספרו של אבו בחר נחמני לתרגם את השער השלישי בלבד תוך ויתור על האחרים שלא עסקו באופן ישיר בהיסטוריה של יהודי מרוקו. בהקדמה ציין כי בעתיד יתרגם את השניים הנותרים, תכנית אשר לא השלים ושלא ניתן לדעת בוודאות אם אכן תכנן לממשה. ניתן לשער כי נחמני התכוון לתרגם רק את השער העוסק בהיסטוריה של יהודי מרוקו משום שביקש לחשוף את הקהילה להיסטוריה שלה במטרה לייצר זהות יהודית מקומית. כך כתב בהקדמה ובגב הספר: "פחאל די לָאזְם עלא כול גנס יעארף להיסטוריה דיאלו ודי זדודו, חתתא חנא לאזמנא נעארפו להיסטוריה דיאלנא ודי זדודנא", ובעברית: "כפי שחובה על כל לאום להכיר את ההיסטוריה שלו ושל אבותיו, כך חובה עלינו להכיר את ההיסטוריה שלנו ושל אבותינו".

כדי להוזיל את עלות הספר ולהנגישו לקהל הרחב התכוון נחמני להוציא לאור את תרגומו מחולק לחמש חוברות אותן תכנן לפרסם בהדרגה. אולם הוא הספיק לפרסם את החוברת הראשונה בלבד. ככל הנראה לא המשיך במפעל התרגום משום ששנה לאחר פרסום החוברת עלה לישראל. מלבד החלוקה לחוברות חילק את הטקסט לפרקים קצרים מאוד שכללו פסקה אחת או שתיים ולכל פרק הגדיר כותרת שהציגה את המסר המרכזי. חלוקה זו נועדה למקד את הקורא בנושא קצר ולאפשר לסיים פרק שלם בעל רעיון אחד. כדי להגיש לקורא שאינו מיומן בטקסטים תורניים או אקדמיים וכדי לייצר סיפור רציף העלה נחמני את הערות השוליים שכתב אבו לתוך הטקסט, לעיתים בסוגריים ולעיתים כמשפט המשך למשפט שקדם לו.

בהקדמה כתב נחמני כי קל היה לו יותר לו נדרש לתרגם את הספר מצרפתית לעברית, אולם בחר לתרגמו לערבית-יהודית במטרה לפנות לקהל הרחב ביותר. הוא השתמש בשפה הערבית-יהודית המדוברת כשפה לכתיבה וכמעט ולא השתמש ביסודות ספרותיים או במבנים תחביריים של הערבית הקלאסית. בערבית-היהודית שזר מרכיב עברי שדאג להדגיש. המרכיב העברי השלים אוצר מילים מובהק של תרבות ישראל שלא קיים בערבית. עם זאת, השתדל נחמני להתאים את הטקסט ההיסטורי לקורא הדתי באמצעות שימוש באוצר מילים מהמקורות היהודיים. לעיתים בחר להשתמש בצירופים עבריים שהיתה להם דווקא חלופה ערבית במטרה לטעון אותם ברבדים יהודיים, תרבותיים ואידיאולוגיים.

שער הספר
שער הספר

נחמני לא רק תרגם את הספר אלא גם ערך את הטקסט כדי לגשר בינו לבין קהל קוראיו. הוא בחר להתעכב ולהסביר מושגים, שמות של עמים ואישים ששיער שאינם מוכרים לקהל קוראיו. כך לדוגמה הרחיב על הספירה הנוצרית והסביר על הוונדלים. תוספותיו והערותיו לוו בדרך כלל בכיתוב "המתרגם" אך לעיתים הוסיף טקסטים מבלי לציין זאת. כשם שהוסיף תכנים כך גם גרע חלקים ששיער כי אינם מתאימים לקהל הקוראים או יכולים לפגוע ברגשותיו. בפרק שדן בחכמים שהתגוררו במרוקו של המאה העשירית הזכיר לדוגמה את הגאון רבי שמואל בן חופני הכהן ששימש ראש הקהילה בפאס. בתיאור מפעליו ודעותיו של בן חופני ציין אבו כי התפרסם במלחמתו במיסטיקה ובאמונות הטפלות. בתרגום הסיר נחמני משפט זה שסבר כי עלול לפגוע ברגשותיהם של חלק מקוראיו.

לתרגום ספרו של אבו הצמיד נחמני מספר חיבורים נוספים שהגדירם "חידושים, אגדות ומשלים מדברי רז"ל בעברית שתרגמנו לערבית" אך לא ציין את מקורם. בחינת הטקסטים מעלה כי הראשון הינו נאום של הרב יצחק ניסנבוים, מהוגיה הראשונים של הציונות הדתית ותנועת המזרחי, שכותרתו "הסיבות המחייבות את היהודי להיות ציוני", מתוך ספרו "דרושים וחמר לדרש" (1902). הבחירה של נחמני בטקסט של הרב ניסנבוים נבעה מהזדהותו עם תפיסותיה האידיאולוגיות של תנועת המזרחי, שהוא עצמו שימש נציגה במרוקו. זאת ועוד, השפה הדתית והערכים היהודיים ששזר הרב ניסנבוים בטקסט תאמו את קהל הקוראים שהבין והזדהה עמם.

החטיבה השנייה כללה לקט של מדרשים על ארץ ישראל מתוך מסכתות שונות בתלמוד ומתוך ספרי מדרשים ובהם "ילקוט שמעוני" ו"פרקי דרבי אליעזר". נחמני סידר את המדרשים לפרקים שקיבלו את הכותרות: הארץ ויישובה, חיבת הארץ ותורת הארץ. קשה שלא להבחין כיצד עטף נחמני טקסטים מסורתיים בתעמולה ציונית. הוא כתב בזכות ארץ ישראל ובעיקר בזכות העלייה בשפה ובערכים המוכרים לקוראים.

הכריכה הפנימית של הספר
השער הפנימי של הספר

החטיבה השלישית כללה פרק מתוך "חזון בנימין בן יוסף ממטה השקדים" (1877), לבנימין מנדלשטם ו"חידות מיני קדם", מתוך הספר "משלי יהושע" (1865), ליהושע שטיינברג. שני המשכילים ממזרח אירופה השתייכו לתנועת ההשכלה המתונה ששילבה מסורת ומודרנה. בנוסף להיותם משכילים היו שני הכותבים תלמידי חכמים ועל כן מצא נחמני שפה משותפת עמם בטקסטים שכתבו בענייני חכמה ומוסר.

למרות שנחמני לא כתב אף אחד מהחיבורים שהביא בספרו יש לראות בו את היוצר המרכזי. הטקסטים שקיבץ נכתבו במרחבים שונים, בתקופות שונות ועל ידי כותבים שונים. איחודם ופרסומם בראשית שנות החמישים במרוקו העניק למכלול היצירות משמעות חדשה. נחמני יצר זהות יהודית מרוקנית קולקטיבית לעשרות רבות של קהילות על ידי יצירת נרטיב היסטורי מאחד. בכך לקח חלק בתהליך של בניית זהות יהודית מרוקנית שהחלה להתגבש עם החדירה הקולוניאלית ושהגיע לשיאו בשנות הארבעים של המאה העשרים עם הקמת מוסדות מרכזיים לכל הקהילות. בנוסף לזהות המרוקנית חיזק נחמני את זהותם של יהודי מרוקו כתפוצה של האומה היהודית באמצעות הנספחים שהעניקו הסבר על התנועה הציונית והדגישו את חשיבות העלייה למדינת ישראל.

המאמר פורסם במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" ביום שישי, ב' בכסלו תשע"ז, 02.12.2016

 

חגיגות יום אסתקלאל ישראל בלוב, 1949

דוד גדג' וצביה טובי

ביום ראשון, ב' באייר תש"ט (01.05.1949), שלושה ימים לפני חגיגות יום העצמאות הראשון למדינת ישראל, חולקו בטריפולי ובערי השדה בלוב מנשרים בערבית-יהודית שנפתחו במשפטים: "אילה אכואננה וכואתנה אלדי פי קהלת הקדש בטריפוליטניה ה' עליהם יחיו. קואעד לנהאר לאסתקלאל מן טרף ועד הקהלה העברית בית דין הצדק והרבנות הראשית לטריפוליטניה". ובתרגום: "אחינו ואחיותינו בכל קהילות הקודש בטריפוליטניה ה' עליהם יחיו. הוראות ליום העצמאות מטעם ועד הקהילה העברית ובית דין הצדק והרבנות הראשית לטריפוליטניה". המסמך, הכולל עשרה סעיפים לחגיגות עצמאותה של מדינת ישראל,  נכתב על ידי שלמה ילוז, הרב הראשי של קהילת טריפולי והדיינים חי גאביזון, יששכר חכמון וכמוס נחאיסי. ההנחיות שורטטו בהשראת טקסטים והוראות של הרבנות הראשית בישראל אך מבלי להיוועץ עמה או לקבל את ברכתה. כך תיקנו הרבנים סדר ליום העצמאות הייחודי ליהודי לוב, השונה מהנוסחים השונים שנקבעו במדינת ישראל ובתפוצות במשך השנים.

כרזה חלקית
מנשר ההנחיות לחגיגות יום העצמאות בלוב, 1949. באדיבות "אור שלום", המרכז למורשת יהודי לוב בבת-ים.

בראש המנשר התנוססה הכותרת "יום אסתקלאל ישראל: 5 אייר 5709". מתחת לכותרת צוינו שני תאריכים משמעותיים בתרבות היהודית: 9 באב ג"א תת"ל (3830, 70 לספירה) – גלות ישראל מארצו; ה' באייר ה"א תש"ח – גאולת ישראל ושיבתם לארצם. שני המועדים, אחד מוצמד לימין והשני לשמאל, מציגים קו היסטורי של גלות ארוכה שהחלה לאחר חורבן בית המקדש השני והגיעה לקצה עם הקמת המדינה. ההנחיה הראשונה במנשר היתה סמלית, ולפיה כל בן שייוולד בשבוע החג ייקרא "ישראל" וכל בת תיקרא "ציונה". במכתב ששלחו הרב והדיינים לאחר החג (27.05.1949) למשרדי ממשלה בישראל ציינו כי שלושה בנים נימולו ביום העצמאות בצְלָא לכבירה (בית הכנסת הגדול) בטריפולי בנוכחות קהל רב שבא להיות נוכח בעת מתן שם המדינה לבנים הראשונים.

ההנחיות הבאות עסקו בעיצוב אופיו של החג בחוג המשפחה ובחוצות העיר. בערב יום העצמאות נסגרו בתי העסק היהודיים ויום המחרת נקבע כיום שבתון. בני המשפחה לבשו בגדי חג וקיימו סעודות מצווה בערב החג ולמחרת. נדרש כי סעודות המצווה יכללו יין ובשר. הרב פריג'א זוארץ, שהיה לימים חבר כנסת מטעם המפד"ל, כתב כי בסיוע הג'וינט סופקו רבע קילו בשר ורבע ליטר יין לכל דורש בעיר טריפולי ובערי השדה, כדי שגם עניי הקהילה יוכלו לקיים את סעודת המצווה כהלכתה. בדומה לנהוג בפורים התבקשה הקהילה להעניק מתנות לאביונים במטרה לשתפם בשמחה. הסעודה כללה שירת ארץ ישראל, פיוטים וקריאת שני מזמורי תהלים: "שיר המעלות לדוד שמחתי באמרים לי בית ה' נלך" (קכ"ב) ו-"שיר המעלות בשוב ה' את-שיבת ציון" (קכ"ו), שעניינם שיבה לארץ ישראל ועלייה לרגל לירושלים.

כרזה
חגיגות יום העצמאות מול בניין משרדי העלייה בטריפולי. באדיבות "אור שלום", המרכז למורשת יהודי לוב בבת-ים.

ברחובות הרובע היהודי (חארת אליהוד) חגגו צעירים וצעירות בשירים ובריקודים. המועדון העברי "בן-יהודה" ארגן תהלוכה גדולה בהשתתפות חברים מתנועות הנוער בן-יהודה, מכבי, גדוד מגני השפה, הצופים והחלוץ הדתי, וזו הסתיימה בהתכנסות מול בניין משרד העלייה, שעל גגו הונף דגל ישראל. משני צדי הדגל הוצב משמר כבוד מקרב חברי תנועות הנוער, אשר התחלף במשך כל שעות החג. החגיגות הגיעו לשיאן בשירת "התקווה" מול הבניין שסימל את שאיפתם של המשתתפים לעלות למדינת ישראל.

בחלק המרכזי בהנחיות נקבע סדר תפילות החג בבתי הכנסת. כרזה גדולה בעברית ובה ההנחיות לחגיגות יום העצמאות נתלתה בכניסה לכל בית כנסת. תפילת ערבית של ערב החג נפתחה באותם שני מזמורי תהילים, וכללה גם את הפיוט "פעולות אל מה נוראות" מאת הפייטן התוניסאי בן המאה השש עשרה פרג'י שוואט. יהודי לוב נוהגים לאמרו כפיוט רשות בשלושת הרגלים ובאירועים חגיגיים, והקראתו בערב העצמאות הבליטה את קדושת היום. בסיום תפילת ערבית הושר הפיוט "יגדל אלוהים חי" מאת הפייטן בן המאה השלוש עשרה רבי דניאל בן יהודה דיין.

