סיזיפוס המאושר: מחשבות על הספר "בוקר טוב אלץ היימר" לאמנון שמוש

באחד מסיפוריו העיד אמנון שמוש כי הוא מביט על העולם מבעד לשלושה זוגות של עדשות משקפיים: הזוג המזרחי, הזוג הישראלי והזוג הקיבוצי. כל סיפור או שיר שכתב מתווכים דרך אותן עדשות, ואלה מעשירות את נקודות המבט ביצירה. אולם אין מדובר בפרספקטיבה בלבד, ודומה כי עדשות אלה מסמלות את התפקיד שלקח על עצמו כרועה של כל אחת מהקבוצות. במשך כל שנות יצירתו כתב על עיר הולדתו חלב, על ימי הזוהר של התנועה הקיבוצית ועל מדינת ישראל בראשית דרכה. בספרו החדש החליט שמוש להסיר את משקפיו והוא אינו מבקש לשמש שליח ציבור של קולקטיב זה או אחר. ב"בוקר טוב אלץ היימר" הוא מזמין את הקורא לדירה הצנועה שלו ושל רעייתו חנה בקיבוץ מעיין ברוך ולשגרה היומיומית בה הוא מלווה באהבה אין קץ את אהובתו שלקתה באלצהיימר.

סיזיפוס – טיציאנו וצ'לי (טיציאן), 1549

"בוקר טוב אלץ היימר" כתוב כיומן המתעד את שגרת חייה של חנה בצל המחלה ובתוך כך את התמודדותו של שמוש כבן זוג שבחר להישאר לצדה. הוא החל בכתיבת היומן שבע שנים לאחר שאובחנה, בעת שהחמירה המחלה, ולפיכך ראשית הספר נכתב במבט רטרוספקטיבי. בהמשך הוא עובר לכתיבה בזמן הווה המתארת חוויות, דיאלוגים ואף מכתבים. ניתן לשגות ולחשוב שהספר לא נערך כראוי וכי סיטואציות דומות חוזרות שוב ושוב. אולם קרוב לוודאי שמדובר באמצעי אמנותי הממחיש בזעיר אנפין את החיים בצל האלצהיימר. כך למשל מתאר שמוש פעמים מספר את חוויית קריאת העיתונים המשותפת עם חנה, ממנה משתקפת הידרדרות המחלה. בתחילה קוראת חנה לאמנון מאמרים שלמים בעיתונים, מאחר וראייתו שלו הולכת ונחלשת. בהמשך קוראת את הכותרות בלבד וחוזרת עליהן מספר רב של פעמים, לבסוף קוראת את הכותרות אך מתקשה להבין את המילים, נתקפת בתסכול ומפסיקה לקחת חלק בקריאה המשותפת. מתוך התיאור החוזר, של ימים ושל אירועים שבים ונשנים, לא ניתן שלא לראות בדמותו של שמוש את סיזיפוס הנושא על כתפיו את כובד המחלה ביודעו כי הדרדרות הסלע לא תאחר לבוא, ופגיעתו רק תלך ותגבר. אך כמו סיזיפוס המאושר של אלבר קאמי גם שמוש חש באושר הממלא את לבו מעצם המאבק במחלה ומהאהבה שמקבל מחנה.

כאמצעי ספרותי דומה מקפיד שמוש לתאר את השגרה היומיומית בלבד, ונמנע מפירוט של אירועים שחורגים ממנה. אלה מאוזכרים במלים בודדות מבלי שהקורא יוכל לחוותם, שהרי ממילא יאבדו מזכרונה של חנה תוך זמן קצר. כך נשאר רק רסיס זיכרון על יום הולדת, מסיבת חנוכה, ליל סדר או ביקור הבת מאמריקה. בדרך זו מועבר תסכולה של חנה ובמקביל גם זה של שמוש על אובדן הזיכרון אל תודעתו של הקורא המאוכזב.

