מדוע משרד החוץ ניסה למנוע העלאת מחזה ב"הבימה"?

1
שער התוכניה של "ממלא המקום" בתיאטרון "הבימה"

ביוני 1964, לפני יובל שנים, העלה תיאטרון "הבימה" את המחזה "ממלא המקום" של המחזאי הגרמני רולף הוכהוט. המחזה יצא לאור ב-1962 והוצג לראשונה בפברואר 1963 בברלין המערבית, בבימויו של ארווין פיסקטור, ממייסדי התאטרון האפי. מספר חודשים לאחר מכן הועלה המחזה בערים רבות באירופה, בארצות הברית ובאוסטרליה. בכל מקום בו הוצג הצית ויכוחים, הפגנות סוערות ולעיתים תגרות של ממש מאחר שיצא ב "אני מאשים" כנגד השותקים בתקופת השואה, ובראשם האפיפיור דאז, פיוס ה-12.

סיפור המחזה מחזיר את הצופה לתקופת מלחמת העולם השנייה. קורט גרשטיין (דמות היסטורית), קצין במכון ההיגיינה של הואפן אס אס, מגיע אל שגרירות הוותיקן בברלין, ומדווח לנונציו על השמדת יהודי אירופה. גרשטיין, שמבקש את עזרת הכנסייה להצלת היהודים נתקל בסירוב. ריקרדו פונטנה, כומר צעיר (דמות דמיונית שעוצבה בהשראת שני כמרים קתולים שמצאו את מותם במלחמת העולם השנייה, ברנארד ליכטנברג ומקסימיליאן קולבה), המקשיב לשיחה מגיע לביתו של גרשטיין, שומע את תיאורי ההשמדה, ומחליט לנסוע לוותיקן כדי לבקש מהאפיפיור לצאת בהצהרה פומבית בגנות רצח העם היהודי. בארמון האפיפיור דנים האפיפיור, החשמן והיועץ הפיננסי של הוותיקן, הרוזן פונטנה, בסיכונים הכלכליים שנגרמו לוותיקן עקב המלחמה. ריקרדו מגיע ומתווכח עם האפיפיור על שתיקתו בנוגע לגורל היהודים. כאשר הוא נוחל כישלון, עוזב ריקרדו את הארמון בהפגנתיות תוך שהוא מצמיד את הטלאי הצהוב לגלימתו, ויוצא יחד עם יהודי רומא לאושוויץ ומוצא שם את מותו. למחזה תמונות נוספות שתורמות לבניית הסיפור המרכזי: דיון של קצינים נאצים ב"פתרון הסופי", לכידת משפחה יהודית ברומא, החבאת יהודים על ידי ראש מנזר, מונולוגים של יהודים הנשלחים לאושוויץ והפגישה של ריקרדו עם "הדוקטור" באושוויץ.

משעה שיצא לאור, עורר המחזה עניין רב בישראל. הוצאת "שוקן" הביאה את המחזה לדפוס בעברית בתרגומו של המשורר והסופר יהודה עמיחי, שבאותו עשור עמדה השואה  במרכז יצירתו  ("רות הקטנה", "לא מעכשיו לא מכאן" והתסכית "פעמונים ורכבות"). ברחבי הארץ התקיימו סימפוזיונים בהשתתפות היסטוריונים, סופרים, אנשי רוח וניצולי שואה, ואלה דנו בסוגיות שהעלה המחזה ובתגובות שעורר בעולם הנוצרי. הקהל והעיתונות עקבו בדריכות אחר ההתרחשויות והמתינו בסבלנות להצגת המחזה בישראל שעתיד היה לעלות ב"הבימה". אלא שהתאטרון הלאומי שב והודיע אחת למספר שבועות על החלטתו לדחות את העלאת המחזה. מדוע הצגתו של מחזה שעסק בנושא כה משמעותי עבור העם היהודי, ושיצא לאור מספר חודשים לאחר סיום משפט אייכמן (נקודת שינוי חשובה בשיח השואה בישראל) נדחתה שוב ושוב?