מנהגי יום העצמאות היו שנויים במחלוקת במדינת ישראל לאורך השנים, ורבנים רבים נטו שלא להכיר ביום זה כיום חג מבחינה דתית. מנהגי יהדות לוב ביום העצמאות הראשון מעידים אף הם על שניוּת ביחס ליום זה. כך, למשל, בשחרית של יום העצמאות התפללו בטלית ותפילין כביום חול, אך לפני קריאת שמע הוסיפו את הפיוט "נשמת כל חי" שנוהגים לומר בשבתות וימים טובים. לאחר תפילת שמונה עשרה לא נאמר תחנון אלא נקרא הלל שלם ללא ברכה – ועל המחלוקת בעניין זה תעיד העובדה כי במנשרים בערבית נכתב שיש לקרוא הלל ללא ברכה, ואילו בכרזות בעברית צוין כי יש לקוראו עם ברכה, אך פרט זה נמחק בעיפרון. בסיום ההלל הונף דגל מדינת ישראל בבית הכנסת והוצא ספר תורה, שלושה קראו בו בפרשת "כי תבוא" (דברים כ"ו א'-י"ט) והפטרה מישעיה ס', "קומי אורי", נבואת נחמה וגאולה לירושלים.

בתום ההפטרה קרא שליח הציבור תפילה למדינת ישראל שחוברה על ידי רבני טריפולי. תפילה זו מובאת כאן לראשונה בשלמותה: "זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו. נודה לה' כי טוב, שהחיינו וקיימנו והגיענו ליום הגדול הזה יום עצמאות ישראל, אשרי המנהיגים העומדים בראש ישראל, שהביאו את הדור לכך, ואשרנו אנו שזכינו לכך. ברכותינו מעמק הלב שלוחות ברנה ביום העצמאות הזה לישראל, לנשיא ישראל ולראש ממשלת ישראל ולכל שרי הממשלה ה' ינצרם ויגדלם, וינשאם למעלה למעלה, יגביה כוכב מערכתם ויאריכו ימים על ממלכתם, ויהי רצון שתשרה שכינה תמיד במעשה ידיהם. ולכל אחינו אמיצי הלב הגבורים ורבי העלילה בצבא ישראל אנו אומרים יהי ה' עמכם גיבורי החיל. ואלה שדמם הקדוש לא נשפך לריק ובמותם בגבורה ובחירוף נפש נפלאים צוו לנו את החיים ביום העצמאות הקדוש הזה לתקומת העם, לבנין המולדת ועלית שרידי הגולה, אנו אומרים: כתבתם בדמכם דף מזהיר בתולדות ישראל. ודור לדור בישראל יספרו ביום העצמאות הזה עוז רוחכם וגבורתכם, בצעתם את החזון הגדול של נביאנו לאמור: … שאי סביב עיניך וראי כולם נקבצו באו לך בניך מרחוק יבואו ובנותיך על צד תאמנה… קומי אורי כי בא אורך וכבוד ה' עלייך זרח."

בתום תפילה זו קרא שליח הציבור את "תפילה לשלום מדינת ישראל", שחיברו באלול תש"ח (1948) הרבנים הראשיים לישראל, הרב יצחק הלוי הרצוג והרב בן ציון חי עוזיאל. שתי התפילות הודפסו בדף אחד שחולק למתפללים בבתי הכנסת.

תפילת מנחה כפי שנקבעה על ידי הרבנים בטריפולי יוצאת דופן ואינה דומה לתפילות שמוסדו במדינת ישראל או בתפוצות. התפילה נפתחה בתפילה "ובא לציון גואל", ובמהלכה הוצא ספר תורה ושלושה קראו בפרשת "קדושים". לאחר מכן קראו הפטרה מזכריה ח' ובה הבטחות לבניין ירושלים ולשיבת ציון. משום שפרק זה אינו משובץ כהפטרה בשבתות או בחגי ישראל ואינו מופיע בחומשים, הוא הודפס במיוחד והופץ בבתי הכנסת על דף נפרד.

הטקסטים שנבחרו לסדר יום העצמאות בבתי הכנסת היו מוכרים לציבור המתפללים מתפילות שבת וחגים והשרו חגיגיות על יום החג החדש. כך גם הפיוטים הייחודיים ליהודי לוב וצפון אפריקה תרמו לאווירת חג מקומית וייחודית. פרקי התורה והנביאים הדגישו את רעיון "אתחלתא דגאולה" וקיבוץ הגלויות בישראל. לצד הטקסטים הקאנונים שולבו טקסטים חדשים שנכתבו בישראל ובלוב לכבוד הקמת מדינת ישראל ועצמאותה ושסיפרו את הנס שהתחולל לעם היהודי. סדר התפילות שקבעו הרב ילוז והדיינים היה מרחיק לכת באופיו, וכאשר נודע על כך לרב הספרדי הראשי, שלח זה מכתב זועם על ההחלטה לקרוא בתורה ובהפטרה מבלי להיוועץ עם הרבנות בישראל.

חגיגות יום העצמאות הממוסדות בלוב בולטות בהשוואה לכל קהילה אחרת בתפוצות באותה שנה, ככל הנראה לא במקרה. התנועה הציונית פרחה בלוב מראשית שנות השלושים, בעיקר לאחר הקמת ארגון "בן-יהודה" בטריפולי אשר הפיץ את השפה העברית בקרב גברים ונשים. פעילות ענפה זו פסקה בימי מלחמת עולם השנייה. הפעילות הציונית התחדשה בתנופה לאחר המפגש של הקהילה עם חיילי הבריגדה היהודית מארץ-ישראל, שהובילו תעמולה ציונית, עברית וארץ-ישראלית. בנובמבר 1945 התרחשו בטריפולי ובנקודות יישוב נוספות פרעות קשות – 132 נהרגו ומאות נפצעו, תשעה בתי כנסת ומאות בתים, חנויות ומחסנים נשדדו ונהרסו. בני קהילה רבים נשארו ללא קורת גג ופרנסה. אירועים דומים בהיקפים מצומצמים יותר התרחשו ביוני 1948 בעקבות המתיחות סביב מלחמת העצמאות בישראל.

ב-1949 היתה לוב שטח כיבוש בריטי, ונעשו הכנות להקמתה כמדינה ערבית עצמאית. החשש הקיומי של יהודי לוב מן המשטר הערבי העתידי, בצד הפעילות הציונית והעברית ומאורעות מלחמת העולם השנייה,  סייעו בהחלטה של הקהילה לצאת את לוב לאחר הכרזת מדינת ישראל. חודשים אחדים לפני חגיגות עצמאות ישראל בשנת 1949 התבשרה הקהילה כי השלטון הבריטי מאפשר ליהודים לצאת באופן חוקי את לוב למדינת ישראל. הידיעה נפוצה בקרב היהודים במהירות, וקהילות שלמות מערי השדה החלו למכור את רכושם ולנהור לטריפולי. בימים שבהם התארגנה הקהילה לעזיבה בסיוע מחלקת העלייה בסוכנות היהודית וארגונים יהודיים חגגה מדינת ישראל עצמאות, וכך התערבבה שמחת המדינה בשמחת העלייה. בין אירועי יום העצמאות של 1949 לאלה של 1950 עלו למדינת ישראל כ-15 אלף עולים, ועד לסוף 1952 עלתה מרבית הקהילה לישראל. בשנים לאחר מכן המשיכו חלק מיהודי לוב לקיים את חגיגות העצמאות בישראל כפי שנקבעו ב-1949, שהרי הרבנים כתבו במנשר "תקנות אלו לא ימוטו לעולם ודברי חכמים נטועים ואתם שלום".

ברצוננו להודות למר פדהצור בן עטיה, מנהל "אור שלום", המרכז למורשת יהודי לוב בבת-ים, שרכש בשנה האחרונה את המסמכים שעל בסיסם נכתבה רשימה זו.

המאמר פורסם במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" ביום העצמאות, ג' אייר תשע"ו, 11.05.2016

 

סיזיפוס המאושר: מחשבות על הספר "בוקר טוב אלץ היימר" לאמנון שמוש

באחד מסיפוריו העיד אמנון שמוש כי הוא מביט על העולם מבעד לשלושה זוגות של עדשות משקפיים: הזוג המזרחי, הזוג הישראלי והזוג הקיבוצי. כל סיפור או שיר שכתב מתווכים דרך אותן עדשות, ואלה מעשירות את נקודות המבט ביצירה. אולם אין מדובר בפרספקטיבה בלבד, ודומה כי עדשות אלה מסמלות את התפקיד שלקח על עצמו כרועה של כל אחת מהקבוצות. במשך כל שנות יצירתו כתב על עיר הולדתו חלב, על ימי הזוהר של התנועה הקיבוצית ועל מדינת ישראל בראשית דרכה. בספרו החדש החליט שמוש להסיר את משקפיו והוא אינו מבקש לשמש שליח ציבור של קולקטיב זה או אחר. ב"בוקר טוב אלץ היימר" הוא מזמין את הקורא לדירה הצנועה שלו ושל רעייתו חנה בקיבוץ מעיין ברוך ולשגרה היומיומית בה הוא מלווה באהבה אין קץ את אהובתו שלקתה באלצהיימר.

סיזיפוס – טיציאנו וצ'לי (טיציאן), 1549

"בוקר טוב אלץ היימר" כתוב כיומן המתעד את שגרת חייה של חנה בצל המחלה ובתוך כך את התמודדותו של שמוש כבן זוג שבחר להישאר לצדה. הוא החל בכתיבת היומן שבע שנים לאחר שאובחנה, בעת שהחמירה המחלה, ולפיכך ראשית הספר נכתב במבט רטרוספקטיבי. בהמשך הוא עובר לכתיבה בזמן הווה המתארת חוויות, דיאלוגים ואף מכתבים. ניתן לשגות ולחשוב שהספר לא נערך כראוי וכי סיטואציות דומות חוזרות שוב ושוב. אולם קרוב לוודאי שמדובר באמצעי אמנותי הממחיש בזעיר אנפין את החיים בצל האלצהיימר. כך למשל מתאר שמוש פעמים מספר את חוויית קריאת העיתונים המשותפת עם חנה, ממנה משתקפת הידרדרות המחלה. בתחילה קוראת חנה לאמנון מאמרים שלמים בעיתונים, מאחר וראייתו שלו הולכת ונחלשת. בהמשך קוראת את הכותרות בלבד וחוזרת עליהן מספר רב של פעמים, לבסוף קוראת את הכותרות אך מתקשה להבין את המילים, נתקפת בתסכול ומפסיקה לקחת חלק בקריאה המשותפת. מתוך התיאור החוזר, של ימים ושל אירועים שבים ונשנים, לא ניתן שלא לראות בדמותו של שמוש את סיזיפוס הנושא על כתפיו את כובד המחלה ביודעו כי הדרדרות הסלע לא תאחר לבוא, ופגיעתו רק תלך ותגבר. אך כמו סיזיפוס המאושר של אלבר קאמי גם שמוש חש באושר הממלא את לבו מעצם המאבק במחלה ומהאהבה שמקבל מחנה.

כאמצעי ספרותי דומה מקפיד שמוש לתאר את השגרה היומיומית בלבד, ונמנע מפירוט של אירועים שחורגים ממנה. אלה מאוזכרים במלים בודדות מבלי שהקורא יוכל לחוותם, שהרי ממילא יאבדו מזכרונה של חנה תוך זמן קצר. כך נשאר רק רסיס זיכרון על יום הולדת, מסיבת חנוכה, ליל סדר או ביקור הבת מאמריקה. בדרך זו מועבר תסכולה של חנה ובמקביל גם זה של שמוש על אובדן הזיכרון אל תודעתו של הקורא המאוכזב.

לפי שמוש הסוד להתמודדות עם שגרת היום הקשה והירידה הבלתי נמנעת במדרון הקוגניטיבי הוא האהבה. אין מדובר באהבה של חברים, בני משפחה או אהבת הורים לילדיהם, כי אם באהבה של בן זוג ותיק ותומך. אהבה זו אינה גם המשכה הישיר של אהבת הנעורים אלא "אהבה שאינה תלויה בדבר, בשלה יותר, שלמה יותר, מודעת לדרך שכולה מהמורות". מדובר בהתאהבות מחדש משום שמושא האהבה הוא אדם חדש, "כלי שבור", כדברי שמוש, והתנאי להתאהבות מחדש הוא קיומה של אהבה גדולה ואמתית שנים רבות טרם הופעת המחלה. שמוש בספרו פותח צוהר לאהבה אחרת, וחושף "אהבת זקנים" הכוללת גם אהבת בשרים, נושא חשוב שלרוב נדחק לשולי השיח החברתי אשר מקדש את עולם הצעירים. התובנות העולות מן היומן בנושא האהבה נוגעות ללב ומהוות שיעור מאלף במסירות, הקרבה, ושותפות גורל. מעין מדריך לאוהב המוחלט תהא זו כל מערכת זוגית שתהא ובכל גיל.

אך יתרונו של  שמוש אינו מסתכם באהבתו חסרת הסייגים לחנה. הוא מחזיק ביתרון ששמור לו כסופר. דומה שסבלנותו כלפי התנהגותה הלא מובנת, שלא לומר המקוממת, נובע מרגישותו ויכולתו כסופר להיכנס ממש לדמותה ולראשה ולגלות אמפטיה ואורך רוח יוצאי דופן. באותה דרך בדיוק נהג עם דמויות אחרות בספריו כמו דמותה של נאזירה "המכשפה" מחלב ("שנים של זהב"), ניצולת השואה בקיבוץ ("בלה של החורשה"), הרועה התימני הצעיר שאימץ ("ענבלים") או חבורת צעירים עולים ממרוקו שקלט בקיבוץ ("זרזירים"). בסיפורים אלה ובנוספים בולט המחבר בסבלנותו לדמויות שדרשו תשומת לב מיוחדת.