לפי שמוש הסוד להתמודדות עם שגרת היום הקשה והירידה הבלתי נמנעת במדרון הקוגניטיבי הוא האהבה. אין מדובר באהבה של חברים, בני משפחה או אהבת הורים לילדיהם, כי אם באהבה של בן זוג ותיק ותומך. אהבה זו אינה גם המשכה הישיר של אהבת הנעורים אלא "אהבה שאינה תלויה בדבר, בשלה יותר, שלמה יותר, מודעת לדרך שכולה מהמורות". מדובר בהתאהבות מחדש משום שמושא האהבה הוא אדם חדש, "כלי שבור", כדברי שמוש, והתנאי להתאהבות מחדש הוא קיומה של אהבה גדולה ואמתית שנים רבות טרם הופעת המחלה. שמוש בספרו פותח צוהר לאהבה אחרת, וחושף "אהבת זקנים" הכוללת גם אהבת בשרים, נושא חשוב שלרוב נדחק לשולי השיח החברתי אשר מקדש את עולם הצעירים. התובנות העולות מן היומן בנושא האהבה נוגעות ללב ומהוות שיעור מאלף במסירות, הקרבה, ושותפות גורל. מעין מדריך לאוהב המוחלט תהא זו כל מערכת זוגית שתהא ובכל גיל.

אך יתרונו של  שמוש אינו מסתכם באהבתו חסרת הסייגים לחנה. הוא מחזיק ביתרון ששמור לו כסופר. דומה שסבלנותו כלפי התנהגותה הלא מובנת, שלא לומר המקוממת, נובע מרגישותו ויכולתו כסופר להיכנס ממש לדמותה ולראשה ולגלות אמפטיה ואורך רוח יוצאי דופן. באותה דרך בדיוק נהג עם דמויות אחרות בספריו כמו דמותה של נאזירה "המכשפה" מחלב ("שנים של זהב"), ניצולת השואה בקיבוץ ("בלה של החורשה"), הרועה התימני הצעיר שאימץ ("ענבלים") או חבורת צעירים עולים ממרוקו שקלט בקיבוץ ("זרזירים"). בסיפורים אלה ובנוספים בולט המחבר בסבלנותו לדמויות שדרשו תשומת לב מיוחדת.

בספר זה בולט גם כישרונו כמספר סיפורים שאינו נכנע לאלצהיימר ומספר לחנה כל בוקר מחדש ובסבלנות אין קץ את זיכרונותיה היפים מחייהם המשותפים, ואלה גורמים לה לעונג רגעי, "עיניה נדלקות והיא מבקשת עוד ועוד. מזל שאני יודע ואוהב לספר ושזיכרונותי מלאים ואופטימיים. עד אין קץ". הקורא אינו זוכה לקרוא סיפורים אלה במלואם, אך רמזים ששוזר שמוש מאפשרים לאתר אותם בין מאות הסיפורים שכתב עד היום.

אהבתו של שמוש לחנה רעייתו ממוססת כל דחף לכעוס עליה גם ברגעים של התנהגויות תמוהות ובלתי הגיוניות. הוא מפנה את כל כעסו לדמות פיקטיבית שיצר, "אדם ששמו הפרטי אלץ ושם משפחתו היימר, והוא מאיים בעוצמה רבה על מוחה של חנה ועל הזוגיות הממושכת והמושלמת שבנינו". אלץ חדר לגופה של חנה והשתלט עליה, "בימים האחרונים הוא ממש מדבר מגרונה… אפילו מבט העיניים שלה משתנה בשעות אלה". שמוש מתאר את חנה כאחוזת דיבוק באמצעות מאפיינים נוספים הרומזים לתופעת ה"איחוז" וביניהם השתלטותה של ישות גברית, על-טבעית ומרושעת על קורבן נשי המתנהג באופן תוקפני וחסר מעצורים, ללא יכולת שליטה. בשונה מהדיבוק המסורתי, את זה של חנה לא ניתן לגרש, ומקורו, כפי שרומז שמו, גרמניה הנאצית. ההסבר לקשר הגרמני עולה בסוף היומן מתמלילי שני ראיונות עם שמוש שקיימה אורית שביט, תלמידה לתואר דוקטור מאוניברסיטת חיפה. שמוש משער כי התנהגותה של חנה היא ביטוי פוסט טראומטי מאוחר של תלאות המלחמה ובריחתה כנערה מגרמניה לאנגליה, וחייה כפליטה בארץ זרה.