בין השנים 1962-1965 התכנסה ברומא מועצת הוותיקן השנייה, בה השתתפו ראשי הכנסייה הקתולית מרחבי העולם. הוועידה התכנסה ביוזמתו של האפיפיור יוחנן ה-23, שחש כי העולם הנוצרי התנתק מהכנסייה, ועל כן ראה חשיבות רבה בביצוע רפורמות ברוח הזמן. המועצה דנה בנושאים כמו ליטורגיה, רעיון ההתגלות, מבנה הכנסייה ותקשורת המונים. בנוסף עסקה ביחסה של הכנסייה לדתות הלא נוצריות ונכתב המסמך Nostra Aetate, "בזמננו אנו", שכלל בתוכו את Decretum de Judaeis, "המסמך היהודי". במסמך זה הדגישה הכנסייה את הקשר העמוק בינה לבין העם הנבחר של התנ"ך, ביקשה לעודד הבנה והוקרה בין בני שתי הדתות, והסירה את האשמה הגורפת של כלל העם היהודי לדורותיו בצליבת ישו. בנוסף הביעה הכנסייה צער על הרדיפות וגילויי האנטישמיות שכוונו כלפי יהודים לאורך ההיסטוריה.

משרד החוץ הישראלי ראה בשינוי יחסה של הכנסייה כלפי היהודים תחילתה של הדרך להכרה רשמית במדינת ישראל, ועל כן פעל מתחת לפני השטח לקידום "המסמך היהודי", על ידי תיאום בין גורמים יהודיים שלקחו חלק בייעוץ בעריכת המסמך, בהובלתם של אנשי דת נוצריים. בנוסף פעל המשרד למניעת פרובוקציות כמו הפצת ספרים או התבטאויות בגנות הוותיקן או הנצרות, כדי לא להעניק תחמושת למתנגדים למהלך בתוך הוותיקן. פרסום המחזה "ממלא המקום" בגרמניה והצגתו ברחבי העולם הטרידו את משרד החוץ וזה ניסה למנוע את העלאת המחזה בישראל, במקביל לחלקו בניסיונות למניעת העלאת המחזה ברומא (בהצלחה) ובניו-יורק (ללא הצלחה).

מוריס פישר, שגריר ישראל ברומא, דיווח למנכ"ל משרד החוץ אריה לבבי במאי 1963, שלושה חודשים לאחר הבכורה הראשונה בברלין המערבית, כי נודע לו ש"הבימה" מתכננת להעלות את המחזה בישראל ודרש לאחוז בכל האמצעים על מנת למנוע את הצגת המחזה לפני סוף מועצת הוותיקן השנייה או לפני שיברר מה כוונות הוותיקן ביחס לצעדים לקראת הקמת יחסים דיפלומטיים עם מדינת ישראל. לבבי, שראה את הדברים בעין אחת עם פישר, שלח את נציג המשרד, מאיר ורדי, לשיחה בנושא עם הנהלת "הבימה". בפתח דבריו הדגיש ורדי בפני הנהלת "הבימה" כי "לא לשם הוראה מלמעלה באתי אליהם, כי הרי דבר כזה לא היה מתקבל במדינה דמוקרטית. באתי אמנם לתאר בפניהם את המצב בכל עדינותו – ולפנות לרגש אחריותכם כאזרחים." אולם, לאחר דברי הנימוסין, ביקש לדחות את העלאת המחזה עד תום הועידה. הנהלת "הבימה" הבינה את אחריותה האזרחית במדינה והחליטה לדחות את העלאת המחזה. יחד עם זאת, כבר אז חזתה את הבעיה המרכזית שתעמוד בפניה והיא המלחמה מצד העיתונאים.

