שיר התפארות, אמנון שמוש
ספורי מזכרוני בדוייים / ושירי בדמיוני חבויים
משפטי בסלסולים עדויים / ובתי תלי תלים בנויים
עברי מציפני / מכל עברי
עתידי עוטפני / בכסות אמרי
כותב אני כחוטב / יגיעים אברי
מסים כמקים / מיטב נדרי
חלב ואבלה בלבבי / ארם-צובה ראש מעיני
חי במעין, על אבי / חולם עם בנותי ובני
שחרית ומנחה / אתבל עברית בערבית
במלכות זנוחה / עטי בידי השרביט
הורי כהרים / ואני כחוצב
המה חמרים / ואני מעצב
אמי שמה רנה / שמע מינה המלכה
זהר ברק חנה / מאיר דרכי דרכה
אבי שמו משה / גאולה לא משה
אני היום בין נו"ן / כמו זה שכבשה
עד יבוא יום אחרון / אספר וארן
יאמרו נא נושאי הארון / זה הציב זכרון
(מתוך "דיואן ספרדי", 1981)
שנים רבות הכרתי את דמותו של אמנון שמוש מקריאה בספריו. לפני עשור כתבתי לו וביקשתי לראיין אותו במסגרת מחקר שהתעתדתי לכתוב על העולים מארצות האסלאם בקיבוצים. הוא בירך על הרעיון והזמין אותי לביתו בקיבוץ מעיין ברוך שבאצבע הגליל. בסלון הבית הצנוע ישבתי לצד שמוש ורעייתו חנה ובמשך שעות שחזרנו עשרות שנות חיים. זו היתה ראשיתה של חברות שהמשיכה להתקיים במפגשים משותפים, בשיחות טלפון ובהתכתבויות בדואר האלקטרוני. שמוש השקיע מחשבה בכל שורה שניסח בהתכתבויותינו, כאילו היה זה סיפור שכתב. באחד ממכתביו הוא שיתף אותי במערכת היחסים שלו עם העברית: "אני מכנה זאת 'התעלסות עם השפה העברית', ושמעון פרס כתב לי כך: 'יחסיך עם השפה העברית הם יחסים של חיזור, אהבה והיענות. אתה מחזר אחריה והיא מתמסרת לך בחן ובשקיקה, נכבשת בעֵטך'".
אמנון שמוש החל לפרסם את סיפוריו ואת שיריו בשנות השישים. באחד המכתבים ששלח לי הוא חילק את שנות הכתיבה שלו לשלוש תקופות, ובדימוי שלו – לשלוש שָׁרְקִיוֹת: "היו לי שלוש שרקיות (רוחות מזרחיות חזקות) בחיי הספרותיים: הראשונה – בשנות השבעים, שכללה את רבי המכר (מאה אלף ומעלה כל אחד) 'אחותי כלה' ו'מישל עזרא ספרא ובניו' וגם 'קנה וקנמון', שבו פתחו את החדשות בטלוויזיה בערב הופעתו וקראו ממנו. שרקייה שניה – 'הכתר', שהכה גלים ושטף את העתונות, כולל החרדית, מקצה לקצה, והיודייקה בחו"ל. שרקייה שלישית – בשנה האחרונה, בה פרסמתי קובץ סיפורים בשם 'פרקי לירי וסיפורי הכמחצית השלישית' ואת היומן 'בוקר טוב אלץ היימר' ונמצא בדפוס הרומן 'לירי'".
כל יצירה שכתב שמוש במסגרת שלוש השרקיות שלו התהוותה מתוך זהותו הממוקפת: ישראלי־מזרחי־קיבוצניק. איני כופה על שמוש זהות ממוקפת אלא מצטט את עדותו המוקדמת בסיפור "אופטו־ביוגראפיה", שראה אור בקובץ "קנה וקינמון": "על עצמי אני יכול להעיד: עיני נשארו אותן עיניים שהבאתי אתי ממזרח שמש, מחלבּ היא ארם־צובא; אלא שאין דבר בעולם שאני יכול לראות בבירור ולעומק מבלי משקפי הישראלי ומבלי העדשות הנוספות של הקיבוץ שהרכבתי עליי מרצון ומאהבה… כל שבהקיץ אני רואה דרך שלושה זוגות של עדשות: זוג מזרחי, זוג ישראלי וזוג קיבוצי. על הכל – על החיים ועל המוות, על הטוב ועל הרע, על האדם והחברה, על העבר והעתיד – אני מסתכל דרך כולן".