סוגיית השואה ומלחמת העולם השנייה מהדהדת גם ביצירתו של האמן חיים מאור שמעטרת את כריכת הספר. אין זו  הפעם הראשונה שהשניים משתפים פעולה. בשנת 1984 צייר מאור אוסף ציורים שליווה את שירי הספר "עֲלֵי הִגָּיוֹן בְּכִנוֹר", ולפני שנים אחדות עיצב את כריכת אוסף הסיפורים "תמונות משני עולמות". על כריכתו של "בוקר טוב אלץ היימר" מופיע טריפטיכון המציג את דיוקנה של חנה בשלושה שלבים תוך שדמותה נעלמת וחושפת את לוח העץ שעליו צויר הציור. יצירה זו עוצבה בהשראת שתי יצירות דומות של מאור "העלמות 1 (אמא)" ו- "העלמות 2 (אבא)", בהן הוא מציג את הוריו ניצולי השואה בשלושה ציורים, תוך שדמותם נעלמת. העלמות דמותם משמשת משל לתהליך התעממות זיכרון השואה ושל היעלמות דור ניצולי השואה יחד עם סיפורם. בציורה  של חנה יכולה היצירה לקבל משמעויות חדשות – היעלמות בשל אבדן הזיכרון או היטשטשות דמותה בעקבות אובדן ראייתו של שמוש. מאידך, אם נביט ביצירה מלמטה למעלה תקרום דמותה אט אט עור וגידים ותשוב לחיים בזכות כתיבתו של אהובה בספרו החדש.

המאמר פורסם במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" ביום שישי, כ"ז בטבת תשע"ו, 08.01.2016

הכבשים של מנשקה הן אותן הכבשים שלי: מקור ההשראה ליצירותיהם של אמנון שמוש ומנשה קדישמן

שיר שמוש

במרץ 1947 הקימה קבוצת צעירים מישראל ומדרום אפריקה את קיבוץ מעיין ברוך שעל שפת נחל שניר (החצבאני). אמנון שמוש בן השמונה עשרה קיבל עליו את האחריות על עדר הכבשים שרכשו החברים מכפר שיעי שמעבר לגבול. "לא היו קופצים על ענף הצאן" כתב בסיפורו "ענבלים",  "חליבות לילה. סרחון. שעמום אימים במרעה. שעות ארוכות בחוץ הרחוק בגשמי החורף הזועף ובלהט שמש קיץ על שלפים מצהיבים". לחבורת הנוקדים הצטרף ב-1950 מנשה קדישמן, חייל נח"ל צעיר שהתרגש מההזדמנות לרעות צאן בהרי הגליל. מקץ שנה וחצי עבר קדישמן לשרת בקבוצת יזרעאל וגם שם עבד כרועה צאן. הטבע והעבודה עם הכבשים הטביעו בשמוש ובקדישמן הצעירים את חותמם ואלה נוכחים ביצירתם – הטקסטואלית והוויזואלית.

אמנון שמוש ומנשה קדישמן (צילום מנשה אימרגליק), 2010.
אמנון שמוש ומנשה קדישמן (צילום מנשה אימרגליק), 2010.

בספריו של אמנון שמוש פזורים סיפורים רבים המתארים את חוויותיו מהימים בהם רעה את הצאן. שני פיליטונים על הווי "הדירניקים" כתב כבר בראשית שנות החמישים, "על רועים וכבשים ומה שבין אלה ואלה" (1952) ו-"לצאן נופל על הצאן" (1954), ואלה פורסמו בספר "קיבוץ הוא קיבוץ הוא קיבוץ" בשנת 1980. שני סיפורים קצרים נוספים, "ענבלים" ו"חיטה שפוכה", שבמרכזם ילד ממעברת קריית שמונה שאומץ על ידי שמוש וחבורת רועי הצאן, יצאו לאור ב-1978. "מעשה בעלם רועה" הופיע בשנת 1982, ועוד סיפורים נוספים אחרים.