חמישה חודשים לאחר השיחה הסודית עם הנהלת "הבימה" גילה פישר כי התאטרון הלאומי מקיים משא ומתן עם רולף הוכהוט וארווין פיסקטור להצגת המחזה בישראל. פישר דרש מלבבי לגשת שוב להנהלת התאטרון ולדרוש מהם לבטל את החוזה לאור חשיבות ועידת הוותיקן לעם היהודי ולמדינת ישראל. בעניין החוזה עם היוצרים הדגיש ואף לקח אחריות "יתכן ותצטרך לשלם פיצויים. אם לא תוכלו לשאת בעול הכספי, אני מקבל על עצמי לגייס כספים מאיגודים יהודיים אמריקאים." פישר שחש בתחילתו של לחץ ציבורי ביקש מלבבי לשתול בעיתונות הישראלית מאמרי דעה של גורמים בעלי כובד משקל שיסבירו מדוע המחזה אינו ראוי להצגה בישראל. הוא אף סיפק ללבבי אוסף של טענות אותן יוכל להפיץ לגורמים השונים: המחזה נכתב על ידי מחזאי גרמני המנסה להפחית באשמת העם הגרמני על ידי בחירת שותף כבד משקל , הוויכוח במחזה נוצרי ואינו מעניין את הצופה הישראלי, המחזה אינו יהודי ומציג את היהודים כשפלי רוח המשמשים תפאורה לגיבורים הנוצריים. ואחרון, הדרישה התמוהה כעת של היהודים מן הוותיקן, כלפיו הקרינו זלזול לאורך כל ההיסטוריה היהודית, לחרף נפשו ואת נפשם של הקתולים כדי להצילם. מעת שפורסם המחזה בגרמניה ועד שדעך נרו פורסמו בישראל יותר ממאתיים מאמרים בעלי דעות מגוונות, שחלקם תאם את תפיסת משרד החוץ, אולם אין שום הוכחה שאלה פורסמו בהנחייתו.

משרד החוץ לא הסתפק בפנייה ל"הבימה" ושתילת מסרים כנגד המחזה בעיתונות הישראלית  אלא אף ניסה לפעול לדחיית המחזה בוועדות ציבוריות שונות. "המועצה הישראלית לתרבות ואמנות", שנקראה אז "המועצה הציבורית לתיאטרון", התכנסה באחד בינואר 1964, ארבעה ימים לפני ביקורו של האפיפיור פאולוס השישי במדינת ישראל, ודנה ברפרטואר השנתי של "הבימה". המועצה דנה בכל ההצגות שתוכננו לעלות בשנה הקרובה מלבד "ממלא המקום", בו בחרה לדון במועד אחר, שלא נקבע. שלושה חודשים לפני מועד זה כתב פישר ללבבי כי ניתן להשפיע על ביטול המחזה ב"מועצה לביקורת סרטים ומחזות" על ידי הכנסת נציג של משרד החוץ למועצה. לבבי לא קיבל את המלצתו של פישר במקרה זה מכיוון שידע כי בעת שתבקש "הבימה" מהמועצה אישור להצגת המחזה, הדיון יעבור למרחב הציבורי ולא ניתן יהיה לדחות או לבטל את המחזה. יתר על כן, המועצה פסלה מחזות שפגעו "בסדר הציבורי", הווה אומר: פגיעה בקיום המדינה, במשטרה הדמוקרטי, בשלום הציבור, במוסר, ברגשות הדת או בשמו הטוב של האדם, ו"ממלא המקום" לא היה כזה.