בספר זה בולט גם כישרונו כמספר סיפורים שאינו נכנע לאלצהיימר ומספר לחנה כל בוקר מחדש ובסבלנות אין קץ את זיכרונותיה היפים מחייהם המשותפים, ואלה גורמים לה לעונג רגעי, "עיניה נדלקות והיא מבקשת עוד ועוד. מזל שאני יודע ואוהב לספר ושזיכרונותי מלאים ואופטימיים. עד אין קץ". הקורא אינו זוכה לקרוא סיפורים אלה במלואם, אך רמזים ששוזר שמוש מאפשרים לאתר אותם בין מאות הסיפורים שכתב עד היום.

אהבתו של שמוש לחנה רעייתו ממוססת כל דחף לכעוס עליה גם ברגעים של התנהגויות תמוהות ובלתי הגיוניות. הוא מפנה את כל כעסו לדמות פיקטיבית שיצר, "אדם ששמו הפרטי אלץ ושם משפחתו היימר, והוא מאיים בעוצמה רבה על מוחה של חנה ועל הזוגיות הממושכת והמושלמת שבנינו". אלץ חדר לגופה של חנה והשתלט עליה, "בימים האחרונים הוא ממש מדבר מגרונה… אפילו מבט העיניים שלה משתנה בשעות אלה". שמוש מתאר את חנה כאחוזת דיבוק באמצעות מאפיינים נוספים הרומזים לתופעת ה"איחוז" וביניהם השתלטותה של ישות גברית, על-טבעית ומרושעת על קורבן נשי המתנהג באופן תוקפני וחסר מעצורים, ללא יכולת שליטה. בשונה מהדיבוק המסורתי, את זה של חנה לא ניתן לגרש, ומקורו, כפי שרומז שמו, גרמניה הנאצית. ההסבר לקשר הגרמני עולה בסוף היומן מתמלילי שני ראיונות עם שמוש שקיימה אורית שביט, תלמידה לתואר דוקטור מאוניברסיטת חיפה. שמוש משער כי התנהגותה של חנה היא ביטוי פוסט טראומטי מאוחר של תלאות המלחמה ובריחתה כנערה מגרמניה לאנגליה, וחייה כפליטה בארץ זרה.

סוגיית השואה ומלחמת העולם השנייה מהדהדת גם ביצירתו של האמן חיים מאור שמעטרת את כריכת הספר. אין זו  הפעם הראשונה שהשניים משתפים פעולה. בשנת 1984 צייר מאור אוסף ציורים שליווה את שירי הספר "עֲלֵי הִגָּיוֹן בְּכִנוֹר", ולפני שנים אחדות עיצב את כריכת אוסף הסיפורים "תמונות משני עולמות". על כריכתו של "בוקר טוב אלץ היימר" מופיע טריפטיכון המציג את דיוקנה של חנה בשלושה שלבים תוך שדמותה נעלמת וחושפת את לוח העץ שעליו צויר הציור. יצירה זו עוצבה בהשראת שתי יצירות דומות של מאור "העלמות 1 (אמא)" ו- "העלמות 2 (אבא)", בהן הוא מציג את הוריו ניצולי השואה בשלושה ציורים, תוך שדמותם נעלמת. העלמות דמותם משמשת משל לתהליך התעממות זיכרון השואה ושל היעלמות דור ניצולי השואה יחד עם סיפורם. בציורה  של חנה יכולה היצירה לקבל משמעויות חדשות – היעלמות בשל אבדן הזיכרון או היטשטשות דמותה בעקבות אובדן ראייתו של שמוש. מאידך, אם נביט ביצירה מלמטה למעלה תקרום דמותה אט אט עור וגידים ותשוב לחיים בזכות כתיבתו של אהובה בספרו החדש.

המאמר פורסם במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" ביום שישי, כ"ז בטבת תשע"ו, 08.01.2016

"התעודה הירושלמית" ומפעלו החינוכי לשפה ולתרבות עברית של שלמה דב גויטיין

דוד גדג' ויאיר אור

בשנת 1949 החלה האוניברסיטה העברית בשיתוף עם האיגוד העולמי לחינוך העברי בתפוצות לקיים בחינה בעברית שהעוברים אותה בהצלחה זכו בתעודה שכונתה "התעודה הירושלמית". פרופ' שלמה דב גוֹיטיין, חוקר יהדות תימן והגניזה, היה מיוזמי הפרויקט ועמד בראשו בשנותיו הראשונות. פעילותו החינוכית של גויטיין החלה בפרנקפורט של ראשית שנות העשרים של המאה הקודמת בתנועת הנוער כחול ולבן (Blau Weiss). עם עלייתו לארץ ב-1923 החל ללמד תנ"ך והיסטוריה בבית הספר הריאלי בחיפה. ב-1927 החל ללמד ולחקור באוניברסיטה העברית, ובמקביל המשיך את מפעלו החינוכי העברי. בין השנים 1938-1948 שימש כמפקח חינוך ראשי מטעם ממשלת המנדט. יותר משלושים מפרסומיו של גויטיין עוסקים בהוראה ובחינוך. שני ספריו המוכרים ביותר בתחום החינוך הם "הוראת התנ"ך" ו"הוראת העברית", שיצאו במספר מהדורות.

IMG_20141105_154501
"התעודה הירושלמית" של דוד תורג'מן כפי שמופיעה בספרו "ממראכש לירושלים".

התעודה הירושלמית יועדה לבני התפוצות. מטרתה היתה "לעוררולעודד את לומדי השפה העברית וקנייני רוח ישראל בתפוצות, לתת כיוון והסדר ללימודיהם, ולקבוע רמה להישגיהם". התעודה העניקה למקבליה פטור מלימודי העברית באוניברסיטה העברית, אך גויטיין קיווה שיהיה לה ערך סמלי רב. "בתקופתנו זו, שהיא מעוטת סמלים… אל-נא יהא עניין התעודה הירושלמית קל בעינינו", אמר בכינוס המייסד של האיגוד העולמי לחינוך העברי בתפוצות הגולה ב-1947. "אנו מובטחים כי קיום תעודה זו יעורר ויעודד את הלומדים עברית בכל אתר ואתר, יציב להם מטרה, יבור להם את חומר הלימוד, יעמיד אותם ואת מוריהם על הישגיהם ויקשור את אלה ואת אלה אל האם ירושלים". גויטיין לא הסתיר את שאיפתו להפוך את ארץ ישראל למרכז התרבות היהודי-העברי, והשווה את התעודה הירושלמית לסמיכה הארץ ישראלית לרבנות. הוא הציע כי מקבלי התעודה יזכו בתואר "חבר" או "עמית", שיעניק להם יוקרה וזכויות שונות.

גויטיין הצהיר כי שאב השראה מן הבחינה האנגלית המכונה CPE (Certificate of Proficiency in English), הנחשבת עד היום להסמכה הגבוהה ביותר של אוניברסיטת קיימברידג' בשפה האנגלית כשפה זרה. ואכן, הבחינה הירושלמית בשנותיה הראשונות שיקפה היטב את מבנה הבחינה האנגלית, שהתמקדה באותם ימים רק בתרגום, בספרות ובחיבור. בשל רמת הקושי הגבוהה של הבחינה הירושלמית, אפשר לומר שאין הבדל עקרוני בין הבחינה לבין מבחנים בספרות, בחיבור ובתנ"ך לדוברים ילידיים של עברית. גויטיין גם קיווה, בהשראת הבחינות של קיימברידג', כי בעתיד תציע האוניברסיטה גם בחינות ברמות נמוכות יותר, ואף התכוון ליצור בחינה ללומדי עברית לא יהודים, הכוללת רק תנ"ך ומשנה אך לא את הספרות העברית החדשה.

הבחינה הירושלמית כללה שני שאלונים: שאלון א', הבודק בקיאות בספרות, ושאלון ב', המתמקד בחיבור, בתרגום ובסיכום. לכל שאלון הוקצבו שלוש שעות. שאלון א', העוסק בספרות, התבסס על רשימת ספרים וחומרי קריאה, שכללו פרקי תנ"ך, פרקים מן התורה שבעל פה ומן הסידור, וכן קטעים מספרות ימי הביניים ומן הספרות העברית החדשה. בבחינת תשט"ז, למשל, הוטל על הנבחנים לכתוב על "תחילת נבואתם של משה, שמואל, עמוס, ירמיה, חגי וזכריה" או על "תפקיד המלך לפי התורה, דברי שמואל ונבואת ירמיה". בתחום ספרות ימי הביניים והספרות החדשה נשאלו התלמידים על קווי דמיון בין שירת ביאליק לשירת ר' יהודה הלוי, על סיפורי יהודה יערי, או על מאמרו של אחד העם "מוקדם ומאוחר בחיים". מעצם העובדה שהחומר הספרותי משתרע על טווח היסטורי רחב ועל מגוון סגנונות עבריים ניכר האופי האליטיסטי של הבחינה, כבחינה ברמה הגבוהה ביותר.

שאלון ב' עסק בחיבור, בתרגום ובסיכום. בחלק הראשון התבקשו הנבחנים לכתוב חיבור בן 250 מילה על נושא מתוך רשימת נושאים. בבחינת תש"ט, למשל, יכלו הנבחנים לכתוב חיבור המשווה בין אירועי ת"ח לאירועי תש"ח, חיבור על חיי התרבות של היהודים באזור מגוריהם, על דמות אידיאלית של מנהיג נוער, על מצוות הצדקה ומפעלי צדקה בישראל, או על סידור התפילה וערכו הדתי, הלאומי והחברתי. חלק מן הנושאים לחיבור נגע לשאלות המעסיקות את היהודים, ובפרט את הציונים. כך, בשנת תשט"ז התבקשו הנבחנים לכתוב על "העולים מארצות המזרח", או על דעתם בשאלה מה ראוי יותר ללמד – תנ"ך או ספרות מודרנית?

לבסוף, חלקו השני של שאלון ב' כלל גם משימות תרגום או סיכום. בחלק זה של הבחינה הופיע טקסט מודרני, שעל הנבחנים הוטל לסכם אותו או לתרגם חלק ממנו, וכן לבאר כמה מן המילים והביטויים שהודפסו בהדגשה. הטקסטים שיועדו לתרגום או לסיכום מעידים עד כמה הכתיבה הבחינה לנבחנים בקהילות השונות את סדר יומה האידיאולוגי של האליטה בישראל. טקסטים אלו כללו לאורך השנים שיר של אלתרמן, קטע מנאום חיים ויצמן בפתיחת הכנסת הראשונה, נאום ש"י עגנון בטקס חלוקת פרס ביאליק, רשימה של ביאליק על ביקורו באמריקה, רשימתו של ויצמן על פגישתו עם האמיר פייצל, דברי ביאליק על יד ארונו של אחד העם, או קטע מספר של מרטין בובר. עד שנת תשי"ב כללה הבחינה מטלה נוספת – תמצות קטע תנ"כי בשפה מודרנית.

IMG_20140930_113314
טקס חלוקת "התעודה הירולשמית" בעיר תוניס, 17.12.1952

כיצד התקבלה הבחינה הירושלמית בשנותיה הראשונות? מספר הארצות שהשתתפו בבחינה היה קטן, וכך גם מספר המשתתפים. בין השנים תש"ט-תשי"ד ניגשו לבחינה בארצות הברית 330 מועמדים, בצרפת 211 מועמדים, במרוקו 159, בג'רבה ובתוניס 116, וכן היה מספר קטן של משתתפים באיטליה, באנגליה, בדנמרק, בדרום אפריקה, בהונגריה, ברודוס ובשוויץ. נראה כי ההשתתפות המועטה בבחינה נבעה משלוש סיבות עיקריות. ראשית, היה קושי במציאת משתפי פעולה שיארגנו וינהלו את הבחינה. שנית, נראה כי היו חילוקי דעות על אופי הבחינה ותכניה, שגרמו לחלק מהקהילות לא להשתתף בה. לבסוף, הקהילות המבוססות יותר, כגון זו של ארצות הברית (שבה היה מיעוט נבחנים ביחס לגודל הקהילה), התקשו להעניק את הבכורה לירושלים, ובמקרים רבים מצאו לבחינה חלופות מקומיות.

במקרה של מרוקו וכך גם במקרה של ג'רבה (כפי שמראה פרופ' יוסף יובל טובי במאמרו שיפורסם בקרוב בכתב העת "הגות"), ניגשו המורים לבחינה לא משום ששקלו לימודים גבוהים בישראל, אלא בשל היוקרה של התעודה ושל האוניברסיטה העברית. המורים לעברית בצפון אפריקה ראו בתעודה אמצעי להצגת רמת ידיעותיהם, מתוך כוונה לזכות בהערכה ובתגמול מתאימים. למרות ההצלחה הכמותית, אחוז ההצלחה בבחינה היה שם נמוך יחסית. אחת הסיבות לכך היא שחלק ממורי העברית בצפון אפריקה היו מהדור הישן, "מלמדים" בחדר, שניגשו גם הם לבחינה והתקשו לעבור אותה בשל אי היכרותם עם תכנים מהתרבות העברית החדשה.

קושי נוסף בקהילות אלו נבע מכך שרשימת הספרים לבחינה הגיעה לעתים באיחור, כך שלמורים לא התאפשר להתכונן לבחינה באופן יסודי. על כך יש להוסיף קושי בהשגת הספרים עצמם. בעיה זו עולה ממכתבים של מורים שנשלחו לגורמים שונים בישראל, ובהם ביקשו סיוע בשליחת הספרים הנדרשים. המורה לעברית יוסף אדרעי מקזבלנקה, למשל, סיפר במאמר שפורסם ב"הפועל הצעיר": "האידיליה 'מצבה' לד[וד]. שמעונוביץ, לא היתה בנמצא בכל מארוקו, ורק בנס נמצאה חוברת אחת ב'מגן דוד'. 'מצבה' ישנה, וממנה נכתבו כמה העתקות שנשלחו לערים". ניכר אפוא כי הבחינה הירושלמית, ששאפה ליצור סטנדרטיזציה של הידע הלשוני והתרבותי בתפוצות, עוררה התנגדות בקהילות מסוימות, ולעומת זאת קהילות אחרות מצאו בה פתרון לבעיות מקומיות.