מלבד הסיפורים משוקעים ביצירותיו של שמוש דימויים רבים שדומה שנאצרו בזיכרונו ופורצים מבלי דעת בתיאורים שונים ומגוונים. כך לדוגמה בחר לתאר מאכל מבית אמו כנוף הררי, שככל הנראה הפך לחלק מחייו בימים ששהה מחוץ לקיבוץ יחד עם עדרו, "… הררים-הררים של מג'אדרה, בצל מטוגן בראש כל הר… הכל אוהבים מג'אדרה שכל כולה אורז ועדשים חומים… מכינה היא קערה ענקית של לֶבֶּן וחותכת אל תוכה מלפפונים וזורה על פניה נענע מפוררת ומטילה בה קוביות של קרח – והרי לך שלג נאה שאתה מוזגו על הר המג'אדרה שלפניך, עד שהעדשים שבתוכה מזדקרים כסלעים ובצלים שעליה משחימים כשיחים".

הייצוג הוויזואלי שמבטא שמוש במילים מקבל אצל קדישמן צורה וצבע ממשיים. בשנת 1978 הציג בביאנלה של ונציה את התערוכה "פרויקט הכבשים: הטבע כאמנות והאמנות כטבע". קדישמן הפך את הביתן הישראלי לדיר בעל שתי קומות ולתוכו הכניס שמונה-עשרה כבשים. יצירת האומנות כללה חציר, ריח הגללים, פעיות הכבשים, וקדישמן עצמו מילא את תפקיד הרועה. הוא הכתים את הכבשים בכתמי צבע כחול (במקור רצה לצבוע אותם באדום, רמז לדם הניתז מהקורבן). הבחירה בכחול נבעה מחששו כי יצירתו תפורש בארץ האפיפיור כמחאה פוליטית או כדימוי לדמו של שה האלוהים. התנועה של הכבשים המוכתמים בכחול יצרה קומפוזיציות שונות של כתמי צבע, ושימשה מחווה לאמן הצרפתי איב קליין. באחד מסיפוריו מתאר שמוש כיצד נהגו הוא וקדישמן להכתים את הכבשים החולבות באדום ואת ההרות בכחול. "מנשק'ה גמר את הצביעה ועלה על השוקת. משם צפה בהתפעלות בכבשים הנעות בחצר ובהשתנות מערך הצבעים שבין האדום, הכחול והאפור-אדמדם של הצמר, שהגיע מאדמות החמרה".

כבשים ביצירתו של קדישמן הופיעו לראשונה בתערוכה בביאנלה. אולם הטבע שהקיף את קדישמן בעת שרעה את הצאן הגיח ביצירות מוקדמות בשנות החמישים, ואלה כללו מפגש עם יסודות הטבע (בעיקר אדמה ומים), בעלי חיים ועצים. בראשית שנות השבעים הציג את התערוכות "נוף, טבע, חברה" ו"יער בתוך יער" בה הציג לוחות מתכת צבועים בצהוב שנתלו על גזעי עצים. לאחר הביאנלה יצר הדפסים של כבשים שעיטר ובהמשך צייר על בד מאות כבשים שכל אחת מהן זכתה לאופי משלה וכולן יחד הרכיבו עדר עצום, שחלקים ממנו הוצגו בתערוכות שונות. מלבד הכבשים צייר ופיסל יצירות שנבעו ישירות מעולם רעיית הצאן ובהן הרועה, מטה הרועה וכלבי רועים.

