חגיגות יום אסתקלאל ישראל בלוב, 1949

דוד גדג' וצביה טובי

ביום ראשון, ב' באייר תש"ט (01.05.1949), שלושה ימים לפני חגיגות יום העצמאות הראשון למדינת ישראל, חולקו בטריפולי ובערי השדה בלוב מנשרים בערבית-יהודית שנפתחו במשפטים: "אילה אכואננה וכואתנה אלדי פי קהלת הקדש בטריפוליטניה ה' עליהם יחיו. קואעד לנהאר לאסתקלאל מן טרף ועד הקהלה העברית בית דין הצדק והרבנות הראשית לטריפוליטניה". ובתרגום: "אחינו ואחיותינו בכל קהילות הקודש בטריפוליטניה ה' עליהם יחיו. הוראות ליום העצמאות מטעם ועד הקהילה העברית ובית דין הצדק והרבנות הראשית לטריפוליטניה". המסמך, הכולל עשרה סעיפים לחגיגות עצמאותה של מדינת ישראל,  נכתב על ידי שלמה ילוז, הרב הראשי של קהילת טריפולי והדיינים חי גאביזון, יששכר חכמון וכמוס נחאיסי. ההנחיות שורטטו בהשראת טקסטים והוראות של הרבנות הראשית בישראל אך מבלי להיוועץ עמה או לקבל את ברכתה. כך תיקנו הרבנים סדר ליום העצמאות הייחודי ליהודי לוב, השונה מהנוסחים השונים שנקבעו במדינת ישראל ובתפוצות במשך השנים.

כרזה חלקית
מנשר ההנחיות לחגיגות יום העצמאות בלוב, 1949. באדיבות "אור שלום", המרכז למורשת יהודי לוב בבת-ים.

בראש המנשר התנוססה הכותרת "יום אסתקלאל ישראל: 5 אייר 5709". מתחת לכותרת צוינו שני תאריכים משמעותיים בתרבות היהודית: 9 באב ג"א תת"ל (3830, 70 לספירה) – גלות ישראל מארצו; ה' באייר ה"א תש"ח – גאולת ישראל ושיבתם לארצם. שני המועדים, אחד מוצמד לימין והשני לשמאל, מציגים קו היסטורי של גלות ארוכה שהחלה לאחר חורבן בית המקדש השני והגיעה לקצה עם הקמת המדינה. ההנחיה הראשונה במנשר היתה סמלית, ולפיה כל בן שייוולד בשבוע החג ייקרא "ישראל" וכל בת תיקרא "ציונה". במכתב ששלחו הרב והדיינים לאחר החג (27.05.1949) למשרדי ממשלה בישראל ציינו כי שלושה בנים נימולו ביום העצמאות בצְלָא לכבירה (בית הכנסת הגדול) בטריפולי בנוכחות קהל רב שבא להיות נוכח בעת מתן שם המדינה לבנים הראשונים.

ההנחיות הבאות עסקו בעיצוב אופיו של החג בחוג המשפחה ובחוצות העיר. בערב יום העצמאות נסגרו בתי העסק היהודיים ויום המחרת נקבע כיום שבתון. בני המשפחה לבשו בגדי חג וקיימו סעודות מצווה בערב החג ולמחרת. נדרש כי סעודות המצווה יכללו יין ובשר. הרב פריג'א זוארץ, שהיה לימים חבר כנסת מטעם המפד"ל, כתב כי בסיוע הג'וינט סופקו רבע קילו בשר ורבע ליטר יין לכל דורש בעיר טריפולי ובערי השדה, כדי שגם עניי הקהילה יוכלו לקיים את סעודת המצווה כהלכתה. בדומה לנהוג בפורים התבקשה הקהילה להעניק מתנות לאביונים במטרה לשתפם בשמחה. הסעודה כללה שירת ארץ ישראל, פיוטים וקריאת שני מזמורי תהלים: "שיר המעלות לדוד שמחתי באמרים לי בית ה' נלך" (קכ"ב) ו-"שיר המעלות בשוב ה' את-שיבת ציון" (קכ"ו), שעניינם שיבה לארץ ישראל ועלייה לרגל לירושלים.

כרזה
חגיגות יום העצמאות מול בניין משרדי העלייה בטריפולי. באדיבות "אור שלום", המרכז למורשת יהודי לוב בבת-ים.

