גשמי אפריל השוטפים שהחלו לרדת בתחילת החודש פסקו פתאום כבמעשה קסמים. השמש הפציעה. ילדות קטנות בשמלותיהן החדשות התמסרו לקטיפת פרחים, בעיקר פרחי הדר. באותה שעה ערכו האימהות על שולחנות בחצרות הפנימיות של הבתים מינים רבים של עוגות. בשעה שש קושט הבית בלבוש מהודר ומשיב נפש והפך לבוסתן של ממש.
כך נפתח מכתבה של לילי אוחיון אל הוועד המרכזי של אליאנס בפריז, ובו תיעוד חגיגות המימונה שהתקיימו בעיר מרקש בשנת 1936. במשפטים למעלה קושרת אוחיון בין המימונה וחג הפסח לאביב, בין הפריחה בחוץ להתחדשות בתוך הבית ומעניקה מקום מרכזי לבנות ולנשים ולהכנותיהן לקראת ערב החג. המכתב, שנחשף כאן לראשונה, בולט בתוך התיעוד הקיים של חגיגות המימונה במרוקו הן משום שנכתב על ידי אישה צעירה ולא על ידי גבר, הן משום שהכותבת שייכת למרחב ולתרבות הים-תיכוניים ובה בעת נטועה בתרבות פרנקופונית. למכתב נודעת חשיבות גם הודות לפרשנויות החדשות שהיא מציעה למסורות המימונה.
לילי אוחיון נולדה ביולי 1914 בביירות, בת למשפחת ששון. היא למדה בבית הספר של אליאנס בעירהּ ובסיום לימודיה נשלחה ללמוד בסמינר למורות של אליאנס בוורסאי שבצרפת. באוקטובר 1934, בתום שלוש שנות הכשרה, נשלחה אוחיון ללמד בבית הספר של רשת החינוך בעיר מקנס שבמרוקו. בבית הספר הכירה את המורה דוד אוחיון, יליד העיר סאפי במרוקו, והם נישאו כעבור שנים אחדות של היכרות ועבודה משותפת.
אוחיון, ככל המורות והמורים ברשת החינוך של אליאנס, נדרשה לשלוח דיווחים על פעילותה החינוכית לוועד המרכזי בפריז. בדוחות שנתיים וחצי-שנתיים התבקשו המורים לכתוב סקירות על הקהילה שבה לימדו, על מוסדותיה ועל אישיה ולתאר את אורחות החיים בה, את המסורות העממיות ואת ההיסטוריה שלה. לאוחיון היה עניין רב בסקירות מסוג זה. במכתבים ששלחה לוועד המרכזי בפריז בולטים תיאורים אתנוגרפיים של אירועים שהשתתפה בהם, וביניהם מכתב הנושא את הכותרת "המימונה במרוקו". היא הייתה למעשה אתנוגרפית אוטודידקטית שכתבה את דוחותיה לאחר עבודת שדה כ"צופה משתתפת"; ליוותה את הקהילה, פיתחה מערכת יחסים אינטימית עם אנשיה, ולקחה חלק פעיל בתרבות שתיארה.
חוקרים נחלקים באשר למשמעות השם "מימונה", מקור החג ומנהגיו. על אף שאוחיון אינה מנסה לתת במכתבה תשובות לסוגיות אלה, היא קושרת בין המימונה לחג הפסח: "הערב האחרון של חג הפסח, ערב הפרידה, נקרא מימונה. הוא נחגג בשמחה בכל מקום, אך השמחה בולטת בייחוד במרקש". היא סבורה שיהודי מרוקו התקשו להיפרד מחג הפסח, חג החירות, ולחזור לשגרת חייהם: "נדמה שהיהודים מבינים כי אין ביכולתם למנוע את סיום החג ועל כן מתאמצים לאחוז בזיכרונות שאספה כל משפחה [בימי החג]". ערב המימונה ויום המחרת אפשרו להם להתפכח בהדרגה מאופוריית החג ומהשאיפה לגאולה ולחזור אט אט למציאות החיים בגולה, שלוותה לא אחת בקשיים כלכליים וביטחוניים. אם כך, ניתן לראות במימונה מעין "טקס מעבר", כהגדרתו של האתנוגרף הצרפתי ארנולד ואן ז'נפ, טקס שבו משנים המשתתפים בהדרגה את מעמדם ומקבלים את זהותם החדשה-ישנה תוך מודעות לזכויותיהם ולחובותיהם.