הבחירה של שמוש וקדישמן בתפקיד התובעני מוסברת באחד הסיפורים של שמוש: "אין לך עבודה פיוטית ומרנינה לאדם שגדל על ספר-הספרים ועל שיר-השירים ממרעה צאן על הרי הגליל. כל תלאות הרעיה נעלמות כפרוזה ביום סגריר וצחנות החליבה הופכות למור ואהלות עם כל ראשי בשמים". התנ"ך, כפי שמציין שמוש, היה לטקסט מעצב בתהליך בניית החברה היהודית שהתגבשה בישראל. רועה הצאן היה לאחד מהמיתוסים שהצעירים חלמו להגשים בחייהם המתחדשים בארץ, והוצג כעיסוק מכובד שיחידי סגולה זכו בו , בעבר ובהווה. "אברהם היה רועה-צאן, כמוני. יצחק, יעקב ודוד, היו צברים כמוני. כאן החיים, תמיד כאן, והאמנות היא האמצעי היחיד שיש בכוחו להעיד על טיבם ועל מהותם הפנימית", אמר קדישמן בראיון שנתן למבקר האומנות הצרפתי פייר רסטאני.

למרות המיתוס הציוני שנקשר לרועה, הבוחרים בעיסוק זה אולצו לצאת מהקיבוץ, המרחב האוטופי, למרחבים הטרוטופיים בהם התקיים סדר חברתי חלופי. כך נחשפו הרועים הצעירים, שמוש וקדישמן, לנופים, אנשים ואירועים אשר נמנעו מיתר חברי הקיבוץ. מפגשים אלה השפיעו על יצירתם וסדקו את הנרטיב הציוני שהתרכז במפעל הלאומי. שמוש מציג באחד מסיפוריו מפגש עם קשיי העולים מארצות האסלאם במעברת קריית-שמונה או מפגש עם רועת צאן ערבייה. בסיפורו דומה שכמעט ונוצר מגע אסור בין השניים. קדישמן הביא ליצירותיו את המפגש עם הגבול וגדרות התיל, שהגבילו את מרחב המחיה של העדר ולא אפשרו לו ולכבשים לבוא במגע עם האנשים והעדרים שמעבר לגבול. הוא יצר סדרה שכותרתה "גדר" שכללה בין היתר יצירה בה הציב סליל גדול של תיל דוקרני מנוקד בפקעות של צמר שנאחזו בו, סמל לכבשים המתחככות בגדרות הגבול הצפוני. בציור אחר הציג גדר ולצדה עדר כבשים.

218204בשנת 2007 שיתפו השניים פעולה בספרו של שמוש "כי מעבר באת ואל עבר תשוב" אותו עיטרו יצירותיו של קדישמן. ספרו החדש של שמוש "פרקי לירי. סיפורי המחצית השלישית", הרואה אור בימים אלו בהוצאת "מסדה", כולל סיפור משעשע בשם "הרועה הסורי", המביא את תגובתה המבוהלת של אמה האמריקאית של רחל, רעייתו, בעת שסיפרה לה על התאהבותה ברועה סורי (a Syrian shepherd), הלוא הוא אמנון שמוש, ועל החלטתם להתחתן. סיומו של הסיפור מהווה מעין הספד לא מתוכנן של שמוש לקדישמן. "קראו לו מנשק'ה ולימים התברר ששם משפחתו קדישמן. הוא השתלב מהר בעבודת הדיר, אך הצד הכלכלי לא עניין אותו… והשאר כתוב על ספר הישר של תולדות האמנות הישראלית. אנחנו המשכנו לחלוב ולצאת למרעה והוא צייר וצייר הרבה יותר כבשים ממה שחלבנו. את השנים הרחוקות ההן אפשר לסכם בשלוש מילים: חלבנו, חלמנו ולחמנו".