ברחובות הרובע היהודי (חארת אליהוד) חגגו צעירים וצעירות בשירים ובריקודים. המועדון העברי "בן-יהודה" ארגן תהלוכה גדולה בהשתתפות חברים מתנועות הנוער בן-יהודה, מכבי, גדוד מגני השפה, הצופים והחלוץ הדתי, וזו הסתיימה בהתכנסות מול בניין משרד העלייה, שעל גגו הונף דגל ישראל. משני צדי הדגל הוצב משמר כבוד מקרב חברי תנועות הנוער, אשר התחלף במשך כל שעות החג. החגיגות הגיעו לשיאן בשירת "התקווה" מול הבניין שסימל את שאיפתם של המשתתפים לעלות למדינת ישראל.

בחלק המרכזי בהנחיות נקבע סדר תפילות החג בבתי הכנסת. כרזה גדולה בעברית ובה ההנחיות לחגיגות יום העצמאות נתלתה בכניסה לכל בית כנסת. תפילת ערבית של ערב החג נפתחה באותם שני מזמורי תהילים, וכללה גם את הפיוט "פעולות אל מה נוראות" מאת הפייטן התוניסאי בן המאה השש עשרה פרג'י שוואט. יהודי לוב נוהגים לאמרו כפיוט רשות בשלושת הרגלים ובאירועים חגיגיים, והקראתו בערב העצמאות הבליטה את קדושת היום. בסיום תפילת ערבית הושר הפיוט "יגדל אלוהים חי" מאת הפייטן בן המאה השלוש עשרה רבי דניאל בן יהודה דיין.

מנהגי יום העצמאות היו שנויים במחלוקת במדינת ישראל לאורך השנים, ורבנים רבים נטו שלא להכיר ביום זה כיום חג מבחינה דתית. מנהגי יהדות לוב ביום העצמאות הראשון מעידים אף הם על שניוּת ביחס ליום זה. כך, למשל, בשחרית של יום העצמאות התפללו בטלית ותפילין כביום חול, אך לפני קריאת שמע הוסיפו את הפיוט "נשמת כל חי" שנוהגים לומר בשבתות וימים טובים. לאחר תפילת שמונה עשרה לא נאמר תחנון אלא נקרא הלל שלם ללא ברכה – ועל המחלוקת בעניין זה תעיד העובדה כי במנשרים בערבית נכתב שיש לקרוא הלל ללא ברכה, ואילו בכרזות בעברית צוין כי יש לקוראו עם ברכה, אך פרט זה נמחק בעיפרון. בסיום ההלל הונף דגל מדינת ישראל בבית הכנסת והוצא ספר תורה, שלושה קראו בו בפרשת "כי תבוא" (דברים כ"ו א'-י"ט) והפטרה מישעיה ס', "קומי אורי", נבואת נחמה וגאולה לירושלים.

בתום ההפטרה קרא שליח הציבור תפילה למדינת ישראל שחוברה על ידי רבני טריפולי. תפילה זו מובאת כאן לראשונה בשלמותה: "זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו. נודה לה' כי טוב, שהחיינו וקיימנו והגיענו ליום הגדול הזה יום עצמאות ישראל, אשרי המנהיגים העומדים בראש ישראל, שהביאו את הדור לכך, ואשרנו אנו שזכינו לכך. ברכותינו מעמק הלב שלוחות ברנה ביום העצמאות הזה לישראל, לנשיא ישראל ולראש ממשלת ישראל ולכל שרי הממשלה ה' ינצרם ויגדלם, וינשאם למעלה למעלה, יגביה כוכב מערכתם ויאריכו ימים על ממלכתם, ויהי רצון שתשרה שכינה תמיד במעשה ידיהם. ולכל אחינו אמיצי הלב הגבורים ורבי העלילה בצבא ישראל אנו אומרים יהי ה' עמכם גיבורי החיל. ואלה שדמם הקדוש לא נשפך לריק ובמותם בגבורה ובחירוף נפש נפלאים צוו לנו את החיים ביום העצמאות הקדוש הזה לתקומת העם, לבנין המולדת ועלית שרידי הגולה, אנו אומרים: כתבתם בדמכם דף מזהיר בתולדות ישראל. ודור לדור בישראל יספרו ביום העצמאות הזה עוז רוחכם וגבורתכם, בצעתם את החזון הגדול של נביאנו לאמור: … שאי סביב עיניך וראי כולם נקבצו באו לך בניך מרחוק יבואו ובנותיך על צד תאמנה… קומי אורי כי בא אורך וכבוד ה' עלייך זרח."

בתום תפילה זו קרא שליח הציבור את "תפילה לשלום מדינת ישראל", שחיברו באלול תש"ח (1948) הרבנים הראשיים לישראל, הרב יצחק הלוי הרצוג והרב בן ציון חי עוזיאל. שתי התפילות הודפסו בדף אחד שחולק למתפללים בבתי הכנסת.

