דבר שהיה שם: מבט על תמונה של ספריית בית המדרש למורים לעברית בקזבלנקה

הרב יצחק רוש. התמונה באדיבות פול דהאן מ"המרכז לתרבות יהודי מרוקו" בבריסל.

בין אינספור העדויות המצולמות על החיים היהודיים במרוקו, ראוי להתעכב על תמונה אחת, שצולמה בשנת 1955 ובה נראה הרב יצחק רוּש, יליד העיר תלמסאן באלג'יריה, על רקע חלק ממדפי ספריית בית המדרש למורים לעברית בקזבלנקה. הוא בחר לשלוף מהמדף מסכת תלמודית ולהצטלם תוך שהוא מביט בעמודיה ולא בעדשת המצלמה. רוש, תלמודיסט מובהק, הציב בספרייה שלא במקרה את המסכתות במדף בגובה המיטבי, שלא דרש ממנו להתכופף או להגביה את ראשו. המסכתות גדולות הממדים בולטות וניתן לזהות בנקל את שמותיהן הכתובים באותיות של זהב (או כסף): ברכות, שבת, פסחים, עירובין ועוד. התמונה הנדירה מאפשרת להסתכל לרגע חטוף על ספריית בית המדרש בשבריר של מציאות שהתקיימה ללא פקפוק או במילותיו של התאורטיקן הצרפתי, רולאן בארת, ל"דבר שהיה שם". אילו ספרים מונחים במדפים הגלויים ובאחרים שעין המצלמה לא תפסה, ומה מלמדת הספרייה על המוסד? קטלוג הספרייה לא נשמר ועל כן נותר לנסות ולזהות ספרים נוספים בתמונה ולחבר פיסות מידע אחרות שישלימו את הספרייה באופן חלקי.

עניינו של רוש בתלמוד החל בלימודיו בישיבת "עץ חיים" באוראן, שבראשה עמד רבי דוד אשכנזי, רבה הראשי האחרון של יהדות אלג'יריה. שלוש הישיבות בערים הגדולות של אלג'יריה – אוראן, אלג'יר וקונסטנטין – שנשאו את השם "עץ חיים" עברו בשנות העשרים רפורמה בתכנית ההכשרה שהובלה על ידי רבנים מקומיים בשיתוף פעולה עם הקונסיסטוריה באלג'יריה, ועד לענייני דת ופולחן שהוקם על פי הדגם הצרפתי, ורשת החינוך "כל ישראל חברים". במהלך מלחמת העולם השנייה הגיע רוש למרוקו והחליט להישאר בה לאחר שקיבל הזמנה מסגן נשיא כי"ח ז'יל ברונשוויג לייסד את בית המדרש למורים לעברית ולשמש מנהלו. רוש הכשיר את המורים בהשראת תכנית ההכשרה אליה נחשף בישיבת "עץ חיים". בבית המדרש נלמדה השפה הצרפתית ולימודים כלליים אך ניתן מקום משמעותי למקצועות הקודש, לימוד השפה העברית והתרבות העברית הלאומית, וכל אלה מקבלים ביטוי בספרייה.

במדף מעל המסכתות בצד שמאל בולט ספר שחור קטן. בתחתית שדרתו מוטבע סמלה של הוצאת "דביר" ובחלקה העליון הכותרת: "כל שירי ביאליק". שמו של המשורר הלאומי ושיריו נפוצו בקרב שוחרי השפה העברית בערי מרוקו ובמועדונים הוקראו שיריו ותואר סיפור חייו ומפעליו התרבותיים. רוש השתייך לחסידי ביאליק עוד מימי נעוריו, ובקיץ 1934 בעת ששימש רב צעיר בישיבת "עץ חיים" באוראן, שלח מברק ניחומים לעיתון "דבר" לאחר היוודע דבר מותו של המשורר: "רב ותלמידיו אוהבי ביאליק ומעריציו פה אורן, צפון אפריקה, בוכים במר נפשם על אבדן המשורר הנפלא. מאנו הנחם כי הנשר איננו. מי יתן ויהיו שיריו להם למשיב נפש".

לצד ספר שיריו של ביאליק מוצבת המהדורה "כל סיפוריו של שמואל יוסף עגנון" בשבעה כרכים בהוצאת "שוקן" מקיץ 1953. בחלקו המרכזי של אותו מדף מונחים מספר עותקים של קובץ מסותיו של אחד העם "על פרשת דרכים" שיצא לאור בשנות הארבעים והחמישים במהדורות רבות בשיתוף של הוצאת "דביר" ו"הוצאה עברית". בקצה הימני של המדף מוצבת סדרה נוספת של ספרים בהוצאת "דביר" ושני כרכים לבנים בהוצאת "שוקן". אני משער שכל המדף העליון, על שלושת חלקיו, הוקדש לשירה ולספרות עברית חדשה שנלמדו בבית המדרש למורים. בתכנית הלימודים הוקדשו שיעורים ליצירותיהם של סופרים ומשוררים מראשית ההשכלה העברית ובתוכם יצחק בר לווינזון, אחד העם, יהודה בורלא, יהודה קרני, אשר ברש, דוד שמעוני, יהודה יערי וכמובן עגנון וביאליק.

לימוד השירה והספרות העברית החדשה סייע לתלמידי בית המדרש לעבור בהצלחה בשנת הלימודים האחרונה את הבחינה לקבלת "התעודה הירושלמית". התעודה הינה פרי שיתוף פעולה של "האוניברסיטה העברית" ו"האיגוד העולמי לחינוך העברי בתפוצות", פרויקט שבראשו עמד פרופ' שלמה דב גוֹיטיין. הבחינה קבעה את רמת ההישגים של הנבחן בשפה העברית ובקנייני רוח ישראל, והעניקה פטור מן הבחינה לעברית שנדרשו לעבור סטודנטים שסיימו לימודי תיכון בתפוצות והגישו מעומדות ללימודים באוניברסיטה העברית. תלמידי בית המדרש בקזבלנקה ניגשו לבחינה לא משום ששקלו לימודים גבוהים בישראל, אלא מתוך הכרה באיכות הבחינה והגושפנקא המקצועית והיוקרתית שהעניקה למורים בקהילות במרוקו.

נחזור לספרייה. במדפים מונחים ספרים הכרוכים בכריכה אישית וקרוב לוודאי שמדובר בספרים עתיקים וכתבי יד שרכש רוש במסעותיו במרוקו. בתוקף תפקידו כמנהל בית המדרש וכאחראי על הקורסים ללימוד עברית שהתקיימו בערי מרוקו בחסות הג'וינט יצא תכופות לנסיעות ברחבי הממלכה שבמסגרתם רכש ספרים וכתבי יד. אשר כנפו העיד בספרו האוטוביוגרפי "הכינור ואני" שיצא לאור בשנה האחרונה כי הרב רוש הגיע לעירו, מוגאדור, ורכש חלק מספרייתו המפוארת של רבי דוד יפלח לאחר פטירתו בשנת 1944. יפלח פעל בחוג משכילים שקם בסוף המאה התשעה עשרה במוגאדור ולקח חלק משמעותי במיסוד "שירת הבקשות" במרוקו. הוא נמנה על עורכי האנתולוגיות "רני ושמחי" (וינה 1890) ו"שיר ידידות" (מראכש 1921) שנכתבו והודפסו עבור ציבור הפייטנים במרוקו.

ברור לחלוטין כי מדפי הספרייה בבית המדרש כללו את האנתולוגיות של "שירת הבקשות" וקבצי פיוטים נוספים וזאת משום שתכנית הלימודים כללה לימוד פיוטים. לימוד זה המשיך מסורת ארוכה של לימוד הפיוטים במרוקו שהתקיימה בבתים פרטיים, בבתי כנסת ובישיבות. המורה והרב אברהם חזן, לימים רבה של משטרת ישראל ושל שירות בתי הסוהר, לימד בבית המדרש פיוטים. במסגרת שיעוריו למדו התלמידים את הטקסט ואת הלחן. בתכנית הלימודים נכללו פיוטים של שלמה אבן גבירול, ישראל נג'ארה, רבי דוד חסין ועוד רבים אחרים.