מאמר זה הוא גרסה מקוצרת של הרצאה שניתנה במסגרת כנס במלאות 30 שנה לפטירתו של פרופ' ש"ד גויטיין, שהתקיים בתחילת החודש במכון בן-צבי בשיתוף האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים.

המאמר פורסם במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" ביום שישי, ח' בכסלו תשע"ו, 20.11.2015

"אַת פאר הנשים. ואני מעריכה אותך בזה": מפעלה העברי של בלהה בנדרלי במרוקו

"כשהגיעה הבשורה המעציבה כי גברת בלהה בנדרלי, העבריה הנאמנה והחביבה על כל יודעיה ושומעי נאומיה – מתה בדרך לראבאט בתאונה – לבשה אבלות את כל העברים במרוקו." כך נפתחה ידיעה קצרה שפורסמה באוגוסט 1945 בכתב העת "עם וספר" של "ברית עברית עולמית", פרי עטו של אשר (פרוספר) חסין, יו"ר אגודת "חובבי השפה" בקזבלנקה ולימים ח"כ בסיעת מפא"י.

בנדרלי, ילידת ארץ ישראל, הגיעה למרוקו בראשית שנות השלושים של המאה הקודמת בנסיבות אישיות והפכה תוך זמן קצר לאחת ממובילות התנועה העברית-לאומית בממלכה. מפעלה בן עשור ומחצה נקטע בתאונת דרכים, דווקא כאשר החלה לקטוף את פירות עמלה. אולם בזכות התשתית שיצקה המשיכה קבוצה של צעירים מקומיים לפעול בדרכה תוך שימור מורשתה וזכרה. מה היה סוד אישיותה ומפעלה שבזכותם נתפסה לאחר מותה כקדושה, תואר שנשמר במשך דורות, בין היתר, לשליחי דרבנן שהגיעו למרוקו בשליחות מארץ ישראל ומצאו בה את מותם? ומאידך, כיצד נעלם סיפורה של בלהה בנדרלי מההיסטוריה של התרבות העברית בישראל?

הבסיס העברי-לאומי והתורני שהיטיבה בלהה לשלב בפעילותה במרוקו נטוע בבית גידולה. היא נולדה בשנת 1889 בצפת למשפחה חסידית. אביה, משה הורוביץ, צאצאו של מייסד חסידות חב"ד ובנו של רב קהילת חב"ד בצפת, עסק ברוקחות ובלימוד תלמוד. אמה, שרה הלר (העליר), הייתה בתו של הרב שמואל הלר, רבה ומנהיגה של הקהילה האשכנזית בצפת במחצית השנייה של המאה ה-19. בילדותה עברו הוריה למושבה מטולה, שם התחנכה בבית הספר בפיקוחם והנחייתם של המורים העבריים הראשונים בגליל, ד"ר יצחק אפשטיין, שמחה חיים וילקומיץ' ואריה קורנפלד. בבית הספר קיבלה חינוך עברי-לאומי ואחר הצהריים למדה עם אמה פרקי תנ"ך ומשנה. התשתית התרבותית ששילבה חינוך יהודי חילוני מודרני עם חינוך דתי מסורתי סייעה לבלהה ביצירת שפה משותפת עם משכילי מרוקו, שנטו לתרבות העברית החדשה מבלי לוותר על העולם התורני.

בסיום לימודיה בבית הספר במטולה עבדה בלהה כמורה במושבה. בשנת 1912 התחתנה בשידוך עם שמשון בנדרלי, סוחר ואיש ציבור מחיפה. באותה שנה פשט בנדרלי רגל ובעקבות זאת החליטו בני הזוג להגר לפריז, בה התגורר בן דודה של בלהה, זיידה שולמן וקרובי משפחה נוספים. לא ידועים פרטים רבים על התקופה בצרפת אך באותם ימים נולד בנם ויקטור ובלהה ליטשה את הצרפתית הבסיסית עמה הגיעה מישראל, אמצעי שסייע לה כעבור מספר שנים במפגש עם מנהיגי הקהילה היהודית המתמערבת בקזבלנקה.

בשנת 1920 חזרו בני הזוג לישראל והתגוררו בחיפה. בתקופה זו עבדה בלהה בתפקיד אדמיניסטרטיבי בבית החולים "בני ציון" (שבאותה תקופה נקרא "בית החולים הדסה בחיפה"). לאחר שנתיים החלה לעבוד כסוכנת ביטוח בחברת הביטוח העברית "יהודה" ולאחר מכן בחברת הביטוח "ג'נרלי" (Generali). באותה התקופה התערערה מערכת היחסים של הזוג והם נפרדו. במקביל לעבודתה לקחה בלהה חלק בפעילות ציבורית ותרבותית ב"ועד העדה העברית בחיפה", בבית הספר "עממי א", בקרן היסוד, בויצו, בטכניון ובסניף "בני ברית" בחיפה. במפגשים אלה יצרה קשרים עם אישים וארגונים שיסייעו לה בפעילותה התרבותית במרוקו. למרות מעורבותה של בלהה בחיי הקהילה בחיפה היא הוצבה בתפקידים שהוקצו לנשים בלבד וכללו בעיקר תמיכה אדמיניסטרטיבית, ללא יכולת השפעה או הובלה כפי שביקשה לעשות.

בעקבות בדידות וקשיים כלכליים וככל הנראה מתסכול וחוסר הגשמה עצמית החליטה בנדרלי לעזוב את ישראל. היא יצרה קשר בפעם השנייה עם קרוב משפחתה זיידה שולמן, אלא שבאותה העת כבר לא שהה בצרפת אלא במרוקו, שם עסק בסחר רהיטים ובהמשך בסחר יודאיקה (רבים מאוספיו נמצאים היום במוזיאון ישראל). באוגוסט 1932 הגיעה לקזבלנקה ולפרנסתה פתחה סניף של חברת הביטוח הבריטית "גרשם" (Gresham).

תוך זמן קצר הצטרפה לאגודות יהודיות רבות בקזבלנקה: "עולם קטן"  (ארגון גג של הקהילה האשכנזית בקזבלנקה), התנועה הציונית המקומית, קק"ל, ויצו ובהמשך לג'וינט. אך חשוב מכך, לקחה חלק בוועדות המנהלות של האגודות להפצת השפה העברית בעיר, בתחילה ב"מגן דוד" ובראשית שנות הארבעים באגודות נוספות שהוקמו כמו "חובבי השפה". בשונה מהנרטיב הציוני הקלאסי על הגעת שליחים מארץ ישראל לארצות הגולה בכלל ולארצות האסלאם בפרט וגילויה של אדמת בור, הגיעה בלהה לקהילה עם פעילות עברית לאומית ענפה, אשר החלה עוד בשנת 1919, עת הוקמה אגודת "מגן דוד". לאגודה קדמה פעילות של בודדים וקבוצות משכילים שהושפעו מתנועת ההשכלה באירופה והחלו לטפח מודעות לשפה וליצירה העברית מאז הרבע האחרון של המאה ה-19. עם זאת, בהצטרפותה הכניסה בלהה רוח רעננה ורעיונות חדשים לעולם התרבות העברי המקומי כאישה ארץ ישראלית יחידה בתוך קבוצה של גברים מקומיים.

בלהה בנדרלי במרוקו
בלהה בנדרלי במרוקו (באדיבות משפחת בנדרלי)

כאישה עודדה את בנות הקהילה להצטרף לפעילות העברית כמשתתפות וכמארגנות. מיעוטן של נשים בפעילות העברית במרוקו נבע מכך שבחברה מסורתית, כמו זו במרוקו, לא למדו הילדות ב"חדר" (בערבית-יהודית "צְלָא") ועל כן היו חסרות בסיס עברי תורני שרכשו הבנים. בנוסף, לאחר שהחלה לפעול רשת אליאנס במרוקו ("כל ישראל חברים") עברו הבנות תהליכי מודרניזציה צרפתית, והעברית נדחקה לקרן זווית. בלהה ארגנה פעילות עברית לנערות ונשים שכללה כיתות ללימוד עברית, שירה ותאטרון. אשר חסין ציין לאחר מותה כי "הנוער היהודי וביחוד הבנות והנשים יבכוה כל הימים, כי הודות לה ולדבריה נגשו אף הן לעבודה עברית לאומית."

בנדרלי לא הסתפקה בפעילות מקומית בקזבלנקה ופעלה להרחיב ולרשת את הפעילות העברית הלאומית בכל מרוקו. היא יצאה יחד עם קבוצת צעירים שגיבשה בקזבלנקה למסעות תעמולה בערים השונות. על המפגש במרקש כתבה "איזה עונג רוחני היה לי… נמלאתי בסביבה שלא רק מביטים עלי כעל פלא המדברת עברית אלא שהבינו את דברי שנשאתי לפניהם." היא עודדה את הצעירים לצאת  כדי להפיץ את הבשורה, "ובכל פעם שחבר המועדון שלנו מבקר בעיר אחרת משתדל הוא לקבץ את נדחי העברים שם ולהזמינם שיסדרו גם אצלם מועדון, וכך מתפשטת תרבותנו ושפתנו בין כל הקהילות וקמות הן לתחיה." בדבריה כיוונה לתחייה עברית לאומית ולא רק לשימוש גרידא בשפה, שהרי שימוש זה לא פסק מעולם במרוקו בקרב אליטות רבניות ותלמידי חכמים.

באמצעות קשרים אישיים למדה כי בבתי ספר רבים של אליאנס לימדו צרפתית מורים ומורות מארץ ישראל. היא ניהלה עמם קשרי מכתבים ודרשה מהם לחזור לשפתם המקורית, שפתה של ארץ ישראל, וללמד את הילדים עברית בסיומו של יום הלימודים הפורמלי. בנוסף ביקשה מהם להקים מועדוני ערב ולקיים פעילויות "עונג שבת". מרים גרובשטיין, חברת ילדותה ממטולה שהתגוררה באותם ימים בעיירה ספרו (Sefrou), כתבה לה באחד המכתבים כי בהשראתה הקימה שיעורי עברית לנשים ותאטרון עברי והחמיאה על מפעליה: "אַת פאר הנשים. ואני מעריכה אותך בזה."

היא השכילה להביא למרוקו את התרבות העברית הארץ ישראלית שהכירה ממטולה. היא הכשירה מורים מקומיים ללמד עברית בעברית (בשונה מדרך הלימוד במרוקו בה למדו עברית בתרגום) כפי שלמדה בעצמה במטולה. בחגים חנוכה, פורים וטו' בשבט ארגנה אירועים בדרך בה נחוגו בישראל, תוך דגש על היבטים של תחייה לאומית. באירועים אלה ובאחרים הופיעו מקהלות וקבוצות תאטרון ששרו והציגו יצירות ארץ-ישראליות בעברית.

מלבד יבוא של תרבות עברית-ארץ ישראלית נעזרה בקשריה עם גורמים שונים בישראל על מנת לטפח את התרבות העברית המקומית. כך ניהלה קשרים הדוקים עם "ברית עברית עולמית", "הסוכנות היהודית", "הסתדרות המורים בישראל", "בית הספרים הלאומי" בירושלים, הוצאות ספרים והוצאות עיתונים וקיבלה מהם חומרים, לעיתים כתרומה ולרוב בתשלום, ואותם הפיצה בקרב אגודות ובקרב שוחרי העברית. הקהילה היהודית נהגה לכנותה "הרדיו מארץ ישראל" משום שבאמצעותה נחשפו לתרבות העברית הישראלית ולקורות בישוב היהודי. "באספות נותנים אנו הידיעות המגיעות אלינו מהעיתונות האמריקנית והאנגלית על התנועה הלאומית והעברית בעולם. כמו כן, הנעשה בגיהנום של היטלר מעניינות את השומעים." כך כתבה בלהה ל"ברית עברית עולמית" בישראל בתקופת המלחמה על הדרך באמצעותה המשיכה לעדכן בחדשות את הקהילה.

קברה של בלהה בקזבלנקה
קברה של בלהה בקזבלנקה, אוקטובר 2015 (צילום: דוד גדג')

ביום רביעי, 31 בינואר 1945 נקטע מפעלה הגדול בפתאומיות בתאונת דרכים בדרכה למחנה של תנועת נוער בדרך בין קזבלנקה לרבאט. ביום למחרת בשעה חמש בערב צעדו המונים אחר ארונה העטוף דגל כחול-לבן שהוצב על מרכבה שחורה רתומה לשני סוסים. בבית העלמין ספדו לה, בין היתר, יעקב אלכרייף, תלמיד חכם ומשכיל עברי, ממקימי אגודת "מגן דוד" בראשית המאה העשרים, וחברתה עורכת-הדין הלן קאזס בן עטר, ילידת טנג'יר, ראש הג'וינט וויצו במרוקו. על מצבתה נכתב: "פה נקברה אשת חיל רבת מעלות / בת נאמנה לעם ישראל / ציונית נלהבת נושאת דגל / התחיה הלאומית."