המאמר פורסם במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" ביום שישי, י"ח בסיוון תשע"ה, 05.06.2015

דברים מרגשים שכתב לי אמנון שמוש בעקבות פרסום המאמר: 

לדוד שלום וברכה.
הפתעת ושמחת אותי, למרות שמדובר בפטירתו של חבר. השילוב שעשית בין יצירתו הפלסטית לבין יצירתי המילולית הוא הברקה שתמצא חן לא רק בעיניי, אלא בעיני רבים וטובים שהיו רועי צאן בדורי. תתפלא לדעת כמה מאות אנשים אינטלקטואלים ורומנטיקאים עבדו בארץ בצאן בנעוריהם.
תודה על מאמר נפלא.
שלך בהוקרה, אמנון שמוש.

זיכרונות מחלב: מתוך סיפוריו של הסופר אמנון שמוש לכבוד חגיגות יום הולדתו ה-85

מאז תחילת מלחמת האזרחים בסוריה, במרץ 2011, דוּוח רבות על חורבנה של חלב העתיקה, על כל אוצרותיה ההיסטוריים, ועל מנוסתם של תושביה אל מחוץ לטווח האש. בראיון שקיימתי עם הסופר והמשורר אמנון שמוש לפני כמה חודשים, סיפר כי אם בעבר חלם לשוב אל העיר עוד בחייו ולחזות בנוף ילדותו, עתה הוא מבין כי ייתכן ומוטב לו להישאר עם הזיכרונות. מעת שהחל לכתוב על עיר הולדתו, הפך זיכרונו של שמוש מזיכרון אישי ומשפחתי לזיכרון המשותף לכל קוראיו. שמוש מתאר את עירו מזיכרונות שצבר עד גיל תשע, עת עזב לישראל, זיכרונות המצומצמים בתוכנם ובמרחבם לעולמו של ילד: "רחובות של עירי איני זוכר. אם תביאוני היום לשם, לא אדע למצוא את דרכי; ולא משום שנשתנו הרחובות שבוודאי השתנו, אף לא משום שנשתנתי אני ונשתנתי מאוד, אלא פשוט משום שקטן הייתי כשיצאתי מעירי ורק מראות חיים נשארו בזיכרוני". אולם דווקא תיווכם של זיכרונות הילדות דרך חוויות בוגרות, כמו חשיפה לתרבות הישראלית-בורגנית שהתגבשה בתל-אביב, ולצידה לסוציאליזם אותו בחר להגשים בקיבוץ, מקרינים את חלב דרך פרספקטיבה של זהות "ממוקפת", מזרחית-ישראלית-קיבוצית. ריבוי העדשות מביא את שמוש לתאר את עירו וקהילתו בהתרפקות תוך געגוע לעולם שנעלם. אולם, בה בעת, הוא אינו חוסך שבטו על תחלואיה של אותה חברה, ביחס לערכים עליהם התחנך בישראל. לצד הביקורת מביא שמוש את יופייה, ערכיה ואוצרותיה התרבותיים של חלב ויהודיה בפני הציבור הישראלי שלא הכירה וידיעותיו התבססו בעיקר על סטריאוטיפים.

חלב של שמוש היא בראש ובראשונה חלב היהודית, ארם צובא, מאחר שכילד יהודי לא הרבה לצאת מחוץ לרובע בו גדל. חלב היהודית מחולקת בסיפורים לשתי שכונות, חארת אל יאהוד וג'אמילייה. בין תושביהן של שתי השכונות מבדילים פערים כלכליים, חברתיים ותרבותיים עד כי "משפחה טובה, יעני מתושבי אל-ג'אמילייה, היתה מעדיפה להשיא את בתה לחלבי היושב בברזיל מאשר לתיתה לבן החארה". פרנסי הקהילה ניסו לצמצם את הפערים בין השכונות באמצעות פילנתרופיה, אלא שהצלחתם "לא עלתה על זו של פרנסי מדינת ישראל בימינו". לאחר הקמת מדינת ישראל והעלייה הגדולה מארצות האסלאם נוצרו בישראל, בדומה לחלב, "שכונות", עיירות פיתוח, חלשות לצד קיבוצים. חברי הקיבוצים ניסו להביא לשינוי בעיירות על ידי פעילויות התנדבותיות שלא צלחו, מפני שאלה לא כיוונו לפיתוח ההון האנושי ויצרו יחסי תלות. שמוש כמזרחי וחבר קיבוץ התקשה להתמודד עם הפערים שנפערו בין קיבוצו לעיירה קריית שמונה, וביצירותיו הוא מבקר את שתי הקבוצות על דרכי התמודדותן עם הסיטואציה המורכבת.