בחלקו השמאלי של המדף השני מלמטה מוצב ספר עב כרס שעל שדרתו מדבקה לבנה, ומעליה הכותרת: "ספר מורה נבוכים". בהמשך המדף מונח הספר "אמונות ודעות" לסעדיה גאון. בתכנית הלימודים של בית המדרש לא מופיע במפורש שמו של "מורה נבוכים" לרמב"ם וזאת בשונה מ"משנה תורה" לו הוקדש שיעור ייחודי. בכל זאת למדו תלמידי בית המדרש על "מורה נבוכים" במסגרת שיעור של הרב רוש בימי שבת טרם תפילת מנחה שעניינו פילוסופיה וזרמי מחשבה יהודית מימי הביניים. במסגרתו למדו בנוסף גם את "הכוזרי", "אמונות ודעות" ו"חובות הלבבות". בעיתון "נוער" (Noar) שיצא לאור בצרפתית בקזבלנקה פורסם באפריל 1949 כי באותו חודש התארח בשיעורו של הרב רוש האינטלקטואל היהודי-אלג'ירי אנדרה שוראקי שעסק באותם ימים בתרגום "חובות הלבבות" לצרפתית ודן עם התלמידים על הספר אשר יצא לאור שנה לאחר מכן.

בצמוד לספר "אמונות ודעות" מוצבים שני כרכים בעטיפה לבנה של כל "שירי רבי שמואל הנגיד", חמישה ספרים בשלושה כרכים. הכרך השמאלי הוא "בן משלי" וכותרת הכרך השני אינה בהירה. האם ייתכן ובמדף זה הניח רוש ספרות מימי הביניים מהמרחב היהודי-ספרדי-ערבי? קשה לענות על שאלה זו כי מרבית הספרים לא ניתנים לזיהוי. אולם השירים "מת אב" ו"הים ביני ובינך" נלמדו במסגרת שיעורי ספרות בשנה השנייה שהוקדשה לשירת ימי הביניים ובה נלמדו יצירותיו של שמואל הנגיד לצד אלה של שלמה אבן גבירול, יהודה הלוי, משה אבן עזרא, אברהם אבן עזרא ויהודה אלחריזי.

ייתכן שחלק מהספרים בתמונה נמסרו לספריית בית המדרש מתאגיד "תקומה לתרבות ישראל". ארגון זה הוקם לאחר מלחמת העולם השנייה ושם לו מטרה להציל את אוצרות הרוח והתרבות היהודיים ששרדו את חורבן יהדות אירופה. לנוכח הרס החיים היהודיים באירופה נבצר מהארגון לשקם או להשיב את נכסי התרבות לקהילות שהושמדו,  והוא התרכז באיסוף, קיטלוג וחלוקה מחדש של אוצרות התרבות שלא נמצאו להם בעלים, בהתאם לצרכים של הקהילות היהודיות בעולם שלאחר המלחמה. בשנת 1950 קיבלה ספריית בית המדרש בקזבלנקה 1000 ספרים ובתוכם ספרי דרוש, פרשנות התלמוד, הלכה, שו"ת ולקסיקונים.

בגב התמונה נכתב: "לכבוד הרב ד"ר הירשברג למזכרת, אייר תשט"ו. בית מדרש למורים קזבלנקא מרוקו". בשנת 1955 (תשט"ו) יצא גדול חוקריה של יהדות צפון אפריקה, חיים זאב הירשברג, למסע לימוד ומחקר בארצות המגרב ולאחריו פרסם ספר מסע שכותרתו "מארץ מבוא השמש: עם יהודי אפריקה הצפונית בארצותיהם". בספרו תאר כי בשבת ששהה בקזבלנקה התארח בבית המדרש והתרשם מידיעות התלמידים "הופתעתי ממש בראותי כמה דל הוא המטען שמבאים אותם התלמידים בכיתות הנמוכות, וכיצד משתפר המצב במידה שהם שוהים במוסד, ומגיעים לשליטה בשפה, לידיעת התנ"ך, היכרות עם גמרא ודינים; גם הספרות העברית החדשה אינה חקל דרזין בשבילם". מבלי להתכוון פרש הירשברג את קווי המתאר של תכנית הלימודים של בית המדרש ואת המדפים של הספרייה שזכה לצילום מזכרת שלה.

המאמר פורסם במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" ביום שישי, י"ב באב תשע"ז, 04.07.2017

לעולם לא בבית: ז'קלין כהנוב ורשת הכותבים הפוסט-קולוניאלית

ז'קלין כהנוב, האינטלקטואלית והסופרת ילידת קהיר, נולדה ב-18 במאי 1917, לפני מאה שנים בדיוק. כהנוב מזוהה יותר מכל עם המסות שכתבה ושיצאו לאור בכתב העת קשת ובכתבי עת נוספים. המסות המשלבות מבט אוטוביוגרפי ועיוני כונסו בשלושה ספרים שיצאו לאור, אחד בחייה והאחרים בשני העשורים האחרונים. הרומן שחיברה "סולם יעקב" פורסם לפני שלוש שנים בתרגום לעברית בשיתוף הוצאת גמא והוצאת יד בן צבי. לאחרונה חשף החוקר דוד אוחנה בבמה זו ארבעה שירים שחיברה לפני מותה. דוד גדג'

מלבד כתיבתה המסאית והספרותית, כתבה כהנוב עשרות ביקורות ספרים לעיתון מעריב וקרוב לחמישים רשימות שאיתרתי מוסיפות היבט נוסף למכלול פועלה. הרשימה הראשונה פורסמה בסוף שנות החמישים והאחרונה באמצע שנות השבעים. חלק קטן מסקירות אלו נדון על ידי חוקרים בבמות שונות אך לא בוצע דיון במכלול הביקורות כטקסט אחד. עיון שיטתי, תמטי וכרונולוגי, חושף את המרחב התרבותי, הלשוני והגאוגרפי בו נעה כהנוב, את ארון הספרים שלה ולמעשה את המדף שהיה מועדף עליה, את דעותיה ותפיסותיה במגוון נושאים ובעיקר את המסרים שניסתה בכוח עטה המוגבל להעביר לקוראים בישראל הצעירה.

כהנוב כתבה ביקורות על ספרים שפורסמו בצרפתית ובאנגלית. ניתן לסמן בבירור שלושה מרכזים אינטלקטואליים אליהם נשאה את מבטה: פריז, לונדון וניו-יורק. למרות שבחרה להתגורר בישראל, שלוש הערים בהן חיה בתקופות שונות בחייה נשארו עבורה במרכז, ובכך שמרה על מרחבה התרבותי על חשבון התערותה במרחב התרבותי הישראלי. בכל רשימות הביקורת לא מצאתי ולו רשימה אחת על ספר שיצא לאור בישראל. כהנוב לא התעניינה רק בספרות שנכתבה על ידי סופרים שנולדו בצרפת, אנגליה או ארצות הברית אלא גם, ואולי בעיקר, בסופרים ממדינות שהיו נתונות תחת שלטון קולוניאלי של צרפת ואנגליה.

כך המרחב הפרנקופוני שנפרש ברשימות נע מפריז לצפון אפריקה, אל אפריקה שמדרום לסהרה ועד למזרח התיכון. המרחב האנגלי משתרע מניו יורק עד הונג-קונג ועובר בלונדון, דרום אפריקה, המזרח התיכון, ותת היבשת ההודית. הנקודות שמסמנת כהנוב על הגלובוס באמצעות רשימותיה כוללות סופרים, משוררים, אמנים ואינטלקטואלים שניתן לראותם כקהילה מדומיינת טרנס-לאומית בעלת רעיונות ותפיסות משותפים. המרחב שמתחה כהנוב ברשימות ושראתה עצמה חלק ממנו כווץ בשיח אודותיה לאגן הים התיכון בלבד. התפיסה הלבנטינית המשלבת "מזרח ומערב", רב תרבותיות, היברידיות או תלישות תרבותית אינה ייחודית לאגן הים התיכון וניתן לאתרה בכל המרחב הפוסט קולוניאלי עליו דיווחה ברשימותיה. ייתכן שזיהויה הבלעדי עם הלבנטיניות נבע מהפופולריות לה זכתה סדרת המאמרים "דור הלבנטינים" שכתבה ומהעדר תשומת לב מספקת למכלול כתביה.

