זיכרונות מחלב: מתוך סיפוריו של הסופר אמנון שמוש לכבוד חגיגות יום הולדתו ה-85

מאז תחילת מלחמת האזרחים בסוריה, במרץ 2011, דוּוח רבות על חורבנה של חלב העתיקה, על כל אוצרותיה ההיסטוריים, ועל מנוסתם של תושביה אל מחוץ לטווח האש. בראיון שקיימתי עם הסופר והמשורר אמנון שמוש לפני כמה חודשים, סיפר כי אם בעבר חלם לשוב אל העיר עוד בחייו ולחזות בנוף ילדותו, עתה הוא מבין כי ייתכן ומוטב לו להישאר עם הזיכרונות. מעת שהחל לכתוב על עיר הולדתו, הפך זיכרונו של שמוש מזיכרון אישי ומשפחתי לזיכרון המשותף לכל קוראיו. שמוש מתאר את עירו מזיכרונות שצבר עד גיל תשע, עת עזב לישראל, זיכרונות המצומצמים בתוכנם ובמרחבם לעולמו של ילד: "רחובות של עירי איני זוכר. אם תביאוני היום לשם, לא אדע למצוא את דרכי; ולא משום שנשתנו הרחובות שבוודאי השתנו, אף לא משום שנשתנתי אני ונשתנתי מאוד, אלא פשוט משום שקטן הייתי כשיצאתי מעירי ורק מראות חיים נשארו בזיכרוני". אולם דווקא תיווכם של זיכרונות הילדות דרך חוויות בוגרות, כמו חשיפה לתרבות הישראלית-בורגנית שהתגבשה בתל-אביב, ולצידה לסוציאליזם אותו בחר להגשים בקיבוץ, מקרינים את חלב דרך פרספקטיבה של זהות "ממוקפת", מזרחית-ישראלית-קיבוצית. ריבוי העדשות מביא את שמוש לתאר את עירו וקהילתו בהתרפקות תוך געגוע לעולם שנעלם. אולם, בה בעת, הוא אינו חוסך שבטו על תחלואיה של אותה חברה, ביחס לערכים עליהם התחנך בישראל. לצד הביקורת מביא שמוש את יופייה, ערכיה ואוצרותיה התרבותיים של חלב ויהודיה בפני הציבור הישראלי שלא הכירה וידיעותיו התבססו בעיקר על סטריאוטיפים.

חלב של שמוש היא בראש ובראשונה חלב היהודית, ארם צובא, מאחר שכילד יהודי לא הרבה לצאת מחוץ לרובע בו גדל. חלב היהודית מחולקת בסיפורים לשתי שכונות, חארת אל יאהוד וג'אמילייה. בין תושביהן של שתי השכונות מבדילים פערים כלכליים, חברתיים ותרבותיים עד כי "משפחה טובה, יעני מתושבי אל-ג'אמילייה, היתה מעדיפה להשיא את בתה לחלבי היושב בברזיל מאשר לתיתה לבן החארה". פרנסי הקהילה ניסו לצמצם את הפערים בין השכונות באמצעות פילנתרופיה, אלא שהצלחתם "לא עלתה על זו של פרנסי מדינת ישראל בימינו". לאחר הקמת מדינת ישראל והעלייה הגדולה מארצות האסלאם נוצרו בישראל, בדומה לחלב, "שכונות", עיירות פיתוח, חלשות לצד קיבוצים. חברי הקיבוצים ניסו להביא לשינוי בעיירות על ידי פעילויות התנדבותיות שלא צלחו, מפני שאלה לא כיוונו לפיתוח ההון האנושי ויצרו יחסי תלות. שמוש כמזרחי וחבר קיבוץ התקשה להתמודד עם הפערים שנפערו בין קיבוצו לעיירה קריית שמונה, וביצירותיו הוא מבקר את שתי הקבוצות על דרכי התמודדותן עם הסיטואציה המורכבת.

בתוך השכונה היהודית מקבלים מספר מוסדות מסורתיים שבהם ביקר בילדותו, ושנעלמו מנוף חייו החדשים בישראל, מקום מרכזי: בית הכנסת, הכותאב ("החדר"), השווקים ובית המרחץ. שמוש מרבה לתאר את בית הכנסת העתיק של חלב המוקף בקברים ומערות קברים של רבני העיר ובתוכו שבעה היכלות ושבעים עמודים. הוא מתאר לפרטים את ההיכל הדרומי בו הוטמן "כתר ארם צובא", סביבו נרקמו סיפורים במשך דורות, שחלקם מובאים בספריו. אחת התעלומות המעניינות סביב "הכתר" היא היעלמותם של קרוב למאתיים עמודים מתוכו, תעלומה שלה העניק שני פתרונות – האחד דמיוני, בספרו "מישל עזרא ספרא ובניו" והשני מחקרי, בספרו "הכתר". המקום המרכזי של "הכתר" ביצירותיו של שמוש נובע מרצונו להביא לציבור בישראל נכסי תרבות של יהודי ארצות האסלאם ולמקמם לצד נכסי תרבות שאימץ בישראל ובתנועה הקיבוצית.