בתוך השכונה היהודית מקבלים מספר מוסדות מסורתיים שבהם ביקר בילדותו, ושנעלמו מנוף חייו החדשים בישראל, מקום מרכזי: בית הכנסת, הכותאב ("החדר"), השווקים ובית המרחץ. שמוש מרבה לתאר את בית הכנסת העתיק של חלב המוקף בקברים ומערות קברים של רבני העיר ובתוכו שבעה היכלות ושבעים עמודים. הוא מתאר לפרטים את ההיכל הדרומי בו הוטמן "כתר ארם צובא", סביבו נרקמו סיפורים במשך דורות, שחלקם מובאים בספריו. אחת התעלומות המעניינות סביב "הכתר" היא היעלמותם של קרוב למאתיים עמודים מתוכו, תעלומה שלה העניק שני פתרונות – האחד דמיוני, בספרו "מישל עזרא ספרא ובניו" והשני מחקרי, בספרו "הכתר". המקום המרכזי של "הכתר" ביצירותיו של שמוש נובע מרצונו להביא לציבור בישראל נכסי תרבות של יהודי ארצות האסלאם ולמקמם לצד נכסי תרבות שאימץ בישראל ובתנועה הקיבוצית.

חלב המוסלמית שמחוץ לשכונה היהודית מוזכרת מעט בספריו, אולם לא פעם מוזכרת מצודת חלב (Citadel of Aleppo). המצודה, שהוכרזה על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 1986, ניזוקה לאחרונה בעקבות הלחימה בסוריה מטילים שפגעו בשעריה. מלבד המצודה מזכיר שמוש את בית הקולנוע שאליו יצא בגפו כדי לצפות בסרט "הגולם" שהגיע לעיר. לאחר שאסף מהמבוגרים את כל המידע הדרוש כדי להגיע לקולנוע, עלה על החשמלית ונסע. בסיפורו בולט חששו של הילד היהודי, היוצא מהחומות המוגנות של השכונה היהודית ומסתובב לבד בקרב הערבים – אותם ערבים שמפניהם למד מן המבוגרים לפחוד. בסופו של יום ראה שמוש את הסרט, אך מהחרדה שאחזה בו לא זכר דבר. בזכות מודעתו העמוקה לחשיבותה ההיסטורית והתרבותית של עירו, מבטו של שמוש על חלב, היהודית והמוסלמית כאחת, נטול עמדה מתנשאת או מזלזלת, למרות מעברו לעיר העברית הראשונה ולאחר מכן לקיבוץ.