היא פתחה את אחד ממאמריה בפסקה האוצרת בתוכה את רשת הכותבים, אישיותם ומטרת כתיבתה בעיתונות הישראלית כסוכנת של תרבותיות אחרות: "יש משמעות לעובדה כי כתב-עת כמו 'ניו-יורקר' שנועד לקהל משכילים מובחר למדי, מקדיש כשליש מכתבותיו, סיפוריו, מאמריו, וביקורותיו לארצות לא מערביות – לארצות אפריקה, המזרח-התיכון, אסיה ובמיוחד הודו. הדברים נכתבים לעיתים קרובות על ידי סופרים שהם עצמם תוצרי כלאים של תרבות מעורבת. אחדים חזרו לארצותיהם, אחרי לימוד באוניברסיטאות מערביות. אחדים מתגוררים בחו"ל, תוך הרגשה של נאמנות כפולה. וכולם מגששים ומחפשים דרך. מאחורי כל הספרות הזאת מזדקר העיקרון, שצריך לדעת ולהכיר עמים אחרים וחברות אחרות. זוהי ספרות כל-עולמית של 'מעבר', אם כי איש אינו יודע – לאן 'עוברים'".

כהנוב חשפה את הקורא הישראלי לסופרים ומשוררים הודים שכתבו ספרות "מעבר". ברשימה מאוגוסט 1960 סקרה שני סיפורים קצרים של הסופר ואד מטה המתארים את הקרע שנפער בתוכו כשחזר לבקר במולדתו לאחר שנים בהן למד במוסדות היוקרתיים בייליול קולג' (Balliol College) ואוניברסיטת הרווארד. הוא לא שלט בשפה המקומית, התקשה לקבל את הפערים המעמדיים והכלכליים במדינה ולא הצליח למצוא דרך לגשר על התהום התרבותית שנפערה בינו לבין המקומיים. "כל אדם מוכרח להשתייך אולם אלה מביננו, שנולדו באור בין הערביים של הראג' הבריטי, נפצעו לכל ימי חייהם". כהנוב הזדהתה עם דבריו של מטה והקדימה אותם במשפט כשקשרה בין גורלם של אינטלקטואלים במזרח הרחוק ובאגן הים התיכון הכולל גם אותה, "בכישרון רב הוא מתאר את צרתם הנפשית של המשכילים, בין אם הם בבומביי, דמשק, קאזאבלאנקה או בכל מקום אחר".

בשנת 1961 סיקר המשורר ההודי-בריטי דום (דומיניק) מוראס בשליחות של כתב העת הספרותי הבריטי Encounter את משפט אייכמן בירושלים. בעקבות פגישה של כהנוב עם המשורר הצעיר כתבה מאמר ובו סקרה את שירתו. היא תיארה אותו כבן כלאיים שבדמותו משתלבים מזרח ומערב באופן הרמוני שאינו מושלם, "ידיו הארוכות עד לבלי-האמן מתנועעות בחן של רקדן הודי בעוד ששפתיו דובבות אנגלית נהמנית… המשורר הצעיר אינו מדבר אף שפה הודית. תרבותו היא אנגלית, אולם שירתו היפה, הזורמת והצלולה, מהדהדת בדימויים המזכירים את הודו, ובשעה שהוא מדבר חש המאזין את אהבתו אל ארץ מולדתו". לימים יכתוב מוראס אוטוביוגרפיה שכותרתה "לעולם לא בבית" (Never at home) המגלמת את גורלם של אינטלקטואלים כמוהו וככהנוב בעלי זהות שסועה וקרועה בין עולמות, שנעו ונדו ללא בית.

כהנוב פתחה לקורא הישראלי אשנב לאפריקה שמדרום לסהרה. "להכיר את הספרות האפריקנית החדשה", היא כתבה בפתח אחד ממאמריה, "משמע לגלות יבשת, לגלות עולם… לגלות את הממשות האנושית של אפריקה… מגיעים אלינו מכל עבר הקולות האפריקניים הללו, בפרצם את מסך אי הידיעה, אשר הפריד עד כה בינינו לבין העמים הרבים של העולם הזה". כהנוב סקרה שירים וסיפורי עם שהועלו לראשונה על הכתב ויצירות של סופרים ומשוררים שנכתבו במפגש של אפריקה עם הכובש הקולוניאלי. בין היתר תרגמה משירתם של אמה סזר, רנה מאראן ופול ניז'ר. באחד ממאמריה המרתקים שכותרתו "מנין בא לאדם צבע עורו" דנה ב"קונפליקט צבע העור" שנולד מהמפגש בין ילידי אפריקה והודו עם האדם הלבן, ובו היא סוקרת סיפורים הדנים בנושא מנקודת מבטו של האדם השחור. בסיפורים אלה מואדר היופי שבגוון הכהה במעין אקט של התנגדות לגזענות על רקע צבע העור. התעניינותה של כהנוב באפריקה הניבה פירות שמעבר לסקירות העיתונאיות ובשנת 1963 פורסם הספר "סיפורים אפריקאיים בני זמננו" שערכה והקדימה.

ברשת הכותבים ששירטטה כהנוב ברשימותיה הקדישה מספר רשימות לאינטלקטואליות, סופרות ומשוררות. היא כתבה על הצרפתיות, הסופרת פרנסואז סאגאן, הפילוסופית סימון דה-בובואר, העיתונאית פרנסואז ז'ירו, האנתרופולוגית ז'רמן טיאון, כמו גם על האמריקאיות, הסופרת מרי מקארתי והאנתרופולוגית רות בנדיקט. בסקירות שכתבה על ספרי נשים התייחסה כחלק מהדיון הפמיניסטי לכתיבתן הנשית. "זאת נקודה שאני נוהגת לשים לב אליה, בשעה שאני קוראת ספר שנכתב על-ידי אישה", כתבה כהנוב באחד ממאמריה. בכך הטרימה את רעיון "כתיבה נשית" (écriture féminine) שטבעה הסופרת והפילוסופית הצרפתייה הלן סיקסו. כחלק מגישתה זו ביקרה נשים שניסו לחקות בכתיבן את הגברים ומאידך שיבחה את אלה שלדעתה הביאו לעולם הספרות זווית ראיה נשית. לדידה, כתיבה נשית היא כתיבה שעוסקת באהבה ובנפש האדם. היא כתיבה אוטוביוגרפית, אינטואיטיבית ופיוטית. היא כתיבה בה לא נשמעים גלגלי השיניים במוח האנושי אלא הלמות הלב. כהנוב החמיאה לכתיבתן של מרי מקארתי ופרנסואז סאגאן וכתבה על האחרונה: "היופי המעודן של סגנונה קשור בהשלמה הזאת עם נשיותה… היא משכללת את אמנות הכתיבה שלה בעמל סבלני… סופרת מצליחה איננה חייבת להעיף קורנס ולהתחרות עם הגברים 'על קרקע שלהם'".

לבד מכתיבתה החוזרת על נשים ניתן לסמן אישים, נושאים ומרחבים נוספים אליהם חזרה ברשימותיה במשך חמש עשרה שנות כתיבה במעריב. בולטת התעניינותה במרכז האינטלקטואלי הצרפתי יותר מהבריטי או האמריקני כמו גם בחוקרים ומחקרים על החברה והתרבות בארצות ערב. כך כתבה לדוגמה סקירה על המחקר "הקהילות היהודיות בדרום מרוקו" שפרסם בראשית שנות השישים איש החינוך והחוקר הצרפתי פייר פלאמאן בשני כרכים. המחקר המקיף, שראתה בו תרומה משמעותית להכרות עם קהילה יהודית שבאותם ימים נקלטה בישראל, לא תורגם עד היום לעברית. היו סופרים אליהם חזרה בכל ספר חדש שהוציאו, בהם הסופר היהודי-צרפתי ממוצא תוניסאי אלבר ממי, שאין ספק כי הזדהתה עם יצירתו. את דבריה על ממי אפשר לקרוא כאילו כתבתם על עצמה: "ממי עצמו עומד על זכותו להיות כל מה שהוא: אינטלקטואל יהודי, יליד תוניסיה ואזרח צרפת – בלי לוותר על חלק כלשהו מעצמו. וכמובן הוא טוען לזכותו להיות שווה לכל אדם ושונה מכל אדם, בכל מקום שהוא".