מפברואר 1964 החל הציבור בישראל לדרוש את הצגת המחזה והעיתונים מאותם ימים הציגו כותרות כמו, "מתי נוכל אנו, בישראל להביע דעתנו? 'הבימה' בבקשה!", "יגבר הלחץ על 'הבימה' להימנע בעונה הקרובה מהצגת 'ממלא המקום'", "ממשלת ישראל הטילה איסור על הצגת 'ממלא המקום'", "'הבימה' חתמה על שטר חוב", "ה- TIME גילה כי ממשלת ישראל הטילה איסור זמני על הצגת המחזה.", "מדוע השיבה 'הבימה' בשלילה?", "משרד החוץ לא השלים עדיין עם הצגת במחזה". סיר הלחץ הציבורי שהתפרץ לא הותיר למשרד החוץ ברירה אלא לאפשר ל"הבימה" להעלות את המחזה.

בכורת המחזה התקיימה ב-18 ביוני 1964 בתאטרון "הבימה" בתל-אביב בבימויו של אברהם ניניו. הבמאי, יחד עם אשתו, חנה בן-ארי, ערכו וקיצרו את המחזה, שמפאת אורכו לא ניתן היה להציגו בשלמותו, והתאימו אותו לקהל הישראלי (לדידי, הזוג הסיר קטעים משמעותיים במחזה שפגעו במהותו, אולם על כך ראוי לקיים דיון נפרד). צוות השחקנים הורכב מגברים בלבד וכלל בין היתר את יהושע ברטונוב, שמעון פינקל, ארי קוטאי, שמואל רודנסקי, אלכסנדר פלג, מישה אשרוב, שלמה בר-שביט ואחרים. בבכורת המחזה נכחו שרים רבים והרמטכ"ל, אולם נפקדו, למרות שהוזמנו, ראש הממשלה, הנשיא ושרת החוץ. להיעדרותה של ההנהגה הישראלית מבכורת המחזה היה אחראי משרד החוץ. ביום שלאחר הבכורה דרש פישר מלבבי את רשימת חברי הממשלה שנכחו בהצגה וטען כי "מוצדקת או לא עצם ההצגה, העיתוי אומלל ביותר".

מוריס פישר חשש מתגובת העולם הנוצרי להצגת המחזה בישראל אולם בפרספקטיבה היסטורית ניתן לומר כי המחזה תרם לתחילתם של יחסים תקנים עם העולם הנוצרי בכלל והוותיקן בפרט. למרות החששות כי המחזה יפגע ביחסים עם העולם הנוצרי, הוא היווה מנוף לחיזוק היחסים וזאת משום שערער את מצפונם של נוצרים רבים. הוכחה לכך מהווה "המסמך היהודי", שנכתב באותה העת בוותיקן. בניגוד לחששות, לא נפגע המסמך המתהווה בעקבות העלאת המחזה בישראל, ואולי אף עבר תיקונים מיטיבים בעקבות הדיונים הציבוריים שהתקיימו בעולם הנוצרי מעת שהועלה המחזה.

אולם תרומתו המרכזית של המחזה בארץ ובעולם הייתה ללא ספק "הזרקור" שהאיר על שתיקת העולם בכלל, והכנסייה הקתולית בפרט, בתקופת השואה. רבים התווכחו על איכות המחזה מבחינה ספרותית, אומנותית והיסטורית, אולם תמימות דעים שררה בנוגע לכך שהמחזה הביא למצב חדש ממנו לא היתה דרך חזרה. מעת שעלה המחזה החל דיון ציבורי נרחב באירופה, ארה"ב וישראל בנושא השתיקה. נכתבו מאות מאמרי עיתונות בארץ ובעולם, התקיימו סימפוזיונים בהשתתפות אנשי דת, היסטוריונים ואנשי תיאטרון. מאז ועד ימים אלה ממשיכים היסטוריונים לכתוב ולחשוף פרשיות הקשורות בשתיקה בתקופת השואה, לבדוק את תפקודה של הכנסייה הקתולית, ונושאים אלה ממשיכים להוות סלע מחלוקת בין חוקרים שונים בתחום.

המאמר פורסם במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" ביום שישי, כ"ב בסיון תשע"ד, 20.06.2014

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

5 × 3 =