תפילת מנחה כפי שנקבעה על ידי הרבנים בטריפולי יוצאת דופן ואינה דומה לתפילות שמוסדו במדינת ישראל או בתפוצות. התפילה נפתחה בתפילה "ובא לציון גואל", ובמהלכה הוצא ספר תורה ושלושה קראו בפרשת "קדושים". לאחר מכן קראו הפטרה מזכריה ח' ובה הבטחות לבניין ירושלים ולשיבת ציון. משום שפרק זה אינו משובץ כהפטרה בשבתות או בחגי ישראל ואינו מופיע בחומשים, הוא הודפס במיוחד והופץ בבתי הכנסת על דף נפרד.

הטקסטים שנבחרו לסדר יום העצמאות בבתי הכנסת היו מוכרים לציבור המתפללים מתפילות שבת וחגים והשרו חגיגיות על יום החג החדש. כך גם הפיוטים הייחודיים ליהודי לוב וצפון אפריקה תרמו לאווירת חג מקומית וייחודית. פרקי התורה והנביאים הדגישו את רעיון "אתחלתא דגאולה" וקיבוץ הגלויות בישראל. לצד הטקסטים הקאנונים שולבו טקסטים חדשים שנכתבו בישראל ובלוב לכבוד הקמת מדינת ישראל ועצמאותה ושסיפרו את הנס שהתחולל לעם היהודי. סדר התפילות שקבעו הרב ילוז והדיינים היה מרחיק לכת באופיו, וכאשר נודע על כך לרב הספרדי הראשי, שלח זה מכתב זועם על ההחלטה לקרוא בתורה ובהפטרה מבלי להיוועץ עם הרבנות בישראל.

חגיגות יום העצמאות הממוסדות בלוב בולטות בהשוואה לכל קהילה אחרת בתפוצות באותה שנה, ככל הנראה לא במקרה. התנועה הציונית פרחה בלוב מראשית שנות השלושים, בעיקר לאחר הקמת ארגון "בן-יהודה" בטריפולי אשר הפיץ את השפה העברית בקרב גברים ונשים. פעילות ענפה זו פסקה בימי מלחמת עולם השנייה. הפעילות הציונית התחדשה בתנופה לאחר המפגש של הקהילה עם חיילי הבריגדה היהודית מארץ-ישראל, שהובילו תעמולה ציונית, עברית וארץ-ישראלית. בנובמבר 1945 התרחשו בטריפולי ובנקודות יישוב נוספות פרעות קשות – 132 נהרגו ומאות נפצעו, תשעה בתי כנסת ומאות בתים, חנויות ומחסנים נשדדו ונהרסו. בני קהילה רבים נשארו ללא קורת גג ופרנסה. אירועים דומים בהיקפים מצומצמים יותר התרחשו ביוני 1948 בעקבות המתיחות סביב מלחמת העצמאות בישראל.

ב-1949 היתה לוב שטח כיבוש בריטי, ונעשו הכנות להקמתה כמדינה ערבית עצמאית. החשש הקיומי של יהודי לוב מן המשטר הערבי העתידי, בצד הפעילות הציונית והעברית ומאורעות מלחמת העולם השנייה,  סייעו בהחלטה של הקהילה לצאת את לוב לאחר הכרזת מדינת ישראל. חודשים אחדים לפני חגיגות עצמאות ישראל בשנת 1949 התבשרה הקהילה כי השלטון הבריטי מאפשר ליהודים לצאת באופן חוקי את לוב למדינת ישראל. הידיעה נפוצה בקרב היהודים במהירות, וקהילות שלמות מערי השדה החלו למכור את רכושם ולנהור לטריפולי. בימים שבהם התארגנה הקהילה לעזיבה בסיוע מחלקת העלייה בסוכנות היהודית וארגונים יהודיים חגגה מדינת ישראל עצמאות, וכך התערבבה שמחת המדינה בשמחת העלייה. בין אירועי יום העצמאות של 1949 לאלה של 1950 עלו למדינת ישראל כ-15 אלף עולים, ועד לסוף 1952 עלתה מרבית הקהילה לישראל. בשנים לאחר מכן המשיכו חלק מיהודי לוב לקיים את חגיגות העצמאות בישראל כפי שנקבעו ב-1949, שהרי הרבנים כתבו במנשר "תקנות אלו לא ימוטו לעולם ודברי חכמים נטועים ואתם שלום".

ברצוננו להודות למר פדהצור בן עטיה, מנהל "אור שלום", המרכז למורשת יהודי לוב בבת-ים, שרכש בשנה האחרונה את המסמכים שעל בסיסם נכתבה רשימה זו.

המאמר פורסם במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" ביום העצמאות, ג' אייר תשע"ו, 11.05.2016