נוכחותה של כהנוב בשדה העיתונות נשכחה כמו חלקים אחרים מכתיבתה. ניסיונה להגיש לקורא העברי ספרות קוסמופוליטית מהמזרח התיכון, אפריקה והמזרח הרחוק בימים בהם שלטה בישראל אידאולוגיית כור ההיתוך נדון לכישלון. התרבויות שהביאו העולים מאירופה, ואף יותר אלה מארצות האסלאם, נדחקו לשולי התרבות העברית שהחלה בבנייתה בראשית המאה העשרים וביצרה את חומותיה לאחר הקמת המדינה והעלייה הגדולה. כל שכן תרבות לא יהודית זרה מאפריקה, המזרח הרחוק או מארצות ערב נתפסה כמאיימת על שלמות התרבות הלאומית שנבנתה. מרבית הספרים שסקרה כהנוב בשנות השישים תורגמו לאחר מכן לעברית החל משנות השמונים ובכך מעידים על שינוי המגמה בחברה הישראלית. ייתכן כי זו גם העת לחזור ולקרוא ברשימות של כהנוב ודרכן לגלות מחדש אוצרות תרבות ובעיקר ללמוד על הכותבת עצמה.

המאמר פורסם בגרסה מקוצרת במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" ביום שישי, 19.05.2017.

"עברו עלי עשרה חודשים נהדרים": פליטים יהודים אירופיים במרוקו במלחמת העולם השנייה

בשנות מלחמת העולם השנייה מצאו אלפים מיהודי אירופה מפלט זמני בערי החוף במרוקו בחפשם מנוח לכף רגלם בדרכם לאמריקה הצפונית או הדרומית. הם שהו בממלכה שבועות, חודשים ולעתים שנים, ובתקופה זו זכו לתמיכה מהוועד לסיוע לפליטים שהקימה וניהלה עורכת הדין הלן קאזס בן-עטר. הוועד סייע לפליטים להסדיר את מעמדם המשפטי במרוקו, למצוא מקומות מגורים ולהשיג חוזי עבודה, כדי למנוע את כליאתם במחנות למסתננים ולאפשר להם להמשיך לחיות חיים נורמליים בצל המלחמה.

הירתמותה של הקהילה היהודית במרוקו לטובת הפליטים היהודים מאירופה לא זכתה למקום הראוי לה בשיח בישראל על מלחמת העולם השנייה והשואה. המחקרים שנכתבו על הפליטים היהודים במרוקו בתקופת מלחמת העולם השנייה עסקו בעיקר בתמונה הרחבה. רק מיעוטם הביאו סיפורים אישיים של פליטים בתקופת שהייתם במרוקו, וכמעט ולא נכתבו מחקרים שהציגו את מפגשם של הפליטים עם הקהילה היהודית המקומית ועם תרבותה. החלל שנוצר במחקר ובשיח בחברה הישראלית נובע מכך שמרבית היהודים מאירופה שמצאו מקלט במרוקו היגרו לארצות הברית או למדינות דרום אמריקה וקולם לא נשמע בישראל. יהודי מרוקו שפתחו להם את בתיהם עלו לישראל, נדחקו לסְפָר הישראלי עם קולם ועם ההיסטוריה שלהם, כולל זו מתקופת מלחמת העולם השנייה.

התפתחות מחקר זה ושינוי בתודעה הישראלית עשויים להתרחש באמצעות איתורם של אוטוביוגרפיות, זיכרונות, יומנים ומכתבים אישיים המכונים במחקר ההיסטורי בשם הכולל אגודוקומנטים. מדובר בטקסטים בהם המחבר כותב על מעשיו, מחשבותיו ורגשותיו, כהגדרתו של ההיסטוריון ההולנדי רודולף דקר. האגודוקומנטים מטבעם מעמידים במרכז היצירה את "האני" אך בה בעת "האני" מוצב במערכת גדולה יותר השופכת אור על תקופה, אירועים, מקומות ודמויות נוספות. האגודוקומנטים מטבעם סובייקטיביים וכוללים אלמנטים דמויי רומן ועל כן נתפסים כמקורות לא מהימנים. אולם השוואה בין מספר טקסטים מאפשרת במידה מסוימת לשפוך אור על התקופה המתוארת בהם בהיבטים שונים.

שני חיבורים אוטוביוגרפיים האוצרים בתוכם פרק על תקופת המלחמה במרוקו הם "חיים בצל משפחת פרויד" (Living in the Shadow of the Freud Family) שנכתב על ידי סופי פרויד, נכדתו של זיגמונד פרויד, שמצאה מקלט עם אמה בקזבלנקה, וספרו החדש של איש החינוך והסופר יליד מרוקו אשר כנפו "הכינור ואני: וריאציות לכינור ולביוגרפיה". פרויד וכנפו מאפשרים לקוראים להביט דרך אשנב ייחודי על המפגש בין הפליטים מאירופה לקהילה היהודית במרוקו בשנות המלחמה. החיבורים משלימים זה את זה במגדר (נערה ונער), במעמד (נזקקת ומסייע) ובתרבות (יהודית-גרמנית ויהודית-מרוקאית), ומעצבים יחד תמונה מורכבת של התקופה.

Living in the Shadow of the Freud Family, ספרה של סופי פרויד

סופי פרויד נולדה בשנת 1924 בוינה. אביה היה עורך הדין ד"ר מרטין פרויד, בנו בכורו של זיגמונד פרויד שניהל את פרסום ספריו. אמה ארנסטין (אסתי) לבית דרוקר עסקה בהוראת טכניקות דיבור ללקויי שמיעה ודיבור. במרץ 1938, לאחר סיפוח אוסטריה לרייך השלישי, עזבה המשפחה לפריז. היחסים בין בני הזוג התערערו ומרטין פרויד יחד עם בנו, אחיה של סופי, עזבו לאנגליה. ביוני 1940, ימים אחדים לפני כיבוש פריז נסו סופי ואמה לניס ומשם למרסיי. בדצמבר 1941 הפליגו לקזבלנקה והתגוררו בעיר עד ספטמבר 1942, עת קיבלו ויזת כניסה לארצות הברית ובה הקימו את ביתן החדש. האם, ארנסטין, המשיכה בקריירה שלה וסופי הקימה משפחה, עבדה כעובדת סוציאלית ובהמשך כחוקרת בתחום. פרויד מתגוררת בבוסטון.

 

הכינור ואני, ספרו של אשר כנפו

אשר כנפו נולד בשנת 1935 במוגאדור למשפחת רבנים ומשכילים ידועה מצאצאיו של הרב והמקובל יוסף כנפו. רבי דוד כנפו, סבו של אשר, היה משכיל עברי שהוביל פעילות אינטלקטואלית וחינוכית בעירו בהשפעת תנועת ההשכלה היהודית המזרח אירופית. שלמה-חי כנפו, אביו של אשר, שימש רב וחבר בוועד הקהילה בעיר. אשר התחנך בבתי הספר של כי"ח בעירו ובקזבלנקה ועלה בראשית שנות החמישים במסגרת עליית הנוער לישראל. הוא שימש כל חייו איש חינוך ולאחר שפרש החל בקריירה ספרותית ומחקרית.

בספרו האוטוביוגרפי מתאר כנפו את מפגשו עם משפחת פליטים יהודים מאנטוורפן שהוריו אירחו בביתם בימים שעדיין לא מלאו לו עשר. תיאוריו על כן מוגבלים לחוויותיו של ילד ומרביתם מתרחשים במרחב הפרטי של הבית. סביר להניח כי חלק מהאירועים שהביא נשמרו בזיכרונו באמצעות סיפורים שסופרו במשך השנים על ידי הוריו ואחיו המבוגרים. פרויד הגיעה למרוקו כנערה בת שמונה-עשרה וזכרה אירועים ופרטים רבים שכתבה לאחר מכן בספרה, תוך שהיא מסתייעת באוטוביוגרפיה שכתבה אמה ובזיכרונות שהיא עצמה כתבה בימי המלחמה. עבור כנפו היתה מרוקו בית ונוף ילדותו, בעוד שבעבור פרויד מדובר בגילוי של ארץ מוסלמית באפריקה, תחת שלטון צרפתי קולוניאלי.