אנו מתוודעים לחלב של שמוש באמצעות דמויות וטיפוסים שהכיר, כמו גם דרך אותן דמויות צבעוניות שהסתובבו ברובע היהודי והפכו למיתוס. בהן ניתן למנות את המכשפה, את מנהל "תלמוד תורה", את מנהל בית היתומים, את השדכנית, את הקוראת בקפה ורבים אחרים. תיאור הדמויות רווי בהתרפקות נוסטלגית לצד ביקורת על החברה המסורתית ואורחות חייה. בעת תיאור מנהל "תלמוד התורה", למשל, מציין שמוש כי בחינת התלמידים על ידי המנהל כללה פרמטרים רבים שלא נקשרו לאיכותו של התלמיד, אלא לייחוס המשפחה ולמצבה הכלכלי. את השדכנית ומוסד השידוכים ראה כתופעה ארכאית, ותאר את החתן והכלה ואת מערכת היחסים במושגים כגון "סחורה" ו"החזקת קניין". לעומת זאת, שמוש כותב על דמויות אחרות בגעגוע ובידיעה כי ביום שעזב את חלב השאירן מאחוריו ובישראל כבר אין להן מקום. המכשפה, לדוגמה, חיה לא הרחק מביתו של הסופר. "שיש לה גיבנת – לא ראיתי. שהיא מכשפה – ראיתי, גם ידעתי". בתחילה חשש ממנה, כמו יתר חבריו, אולם לאחר שהתקרב לביתה ולמד כי לא תפגע בו החל לבקרה פעמיים-שלוש בשבוע. בביקוריו ישב מולה בעת שסיפרה לו סיפורים תוך כדי שעבדה בעיסוקה הייחודי רק לה: יצירת גביעים מיוחדים לצורפי-זהב, כלים שהזהב לא נדבק או נספג לתוכם, וזאת הודות לדמעותיה שזלגו לתוך החומר. מעניין שסיפור שבמרכזו עומדת אישה בודדה אליה מתחבר הסופר מתרחש שוב בקיבוץ, אליו מגיעה ניצולת שואה שמתרחקת מהחברים, פרט לסופר, שמצליח למצוא פתח לליבה ולסיפוריהּ.

חלב של שמוש היא גם עיר הטעמים. בסיפוריו הרבים עובר הקורא בין שווקים מלאי ריחות, צבעים וטעמים; נכנס למזווה של אמו ומשם למטבח שבו תמיד מתבשלים תבשילים הייחודיים לחלב. המאכלים פזורים בין השורות ולעיתים מעניק שמוש לקורא מתכונים של ממש. בין היתר, הוא מספר על הלֶבֶּן, לחם בעאג'ין, קובה, בקלאווה עם קפה, מרקחות, מעמול, בראזיק, כעכים בשומשום, סחלב וכמובן הפיסטוק החלבי. נראה כי העיסוק הרב במזון נבע מן ה"רעב" לאותם מאכלים מהם נפרד עם מעברו לקיבוץ, אל סביבה בה תפס המזון מקום שולי יחסית. בסיפורים ובמציאות, אמו של שמוש, כמו גם בני גרעין צעירים מצפון אפריקה, מגיעים לקיבוץ, נרתעים מהאוכל המקומי ומנסים להביא שינוי למטבח המקומי על ידי בישול מאכלים "משם" באמצעות חומרי גלם מוגבלים.

חלב של שמוש איננה חלב של היסטוריון, והקורא נדרש לאסוף פרטים הפזורים בספריו וסיפוריו הרבים בניסיון לבנות תמונה שלמה. כתביו מתארים את עיר ילדותו דרך נופיה, מוסדותיה, אנשיה וטעמיה. זוהי חלב שאליה מתגעגע שמוש ועליה הוא כותב ממקום מושבו בישראל – הקרוב לעיר הולדתו, אך בה בעת, כה רחוק ממנה. שמוש, כותב מזרחי החי בקיבוץ, התקבל לחיק הקאנון העברי באמצעות ספריו הראשונים שעסקו בהווי הקיבוץ. לאחר שהחל לכתוב על יהודי המזרח בכלל ויהדות חלב בפרט, פיתח קול מזרחי ייחודי שאפשר לו לשמש מתווך בין התרבות העברית שהתגבשה בישראל לתרבות המזרחית. יצירתו הענפה והמגוונת הביאה לחשיפה של עולמם של יהודי המזרח בקרב חוגים שלא הכירו אותו ולעיתים חששו ממנו. כתיבתו של שמוש על חלב וקהילתה היהודית החלה בשנות השבעים ונשזרה בכתיבה ובפעילות החברתית, לעיתים מחאתית, של יהודי ארצות האסלאם ששמו מטרה להביא לשינוי חברתי, כלכלי ותרבותי בישראל. בהזדמנות זו ברצוני לאחל לאמנון שמוש, שביום שלישי ימלאו לו 85, שנים נוספות של בריאות וכתיבה.

המאמר פורסם בבלוג "הסדנה להיסטוריה חברתית" ב- 27.01.2014