סיזיפוס המאושר: מחשבות על הספר "בוקר טוב אלץ היימר" לאמנון שמוש

באחד מסיפוריו העיד אמנון שמוש כי הוא מביט על העולם מבעד לשלושה זוגות של עדשות משקפיים: הזוג המזרחי, הזוג הישראלי והזוג הקיבוצי. כל סיפור או שיר שכתב מתווכים דרך אותן עדשות, ואלה מעשירות את נקודות המבט ביצירה. אולם אין מדובר בפרספקטיבה בלבד, ודומה כי עדשות אלה מסמלות את התפקיד שלקח על עצמו כרועה של כל אחת מהקבוצות. במשך כל שנות יצירתו כתב על עיר הולדתו חלב, על ימי הזוהר של התנועה הקיבוצית ועל מדינת ישראל בראשית דרכה. בספרו החדש החליט שמוש להסיר את משקפיו והוא אינו מבקש לשמש שליח ציבור של קולקטיב זה או אחר. ב"בוקר טוב אלץ היימר" הוא מזמין את הקורא לדירה הצנועה שלו ושל רעייתו חנה בקיבוץ מעיין ברוך ולשגרה היומיומית בה הוא מלווה באהבה אין קץ את אהובתו שלקתה באלצהיימר.

סיזיפוס – טיציאנו וצ'לי (טיציאן), 1549

"בוקר טוב אלץ היימר" כתוב כיומן המתעד את שגרת חייה של חנה בצל המחלה ובתוך כך את התמודדותו של שמוש כבן זוג שבחר להישאר לצדה. הוא החל בכתיבת היומן שבע שנים לאחר שאובחנה, בעת שהחמירה המחלה, ולפיכך ראשית הספר נכתב במבט רטרוספקטיבי. בהמשך הוא עובר לכתיבה בזמן הווה המתארת חוויות, דיאלוגים ואף מכתבים. ניתן לשגות ולחשוב שהספר לא נערך כראוי וכי סיטואציות דומות חוזרות שוב ושוב. אולם קרוב לוודאי שמדובר באמצעי אמנותי הממחיש בזעיר אנפין את החיים בצל האלצהיימר. כך למשל מתאר שמוש פעמים מספר את חוויית קריאת העיתונים המשותפת עם חנה, ממנה משתקפת הידרדרות המחלה. בתחילה קוראת חנה לאמנון מאמרים שלמים בעיתונים, מאחר וראייתו שלו הולכת ונחלשת. בהמשך קוראת את הכותרות בלבד וחוזרת עליהן מספר רב של פעמים, לבסוף קוראת את הכותרות אך מתקשה להבין את המילים, נתקפת בתסכול ומפסיקה לקחת חלק בקריאה המשותפת. מתוך התיאור החוזר, של ימים ושל אירועים שבים ונשנים, לא ניתן שלא לראות בדמותו של שמוש את סיזיפוס הנושא על כתפיו את כובד המחלה ביודעו כי הדרדרות הסלע לא תאחר לבוא, ופגיעתו רק תלך ותגבר. אך כמו סיזיפוס המאושר של אלבר קאמי גם שמוש חש באושר הממלא את לבו מעצם המאבק במחלה ומהאהבה שמקבל מחנה.

כאמצעי ספרותי דומה מקפיד שמוש לתאר את השגרה היומיומית בלבד, ונמנע מפירוט של אירועים שחורגים ממנה. אלה מאוזכרים במלים בודדות מבלי שהקורא יוכל לחוותם, שהרי ממילא יאבדו מזכרונה של חנה תוך זמן קצר. כך נשאר רק רסיס זיכרון על יום הולדת, מסיבת חנוכה, ליל סדר או ביקור הבת מאמריקה. בדרך זו מועבר תסכולה של חנה ובמקביל גם זה של שמוש על אובדן הזיכרון אל תודעתו של הקורא המאוכזב.

לפי שמוש הסוד להתמודדות עם שגרת היום הקשה והירידה הבלתי נמנעת במדרון הקוגניטיבי הוא האהבה. אין מדובר באהבה של חברים, בני משפחה או אהבת הורים לילדיהם, כי אם באהבה של בן זוג ותיק ותומך. אהבה זו אינה גם המשכה הישיר של אהבת הנעורים אלא "אהבה שאינה תלויה בדבר, בשלה יותר, שלמה יותר, מודעת לדרך שכולה מהמורות". מדובר בהתאהבות מחדש משום שמושא האהבה הוא אדם חדש, "כלי שבור", כדברי שמוש, והתנאי להתאהבות מחדש הוא קיומה של אהבה גדולה ואמתית שנים רבות טרם הופעת המחלה. שמוש בספרו פותח צוהר לאהבה אחרת, וחושף "אהבת זקנים" הכוללת גם אהבת בשרים, נושא חשוב שלרוב נדחק לשולי השיח החברתי אשר מקדש את עולם הצעירים. התובנות העולות מן היומן בנושא האהבה נוגעות ללב ומהוות שיעור מאלף במסירות, הקרבה, ושותפות גורל. מעין מדריך לאוהב המוחלט תהא זו כל מערכת זוגית שתהא ובכל גיל.