מפגשה עם העיר מתואר כך: "טיילנו ברובע הערבי. קשה לתאר עוני כמו זה. אנשים לבושים סחבות, שכובים ברחובות, ללא כל חוש לניקיון. דומה שנוח להם בעליבותם. מגוון של אנשים צועד ברחובות. הנשים מכוסות בכל גופן ורק עיניהן בולטות מתוך צעיף לבן. אלה שאינן חובשות כיסוי ראש הן נשים יהודיות מקומיות. ניתן לזהות את היהודים לפי הכובע השחור שהם חובשים אך גם לפי המבע החכם ותווי פניהם העדינים. ישנם יהודים רבים, והם מלוכלכים כמו האחרים, אך לבושים בבגדים שחורים. רבים מהם עיוורים." תאורה של פרויד, המתועד גם באוסף צילומיה המרשים שנמסר למוזיאון השואה בוושינגטון, דומה לזה של נוסעים אירופיים שביקרו בצפון אפריקה לאורך ההיסטוריה ובעיקר למבטם של נוסעים יהודים. התיאור האוריינטליסטי של המוסלמים התרכך בעת שתיארו את היהודים, שחיו בתנאים דומים לאלה של המוסלמים וחלקו את אותה תרבות וזאת בשל הקשר הדתי המשותף שיצר סולידריות כלל יהודית.

אולם פרויד אינה מציירת תמונה חד ממדית ושלילית והיא מתארת גם את השכונות של בני המעמד הבינוני והגבוה בקזבלנקה. בחודשים בהם שהתה בעיר התארחה בבית משפחת קוריאט שפתחה לה את ביתה ואיפשרה לה חיים שפויים לצד משפחות בקהילה היהודית בקזבלנקה שאימצו תרבות צרפתית או ספרדית והשתייכו למעמד הגבוה. "עברו עלי עשרה חודשים נהדרים של מתבגרת נורמלית עם מסיבות, פיקניקים בחוף הים, מדורות בדיונות, טיולים לחווה בבעלות של אחד מחברנו, בה למדתי רכיבה על סוסים ומשחקי בנים בנות. כל האושר הזה התקיים תודות לכך שפלור הכירה לי את מעגל חבריה הרחב, שכלל בנים ובנות ממדינות שונות שהתגוררו באותם ימים בקזבלנקה." פלור, הבת הצעירה למשפחת קוריאט הפכה לחברתה הטובה של סופי בימים בהם שהתה במרוקו.

למרות ימי המלחמה ושלטון וישי במרוקו השלימה פרויד את לימודיה לבגרות ואף ניגשה יחד עם פלור למבחנים ברבאט הבירה. היא ואמה קשרו קשרי חברות טובים עם מנהל הספרייה העירונית בעיר ושאלו ספרים שאת חלקן הזכירה ביומנה ובהם ספרו של החוקר הצרפתי הנרי ליכטברגר על המשורר הגרמני היינריך היינה, ספריו של לנין ואף את ספרו של סבה "מבוא לפסיכואנליזה". בימי שלטון וישי פוטרו רופאים יהודים מקומיים ממשרתם בבתי החולים הציבורים וסופי ואמה מספרות כיצד הקימו רופאים אלה מרפאה בה העניקו שירותי רפואה דחופה לחסרי אמצעים בקהילה היהודית. האם שביקרה במרפאה החליטה לסייע לקהילה המקומית והקימה כיתה בה לימדה ילדים חירשים מיומנויות דיבור, קריאה וכתיבה.

פלור ואמה הוקירו את הכנסת האורחים של משפחת קוריאט. האם כתבה "משפחת קוריאט הפכה תקופה בלתי נסבלת לנסבלת ואף לנעימה. אני עדיין אסירת תודה למשפחה ומצטערת שלא התאפשר לי לגמול להם על החסד שעשו עמדי." הבת הוסיפה "אימוצנו על ידי משפחת קוריאט עשה את ההבדל גם עבורי והפכתי למעשה לבתם המאומצת." סופי מציינת כי בית המשפחה היה פתוח גם עבור פליטים נוספים שמצאו מקלט בקזבלנקה ובכל הארוחות סעדו סביב לשולחן יותר מעשרה אורחים.

בדומה למשפחת קוריאט פתחה משפחת כנפו את ביתה למשפחת לוין ותוך תיאור הסיפור המשפחתי נחשף מנגנון הפעולה של הוועד לסיוע לפליטים: "הקהילה היהודית נטלה על עצמה לאמץ את הפליטים, ופנתה אל המשפחות המבוססות של מוגדור בבקשה שכל בית אב יקלוט משפחה. אף על פי שכאמור לא נמנינו עם המשפחות המבוססות, נהנינו ממעמד מיוחד בקרב היהודים בזכות סבי ז"ל, ר' דוד כנפו, שהיה רבה של הקהילה ודיינה. אבי, מנהיג טבעי בזכות עצמו, חש חובה, כבנו של הרב וחבר בוועד הקהילה לשמש דוגמה לאחרים."

בשונה מהכרת התודה הרבה של בנות פרויד למשפחת קוריאט מתאר כנפו את גברת לוין כאישה קשה וממורמרת שהרבתה להתלונן על תנאי המחייה עמם נאלצה להתמודד במרוקו בשונה מהתנאים אליהם הורגלה בבלגיה. המפגש בין שתי המשפחות יצר לא מעט משברים על בסיס תרבותי וכלכלי שכנפו מתארם בספרו. האכזבה ממשפחת לוין הגיעה לשיאה ביום בו עזבו לארצות הברית וחשפו בפני משפחת כנפו יהלומים ותכשיטים שהסתירו במשך שנתיים וחצי בהם התארחו בביתם ובאו במגע ישיר עם הקשיים הכלכליים של המארחים. כנפו תוהה בספרו: "מה דחף את גברת לוין לחשוף בפני אמי את סודה הגדול. האם הייתה זו מצידה מחווה של ידידות או של אמון? או שמא היה זה אקט של התגרות, להראות לאמי עד כמה תמימים אנחנו – או טיפשים! ועד כמה אנחנו משתייכים לגזע הולך ונעלם בעולמנו הציני."

בשתי האוטוביוגרפיות מתארים כנפו ופרויד ימים בתקופת המלחמה בהם פשטו להקות ארבה על מרוקו. שניהם בחרו להשתמש בצירוף המקראי "מכת ארבה" בתיאורם את האירועים. פרויד תיארה ימים אלה כאסון שנוסף למלחמה בו כילו הלהקות את כל הצומח בעיר וסביבותיה ואת חוסר האונים של הרשויות בהתמודדות עם האויב הנוסף. בשונה מתיאורה השלילי של פרויד נזכר כנפו בימי "מכת הארבה" כהזדמנות ללכידת ועישון הארבה למאכל. בנם הבכור של משפחת לוין, אדואר, התאהב במעדן המקומי ואכל אותו למרות זעזועה של אמו.

האוטוביוגרפיות של פרויד וכנפו שופכות אור על מפגשם של הפליטים עם הקהילה היהודית במרוקו. שני החיבורים מציגים קווים דומים ושונים על המפגש בין יהודי אירופה ויהודי מרוקו שאילולא המלחמה סביר להניח שלא היו נפגשים לעולם. החיבורים חושפים את הסיוע של המשפחות המקומיות שאירחו בביתם ודאגו לצרכי האורחים עמם חלקו דת ולעיתים תרבות משותפת. סיפורם של פרויד וכנפו הם שני סיפורים מתוך מאות שממתינים להיגאל מהכתובים. באופן זה ניתן יהיה להציג פרשה היסטורית של הסולידריות של יהודי מרוקו עם יהודי אירופה, שיש בכוחה לסייע בעיצוב השיח היום בישראל.

*ברצוני להודות לפרופ' דניאל שרוטר מאוניברסיטת מינסוטה על כך שהסב את תשומת ליבי לאוסף תמונות שצילמה פרויד במרוקו (השמור במוזיאון השואה בוושינגטון) שדרכו הגעתי לטקסטים שפרסמה.