את הדיווח על חגיגות המימונה פותחת אוחיון בתיאור ההכנות, שכללו קישוט הבית בפרחים ועריכה של מיני עוגות על שולחנות החג. היא מציינת כי בצאת הפסח הכינו הנשים קוסקוס, אותו הגדירה כמאכל הלאומי של מרוקו, ומדגישה כי בערב זה לא עלו על השולחן לחם או מצות. אוחיון אינה מזכירה את המופלטה, שזכתה לפופולריות בחלק מהקהילות במרוקו ומזוהה עם חגיגות המימונה במדינת ישראל, ואף לא את סמלי השפע והמזל שנהוג להציג על שולחן החג.
חגיגות המימונה עצמן נפתחו רק לאחר טקס ההבדלה, שבו מציינת אוחיון את המנהג הייחודי ליהודי מרוקו, לפיו מברך אב הבית בבריאות את בני הבית הנמצאים והנעדרים. היא מתארת את חגיגות השמחה המלוות בשירה, בריקוד ובנגינה על ידי הרכבים מוזיקליים הכוללים כלי מיתר, חליל ותוף. בחגיגות במרקש היא נחשפה למנהג שלא הכירה ממקומות אחרים – צעירים וצעירות מחופשים. במקום שבו היא מתארת את מנהג התחפושות היא מציינת בסוגריים כי "מנהג זה קיים רק במרוקו; בכל מקום אחר: סוריה, פלסטין, פרס, מסופוטמיה, המסורת אינה כוללת תחפושות". הבלשן משה בר-אשר כתב לפני שנים אחדות כי בחבל תאפילאלת במרוקו נהגו ילדות להתחפש לנשים נשואות וגברים התחפשו לשליחים דרבנן ולדמויות נוספת. דומה שההתחפשות הייתה חלק מטקס המעבר ובו לבשו בני הקהילה ובנותיה זהויות אחרות, זמניות, בטרם חזרו לזהותם המקורית ולשגרת חייהם.
בחגיגות השתתפו, לפי דיווחה של אוחיון, קרובי משפחה, חברים ואורחים יהודים שביקרו בעיר והוזמנו לחגוג בבתי המקומיים. הסוציולוג הרווי גולדברג ציין במחקרו שגם מוסלמים לקחו חלק בחגיגות המימונה במרוקו; מחקרו של גולדברג ומקורות נוספים המתארים נוהג זה מקבלים משנה תוקף בשורות הבאות מהפיוט "אתם יוצאי מערב" לרבי דוד בוזגלו: "שָׁמָּה עִבְרִים וַעֲרָבִים, יַחְדָּו כֻּלָּם מְסֻבִּים / וְאֶת לִבָּם מְטִיבִים. עִם כְּלֵי שִׁיר וּנְגִינָה". החגיגות המשותפות ליהודים ולמוסלמים נעדרות מתיאוריה של אוחיון, אם משום שבחגיגות בהן התארחה לא השתתפו מוסלמים ואם משום שלא זיהתה את המוסלמים בין החוגגים או בין הרכבי הנגינה המעורבים, הקוסמים, הלוחשים לנחשים ומספרי הסיפורים, שהעידה כי הופיעו בערב המימונה בבתים שביקרה.