כל סיפור או שיר שכתב שמוש מתוּוכים דרך אותן עדשות, ואלה מעשירות את נקודות המבט ביצירה. דומה כי העדשות מסמלות את התפקיד שקיבל על עצמו – להיות רועה של כל אחת מהקבוצות האלה. במשך כל שנות יצירתו כתב על עיר הולדתו חלבּ ועל המזרחים בישראל, על ימי הזוהר של התנועה הקיבוצית ועל מדינת ישראל מראשית דרכה ועד לשנים האחרונות. כל קבוצה היתה קרובה לליבו והוא רצה בהצלחה המשותפת של כולן.
משנות השרקייה הראשונה של שמוש מוכר לקורא הישראלי הרומן "מישל עזרא ספרא ובניו" (1978), שאף עובד לסדרת טלוויזיה ששודרה בערוץ הראשון. הרומן מגולל את סיפורה של משפחת ספרא העשירה והמצליחה, תחילתו בחלבּ והמשכו נישא בעקבות בני המשפחה ותפוצותיה במדינת ישראל, באירופה, ובאמריקה הצפונית והדרומית. הרומן הזה ושני קובצי הסיפורים "אחותי כלה" (1974) ו"קנה וקינמון" (1979) חשפו בפני החברה הישראלית את ההיסטוריה והתרבות של יהודי ארצות האסלאם במאה העשרים, בדגש על הקהילה היהודית בחלבּ שבסוריה שבה נולד שמוש.
שנות ילדותו בחלבּ בשילוב סיפורים ששמע מבני משפחתו היו כר פורה לכתיבתו. בסיפוריו מתוארת עיר הולדתו על נופיה, מוסדותיה, אוצרותיה התרבותיים ויהודיהָ. זוהי חלבּ שאליה התגעגע ועליה כתב ממקום מושבו בישראל – קרוב לעיר הולדתו ובה בעת כה רחוק ממנה. שמוש היה בין חלוצי הסופרים יוצאי ארצות האסלאם שכתבו על קהילת המוצא. הוא כתב על כך כבר בשנות השבעים, וכתיבתו נשזרה בפעילות חברתית, לעיתים מחאתית, של יוצאי ארצות האסלאם שהציבו לעצמם מטרה להביא לשינוי בחברה ובתרבות בישראל. בראיון שהעניק לעיתון מעריב בשנה שבה יצא לאור הרומן "מישל עזרא ספרא ובניו", הסביר שמוש את הכוח שיש ליצירה תרבותית במאבק המזרחי: "מישהו אמר על כתיבתי: 'אתה זוקף כפופים'. הרי בני אדם זקוקים לזקיפות קומה לא רק מבחינת המשכורת שהם מקבלים".
אף ששמוש הבליט בשרקייה הראשונה רק את כתיבתו על יהודי ארצות האסלאם, ראוי להדגיש את המקום המרכזי שתפסו הקיבוץ וההווי הקיבוצי באותן שנים בספרים "מישל עזרא ספרא ובניו", "אחותי כלה" ו"קנה וקינמון". גם בספרים "קיבוץ הוא קיבוץ הוא קיבוץ" (1980) ו"איתי מלבנון" (1981) קיבל הקיבוץ מקום מרכזי. שמוש כתב סיפורים מתוך חוויותיו בקיבוץ מעיין ברוך, שאותו ייסד עם חבריו במרץ 1947. הוא הקים בו את ענף הצאן וריכז סביבו חבורת רועים שעימה נמנים נחמיה לב־ציון, עזרא סדן, נורית גוברין ומנשה קדישמן. בשירו "ביקור בתערוכה" הוא כתב: "הכבשים של מנשקה הן אותן הכבשים שלי… הן פעו אליי מן הקירות ומבט עיניהן חי וחם…".
בהמשך הקים שמוש את בית הספר בקיבוץ והיה מורה ומחנך. ספרו הראשון, "קרחונים ופעמונים" (1966), קובץ סיפורים לילדים, נבע מפעילותו החינוכית. עוד הוא שימש שליח התנועה הקיבוצית בהכשרות של צעירים מצפון אפריקה שנערכו בדרום צרפת ובקהילות יוצאי ארצות האסלאם באמריקה הצפונית והדרומית. חוויותיו מהשליחויות האלה מצאו את דרכן לסיפורים רבים שלו, בהם: "שני מכס עבאדי", "מרקחת של ורדים" ו"עיניים גדולות".
זהותו המזרחית של שמוש הביאה אותו לכתוב על המפגש בין חברי הקיבוצים לעולים מארצות האסלאם. כך לדוגמה הסיפור "ענבלים", המספר על נער מהמעברה ששמוש מצרף אותו לחבורת הרועים של הקיבוץ, והסיפור "זרזירים", המתאר את הגעתה של קבוצת עולים צעירים מצפון אפריקה להכשרה בקיבוץ. כחבר קיבוץ שהיה בטוח בישראליות שלו וכמוה גם במזרחיות שלו, ביקר שמוש בסיפוריו את התנועה הקיבוצית ואת יחסה לעולים מארצות האסלאם. באחת ההתכתבויות הראשונות שלנו הוא כתב לי: "כתבתי הרבה, גם כתיבה ספרותית, גם פובליציסטית, בנושא חשוב זה. לדעתי החמיצה התנועה הקיבוצית את עתידה מתוך אי־הבנה, קשיחות והתנשאות".