המאמר פורסם במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" ביום שישי, כ"ה בניסן תשע"ז, 21.04.2017

 

 

המפגש של חנה ארנדט ו"תקומה לתרבות ישראל" עם הקהילה העברית בקזבלנקה

בוודאי שמעת על כך שאנחנו מתכננים חקירה בנוגע למקום הימצאם של אוספים יהודיים שאולי עוד נמצאים בספריות אוניברסיטאיות וציבוריות גרמניות או בידיהם של סוחרי ספרים. […] יש, כמובן, כל מיני בעיות משפטיות, הרצינית ביותר היא שמוסדות גרמניים היו אמורים לדווח על כל נכס יהודי מוחרם שקיבלו בזמן השלטון הנאצי, אבל אף דו"ח אחד כזה הוגש. מה שצריך בעניין הזה הוא מעין חוש בלשי, ואני מוכרחה להודות שיש לי אמונה מלאה בך בכל הקשור לזה.

דברים אלה כתבה בספטמבר 1949 הפילוסופית הפוליטית חנה ארנדט אל בעל החוש הבלשי הלא הוא חוקר הקבלה גרשום שלום. המכתב מופיע בספר "חנה ארנדט וגרשום שלום: חליפת מכתבים", שראה אור בעברית בהוצאת בבל. חליפת המכתבים חושפת בין היתר את פעילותם המשותפת בארגון היהודי הבינלאומי "תקומה לתרבות ישראל" (Jewish Cultural Reconstruction).

הארגון הוקם בשנת 1947 בגרמניה ושם לו מטרה להציל את אוצרות הרוח והתרבות היהודיים ששרדו את חורבן יהדות אירופה. בין השנים 1949 ל-1952 תרו חברי הארגון אחר נכסי תרבות יהודיים שנבזזו על ידי הנאצים בתקופת המלחמה ובהם אוספי אמנות, ספריות וספרים נדירים, ארכיוני קהילות, ספרי קודש, ספרי תורה ותשמישי קדושה. לנוכח הרס החיים היהודיים באירופה נבצר מהארגון לשקם או להשיב את נכסי התרבות לקהילות שהושמדו, ולכן הוא התרכז באיסוף, קיטלוג וחלוקה מחדש של אוצרות התרבות שלא נמצאו להם בעלים, בהתאם לצרכים של הקהילות היהודיות בעולם שלאחר המלחמה.

הוועד המנהל של הארגון קבע בינואר 1949 סדר קדימויות לחלוקה: עדיפות ראשונה ניתנה לספרייה הלאומית ולמוזיאון בצלאל בירושלים. עדיפות שנייה הוענקה לקהילות היהודיות במערב גרמניה ואחריהן ליתר הקהילות היהודיות ולמוסדות יהודיים באירופה. עדיפות אחרונה ניתנה למוסדות יהודיים מחוץ לאירופה ורק לאחר הגשת בקשה מנומקת. "תקומה לתרבות ישראל" התפתח כארגון גג לארגונים יהודיים שפעלו בשיתוף פעולה כמו "הוועד היהודי האמריקאי", "המועצה להגנה על זכויות ואינטרסים של יהודים מגרמניה", האוניברסיטה העברית, הג'וינט, והחברה היהודית-צרפתית "כל ישראל חברים" (כי"ח).

חברת "כל ישראל חברים" (כי"ח) בפריז שינתה בעקבות מלחמת העולם השנייה את יחסה לתנועה הציונית ולתרבות היהודית והעברית המודרנית. בסוף שנת 1945 פרסם הוועד גילוי דעת כי "ישתדלו מרכזי החינוך שלנו להעמיק את ידיעת היהדות, לפתח אותה בגדלותה. אויבינו רוצים להשמידנו ולהכחידנו כליל. אולם על ידי ידיעת ערכנו הנצחיים ושמירת מסורותינו, על ידי אהבתנו את נחלתנו הרוחנית והדתית, על ידי גילוי אוצרות התקווה והקדמה האנושית, אנו נחייה … עשרות אלפים מפנים את מבטיהם ואת תקוותיהם אל ארץ אבותיהם הממלאת את פרקי תפילותינו וגעגוענו, ושרק זכרה בלבד יכול לשמור על חייהם. הללו לא ישובו לגולה חדשה, עלה יעלו למולדתם הטבעית".

Ecole Normale Hébraïque, Casablanca 1958

כי"ח ייסדה בקזבלנקה את בית המדרש למורים לעברית (Ecole Normale Hébraïque) שנה לפני שהוקם ארגון "תקומה לתרבות ישראל". הקמתו יצאה לפועל בעקבות השינוי התפיסתי של כי"ח ובעקבות הלחץ שהפעילה הקהילה היהודית במרוקו החל מהעשור השני של המאה העשרים. ראשי הקהילות ואנשי ציבור דרשו מכי"ח להכשיר מורים לעברית מודרנית שיחליפו את המלמדים שלימדו בשיטות מיושנות. סגן נשיא כי"ח ז'יל ברונשוויג פנה לס. ד. לוי, נשיא אגודת "מגן דוד", אגודה להפצת השפה והתרבות העברית שהוקמה בקזבלנקה בשנת 1919, במטרה לשתף פעולה בהקמת בית המדרש. הכיתה הראשונה נפתחה בשנת 1946 ובכל שנה נוספה כיתה חדשה. בסוף 1948 למדו בבית המדרש 40 תלמידים וב- 1950 כלל בית המדרש חמש כיתות בהן למדו שבעים וחמישה תלמידים. כי"ח הקים בניין חדש לבית המדרש, ובהשראת בית המדרש בפריז שנבנה בפרברי העיר הוחלט להקים את המוסד בשכונת אואזיס, כחמישה קילומטרים דרום-מזרחית ממרכז קזבלנקה. ב-8 באפריל 1951 נחנך הבניין המפואר, שהיה בן שלוש קומות והשתרע על שטח של 300 מטר רבועים. בקומה הראשונה שכנו משרדי ההנהלה, כיתות הלמוד, ספרייה וחדר אוכל. בקומות העליונות נמצאו חדרי התלמידים, מרפאה ובית כנסת.

ספריית בית המדרש כללה שלוש חטיבות המייצגות את שלושת המרכיבים בהכשרת המורים לעברית: לימודי קודש, עברית ותרבות עברית לאומית, צרפתית ותרבות כללית. החטיבה הרבנית כללה בין היתר ספרי תנ"ך ומפרשיו, משנה וגמרא, ספרי אגדה ותאולוגיה. החטיבה העברית לאומית הקיפה עיתונות עברית, ספרי דקדוק עברית, ספרות עברית וספרי היסטוריה יהודית, והחטיבה הצרפתית מנתה ספרי היסטוריה, לשון צרפתית, ספרות צרפתית, מדעים, מתמטיקה ועוד. הספרים לחטיבה האחרונה נשלחו ממרכז כי"ח בפריז, הספרים לחטיבה השנייה נשלחו מהמרכז העברי בארצות הברית, וספרים לחטיבה הראשונה נמצאו במרוקו אך לא בכמות מספיקה. על כן פנו נציגי חברת כי"ח למרכז החברה בפריז, וזה פנה באמצעות נציג הג'וינט באירופה למרכז של ארגון "תקומה לתרבות ישראל" בניו יורק.

הדיון בנוגע לשליחת ספרים לצפון אפריקה החל באוקטובר 1949, בעת שארנדט ביקשה שיהודה שפירו, מנהל תחום החינוך בג'וינט, יידע אותה אם הוא מעוניין לשלוח ספרים מהמלאי של הארגון למרוקו. שפירו כתב לה כי נדרשים ספרים לצפון אפריקה ובעיקר לבית המדרש למורים בקזבלנקה ולבתי הספר הרבניים בערים אלג'יר ותוניס. במכתב אחר הוסיף: "אנו רואים בבית המדרש למורים (בקזבלנקה) סיפור הצלחה ונברך על משלוח ספרים למוסד זה".