מקום מרכזי העניקה אוחיון בתיאוריה לצעירים וצעירות בני דמותה. "זהו [המימונה] אחד הרגעים המאושרים ביותר בחיי הצעירים, הממתינים בקוצר רוח לחגוג בו את אירוסיהם. שמחה מתוקה לכלות החדשות, הצעירות מדי והשמחות מדי. ברגעים אלה בחייהן הן חושבות רק על האושר ועל אלפי החלומות, מבלי לחשוש מהמשא, מהדאגות ומהצער של מסע החיים". הבלשן אהרן ממן טוען כי ערב המימונה היווה מועד להתקשרות בין משפחות וערב לסיכום "עסקאות" נישואין. לדידו, "לִילַת לְ-מִימוּנָה", הדרך שבה הוגים יהודי מרוקו את שם החג, משמעותו "הלילה של המימונה" ופירושו בעברית "הלילה של בת המזל", זו שמצאה את זיווגהּ.
בניגוד לשמחת האירוסין שמקבלת ביטוי במקורות שכתבו גברים, מציגה אוחיון את המימונה כהזדמנות האחרונה של הצעירים, ובעיקר של הצעירות, ליהנות מחיי החופש בטרם יקבלו על עצמם את עול מחויבות הנישואין ומלאכת החיים. מדבריה עולה הַקְבלה מעניינת בין סיום חג הפסח והרגעים האחרונים של חגיגות המימונה, רגע לפני החזרה לשגרת החיים, לסיום פרק הילדות של אותם צעירים והחגיגות אחרונות לפני נישואיהם. ייתכן שאוחיון כתבה דברים אלו מתוך כאב אישי על התבגרות מהירה, לימודים בפריז ועבודה בארץ זרה. עוד היא כותבת: "לא נחריב לצעירים את השמחה וניתן להם ליהנות מבלי לספר להם כי הקיום מאפשר לנו תקופה קצרה לחיבור סונטות באביב המתוק".
גני אגדל (Jardins de l'Agdal)
החגיגות נמשכו עד ארבע לפנות בוקר, ועם עלות השחר הלכו הגברים להתפלל שחרית. אוחיון מעירה כי התפילה לא התקיימה בבית הכנסת אלא בקברי צדיקים. עם חזרת הגברים מהתפילה צעדו המשפחות לפיקניק בגני אגדל (Jardins de l'Agdal), דרומית לשכונת היהודים במרקש. היו אלה גנים ובהם מטעים של עצי פרי הדר, תאנים, עצי זית ורימונים המושקים באמצעות מערכת של מספר בריכות ותעלות. בגני אגדל נהגו הנשים להכות שבע פעמים בידיים על המים בבריכות והגברים טבלו את רגליהם ושטפו את פניהם כסימן לברכה ושפע. מנהגים אלה תיאר חוקר הפולקלור יששכר בן-עמי.
כבת המרחב הים-תיכוני הטיבה אוחיון לתאר את חגיגות המימונה. במכתבה בולט סגנון אינטימי ואמפתי, נטול עמדה מתנשאת ואוריינטליסטית המוכרת מדיווחים של מבקרים אירופים. יתר על כן, היא משווה מספר פעמים בין חגיגות המימונה לחגיגות שמיני עצרת המוכרות לה מהמזרח התיכון, כור מחצבתה. ההיסטוריון זאב חיים הירשברג כתב על מנהגים מגוונים לחגיגות המימונה בקרב הקהילות היהודיות בצפון אפריקה, במזרח התיכון, באימפריה העות'מאנית ואף בכורדיסטן. ואכן אוחיון מדגישה כי המימונה נתפסת במרוקו כחג גדול ורב משמעות כפי שנתפס החג המקביל לו במזרח.