שנתיים וחצי לאחר מותה, ב-24 באוגוסט 1947, נחנכה בקזבלנקה ספרייה על שמה. מעל מדפי הספרים נמתחה יריעת בד גדולה ועליה נכתב "אם אשכח ירושלים תשכח ימיני", ועל אחד מארונות הספרים נתלו שתי תמונות של בלהה שכוסו בדגל כחול-לבן. מקהלה בת שלושים חברים וחברות של קבוצת "בן יהודה" פתחה את האירוע בשירים עבריים. לאחר מכן נשאו נאומים ראשי ארגונים בעלי תפיסות אידיאולוגיות ופוליטיות שונות, שזכרה של בלהה איחד אותם לערב אחד. ביום שבת 15 בינואר 1955 התקיימה אזכרה לזכר עשור למותה בה הזכירו שוב את מפעליה במרוקו. באירוע נאסף סכום כסף שנתרם לקק"ל ובאמצעותו נרכשו 3000 עצים שניטעו לזכרה ביער נווה אילן.

אל מול מפעל עברי-לאומי מרשים של אישה אחת בקרב קהילה יהודית גדולה בגולה מפתיעה היעדרותה המוחלטת מהשיח והזיכרון בישראל, המטפח בדרך כלל מפעלים דומים. ככל הנראה שלושה גורמים הכרוכים זה בזה הביאו להיעלמותה. ראשית, הפעילות העברית בתפוצות נתפסת בישראל כפעילות שולית, לא יעילה וחסרת שלמות, לעומת זאת שהתפתחה בארץ, ועל כן נעדר מקומה בהנצחה ובמחקר. שנית, בנדרלי פעלה במרוקו, קהילה שבמשך שנים הודרה מן המחקר ומהשיח התרבותי בישראל. העשייה העברית-לאומית במרוקו, בדומה לארצות אסלאם אחרות, מוקמה בשולי ההיסטוריה של המרכז האירופי. ואחרון, בנדרלי הודרה מהשיח ההגמוני הגברי בישראל אשר הדיר עד לפני שני עשורים את סיפורן ופועלן של נשים רבות אחרות. הדרתן במחקר ובציבוריות היתה המשך ישיר של הדרתן מהחיים הציבוריים, בדומה לחווייתה האישית של בנדרלי בישראל של שנות השלושים. למרות המיתוס של הקמת החברה היהודית בישראל על יסודות של שוויון מגדרי מצאה בלהה את מקומה כמובילה ומנהיגה רק במרוקו.

המאמר פורסם בגרסה מקוצרת במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" ביום שישי, כ"ד בחשוון תשע"ו, 06.11.2015

הכבשים של מנשקה הן אותן הכבשים שלי: מקור ההשראה ליצירותיהם של אמנון שמוש ומנשה קדישמן

שיר שמוש

במרץ 1947 הקימה קבוצת צעירים מישראל ומדרום אפריקה את קיבוץ מעיין ברוך שעל שפת נחל שניר (החצבאני). אמנון שמוש בן השמונה עשרה קיבל עליו את האחריות על עדר הכבשים שרכשו החברים מכפר שיעי שמעבר לגבול. "לא היו קופצים על ענף הצאן" כתב בסיפורו "ענבלים",  "חליבות לילה. סרחון. שעמום אימים במרעה. שעות ארוכות בחוץ הרחוק בגשמי החורף הזועף ובלהט שמש קיץ על שלפים מצהיבים". לחבורת הנוקדים הצטרף ב-1950 מנשה קדישמן, חייל נח"ל צעיר שהתרגש מההזדמנות לרעות צאן בהרי הגליל. מקץ שנה וחצי עבר קדישמן לשרת בקבוצת יזרעאל וגם שם עבד כרועה צאן. הטבע והעבודה עם הכבשים הטביעו בשמוש ובקדישמן הצעירים את חותמם ואלה נוכחים ביצירתם – הטקסטואלית והוויזואלית.

אמנון שמוש ומנשה קדישמן (צילום מנשה אימרגליק), 2010.
אמנון שמוש ומנשה קדישמן (צילום מנשה אימרגליק), 2010.

בספריו של אמנון שמוש פזורים סיפורים רבים המתארים את חוויותיו מהימים בהם רעה את הצאן. שני פיליטונים על הווי "הדירניקים" כתב כבר בראשית שנות החמישים, "על רועים וכבשים ומה שבין אלה ואלה" (1952) ו-"לצאן נופל על הצאן" (1954), ואלה פורסמו בספר "קיבוץ הוא קיבוץ הוא קיבוץ" בשנת 1980. שני סיפורים קצרים נוספים, "ענבלים" ו"חיטה שפוכה", שבמרכזם ילד ממעברת קריית שמונה שאומץ על ידי שמוש וחבורת רועי הצאן, יצאו לאור ב-1978. "מעשה בעלם רועה" הופיע בשנת 1982, ועוד סיפורים נוספים אחרים.

מלבד הסיפורים משוקעים ביצירותיו של שמוש דימויים רבים שדומה שנאצרו בזיכרונו ופורצים מבלי דעת בתיאורים שונים ומגוונים. כך לדוגמה בחר לתאר מאכל מבית אמו כנוף הררי, שככל הנראה הפך לחלק מחייו בימים ששהה מחוץ לקיבוץ יחד עם עדרו, "… הררים-הררים של מג'אדרה, בצל מטוגן בראש כל הר… הכל אוהבים מג'אדרה שכל כולה אורז ועדשים חומים… מכינה היא קערה ענקית של לֶבֶּן וחותכת אל תוכה מלפפונים וזורה על פניה נענע מפוררת ומטילה בה קוביות של קרח – והרי לך שלג נאה שאתה מוזגו על הר המג'אדרה שלפניך, עד שהעדשים שבתוכה מזדקרים כסלעים ובצלים שעליה משחימים כשיחים".

הייצוג הוויזואלי שמבטא שמוש במילים מקבל אצל קדישמן צורה וצבע ממשיים. בשנת 1978 הציג בביאנלה של ונציה את התערוכה "פרויקט הכבשים: הטבע כאמנות והאמנות כטבע". קדישמן הפך את הביתן הישראלי לדיר בעל שתי קומות ולתוכו הכניס שמונה-עשרה כבשים. יצירת האומנות כללה חציר, ריח הגללים, פעיות הכבשים, וקדישמן עצמו מילא את תפקיד הרועה. הוא הכתים את הכבשים בכתמי צבע כחול (במקור רצה לצבוע אותם באדום, רמז לדם הניתז מהקורבן). הבחירה בכחול נבעה מחששו כי יצירתו תפורש בארץ האפיפיור כמחאה פוליטית או כדימוי לדמו של שה האלוהים. התנועה של הכבשים המוכתמים בכחול יצרה קומפוזיציות שונות של כתמי צבע, ושימשה מחווה לאמן הצרפתי איב קליין. באחד מסיפוריו מתאר שמוש כיצד נהגו הוא וקדישמן להכתים את הכבשים החולבות באדום ואת ההרות בכחול. "מנשק'ה גמר את הצביעה ועלה על השוקת. משם צפה בהתפעלות בכבשים הנעות בחצר ובהשתנות מערך הצבעים שבין האדום, הכחול והאפור-אדמדם של הצמר, שהגיע מאדמות החמרה".

כבשים ביצירתו של קדישמן הופיעו לראשונה בתערוכה בביאנלה. אולם הטבע שהקיף את קדישמן בעת שרעה את הצאן הגיח ביצירות מוקדמות בשנות החמישים, ואלה כללו מפגש עם יסודות הטבע (בעיקר אדמה ומים), בעלי חיים ועצים. בראשית שנות השבעים הציג את התערוכות "נוף, טבע, חברה" ו"יער בתוך יער" בה הציג לוחות מתכת צבועים בצהוב שנתלו על גזעי עצים. לאחר הביאנלה יצר הדפסים של כבשים שעיטר ובהמשך צייר על בד מאות כבשים שכל אחת מהן זכתה לאופי משלה וכולן יחד הרכיבו עדר עצום, שחלקים ממנו הוצגו בתערוכות שונות. מלבד הכבשים צייר ופיסל יצירות שנבעו ישירות מעולם רעיית הצאן ובהן הרועה, מטה הרועה וכלבי רועים.

הבחירה של שמוש וקדישמן בתפקיד התובעני מוסברת באחד הסיפורים של שמוש: "אין לך עבודה פיוטית ומרנינה לאדם שגדל על ספר-הספרים ועל שיר-השירים ממרעה צאן על הרי הגליל. כל תלאות הרעיה נעלמות כפרוזה ביום סגריר וצחנות החליבה הופכות למור ואהלות עם כל ראשי בשמים". התנ"ך, כפי שמציין שמוש, היה לטקסט מעצב בתהליך בניית החברה היהודית שהתגבשה בישראל. רועה הצאן היה לאחד מהמיתוסים שהצעירים חלמו להגשים בחייהם המתחדשים בארץ, והוצג כעיסוק מכובד שיחידי סגולה זכו בו , בעבר ובהווה. "אברהם היה רועה-צאן, כמוני. יצחק, יעקב ודוד, היו צברים כמוני. כאן החיים, תמיד כאן, והאמנות היא האמצעי היחיד שיש בכוחו להעיד על טיבם ועל מהותם הפנימית", אמר קדישמן בראיון שנתן למבקר האומנות הצרפתי פייר רסטאני.

למרות המיתוס הציוני שנקשר לרועה, הבוחרים בעיסוק זה אולצו לצאת מהקיבוץ, המרחב האוטופי, למרחבים הטרוטופיים בהם התקיים סדר חברתי חלופי. כך נחשפו הרועים הצעירים, שמוש וקדישמן, לנופים, אנשים ואירועים אשר נמנעו מיתר חברי הקיבוץ. מפגשים אלה השפיעו על יצירתם וסדקו את הנרטיב הציוני שהתרכז במפעל הלאומי. שמוש מציג באחד מסיפוריו מפגש עם קשיי העולים מארצות האסלאם במעברת קריית-שמונה או מפגש עם רועת צאן ערבייה. בסיפורו דומה שכמעט ונוצר מגע אסור בין השניים. קדישמן הביא ליצירותיו את המפגש עם הגבול וגדרות התיל, שהגבילו את מרחב המחיה של העדר ולא אפשרו לו ולכבשים לבוא במגע עם האנשים והעדרים שמעבר לגבול. הוא יצר סדרה שכותרתה "גדר" שכללה בין היתר יצירה בה הציב סליל גדול של תיל דוקרני מנוקד בפקעות של צמר שנאחזו בו, סמל לכבשים המתחככות בגדרות הגבול הצפוני. בציור אחר הציג גדר ולצדה עדר כבשים.

218204בשנת 2007 שיתפו השניים פעולה בספרו של שמוש "כי מעבר באת ואל עבר תשוב" אותו עיטרו יצירותיו של קדישמן. ספרו החדש של שמוש "פרקי לירי. סיפורי המחצית השלישית", הרואה אור בימים אלו בהוצאת "מסדה", כולל סיפור משעשע בשם "הרועה הסורי", המביא את תגובתה המבוהלת של אמה האמריקאית של רחל, רעייתו, בעת שסיפרה לה על התאהבותה ברועה סורי (a Syrian shepherd), הלוא הוא אמנון שמוש, ועל החלטתם להתחתן. סיומו של הסיפור מהווה מעין הספד לא מתוכנן של שמוש לקדישמן. "קראו לו מנשק'ה ולימים התברר ששם משפחתו קדישמן. הוא השתלב מהר בעבודת הדיר, אך הצד הכלכלי לא עניין אותו… והשאר כתוב על ספר הישר של תולדות האמנות הישראלית. אנחנו המשכנו לחלוב ולצאת למרעה והוא צייר וצייר הרבה יותר כבשים ממה שחלבנו. את השנים הרחוקות ההן אפשר לסכם בשלוש מילים: חלבנו, חלמנו ולחמנו".

המאמר פורסם במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" ביום שישי, י"ח בסיוון תשע"ה, 05.06.2015

דברים מרגשים שכתב לי אמנון שמוש בעקבות פרסום המאמר: 

לדוד שלום וברכה.
הפתעת ושמחת אותי, למרות שמדובר בפטירתו של חבר. השילוב שעשית בין יצירתו הפלסטית לבין יצירתי המילולית הוא הברקה שתמצא חן לא רק בעיניי, אלא בעיני רבים וטובים שהיו רועי צאן בדורי. תתפלא לדעת כמה מאות אנשים אינטלקטואלים ורומנטיקאים עבדו בארץ בצאן בנעוריהם.
תודה על מאמר נפלא.
שלך בהוקרה, אמנון שמוש.

הסרט "שיר ידידות: רבי דוד בוזגלו" בין העדר תיעוד לשפע תרבותי

בפסטיבל דוקאביב שיסתיים בסוף השבוע הוקרן בהקרנת בכורה סרטו של רפאל בלולו "שיר ידידות: רבי דוד בוזגלו", שמביא את סיפורו של גדול משוררי יהדות מרוקו ופייטניה במאה העשרים, שיצר ופעל במרוקו ובישראל. הסרט הופק כחלק ממיזם "הָעִבְרִים" של איש הקולנוע ובמאי יאיר קידר, שמטרותיו תיעוד גדולי הספרות העברית וביצוע היכרות מחודשת של  הדור הצעיר בישראל עמם. במסגרת המיזם הופקו סרטים על לאה גולדברג, יונה וולך, חיים נחמן ביאליק, זלדה ויוסף חיים ברנר (האחרון הוצג גם הוא לראשונה בפסטיבל דוקאביב). כעת מצטרף לפנתאון היוצרים רבי דוד בוזגלו.