לקראת חניכת הבניין החדש של בית המדרש פנה ז'יל ברונשוויג לוועדה המרכזת של "תקומה לתרבות ישראל" בניו יורק בבקשה לסיוע במשלוח ספרים לספרייה החדשה. הוועדה מצאה את בקשתו של ברונשוויג ראויה וביקשה לאתר במחסני הארגון בארצות הברית ובגרמניה כחמש מאות ספרים למען בית המדרש. ארדנט כתבה לשפירו באפריל 1950 כי "הבקשה לחמש מאות ספרים עבור בית המדרש למורים בקזבלנקה אושרה ואנו מצאנו כי עומדים לרשותנו מספיק ספרים עבורו. הם ביקשו ספרים בעלי ערך עבור הספרייה למורים שבנייתה תסתיים באוקטובר השנה".

תחילתו של העמוד הראשון ברשימת הספרים שנשלחה לבית המדרש למורים לעברית בקזבלנקה

ארדנט מצאה במחסן בברוקלין 386 ספרים ושלחה אותם לקזבלנקה. רשימת הספרים שכותרתה: Bücher für CASABLANKA (ספרים לקזבלנקה, כך נכתב במקור) נשלחה לבית המדרש לפני המשלוח. הספרים חולקו לחמש חטיבות: ספרי דרוש (128), פרשנות התלמוד (123), הלכה (93), שו"ת (17) ולקסיקונים (25). כל שורת פריט כללה את שם הכותר, שם המחבר, מקום ההוצאה לאור ושנת ההוצאה. הספר העתיק ביותר שנשלח לקזבלנקה הוא ספר הדרושים "אמרי שפר" לרבי נפתלי אשכנזי, יליד צפת שהדפיס את ספרו בוונציה בשנת 1601. הספר החדש ביותר היה "אמרי בינה" לרבי מאיר אוירבך, שהודפס בלובלין ב-1937, שנתיים לפני כיבושה על ידי גרמניה הנאצית. במכתב המשלוח הוסיפה ארדנט: "לפני שנשגר ספרים נוספים ברצוני ליצור קשר ישיר עם קזבלנקה ולהציג להם רשימות וקטלוגים של הספרים כדי למנוע כפילויות". בנוסף ציינה כי המשלוח הבא של הספרים לא יישלח מברוקלין אלא ישירות מהמחסן המרכזי בוויסבאדן שבגרמניה.

ביוני 1950, לאחר שהתקבלה רשימת הספרים בקזבלנקה, שלח ראובן תאג'ורי, נציג כי"ח במרוקו, מכתב תודה שהועבר לארדנט ובו כתב: "מר ז'יל ברונשוויג הודיע לי על משלוח הספרים לו אנו מצפים בכיליון עיניים. מר רוש, מנהל בית המדרש למורים, עיין ברשימת הספרים בסיפוק רב, ובעיקר בספרי התלמוד והפירוש על התלמוד. אנו מודים לך ומקדמים בברכה את מפעלכם. הספרים ישמשו אמצעי מצוין להנחלת התרבות היהודית ולהכשרתם של המורים והתלמידים בבית המדרש למורים, שבסיום לימודיהם ישמשו מורים ברשת החינוך של אליאנס".

המפגש בין בית המדרש למורים בקזבלנקה לארגון "תקומה לתרבות ישראל" אינו ייחודי. הארגון שלח ספרים לארגונים יהודיים במדינת ישראל (ישיבות, ספריות ומושבי עולים), בארצות הברית, בדרום אמריקה ובאוסטרליה. העומדים בראש "תקומה לתרבות ישראל" הבינו לאחר המלחמה כי חורבן הקהילות לא יאפשר להחזיר את אוצרות התרבות לבעלים הפרטיים או לבניהם או בנותיהם שנרצחו. לכן מאות אלפי ספרים חסרי יורשים חולקו בתהליך מאורגן לקהילות יהודיות בעולם וזכו לבעלים חדשים שהמשיכו ללמוד בהם. למרות החורבן הפיזי של הקהילות באירופה התרבות היהודית הרוחנית לא חרבה ובאמצעות הספרים המיותמים המשיכה לפעום במרכזים יהודיים ישנים וחדשים. כך נער שגדל בעיירה המרוחקת מידלת במרוקו למד בבית המדרש למורים בקזבלנקה במסכת תלמודית שייתכן שלמד בה תלמיד ישיבה מאחת העיירות בפולין שחרבו בתקופת המלחמה.

המאמר פורסם במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" ביום שישי, י"ב באדר תשע"ז, 10.03.2017

היסטוריה דליהוד דלמארוק' בלערבייא: ההיסטוריה של יהודי מרוקו על פי חיים נחמני

גב' דינה דנינו (נחמני) וכותב המאמר
גב' דינה דנינו (נחמני) וכותב הרשימה בקורס ערבית-יהודית מרוקאית בספרית בית אריאלה בתל-אביב

בימי רביעי בשבועות האחרונים מתכנסת בספריית בית אריאלה בתל אביב קבוצת לומדים בקורס לערבית-יהודית של יהודי מרוקו. הקורס מועבר על ידי חוקר השפה משה כהן, בחסות הספרייה הלאומית בירושלים. מטרתו להקנות את יסודות השפה ולשפר את מיומנות הקריאה, תוך שימוש במגוון העצום של טקסטים האצורים בספרייה הלאומית. במפגש האחרון קראה הקבוצה קטעים מהספר "היסטוריה דליהוד דלמארוק' בלערבייא מטרזמנא מן לפראנציץ" ("ההיסטוריה של יהודי מרוקו בערבית מתורגמת מצרפתית") שיצא לאור בקזבלנקה באוגוסט 1953 על ידי המשכיל והפעיל הציוני חיים נחמני. ההעתקה וההגהה של הספר, כפי שנכתב בשער, נעשו על ידי בתו של המתרגם, הגברת דינה נחמני-דנינו, שהצטרפה למפגש בתל-אביב וקראה עם הקבוצה את הטקסט שנעזב במשך יותר משישה עשורים.

נחמני תרגם את הספר שכתב ראש הקהילה היהודית ברבאט ובקזבלנקה, יצחק דוד אבו, Musulmans andalous et judéo-espagnols ("מוסלמים אנדלוסים ויהודים-ספרדים") שפורסם בספטמבר 1952. ספרו של אבו כלל שלושה שערים: המוּרִים בספרד, ההיסטוריה של יהודי ספרד וההיסטוריה של יהודי מרוקו. הפרקים העוסקים בהיסטוריה של יהודי מרוקו התבססו בעיקר על הספר "נר המערב: תולדות ישראל במארוקו" שהוציא לאור רבי יעקב משה טולידאנו בשנת 1911 בירושלים.

גלגול כתיבת הספרים של טולידאנו, אבו ונחמני משקף את דיוקנה של החברה היהודית במרוקו במחצית הראשונה של המאה העשרים. היתה זו חברה מגזרית, כפי שמגדירה חוקר יהדות ארצות האסלאם ירון צור, שהורכבה משלושה מגזרים האופייניים לחברה קולוניאלית – אירופי, מתמערב וילידי. מגזרים אלו ניהלו מערכות תרבותיות וכלכליות נפרדות עם נקודות מגע ביניהן. ספרו של אבו פנה למגזר האירופי שכלל מהגרים יהודים מאירופה ולמגזר המתמערב, שהורכב ממקומיים שאימצו את הצרפתית כשפת תרבותם. טולידאנו פנה לחלק מצומצם במגזר הילידי, בעיקר רבנים, תלמידי חכמים ומשכילים עבריים, ששלט בעברית, ואילו נחמני פנה למרבית הקהילה שהערבית-היהודית שימשה שפת תרבותם.

חיים נחמני - מתרגם הספר
חיים נחמני – מתרגם הספר

בהקדמה לספר הגדיר נחמני את קהל קוראיו כך: "מרבית היהודים, המון העם, כמונו, בערים ובכפרים [אשר] לא יצלחו להגיע לספר [של אבו] או לא ימצאו מישהו שיקריא להם ויתרגם להם לערבית, הלשון בה הם מדברים." נחמני פנה למרבית יהודי מרוקו, שגרו בערים ובכפרים ושלא נחשפו להשכלה הצרפתית. הגברים בקבוצה זו התחנכו במסגרות לימוד מסורתיות שהכינו אותם להשתתפות נאותה בפולחן היהודי בבית הכנסת, בעוד הנשים התחנכו בחיק המשפחה. תוך תרגום הספר מצרפתית לערבית-יהודית נדרש נחמני ליצור סוגה ספרותית-היסטורית חדשה שתתאים לרבדים רחבים ועממיים של הקהילה היהודית שלא רכשו השכלה מודרנית והיו חסרי ידע וכלים בכדי להתמודד עם קריאת ספר היסטורי.