חלב המוסלמית שמחוץ לשכונה היהודית מוזכרת מעט בספריו, אולם לא פעם מוזכרת מצודת חלב (Citadel of Aleppo). המצודה, שהוכרזה על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 1986, ניזוקה לאחרונה בעקבות הלחימה בסוריה מטילים שפגעו בשעריה. מלבד המצודה מזכיר שמוש את בית הקולנוע שאליו יצא בגפו כדי לצפות בסרט "הגולם" שהגיע לעיר. לאחר שאסף מהמבוגרים את כל המידע הדרוש כדי להגיע לקולנוע, עלה על החשמלית ונסע. בסיפורו בולט חששו של הילד היהודי, היוצא מהחומות המוגנות של השכונה היהודית ומסתובב לבד בקרב הערבים – אותם ערבים שמפניהם למד מן המבוגרים לפחוד. בסופו של יום ראה שמוש את הסרט, אך מהחרדה שאחזה בו לא זכר דבר. בזכות מודעתו העמוקה לחשיבותה ההיסטורית והתרבותית של עירו, מבטו של שמוש על חלב, היהודית והמוסלמית כאחת, נטול עמדה מתנשאת או מזלזלת, למרות מעברו לעיר העברית הראשונה ולאחר מכן לקיבוץ.

אנו מתוודעים לחלב של שמוש באמצעות דמויות וטיפוסים שהכיר, כמו גם דרך אותן דמויות צבעוניות שהסתובבו ברובע היהודי והפכו למיתוס. בהן ניתן למנות את המכשפה, את מנהל "תלמוד תורה", את מנהל בית היתומים, את השדכנית, את הקוראת בקפה ורבים אחרים. תיאור הדמויות רווי בהתרפקות נוסטלגית לצד ביקורת על החברה המסורתית ואורחות חייה. בעת תיאור מנהל "תלמוד התורה", למשל, מציין שמוש כי בחינת התלמידים על ידי המנהל כללה פרמטרים רבים שלא נקשרו לאיכותו של התלמיד, אלא לייחוס המשפחה ולמצבה הכלכלי. את השדכנית ומוסד השידוכים ראה כתופעה ארכאית, ותאר את החתן והכלה ואת מערכת היחסים במושגים כגון "סחורה" ו"החזקת קניין". לעומת זאת, שמוש כותב על דמויות אחרות בגעגוע ובידיעה כי ביום שעזב את חלב השאירן מאחוריו ובישראל כבר אין להן מקום. המכשפה, לדוגמה, חיה לא הרחק מביתו של הסופר. "שיש לה גיבנת – לא ראיתי. שהיא מכשפה – ראיתי, גם ידעתי". בתחילה חשש ממנה, כמו יתר חבריו, אולם לאחר שהתקרב לביתה ולמד כי לא תפגע בו החל לבקרה פעמיים-שלוש בשבוע. בביקוריו ישב מולה בעת שסיפרה לו סיפורים תוך כדי שעבדה בעיסוקה הייחודי רק לה: יצירת גביעים מיוחדים לצורפי-זהב, כלים שהזהב לא נדבק או נספג לתוכם, וזאת הודות לדמעותיה שזלגו לתוך החומר. מעניין שסיפור שבמרכזו עומדת אישה בודדה אליה מתחבר הסופר מתרחש שוב בקיבוץ, אליו מגיעה ניצולת שואה שמתרחקת מהחברים, פרט לסופר, שמצליח למצוא פתח לליבה ולסיפוריהּ.

חלב של שמוש היא גם עיר הטעמים. בסיפוריו הרבים עובר הקורא בין שווקים מלאי ריחות, צבעים וטעמים; נכנס למזווה של אמו ומשם למטבח שבו תמיד מתבשלים תבשילים הייחודיים לחלב. המאכלים פזורים בין השורות ולעיתים מעניק שמוש לקורא מתכונים של ממש. בין היתר, הוא מספר על הלֶבֶּן, לחם בעאג'ין, קובה, בקלאווה עם קפה, מרקחות, מעמול, בראזיק, כעכים בשומשום, סחלב וכמובן הפיסטוק החלבי. נראה כי העיסוק הרב במזון נבע מן ה"רעב" לאותם מאכלים מהם נפרד עם מעברו לקיבוץ, אל סביבה בה תפס המזון מקום שולי יחסית. בסיפורים ובמציאות, אמו של שמוש, כמו גם בני גרעין צעירים מצפון אפריקה, מגיעים לקיבוץ, נרתעים מהאוכל המקומי ומנסים להביא שינוי למטבח המקומי על ידי בישול מאכלים "משם" באמצעות חומרי גלם מוגבלים.

חלב של שמוש איננה חלב של היסטוריון, והקורא נדרש לאסוף פרטים הפזורים בספריו וסיפוריו הרבים בניסיון לבנות תמונה שלמה. כתביו מתארים את עיר ילדותו דרך נופיה, מוסדותיה, אנשיה וטעמיה. זוהי חלב שאליה מתגעגע שמוש ועליה הוא כותב ממקום מושבו בישראל – הקרוב לעיר הולדתו, אך בה בעת, כה רחוק ממנה. שמוש, כותב מזרחי החי בקיבוץ, התקבל לחיק הקאנון העברי באמצעות ספריו הראשונים שעסקו בהווי הקיבוץ. לאחר שהחל לכתוב על יהודי המזרח בכלל ויהדות חלב בפרט, פיתח קול מזרחי ייחודי שאפשר לו לשמש מתווך בין התרבות העברית שהתגבשה בישראל לתרבות המזרחית. יצירתו הענפה והמגוונת הביאה לחשיפה של עולמם של יהודי המזרח בקרב חוגים שלא הכירו אותו ולעיתים חששו ממנו. כתיבתו של שמוש על חלב וקהילתה היהודית החלה בשנות השבעים ונשזרה בכתיבה ובפעילות החברתית, לעיתים מחאתית, של יהודי ארצות האסלאם ששמו מטרה להביא לשינוי חברתי, כלכלי ותרבותי בישראל. בהזדמנות זו ברצוני לאחל לאמנון שמוש, שביום שלישי ימלאו לו 85, שנים נוספות של בריאות וכתיבה.

המאמר פורסם בבלוג "הסדנה להיסטוריה חברתית" ב- 27.01.2014

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

2 × 4 =