אך יתרונו של  שמוש אינו מסתכם באהבתו חסרת הסייגים לחנה. הוא מחזיק ביתרון ששמור לו כסופר. דומה שסבלנותו כלפי התנהגותה הלא מובנת, שלא לומר המקוממת, נובע מרגישותו ויכולתו כסופר להיכנס ממש לדמותה ולראשה ולגלות אמפטיה ואורך רוח יוצאי דופן. באותה דרך בדיוק נהג עם דמויות אחרות בספריו כמו דמותה של נאזירה "המכשפה" מחלב ("שנים של זהב"), ניצולת השואה בקיבוץ ("בלה של החורשה"), הרועה התימני הצעיר שאימץ ("ענבלים") או חבורת צעירים עולים ממרוקו שקלט בקיבוץ ("זרזירים"). בסיפורים אלה ובנוספים בולט המחבר בסבלנותו לדמויות שדרשו תשומת לב מיוחדת.

בספר זה בולט גם כישרונו כמספר סיפורים שאינו נכנע לאלצהיימר ומספר לחנה כל בוקר מחדש ובסבלנות אין קץ את זיכרונותיה היפים מחייהם המשותפים, ואלה גורמים לה לעונג רגעי, "עיניה נדלקות והיא מבקשת עוד ועוד. מזל שאני יודע ואוהב לספר ושזיכרונותי מלאים ואופטימיים. עד אין קץ". הקורא אינו זוכה לקרוא סיפורים אלה במלואם, אך רמזים ששוזר שמוש מאפשרים לאתר אותם בין מאות הסיפורים שכתב עד היום.

אהבתו של שמוש לחנה רעייתו ממוססת כל דחף לכעוס עליה גם ברגעים של התנהגויות תמוהות ובלתי הגיוניות. הוא מפנה את כל כעסו לדמות פיקטיבית שיצר, "אדם ששמו הפרטי אלץ ושם משפחתו היימר, והוא מאיים בעוצמה רבה על מוחה של חנה ועל הזוגיות הממושכת והמושלמת שבנינו". אלץ חדר לגופה של חנה והשתלט עליה, "בימים האחרונים הוא ממש מדבר מגרונה… אפילו מבט העיניים שלה משתנה בשעות אלה". שמוש מתאר את חנה כאחוזת דיבוק באמצעות מאפיינים נוספים הרומזים לתופעת ה"איחוז" וביניהם השתלטותה של ישות גברית, על-טבעית ומרושעת על קורבן נשי המתנהג באופן תוקפני וחסר מעצורים, ללא יכולת שליטה. בשונה מהדיבוק המסורתי, את זה של חנה לא ניתן לגרש, ומקורו, כפי שרומז שמו, גרמניה הנאצית. ההסבר לקשר הגרמני עולה בסוף היומן מתמלילי שני ראיונות עם שמוש שקיימה אורית שביט, תלמידה לתואר דוקטור מאוניברסיטת חיפה. שמוש משער כי התנהגותה של חנה היא ביטוי פוסט טראומטי מאוחר של תלאות המלחמה ובריחתה כנערה מגרמניה לאנגליה, וחייה כפליטה בארץ זרה.

סוגיית השואה ומלחמת העולם השנייה מהדהדת גם ביצירתו של האמן חיים מאור שמעטרת את כריכת הספר. אין זו  הפעם הראשונה שהשניים משתפים פעולה. בשנת 1984 צייר מאור אוסף ציורים שליווה את שירי הספר "עֲלֵי הִגָּיוֹן בְּכִנוֹר", ולפני שנים אחדות עיצב את כריכת אוסף הסיפורים "תמונות משני עולמות". על כריכתו של "בוקר טוב אלץ היימר" מופיע טריפטיכון המציג את דיוקנה של חנה בשלושה שלבים תוך שדמותה נעלמת וחושפת את לוח העץ שעליו צויר הציור. יצירה זו עוצבה בהשראת שתי יצירות דומות של מאור "העלמות 1 (אמא)" ו- "העלמות 2 (אבא)", בהן הוא מציג את הוריו ניצולי השואה בשלושה ציורים, תוך שדמותם נעלמת. העלמות דמותם משמשת משל לתהליך התעממות זיכרון השואה ושל היעלמות דור ניצולי השואה יחד עם סיפורם. בציורה  של חנה יכולה היצירה לקבל משמעויות חדשות – היעלמות בשל אבדן הזיכרון או היטשטשות דמותה בעקבות אובדן ראייתו של שמוש. מאידך, אם נביט ביצירה מלמטה למעלה תקרום דמותה אט אט עור וגידים ותשוב לחיים בזכות כתיבתו של אהובה בספרו החדש.

המאמר פורסם במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" ביום שישי, כ"ז בטבת תשע"ו, 08.01.2016

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

14 − nine =