משלושת שערי ספרו של אבו בחר נחמני לתרגם את השער השלישי בלבד תוך ויתור על האחרים שלא עסקו באופן ישיר בהיסטוריה של יהודי מרוקו. בהקדמה ציין כי בעתיד יתרגם את השניים הנותרים, תכנית אשר לא השלים ושלא ניתן לדעת בוודאות אם אכן תכנן לממשה. ניתן לשער כי נחמני התכוון לתרגם רק את השער העוסק בהיסטוריה של יהודי מרוקו משום שביקש לחשוף את הקהילה להיסטוריה שלה במטרה לייצר זהות יהודית מקומית. כך כתב בהקדמה ובגב הספר: "פחאל די לָאזְם עלא כול גנס יעארף להיסטוריה דיאלו ודי זדודו, חתתא חנא לאזמנא נעארפו להיסטוריה דיאלנא ודי זדודנא", ובעברית: "כפי שחובה על כל לאום להכיר את ההיסטוריה שלו ושל אבותיו, כך חובה עלינו להכיר את ההיסטוריה שלנו ושל אבותינו".

כדי להוזיל את עלות הספר ולהנגישו לקהל הרחב התכוון נחמני להוציא לאור את תרגומו מחולק לחמש חוברות אותן תכנן לפרסם בהדרגה. אולם הוא הספיק לפרסם את החוברת הראשונה בלבד. ככל הנראה לא המשיך במפעל התרגום משום ששנה לאחר פרסום החוברת עלה לישראל. מלבד החלוקה לחוברות חילק את הטקסט לפרקים קצרים מאוד שכללו פסקה אחת או שתיים ולכל פרק הגדיר כותרת שהציגה את המסר המרכזי. חלוקה זו נועדה למקד את הקורא בנושא קצר ולאפשר לסיים פרק שלם בעל רעיון אחד. כדי להגיש לקורא שאינו מיומן בטקסטים תורניים או אקדמיים וכדי לייצר סיפור רציף העלה נחמני את הערות השוליים שכתב אבו לתוך הטקסט, לעיתים בסוגריים ולעיתים כמשפט המשך למשפט שקדם לו.

בהקדמה כתב נחמני כי קל היה לו יותר לו נדרש לתרגם את הספר מצרפתית לעברית, אולם בחר לתרגמו לערבית-יהודית במטרה לפנות לקהל הרחב ביותר. הוא השתמש בשפה הערבית-יהודית המדוברת כשפה לכתיבה וכמעט ולא השתמש ביסודות ספרותיים או במבנים תחביריים של הערבית הקלאסית. בערבית-היהודית שזר מרכיב עברי שדאג להדגיש. המרכיב העברי השלים אוצר מילים מובהק של תרבות ישראל שלא קיים בערבית. עם זאת, השתדל נחמני להתאים את הטקסט ההיסטורי לקורא הדתי באמצעות שימוש באוצר מילים מהמקורות היהודיים. לעיתים בחר להשתמש בצירופים עבריים שהיתה להם דווקא חלופה ערבית במטרה לטעון אותם ברבדים יהודיים, תרבותיים ואידיאולוגיים.

שער הספר
שער הספר

נחמני לא רק תרגם את הספר אלא גם ערך את הטקסט כדי לגשר בינו לבין קהל קוראיו. הוא בחר להתעכב ולהסביר מושגים, שמות של עמים ואישים ששיער שאינם מוכרים לקהל קוראיו. כך לדוגמה הרחיב על הספירה הנוצרית והסביר על הוונדלים. תוספותיו והערותיו לוו בדרך כלל בכיתוב "המתרגם" אך לעיתים הוסיף טקסטים מבלי לציין זאת. כשם שהוסיף תכנים כך גם גרע חלקים ששיער כי אינם מתאימים לקהל הקוראים או יכולים לפגוע ברגשותיו. בפרק שדן בחכמים שהתגוררו במרוקו של המאה העשירית הזכיר לדוגמה את הגאון רבי שמואל בן חופני הכהן ששימש ראש הקהילה בפאס. בתיאור מפעליו ודעותיו של בן חופני ציין אבו כי התפרסם במלחמתו במיסטיקה ובאמונות הטפלות. בתרגום הסיר נחמני משפט זה שסבר כי עלול לפגוע ברגשותיהם של חלק מקוראיו.

לתרגום ספרו של אבו הצמיד נחמני מספר חיבורים נוספים שהגדירם "חידושים, אגדות ומשלים מדברי רז"ל בעברית שתרגמנו לערבית" אך לא ציין את מקורם. בחינת הטקסטים מעלה כי הראשון הינו נאום של הרב יצחק ניסנבוים, מהוגיה הראשונים של הציונות הדתית ותנועת המזרחי, שכותרתו "הסיבות המחייבות את היהודי להיות ציוני", מתוך ספרו "דרושים וחמר לדרש" (1902). הבחירה של נחמני בטקסט של הרב ניסנבוים נבעה מהזדהותו עם תפיסותיה האידיאולוגיות של תנועת המזרחי, שהוא עצמו שימש נציגה במרוקו. זאת ועוד, השפה הדתית והערכים היהודיים ששזר הרב ניסנבוים בטקסט תאמו את קהל הקוראים שהבין והזדהה עמם.

החטיבה השנייה כללה לקט של מדרשים על ארץ ישראל מתוך מסכתות שונות בתלמוד ומתוך ספרי מדרשים ובהם "ילקוט שמעוני" ו"פרקי דרבי אליעזר". נחמני סידר את המדרשים לפרקים שקיבלו את הכותרות: הארץ ויישובה, חיבת הארץ ותורת הארץ. קשה שלא להבחין כיצד עטף נחמני טקסטים מסורתיים בתעמולה ציונית. הוא כתב בזכות ארץ ישראל ובעיקר בזכות העלייה בשפה ובערכים המוכרים לקוראים.

הכריכה הפנימית של הספר
השער הפנימי של הספר

החטיבה השלישית כללה פרק מתוך "חזון בנימין בן יוסף ממטה השקדים" (1877), לבנימין מנדלשטם ו"חידות מיני קדם", מתוך הספר "משלי יהושע" (1865), ליהושע שטיינברג. שני המשכילים ממזרח אירופה השתייכו לתנועת ההשכלה המתונה ששילבה מסורת ומודרנה. בנוסף להיותם משכילים היו שני הכותבים תלמידי חכמים ועל כן מצא נחמני שפה משותפת עמם בטקסטים שכתבו בענייני חכמה ומוסר.

למרות שנחמני לא כתב אף אחד מהחיבורים שהביא בספרו יש לראות בו את היוצר המרכזי. הטקסטים שקיבץ נכתבו במרחבים שונים, בתקופות שונות ועל ידי כותבים שונים. איחודם ופרסומם בראשית שנות החמישים במרוקו העניק למכלול היצירות משמעות חדשה. נחמני יצר זהות יהודית מרוקנית קולקטיבית לעשרות רבות של קהילות על ידי יצירת נרטיב היסטורי מאחד. בכך לקח חלק בתהליך של בניית זהות יהודית מרוקנית שהחלה להתגבש עם החדירה הקולוניאלית ושהגיע לשיאו בשנות הארבעים של המאה העשרים עם הקמת מוסדות מרכזיים לכל הקהילות. בנוסף לזהות המרוקנית חיזק נחמני את זהותם של יהודי מרוקו כתפוצה של האומה היהודית באמצעות הנספחים שהעניקו הסבר על התנועה הציונית והדגישו את חשיבות העלייה למדינת ישראל.

המאמר פורסם במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" ביום שישי, ב' בכסלו תשע"ז, 02.12.2016