11150493_10152881115013997_4975945765802841661_n

הסרט הדוקומנטרי על חייו ומפעלו התרבותי של בוזגלו בולט בתוך מיזם "העברים". כל היוצרים, מלבד יונה וולך, נולדו במזרח אירופה, בעוד רבי דוד בוזגלו נולד ופעל שנים רבות במרוקו. בוזגלו בדומה ליתר היוצרים כתב בעברית והיה ציוני נלהב, אך יצירתו המשיכה מסורת של כתיבה יהודית דתית-מסורתית וכמעט לא הושפעה מהשירה החדשה. בשונה מכל היוצרים שהותירו אחריהם קורפוס גדול של תיעוד ששימש חוקרים ויוצרים, רבי דוד בוזגלו התנגד לכל תיעוד של יצירתו והותיר אחריו שירים שקובצו רק לאחר מותו. כל היוצרים במיזם "העברים" זכו עוד בחייהם להוקרה ממסדית, ויצירתם התקבלה במרכז התרבותי בישראל. לעומתם פעל בוזגלו בשולי התרבות הישראלית וזכה להערכה אך בקרב הדור הראשון והשני לעולי צפון אפריקה. על כן, חשיבות סרטו של בלולו היא בהצבתו של בוזגלו במרכז השיח התרבותי בישראל על ידי יצירת ביוגרפיה אישית, קהילתית ותרבותית עשירה על אף החוסר בתיעוד.

אחד הטקסטים היחידים שכתב רבי דוד בוזגלו נשמר בספר שהודפס להנצחת שמו של המורה ומחייה השפה העברית במרוקו, רבי יעקב אדרעי. הטקסט עוסק שלא במפתיע בתפיסתו של רבי דוד בוזגלו את המילה הכתובה: "מעולם לא האמנתי בכל ילדי רוחי ורחשי לבי בתור דברים העומדים בפני הביקורת והראויים להתפרסם בדפוס, על כך חשבתים תמיד לדברים שבעל פה שרק התיבה קולטתם ועל כן נותן אני ליד השכחה לגעת בהם מבלי שאדאג לזה ולא כלום". דבריו של בוזגלו משקפים מחד את ענוותו והתנערותו מקשירת כתרים ליצירתו, ומאידך את תפיסתו את היצירה כדבר חד-פעמי שלעולם אינו ניתן לשחזור. ככותב ביוגרפיה מיומן הצליח במאי הסרט לעמוד באתגר שהעמיד בפניו בוזגלו ולאורך הסרט מתקיימת תנועה זהירה בין האדם הפרטי לסביבתו ולתקופה שבה פעל באמצעות מגוון מקורות מרשים שאסף. הסרט מבוסס על ראיונות שקיים בלולו עם ילדיו של המשורר, תלמידיו, מעריצים וחוקרים. דבריהם של המרואיינים קורמים עור וגידים באמצעות תמונות וצילומי ארכיון של בוזגלו ושל המרחבים שבהם חי ופעל. כל אלה מעוטרים בטקסים שכתב ובהקלטות נדירות בקולו. היצירה המוגמרת של בלולו היא פורטרט מורכב של בוזגלו כמו גם דיוקן תרבותי של קהילה.

למרות העבודה המרשימה, מותיר העדר התיעוד פרקים שלמים בחייו של בוזגלו בערפל. כך לדוגמה נעדר פרק חשוב במפעלו התרבותי כמשכיל עברי-לאומי בקזבלנקה במחצית הראשונה של המאה העשרים. החל משנות העשרים של המאה הקודמת החלה להתפתח במרוקו תנועה תרבותית בשפה העברית שמספר משתתפיה גדל בכל שנה והגיע לשיא לאחר מלחמת העולם השנייה. רבי דוד בוזגלו היה לאחד ממניחי היסודות של התנועה העברית בקזבלנקה. תשוקתו לשפה העברית על כל רבדיה קיבלה ביטוי במאות השירים שכתב. אולם מלבד יצירתו, בוזגלו לקח חלק בפעילות התרבותית העברית שהתקיימה בקזבלנקה, שאותה ניתן לשחזר רק מתוך שברי מידע המפוזרים בספרים, ארכיונים ועליות גג משפחתיות. מהמעט שנאסף ידוע כי בוזגלו הקים יחד עם מספר מחבריו חברה להפצת השפה העברית בשם "מגן דוד" ושימש כמזכירה. הוא היה למורה מרכזי בעירו והכשיר דור של משכילים ומורים לעברית, לקח חלק בעסקי הדפוס העברי בקזבלנקה, ערך והגיה ספרים בעברית. יחד עם רבי דוד שושנה ערך את קובץ החיבורים והשירים של המשכיל חיים סוסיא, ושמו גם הוזכר בדברי התודה בספרם של המורים לעברית נסים אדהאן ואליהו ואזאנא על כך שעל ברכיו התחנכו, והודות לו חיברו את הספר. בנוסף לעבודה החינוכית על כל גווניה השתתף בוזגלו במועדונים פרטיים לעברית שהתקיימו בבתים או בבתי כנסת. באחד מהם, "חובבי השפה", שארגן הפעיל הציוני חיים נחמני, השתתף בוזגלו באורח קבע  ובו לימד ופייט בכל שבת בצהריים.

הסרט על רבי דוד בוזגלו מציב במרכז השיח התרבותי בישראל, באיחור של יובל שנים, את תרבות השירה המרוקאית על כל גווניה – תרבות הפיוט העברי, שירה בערבית-יהודית, שירת המטרוּז (שירה המשלבת עברית וערבית) ושירת הנשים. לאחר עליית יהודי מרוקו הציפייה מהם היתה להתנער מעברם וממרכיבי תרבותם הגלותיים. הפיוט נתפס כשירה בעלת מאפיינים דתיים או אף ערביים שלא תאמו את רוח התקופה והמדיניות שהכתיב כור ההיתוך הישראלי. באופן פרדוקסלי, המגורים בפריפריה אפשרו ליהודי מרוקו לשמר את תרבות השירה בזכות מרחקם מהמרכז הישראלי שלחץ לשינוי. הפריפריה הישראלית המשיכה לצרוך ולייצר תרבות שירה ופיוט במשך עשרות שנים מבלי שתקבל כל ביטוי במרכז הישראלי.

משמאל: הפייטן ניסים שושן, רבי דוד בוזגלו, הפייטן אליהו חזוט, ורבי יחיא אלפאסי.
משמאל: הפייטן ניסים שושן, רבי דוד בוזגלו, הפייטן אליהו חזוט, ורבי יחיא אלפאסי.

הגעתו של רבי דוד בוזגלו לישראל בשנת 1965 נתפסה כהגעתו של משיח תרבותי. לדימוי זה סייעה הזללאבה הלבנה המסורתית שלבש, שאותה לא החליף גם לאחר שעלה לישראל. בעשור שפעל בארץ נדד בעיירות הפיתוח ועודד את הקהילה שנאבקה באמצעות השירה הקהילתית בקשיי הקליטה בישראל ובתיוג המכתים. אירועי השירה התקיימו בבתים פרטיים, בבתי כנסת ובאולמות קולנוע, שהיו מלאים מפה לפה. בסרט מתארים תלמידיו ומעריציו של בוזגלו את האירועים כאזור של מלוכה או בית מקדש ואת המשורר כמלך מהודר שהגיע באור גדול. לרבי דוד בוזגלו תרומה חשובה בהחייאת תרבות הפיוט בישראל ובעיקר בחידוש מסורת "שירת הבקשות" (שירה שהתקיימה בבתי הכנסת במרוקו בימי שבת בבוקר משבת "בראשית" ועד שבת "זכור") וקובץ הפיוטים "שיר ידידות" שהתגבש במרוקו בראשית המאה העשרים.

סרטו של רפאל בלולו הוא נדבך נוסף בתרבות הפיוט שייסד רבי דוד בוזגלו בישראל וממשיכה לצמוח. תלמידיו של בוזגלו, בדומה לרבם, טיפחו את הפיוט במשך עשרות שנים בשוליים התרבותיים בישראל ובעיקר במרחבי קודש. בד בבד, בשנים האחרונות התפתחה תרבות זו ויצאה מהפריפריה ומבית הכנסת למרכז הישראלי. בערים רבות מתכנסות קבוצות פיוט שלומדות ושרות במגוון סגנונות, וזמרים רבים בוחרים לחזור לכור מחצבם ומבצעים פיוטים על בימות מרכזיות. חקר השירה והפיוט של יהודי מרוקו לא נזנח מעולם והחוקר חיים זעפרני כתב מחקרים חשובים כבר בשנות השבעים כשבשנים האחרונות ממשיך במחקרים אלה יוסף שטרית. למחקרים חשובים אלה הצטרפו השנה מחקריהם של אלמוג בהר ויוסי בן שבת שמאירים צדדים שונים ביצירתו של בוזגלו.

רבי דוד בוזגלו והסרט מביאים קול מיוחד לתוך השיח המזרחי בישראל. ראשית, הסרט מפרק את מושג המזרחיות ובוחר לעסוק בקהילה אחת מיני רבות של יהודי ארצות האסלאם, ובתוכה ביוצר ייחודי ובולט. שנית, הסרט ומושאו מציבים בפני השיח המזרחי הרדיקלי תפיסה ציונית מלאת אהבה וחרדה לשלום מדינת ישראל, תוך מודעות לבעיות החברתיות ולתפיסה של תרבות יוצאי ארצות האסלאם ותרבות יהודי מרוקו בפרט כנחותה. בוזגלו, כמו הסרט, מנסים להתמודד עם  הסוגיות המטרידות בדרכי נועם תוך הצבת תרבות יהודי מרוקו כרכיב משמעותי בפסיפס התרבות הישראלי. סרטו של רפאל בלולו חשוב הן בזכות עבודתו המחקרית החלוצית, ובעיקר בזכות מאמציו למקם את בוזגלו כאחד היוצרים החשובים ביותר שקמו לעם היהודי ולישראל.

המאמר פורסם במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" ביום שישי, כ"ו באייר תשע"ה, 15.05.2015

היטלר הרשע ופעולותיו: השתקפותה של תודעה ציבורית וסולידריות יהודית בשיר שואה ממרוקו

גוי עז פנים הדריך אונים, לתוך פולון [Pologne פולין בצרפתית – ד.ג] וגאונים

עיר ספרים וחכמים, אבד שבר הדרת עמים

החרים אותה השליל כספה, הצית אש במרומי גפה

שורות אלה לקוחות מהשיר "היטלר הרשע ופעולותיו" אשר נכתב על ידי המשכיל העברי חיים סויסא בשנת 1944 בקזבלנקה. סויסה תאר ביצירתו את מלחמת העולם השנייה, שואת יהודי אירופה וגורלם של יהודי מרוקו ותוניסיה בתקופת המלחמה. השיר מחולק לבתים לפי שנים (ת"ש עד תש"ד) וכל בית מתאר את מאורעות המלחמה באותה שנה. שירו של סויסא, בדומה ליצירות נוספות שנכתבו במרוקו על מלחמת העולם השנייה, משקף הן את ידיעותיו של הכותב בחודשים האחרונים למלחמה והן את תחושותיו בנוגע לגורל היהודים באירופה ובצפון אפריקה. בכך משמש השיר מקור חשוב ללימוד על התודעה הציבורית בשלהי מלחמת העולם במרוקו, אך בעיקר משמש עדות חיה לכך שחווית השואה ומלחמת העולם השנייה לא פסחה על קהילת יהודי צפון אפריקה בכלל ויהדות מרוקו בפרט.

חיים סויסא לקח חלק בפעילות התרבות העברית-לאומית שתקיימה במרוקו בין שתי מלחמות העולם. הוא כתב מאמרים ושירים המשקפים את תפיסותיו כמשכיל מתון שהיטיב לשלב באופן הרמוני את המסורת היהודית, חכמת ישראל ועולם הדעת האוניברסאלי. מאמריו נעו על ציר בין אהבת ארץ ישראל וחשיבות עבודת האדמה לבין תפיסותיו של הרמב"ם או של הפילוסוף הצרפתי ז'אן-פול סארטר. נוסף לכתיבה נאם סויסא במועדונים לעברית שהוקמו בקזבלנקה כמו "מגן דוד" או "חובבי השפה". מעגל חבריו הקרובים כלל בין היתר את רבי דוד בוזגלו, מגדולי פייטני מרוקו, רבי חיים שושנה, דיין ופייטן, והמורה לעברית יעקב אדרעי שזכה לתואר אליעזר בן יהודה של יהודי מרוקו. לפרנסתו עבד סויסא בעסקי הדפוס העברי בקזבלנקה, בתחילה כפועל דפוס ומסדר אותיות, ובהמשך כמגיהה, עורך ומוציא לאור. במשך תקופה קצרה ניהל עם אחיו חנות לספרי עברית וספרי קודש.

היצירה שייכת לסוגה ספרותית ייחודית העוסקת באירועי המלחמה ובשואת יהודי אירופה, שהתפתחה בצפון אפריקה במהלך מלחמת העולם השנייה ובעיקר לאחר כניסת בעלות הברית. משוררים וסופרים גוללו את נוראות תקופת המלחמה באירופה ובצפון אפריקה ואת רגעי האושר לאחר שחרור היהודים בידי בעלות הברית. חיים זאב הירשברג, גדול חוקרי יהדות מרוקו, מספר בספרו 'מארץ מבוא השמש' כי פגש בפאס ברבי יוסף בן נאיים שהציג בפניו "מגילה על מאורעות העולם בימי היטלר, כפי שהגיע הדם אליו, אל המלאח של פאס". ביצירות אלה בולטים תיאורים היסטוריים של מאורעות הנוגעים לכלל הקהילה ולכן ראוי לשייכם לסוגה של יצירות חברתיות (להבדיל מאישיות), או יצירות של אירועים היסטוריים שנכתבו במרוקו למכביר.