בשנות השרקייה השנייה הבליט שמוש את ספרו העיוני "הכתר" (1987), שבו הציג מחקר על כתר ארם צובא. כתר ארם צובא הוא כתב היד העתיק ביותר של המקרא – הוא נכתב בטבריה במאה העשירית על פי כל כללי המסורה הטברינית. בסוף המאה האחת עשרה נשדד הספר והועבר למצרים, ובסוף המאה הארבע עשרה נמסר לקהילת ארם צובא למשמרת. בפרעות שנעשו ביהודי חלבּ בדצמבר 1947 נפגע הספר. "הכתר" החלקי נמצא כיום במכון בן צבי, ואליו הוזמן שמוש כדי לכתוב את מחקרו.
לצד "הכתר" ראוי לציין באותה שרקייה את קובץ השירים "דיוואן ספרדי" (1981). שמוש חיבר את השירים מתוך נאמנות למסורת הדיוואנים של שירת החול והקודש שנכתבה בעברית בספרד בימי הביניים; הוא אימץ את הצורה, הסגנון והתמות שהיו נהוגים לפני חמש מאות שנה ויצר יצירה חדשה בת זמננו. הקוראים והמבקרים התקשו לעכל את השפה המיתית שיצר בשירתו והספר לא זכה לתהודה שהיה ראוי לה. בתקופה זו כתב שמוש גם את "הר האנוסים" (1991) – שלוש נובלות על יהודי ספרד: סיפורו של כפר האנוסים בלמונט בפורטוגל, סיפור חייה של דונה גרציה וסיפורו של משיח השקר שבתאי צבי. הספר תורגם לאנגלית ולערבית.
באמצעות הספרים "הכתר", "דיוואן ספרדי" ו"הר האנוסים" ביקש שמוש לאפשר לציבור בישראל להתוודע להיסטוריה ולאוצרות התרבות של יהודי ארצות האסלאם, ולמקמם לצד נכסי תרבות שזכו למעמד קנוני במדינת ישראל. את רעיון שילוב התרבויות הוא הסביר בראיון לסופר סמי מיכאל בשנת 1984: "באותה מידה שהעם היהודי היטיב לעשות ושגם יהדות המזרח היטיבה לעשות, שהיתה פתוחה פתיחה מוחלטת לתרבות המערב וספגה ממנה וקלטה ממנה, באותה מידה הפתיחות כלפי המזרח תוסיף, תעשיר, תפרה… אני מחפש את ההתנגשות, אני מחפש את החיכוך שיביא להפריה ויביא ליצירה מקורית".
בתקופת השרקייה השלישית החל שמוש לאבד את מאור עיניו, ולעיתים הניח בצד את שלוש עדשות המשקפיים – המזרחית, הישראלית והקיבוצית – כדי להזמין את הקורא לסלון ביתו. בשנים אלו הוא הרבה לכתוב על נפש האדם ועל הזקנה ומגבלותיה תוך שהוא חוזר ונזכר בתקופות מוקדמות בחייו וביצירתו. מאותה תקופה בולטים הספרים "גלויות מעולם האמת" (2010), "פרקי לירי וסיפורי המחצית השלישית" (2015), "בוקר טוב אלץ היימר" (2016), ו"מכתבים לחנה" (2017). כותרות שני הספרים הראשונים מרמזות על תפיסתו של שמוש את השרקייה הזאת; עולם האמת שהוא מזכיר הוא עולם העיוורון שנכפה עליו ושאליו הוא מזמין את קוראיו. שמוש החל לאבד את ראייתו בשנות השמונים לחייו; הוא נהג לחלק את חיי האדם לשתי מחציות: עד גיל ארבעים ומגיל ארבעים לשמונים. את שנות החיים מעל גיל שמונים, שמעטים זוכים להן, הוא כינה "המחצית השלישית".