לצד התרבות הים-תיכונית מגיחה מבין השורות הכתובות בצרפתית התרבות הפרנקופונית שאימצה אוחיון בימי לימודיה בביירות ובפריז. במכתבה היא יוצרת הקבלה אנכרוניסטית בין האמנציפציה של יהודי צרפת לאחר המהפכה לאמנציפציה לכאורה של עם ישראל היוצא ממצרים לאחר שנות העבדות. היא מוסיפה ומזכירה פרקים מההיסטוריה היהודית שבהם ביקשו רודנים לדכא את היהודים ולמנוע מהם חירות, שוויון וצדק, באופן המהדהד את ערכי הרפובליקה הצרפתית – "חירות, שוויון ואחווה" (Liberté, Égalité, Fraternité) – שעל ברכיהם התחנכה ואף חינכה את תלמידותיה.
אוחיון מסיימת את מכתבה באמירה קהילתית ואישית: "הקהילה עושה מאמץ להעניק זוהר למימונה ולחגוג אותה בטקסים ובשמחה רבה. אני שומרת ואשמור את הזיכרונות הנפלאים מהמימונה שביליתי במרקש". זיכרונותיה ומחשבותיה של לילי אוחיון על חגיגות המימונה במרוקו, המובאים כאן כעבור למעלה משמונים שנה מאז נכתבו, מציעים, נוסף על עדויות אחרות המוכרות לנו, נקודת מבט רעננה –נקודת מבטה של אישה צעירה הנטועה במרחב הים-תיכוני-פרנקופוני.
המאמר פורסם במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" של שביעי של פסח, כ' בניסן תשע"ט, 25.04.2019.
סוגיית השואה ומלחמת העולם השנייה מהדהדת גם ביצירתו של האמן חיים מאור שמעטרת את כריכת הספר. אין זו הפעם הראשונה שהשניים משתפים פעולה. בשנת 1984 צייר מאור אוסף ציורים שליווה את שירי הספר "עֲלֵי הִגָּיוֹן בְּכִנוֹר", ולפני שנים אחדות עיצב את כריכת אוסף הסיפורים "תמונות משני עולמות". על כריכתו של "בוקר טוב אלץ היימר" מופיע טריפטיכון המציג את דיוקנה של חנה בשלושה שלבים תוך שדמותה נעלמת וחושפת את לוח העץ שעליו צויר הציור. יצירה זו עוצבה בהשראת שתי יצירות דומות של מאור 
ם, סיפר כי אם בעבר חלם לשוב אל העיר עוד בחייו ולחזות בנוף ילדותו, עתה הוא מבין כי ייתכן ומוטב לו להישאר עם הזיכרונות. מעת שהחל לכתוב על עיר הולדתו, הפך זיכרונו של שמוש מזיכרון אישי ומשפחתי לזיכרון המשותף לכל קוראיו. שמוש מתאר את עירו מזיכרונות שצבר עד גיל תשע, עת עזב לישראל, זיכרונות המצומצמים בתוכנם ובמרחבם לעולמו של ילד: "רחובות של עירי איני זוכר. אם תביאוני היום לשם, לא אדע למצוא את דרכי; ולא משום שנשתנו הרחובות שבוודאי השתנו, אף לא משום שנשתנתי אני ונשתנתי מאוד, אלא פשוט משום שקטן הייתי כשיצאתי מעירי ורק מראות חיים נשארו בזיכרוני". אולם דווקא תיווכם של זיכרונות הילדות דרך חוויות בוגרות, כמו חשיפה לתרבות הישראלית-בורגנית שהתגבשה בתל-אביב, ולצידה לסוציאליזם אותו בחר להגשים בקיבוץ, מקרינים את חלב דרך פרספקטיבה של זהות "ממוקפת", מזרחית-ישראלית-קיבוצית. ריבוי העדשות מביא את שמוש לתאר את עירו וקהילתו בהתרפקות תוך געגוע לעולם שנעלם. אולם, בה בעת, הוא אינו חוסך שבטו על תחלואיה של אותה חברה, ביחס לערכים עליהם התחנך בישראל. לצד הביקורת מביא שמוש את יופייה, ערכיה ואוצרותיה התרבותיים של חלב ויהודיה בפני הציבור הישראלי שלא הכירה וידיעותיו התבססו בעיקר על סטריאוטיפים.