"פתקות נתלו אשר הכו" ("היטלר הרשע ופעולותיו"). מנשרים שהופצו על ידי כוחות הברית בקזבלנקה ערב "מבצע לפיד".
"פתקות נתלו אשר הכו" ("היטלר הרשע ופעולותיו"). מנשרים שהופצו על ידי כוחות הברית בקזבלנקה ערב "מבצע לפיד".

ליצירתו של סויסא ידועות מקבילות מסוימות בספרות המחקר. בספר "מגילת היטלר בצפון אפריקה: ספרות יהודית במרוקו ובתוניסיה על מפלת הנאצים" הביאה החוקרת מיכל שרף שבע יצירות שנכתבו במרוקו: ארבע קצידות, הגדה ("הגדה די היטלר"), ושתי מגילות. המגילות נכתבו בקזבלנקה בתבנית מגילת אסתר על ידי פרוספר (אשר) חסין ("מגילת היטלר") ויצחק הלוי בן צפת ("מגילת המלחמה וישראל"). מרבית היצירות נכתבו בערבית-יהודית, אך שתי המגילות ושירו של סויסא נכתבו בעברית בגלל פעילותם המשכילית של יוצריהם. ליצירות  אלה ניתן להוסיף קינה על חורבן יהדות אירופה שנכתבה באותן שנים על ידי הרב פנחס תאומים, פליט יהודי מוינה, שמצא מקלט בקזבלנקה בתקופת מלחמת העולם השנייה ולקח חלק בפעילות העברית בעיר.

היצירות שנכתבו על מלחמת העולם השנייה והשואה במרוקו בתקופת המלחמה משקפות את ידיעותיהם של הכותבים והדרך בה חוו את המלחמה. ליצירות שנכתבו במרוקו מספר קווים משותפים שמבדלים אותן מיצירות שנכתבו באירופה או בישראל על ידי ניצולי שואה. החיבורים במרוקו נכתבו על בסיס תבניות מקראיות כמו מגילת אסתר או הגדה של פסח שמבטאים תפיסה אופטימית שבסיומה הצלה וגאולה. בנוסף, הכותבים הציגו סיפור מלחמה רחב שכלל את כל חזיתות המלחמה ונתנו מקום מרכזי לשואת יהודי אירופה, אך הם לא הרבו לתאר את החוויה של המלחמה בצפון אפריקה ובעיקר במרוקו.  לעומת זאת, יצירות שנכתבו באירופה או בישראל נכתבו לרוב על בסיס תבנית מגילת איכה המזוהה עם חורבן המקדש ושמשה ביצירות על השואה אמצעי להצגת חורבן יהדות אירופה. יצירות אלה הביאו את חורבן קהילות אירופה מבלי להתייחס לחזיתות אחרות של המלחמה.

יצירתו של סויסא שונה מהיצירות שנכתבו במרוקו באותה תקופה. בשונה מהכותבים האחרים שבחרו בתבנית ספרותית בעלת אופי אופטימי, בחר  סויסא לכתוב את יצירתו על משקל הפיוט "לך אל תשוקתי" לרבי אברהם אבן עזרא, ואף הדגיש כי יש לקרוא את השיר בלחן הפיוט. יהודי מרוקו, בדומה לבני קהילות אחרות בארצות האסלאם, נהגו וממשיכים גם היום לפתוח בפיוט את תפילות יום הכיפורים והוא נאמר לפני תפילת "כל נדרי". הפיוט משמש כווידוי של המתפלל על חטאיו וכולל תחינה לאלוהים למחילה  ולחיי נצח בגן עדן. סויסא מציג בשירו את מצוקת העם היהודי בתקופת המלחמה ובהשראת הפיוט "לך אלי תשוקתי" מבקש את קרבתו של אלוהים, רחמיו וחמלתו. כמו בפיוט, הוא חותם את השיר בשאיפה לחסות תחת כנפיו המגינות של האל.

בנוסף לתבנית הספרותית בשונה, נבדלת יצירתו של סויסא מיצירות אחרות שנכתבו במרוקו במקום שניתן בה לסיפור המלחמה בצפון אפריקה ובמרוקו בפרט. בפתח דבריו על מרוקו מציין באופן פיוטי את התקנות שפרסם שלטון וישי לאחר כיבוש צרפת על ידי גרמניה:

בשנת תש"ג אמר יגש, למארוקו בן הגדש

וגזירותיו אשר גזר, על העברים רשע בן זר

לכלותם להשמידם, להחרימם ולאבדם

במסגרת התקנות שפרסם שלטון וישי לא עמדו יהודי מרוקו בסכנת חיים כפי שציין סויסא. אולם חלק קטן של יהודי מרוקו פוטר ממשרות הפקידות הציבורית וממקצועות חופשיים בהוראת צו שפורסם ב-31.11.1940. פחות משנה לאחר מכן, ב- 22.08.1941 בהוראת צו נוסף, נדרשו היהודים שהתגוררו ברובעים האירופאים לפנות את בתיהם ולחזור לרובע היהודי, המלאח. אולם חשוב להדגיש כי יהודי מרוקו לא נשלחו למחנות עבודה או ריכוז במרוקו או מחוצה לה וזאת בהשוואה לדוגמה ליהודי לוב. יחד עם זאת, לא ניתן להתעלם מאווירת הפחד וחוסר הוודאות שחשו יהודי מרוקו בתקופת המלחמה והחשש מהבאות, כפי שאלה באים לידי ביטוי ביצירתו של סויסא.

חששם של יהודי מרוקו התחלף בשמחה, כפי שמציין באופן מדויק סויסא ב"שני חדש כסלו", הוא 11.11.1942, עם נחיתתם של הכוחות האמריקאים בחופי קזבלנקה במסגרת "מבצע לפיד". מלבד דברי השבח לאמריקאים מודה סויסא לצרפתים ולשארל דה גול, "תחי צרפת וכל עמה, יחי דוגול המושל בה" וזאת למרות בגידתה של צרפת ביהודי מרוקו תחת הכיבוש הגרמני. סויסא בדומה לכותבים האחרים לא יכול היה, גם אילו רצה, לצאת כנגד הצרפתים משום שיהודי מרוקו נדרשו להמשיך לחיות תחת שלטון צרפתי. זאת ועוד, כל חיבור שפורסם במרוקו בתקופת המלחמה ולאחריה עבר צנזורה של השלטון וכל יציאה כנגדו התקבלה בחוסר סובלנות.

"לעם אלמן בתוך תוניס, כלה עשו וכל אונס" ("היטלר הרשע ופעולותיו"). יהודי העיר תוניס מובלים לעבודות כפייה בעת מלחמת העולם השנייה, דצמבר 1942.
"לעם אלמן בתוך תוניס, כלה עשו וכל אונס" ("היטלר הרשע ופעולותיו"). יהודי העיר תוניס מובלים לעבודות כפייה בעת מלחמת העולם השנייה, דצמבר 1942.

שמחתם של יהודי מרוקו נמהלה בכאב משום שבאותה מערכה נכנס הצבא הגרמני לתוניסיה ואתו יחידה של אנשי ס"ס שהחלה ליישם את המדיניות האנטי-יהודית הנאצית. במשך שישה חודשים של כיבוש נאצי הוחרמו נכסים של יהודים ובעיר תוניס נאלצה הקהילה להקים מעין יודנרט מקומי, שעליו הוטל לבחור כ-5,000 גברים, שרוכזו במחנות לשם עבודות כפייה בתנאים קשים. סויסא מציין כי רק בחודש "אייר בו בשלושה", בתאריך 08.05.1943 שוחררו יהודי תוניסיה מעול הגרמנים. יש לציין כי למרות התיאור יוצא הדופן של סויסא את המערכה במרוקו ובתוניסיה הוא לא הזכיר את שואת יהודי לוב.

ליצירתו של סויסא חשיבות היסטורית רבה. בדומה ליצירות אחרות שנכתבו במרוקו בתקופת מלחמת העולם השנייה, שירו של סויסא משקף את ידיעותיו על גורלם של היהודים באירופה ובצפון אפריקה. גם הוא כאחרים שאב את ידיעותיו מעיתונים שפורסמו במרוקו ועיתונים מאירופה, ארץ ישראל וארה"ב. פיסות מידע הגיעו גם מפליטים שזרמו למרוקו בכל שנות המלחמה ומחיילי כוחות הברית. השיר מאפשר גם ללמוד על תחושות היהודים במרוקו בתקופת המלחמה לגבי מצבם כמו גם את תחושת הסולידריות היהודית לאחיהם הרחוקים באירופה והקרובים ממזרח. האימה של יהודי מרוקו ותחושות הסולידאריות שבאים לידי ביטוי ביצירה זו ייחודיות ולא ניתנות לאיתור במסמכים היסטוריים רשמיים או דיווחים עיתונאיים. נוסף לאלה, השיר מדגיש כי השואה והמלחמה לא היו זרות לחלק גדול מיהודי צפון אפריקה. רבים מיהודי מרוקו, אלג'יריה, תוניסיה ולוב חוו את הטראומה בדרגות פגיעה שונות והמפגש החוויתי או התודעתי לא התחולל רק לאחר עלייתם לישראל, כפי שנהוג היה לחשוב עד לא מזמן. בשירו של סויסא סוגיות היסטוריות נוספות שלא הזכרנו ברשימה כמו גם רבדים מקראיים עשירים ששזר ביצירתו מהם ניתן להתרשם בקריאה של היצירה השלמה:

להלן השיר השלם "היטלר הרשע ופעולותיו" לחיים סויסא. מצורף קישור לפיוט "לך אלי תשוקתי" בלחן מרוקאי כדי לאפשר לקורא לחבר בין המילים ללחן.

היטלר הרשע ופעולותיוהמאמר פורסם בגרסה מקוצרת בבלוג "הסדנה להיסטוריה חברתית" ב- 15.04.2015

המימונה: חגיגות הוודסטוק של יהודי צפון אפריקה

באביב 1972 השתתפה ז'קלין כהנוב בחגיגות המימונה שהתקיימו בעמק המצלבה בירושלים. בסיומן  כתבה מאמר לכתב העת ,Israel Magazine שנכתב ונערך בישראל אך פנה לקוראי האנגלית בעולם. במאמר תיארה את החג הייחודי ליהודי צפון אפריקה, שהפך באותן שנים לחלק בלתי נפרד מהתרבות שהתגבשה במדינה הצעירה. מאמרה של כהנוב נע בין כתיבה היסטורית ותרבותית לבין כתיבה אנתרופולוגית וסוציולוגית, ובחן את מקורותיו של החג, האופן בו נחוג בצפון אפריקה כמו גם בישראל ואת משמעויותיו בהווה.

מימונה 1972
תמונות מחגיגות המימונה באביב 1972 בעמק המצלבה בירושלים

חשיבותו של מאמרה של כהנוב בכך שהוא מאפשר להביט דרך עדשותיה הלבנטיניות על אירועי המימונה בתקופה משמעותית עבור מדינת ישראל, יוצאי ארצות האסלאם בכלל, ויהודי צפון אפריקה בפרט. המאמר נכתב בימי האופוריה שלאחר מלחמת ששת הימים ולפני הפצע שייפער בחברה הישראלית במלחמת יום הכיפורים. הוא הופיע בימים שבהם הגיעה לשיאה תנועת המחאה המזרחית של "הפנתרים השחורים" ובשנותיה האחרונות של ההגמוניה של מפא"י.

הסוגיה הראשונה שביקשה כהנוב לבחון במאמרה על ידי תשאול החוגגים בעמק המצלבה היא משמעות שם החג ומהותו. שאלה זו הטרידה לא רק את כהנוב, ונוסעים יהודיים אירופאים שביקרו במרוקו, כמו חיים יוסף דוד אזולאי (חיד"א) ושמואל אהרון רומאנילי במאה ה-18 או ישראל יוסף בנימין ("בנימין השני") במאה ה-19, תהו בנוגע לפשר החג הייחודי, שאליו נחשפו לראשונה בביקורם. בראשית שנות העשרים של המאה ה-20 כתב הרב יעקב משה טולידנו את ספר ההיסטוריה הראשון על יהדות מרוקו, "נר המערב", ובו תיאר את מנהגי החג ובסיום כתב כי "בלתי נודע אלינו טעמו". רבנים במרוקו כמו רבי יוסף בן נאים, רבי יוסף משאש ורבי דוד אסאבג העניקו הסברים מגוונים למקורות החג. מראשית שנות השבעים של המאה הקודמת החלו חוקרי יהדות צפון אפריקה לאסוף ולחשוף פרטים חדשים אודות החג ולהציע פרשנויות לשם החג ומקורותיו.

אחד החוגגים המבוגרים הציג לכהנוב את ההסבר הנפוץ ביותר הקושר את המימונה למילה בעלת צליל דומה – אמונה. בני ישראל "בניסן נגאלו ובניסן עתידין ליגאל" (ראש השנה יא ע"ב), ולמרות שהגאולה התמהמהה וחג הפסח כבר הגיע לסיומו המשיכו להאמין שהגאולה בוא תבוא. בדומה לאותו חוגג  אימצו זאב חיים הירשברג, גדול חוקריה של יהדות צפון אפריקה, יששכר בן עמי, אליהו מרציאנו וחוקרים אחרים את רעיון הגאולה משום שהשתלב באופן הרמוני במסורת היהודית ותאם את תפיסותיהם הלאומיות-דתיות. החוגג הגדיל לקשור את הגאולה ההיסטורית של עם ישראל לגאולה בימיו שהחלה עם עלייתו לישראל והסתיימה עם כיבוש ירושלים במלחמת ששת הימים וניצחון עם ישראל המתחדש על המצרים.