"בוקר טוב אלץ היימר" ו"מכתבים לחנה" הוקדשו לאהובתו חנה; הראשון נכתב בחייה והשני לאחר מותה. "בוקר טוב אלץ היימר" כתוב כיומן המתעד את שגרת חייה של חנה בצל מחלת האלצהיימר שבה לקתה, ובד בבד את התמודדותו של בן הזוג שבחר להישאר לצדה. שמוש טוען כי הסוד להתמודדות עם שגרת היום־יום הקשה וההידרדרות הבלתי נמנעת במדרון הקוגניטיבי הוא אהבה של בן זוג ותיק ותומך, "אהבה שאינה תלויה בדבר, בשלה יותר, שלמה יותר, מודעת לדרך שכולה מהמורות". כישרונו כמספר סיפורים הממאן להיכנע לאלצהיימר בולט בספר: בכל בוקר מחדש ובסבלנות אין קץ הוא מספר לחנה את זיכרונותיה היפים מחייהם המשותפים, ואלה גורמים לה לעונג רגעי. הספר תרם תרומה עצומה לחשיפת אהבה בגיל השלישי, הכוללת גם אהבת בשרים, נושא שלרוב נדחק לשולי השיח התרבותי והחברתי אשר מקדש את עולם הצעירים.
חודש לפני לכתה של חנה כתב לי שמוש: "חנה היתה במיטבה בארבעת החודשים שקדמו לפברואר, ומאז היתה נפילה דרמטית שהתחילה באובדן הכרה ונמשכת באפתיה גמורה. העיניים כבויות, הקשר היחיד דרך אצבעות היד האחת הפועלת. לא קל, אבל צפוי. קשה". חנה נפטרה ב־15 במרץ 2016. נפשו של שמוש היתה קשורה בנפשה של אהובתו, והוא המשיך גם לאחר מותה לספר לה סיפורים מעברם המשותף ומחייו לאחר לכתה. באחד המכתבים הראשונים שכתב לה לאחר מותה הוא אומר: "יש רצון ויכולת מנטאלית לחיות וליצור, יצירה שמתנקזת בינתיים למכתבים אלייך, ומצד שני, ידיעה והבנה שהגוף תשוש וכואב". שמוש פרסם את המכתבים מעת לעת בעיתון מעריב ולאחר מכן כרך אותם לספר – "מכתבים לחנה".
אמנון שמוש זכה להערכה על יצירתו והוענקו לו בין היתר פרס ירושלים ע"ש עגנון (1979), פרס היצירה מטעם ראש הממשלה (שלוש פעמים, בשנים 1979, 1994, 2000), פרס נשיא המדינה לספרות (2001) ופרס משרד התרבות ע"ש אריק אינשטיין (2014). בשנת 2016 הגשתי את מועמדותו של שמוש לפרס א.מ.ת. בתהליך ההגשה הוא כתב לי: "כמי שמלווה אותי בדרך המתפצלת בין פרס גדול לאכזבה גדולה ממנו, אני רוצה לשתף אותך בהרגשתי שאני רואה באמת בא.מ.ת. מתנת פרידה מהחברה הישראלית. מצב בריאותי, שלא לדבר על מצבה הסופני של חנה, משרה עליי תחושה שחיי מתקרבים לקיצם. הגוף בוגד. המוח עובד וגם זה משהו. הציפייה לפרס מפרנסת את האופטימיות הבסיסית שלי, הלוטה בערפל משפחתי".
בהתכתבות אחרת הוא הוסיף: "חשוב לי הניסיון לקבל פרס זה, בעיקר משום שפרס ישראל לא קיבלתי ולא אקבל אחרי שפירסמתי מאמר ב'ידיעות אחרונות' תחת הכותרת 'פרס מחצית ישראל'. ציפיתי לו אחרי 'מישל…' ואחרי 'הכתר'". במאמר "פרס מחצית ישראל" שפרסם במאי 2012 הוא כתב: "והנה יום העצמאות. אחד משיאיו – טקס חלוקת פרסי ישראל. עשרה זוכים. כל העשרה אשכנזים. לא נמצא אפילו ספרדי או מזרחי אחד הראוי לפרס. פרס למחצית ישראל… הלב כואב. האור דועך. הלוואי והיה זה הלב שלי בלבד. אני יודע שמדובר בליבם של מחצית תושבי הארץ הזאת. בניה־בוניה."
שמוש לא זכה בפרס א.מ.ת. בהודעה שבה בישרתי לו על כך כתבתי שגוף היצירה העצום שכתב מאז שנות השישים יעמוד איתן לעד וישמש מקור השראה, הנאה ולימוד. שמוש השיב לי: "איחוליך הלבביים ישמשו לי כוויטמין בנוסף לחמישה עשר הכדורים שאני בולע כל יום. אני מתייחס לסוף בהשלמה, כמי שהשלים כמעט כל מה שביקש לעשות".
אמנון שמוש הותיר אחריו עשרות ספרים – ספרות יפה וספרות עיונית – מאות מאמרים פובליציסטיים, ובעיקר אוהבים רבים בישראל ובעולם.
המאמר פורסם במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" ביום שישי, ח' אדר ב' תשפ"ב, 11.03.2022.