למרות שלכהנוב שורשים בתוניסיה, אין בחיבוריה אזכורים לחגיגות המימונה בבית משפחתה. יחד עם זאת, במסותיה, בסיפוריה הקצרים וברומאן "סולם יעקב" נוכחת שאלת הגאולה ביתר שאת. בילדותה במצרים, כשנחשפה בליל הסדר לסיפור ההגדה, התקשתה להבין כיצד חזרו היהודים לארץ הנילוס. מצד שני, בגלל קשריה עם חברות מוסלמיות וזיקתה לתרבות המקומית שיערה כי המצרים בימיה אינם אויבה ואינם כאותם מצרים מימי פרעה. אולם התחזקותה של התנועה הלאומית הערבית והיהודית כאחת והמחשבה על "יציאת מצרים" נוספת הכניסה את כהנוב לחרדה לגורלם של המצרים שראתה בהם לא בני דתה אך בני אומתה. חששותיה של כהנוב התגשמו עם הקמת מדינת ישראל והמלחמות שפרצו בין שתי המדינות. בסיפור הקצר "לזכור את אלכסנדריה" תארה את תחושותיה האמביוולנטיות במלחמת ששת הימים עת חשה הקלה בניצחון ישראל אך כאבה כשראתה תמונות של מצרים בוערת מהפצצות ישראליות, "רגש הוא לא דבר רציונלי. ואני לא יכולה להימנע מזה, אני מרגישה גם כך וגם כך." מבחינתה של כהנוב, בשונה מהאדם שראיינה בחגיגות המימונה, הציפייה לגאולה האמיתית לא פסקה במלחמת ששת הימים והגיעה להגשמה רק לאחר ביקורו של סאדאת בישראל.

בנוסף להסבר הגאולה הביאה כהנוב פרשנות נוספת על פיה נתפסת המימונה כסעודת אבלים או הילולה לרמב"ם או  לאביו מימון. השמועה על פטירת הרמב"ם (או אביו) הגיעה לקהילות יהודיות בצפון אפריקה בחודש ניסן, ומאחר שבחודש זה לא מקיימים הילולה נקבעה המימונה כתחליף. חוקרים רבים התקשו לקבל את הסבר זה משום חוסר הוודאות במושא ההילולה, האב או הבן, וגם בגלל קושי לשוני בשם מימונה. אילו נקראה המימונה על שמו של הרב מימון, האב או הבן, ראוי היה לכנות את החג מימון ולא מימונה.

מלבד שני ההסברים ששמעה מפי המשתתפים הציעה כהנוב הסבר נוסף משלה. לטענתה ערב המימונה והיום שלמחרת אפשרו ליהודי מרוקו להתפכח בהדרגה מאופוריית החג והשאיפה לגאולה ולחזור אט אט למציאות החיים בגולה, שלוותה לא אחת בקשיים כלכליים וביטחוניים. ייתכן שכהנוב הושפעה מתורתו של האתנוגרף הצרפתי ארנולד ואן ז'נפ שהגדיר אירועים הדומים למימונה כ"טקסי מעבר". טקסים בהם משנים המשתתפים בהדרגה את הסטטוס שלהם ומקבלים את זהותם החדשה/ישנה תוך כדי מודעות לזכויותיהם וחובותיהם. גרסה יהודית לטקס המעבר הציע אליהו מרציאנו בספרו "ימי פסח חג המימונה" בה הציג את המימונה כ"מלווה מלכה" של חג הפסח. המימונה כמו הסעודה הרביעית בשבת, "סעודת מלווה מלכה" משמשות כטקסי פרידה מימי הקודש לקראת החזרה לשגרת ימי החול.

בנוסף לשלושת ההסברים שהביאה כהנוב במאמרה קיימים קרוב לעשרים הסברים נוספים שניתנו במהלך השנים על ידי מלומדים שונים. במאמר מסכם (ולא אחרון) ריכז אהרן ממן את  המחקר שנכתב עד לתקופתו, תוך ערעורו, והביא הצעה משלו. ממן הציע כי "לילת ל-מימונה", הדרך שבה הוגים יהודי מרוקו את שם החג, משמעותו "הלילה של המימונה" שפירושו בעברית "הלילה של בת המזל". בת המזל היא הנערה שמצאה לה בן זוג. לדידו של ממן, ערב המימונה שימש מועד להתקשרות בין משפחות וערב לסיום "עסקות" נישואין. הסברים נוספים שהציעו חוקרים לחגיגות המימונה הם "ראש השנה למלכים ורגלים" (ע"פ ראש השנה א, א), חגיגות לקראת בוא האביב והתחדשות הטבע או ערב להידוק הקשרים בין יהודים למוסלמים.

קערת המימונה
קערת המימונה – אפשרות אחת מיני רבות

כמספר הפרשנויות למקור החג כך מספר המנהגים שרווחו בקהילות השונות. כחג עממי שאינו כבול מבחינה הלכתית ואינו ממוסד ומתועד בספרות הכתובה נוצר מגוון גדול של מנהגים. פיזורם של יהודי צפון אפריקה בכלל ויהודי מרוקו בפרט במאות קהילות העצים את השוני באופי החגיגות כפי שהתגבש במקומות השונים. כהנוב, לעומת זאת, קבעה  כי חגיגות המימונה נחגגו בצפון אפריקה כמעט ללא הבדל. ייתכן ודבריה התבססו על ראיונות שקיימה או על חוויתה האישית בחגיגות בישראל ללא ביצוע מחקר מקיף. מחקר משמעותי המציג את מורכבות וגיוון החג פורסם רק באותה שנה על ידי חיים זאב הירשברג. שולחן החג, למשל, שתכליתו הצגת סמלים לשפע ומזל, מהווה צוהר למגוון הרב במנהגים בקהילות השונות. יש שהניחו במרכז השולחן קערת קמח ובמרכזה כוס שמן וסביבה חמישה פולים ירוקים בקליפתם. יש שטמנו למחצה בקמח מטבעות זהב או טבעת אירוסין. במקומות אחרים ויתרו על  כוס השמן או על קערת הקמח כולה  והניחו חמישה מטבעות משוחים בשמן. במקומות אחדים הניחו על השולחן קערה ובתוכה דג חי ובמקומות אחרים הונח דג על מצע של עשבים ירוקים. במקומות אחדים קישטו את השולחן בענפי ירק ובאחרים בחסה או בפרחים. בבתים מסוימים הניחו חמאה, דבש או חלב לאכילה ובאחרים היה טקס התזת חלב בעזרת  עלה נענע על בני המשפחה או בפינות הבית.

בשונה מסקירות מרוחקות שנכתבו באותה עת בעיתונות הישראלית הציגה כהנוב את המימונה ברגישות וללא התנשאות לאחר שלקחה בעצמה חלק בחגיגות. במאמר "מוזיקה מזרחית בישראל" שפרסמה בכתב העת "מאזנים" ב- 1973 ציינה כי נהגה להשתתף באירועי המימונה "כדי לשמוע זקנים מנגנים ואחרים שרים ורוקדים." ואכן במאמר על המימונה העניקה מקום מרכזי למוזיקה תוך פירוט מעגלים שהתגודדו סביב קבוצות נגנים, זמרים או רקדניות לבושות בבגדים מסורתיים שהובאו ממרוקו. נוסף למעגלי המוזיקה והריקודים תיארה מעגלים של מספרי סיפורים זקנים שסביבם התאספו צעירים רבים שהקשיבו לסיפורים מהארץ הרחוקה במערב. לאורך כל המאמר הקפידה  להציג את יהודי צפון אפריקה כקהילה שצעיריה הפכו לחלק בלתי נפרד ממדינת ישראל. בתיאורה את החוגגים מציינת את המבוגרים המזוקנים הלבושים בבגדים ונעליים מסורתיים לצד צברים צעירים או חיילים לבושים מדים שהפכו לישראלים של ממש.

למרות הניסיון להציג את יוצאי צפון אפריקה כחלק מהחברה הישראלית לא נעדרה הבעיה העדתית מהמאמר. לא במקרה תיארה כהנוב את בואם של החוגגים באוטובוסים מאורגנים "מקהילותיהם" בפריפריה הישראלית, ובין היתר מנתה את באר-שבע, דימונה, עכו וקריית-שמונה. במקום אחר ציינה מפורשת כי השעבוד של היהודים במצרים הוחלף בשעבוד חדש של יוצאי צפון אפריקה בישראל ובחרה שלא לפרט את טענתה. אולם הסוגיה המרכזית בהקשר לבעיה העדתית ואשר עמדה במרכז הדיון הציבורי בראשית שנות השבעים היתה מחאתם של "הפנתרים השחורים". כהנוב ציינה כי בשנה שקדמה לכתיבת המאמר, 1971, עלו מנהיגי הפנתרים לבימת החגיגות ומחאו על אפליית המזרחים. כהנוב לא ציינה כי באותו אירוע הגיעה מחאתם לכדי מהומה ונדרשו שוטרים כדי להרחיק את חברי הפנתרים מגן סאקר. בנוסף, לא הזכירה כי שנה מאוחר יותר לקחו חברי "הפנתרים השחורים" חלק בארגון חגיגות המימונה אך נמנעה מהם הבמה להביע את עמדותיהם. ייתכן שזו הסיבה שלאחר שהסתיימו החגיגות הפגינו בכיכר הדווידקה בירושלים.

לא ניתן להתעלם מכך שחגיגות המימונה בראשית שנות השבעים שמשו את מארגני האירועים והפוליטיקאים בישראל כאמצעי לפיוסו של "השד העדתי". בנאומיהם החגיגיים של מארגני המימונה לא הוזכרו בעיות חברתיות וכלכליות שהטרידו את קהל החוגגים אלא הוצגו מסרים של אחדות. לאלה הצטרפו שורה של נכבדי ציבור שבאו במטרה להזדהות ולחגוג עם יוצאי צפון אפריקה וגם נאומיהם כללו מסרים דומים. בשנה שסקרה כהנוב את החגיגות השתתפו הנשיא, זלמן שזר, ראש הממשלה, גולדה מאיר, הרמטכ"ל, דוד אלעזר ואנשי ציבור רבים. בהקשר זה נזכיר כי החוקרים יצחק איינהורן ויגאל בן-נון טענו במחקריהם כי המימונה נחוגה במרוקו במטרה להתמודד עם איומי שתי דמויות מהדמונולוגיה היהודית, השד "מימון השחור בארץ המערב" ובת זוגתו השדה מימונה. החוקרים הציגו  שני אמצעים להתמודדות החוגגים עם השדים: פיוס על ידי עריכת שולחן הכולל מאכלים המסמלים שפע, מזל וברכה. או חיסול – ביום למחרת הלכו החוגגים למקורות מים בניסיון להטביעם במים (בדומה לטקס התשליך). נראה כי בחגיגות המימונה בישראל בחרו מארגני החגיגות ונכבדי הציבור בדרך הפיוס בעוד "הפנתרים השחורים" בחרו בדרך המאבק ב"שד העדתי".

כדי לקרב את הקוראים באנגלית לחגיגות המימונה ציינה כהנוב כי "יהודי צפון אפריקה חוגגים את הוודסטוק שלהם." כהנוב ראתה דמיון בין שני האירועים ההמוניים שהתקיימו בשטח פתוח ושמו מטרה לטפח אחווה ורעות ולאחד את הציבור. יחד עם זאת חשוב לציין כי חגיגות המימונה השתלבו באופן הרמוני עם הממסד הישראלי החל מראשיתן באמצע שנות השישים ובלטה בהם ההמשכיות בין דור ההורים לדור הילדים, בניגוד לוודסטוק אשר בלט באנטי ממסדיות שלו. בזהירות ניתן לומר כי "הפנתרים השחורים" דמו בשאיפותיהם לחוגגי הוודסטוק אך פעלו בהשראת תנועת הפנתרים השחורים בארצות הברית.

בסיום מאמרה תהתה כהנוב מה יעלה בגורלו של החג שעבר תהליכים של שינוי בישראל. החג הפך מחג אינטימי שנחוג בבית לחג ציבורי, מחג קהילתי לחג לאומי. לא עוד חג המסמל את שאיפות הפרט כי אם את שאיפות מארגני החגיגות. המופעים כבר אינם ספונטניים וכוללים קונצרטים של מוזיקאים מקצועיים המשלבים בשירתם עולמות ישנים תוך אימוץ חדשים. רחל שרעבי בחנה את חששותיה של כהנוב ובמחקר שפרסמה לפני מספר שנים עקבה אחר חגיגות המימונה מאמצע שנות השישים ועד ראשית שנות האלפיים. כפי שהבחינה, מתקיים כיום  החג במרחבים פתוחים ובמרכזו עומד המנגל הישראלי (במרוקו התקיים פיקניק ללא צליית בשרים) כשהוא חסר את כל המשמעויות התרבויות המגוונות שלבש בנקודות הישוב השונות בצפון אפריקה. תובנות אלה צריכות ללמדנו כי הגיעה העת לשוב ולחבר את החג לערכים התרבותיים שעל בסיסן נוצר. ברכת ערב החג "תרבחו ותסעדו" ממחישה יותר מכל את הצורך בתיקון. בשנים האחרונות סבורים רבים  כי משמעותה  היא להתרווח ולסעוד, טעות שמקורה בניתוק מהשפה הערבית-יהודית ומהאופי הגרגרני שדבק בחג בישראל. מאידך, משמעות הברכה בערבית היא "רווח ומזל" או "מזל טוב". מעתה אמרו  "תרבחו ותסעדו" ומיד הוסיפו בעברית "רווח ומזל". חג שמח.

המאמר פורסם במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" ביום חמישי, כ' בניסן תשע"ה, 09.04.2015