דבר שהיה שם: מבט על תמונה של ספריית בית המדרש למורים לעברית בקזבלנקה

הרב יצחק רוש. התמונה באדיבות פול דהאן מ"המרכז לתרבות יהודי מרוקו" בבריסל.

בין אינספור העדויות המצולמות על החיים היהודיים במרוקו, ראוי להתעכב על תמונה אחת, שצולמה בשנת 1955 ובה נראה הרב יצחק רוּש, יליד העיר תלמסאן באלג'יריה, על רקע חלק ממדפי ספריית בית המדרש למורים לעברית בקזבלנקה. הוא בחר לשלוף מהמדף מסכת תלמודית ולהצטלם תוך שהוא מביט בעמודיה ולא בעדשת המצלמה. רוש, תלמודיסט מובהק, הציב בספרייה שלא במקרה את המסכתות במדף בגובה המיטבי, שלא דרש ממנו להתכופף או להגביה את ראשו. המסכתות גדולות הממדים בולטות וניתן לזהות בנקל את שמותיהן הכתובים באותיות של זהב (או כסף): ברכות, שבת, פסחים, עירובין ועוד. התמונה הנדירה מאפשרת להסתכל לרגע חטוף על ספריית בית המדרש בשבריר של מציאות שהתקיימה ללא פקפוק או במילותיו של התאורטיקן הצרפתי, רולאן בארת, ל"דבר שהיה שם". אילו ספרים מונחים במדפים הגלויים ובאחרים שעין המצלמה לא תפסה, ומה מלמדת הספרייה על המוסד? קטלוג הספרייה לא נשמר ועל כן נותר לנסות ולזהות ספרים נוספים בתמונה ולחבר פיסות מידע אחרות שישלימו את הספרייה באופן חלקי.

עניינו של רוש בתלמוד החל בלימודיו בישיבת "עץ חיים" באוראן, שבראשה עמד רבי דוד אשכנזי, רבה הראשי האחרון של יהדות אלג'יריה. שלוש הישיבות בערים הגדולות של אלג'יריה – אוראן, אלג'יר וקונסטנטין – שנשאו את השם "עץ חיים" עברו בשנות העשרים רפורמה בתכנית ההכשרה שהובלה על ידי רבנים מקומיים בשיתוף פעולה עם הקונסיסטוריה באלג'יריה, ועד לענייני דת ופולחן שהוקם על פי הדגם הצרפתי, ורשת החינוך "כל ישראל חברים". במהלך מלחמת העולם השנייה הגיע רוש למרוקו והחליט להישאר בה לאחר שקיבל הזמנה מסגן נשיא כי"ח ז'יל ברונשוויג לייסד את בית המדרש למורים לעברית ולשמש מנהלו. רוש הכשיר את המורים בהשראת תכנית ההכשרה אליה נחשף בישיבת "עץ חיים". בבית המדרש נלמדה השפה הצרפתית ולימודים כלליים אך ניתן מקום משמעותי למקצועות הקודש, לימוד השפה העברית והתרבות העברית הלאומית, וכל אלה מקבלים ביטוי בספרייה.

במדף מעל המסכתות בצד שמאל בולט ספר שחור קטן. בתחתית שדרתו מוטבע סמלה של הוצאת "דביר" ובחלקה העליון הכותרת: "כל שירי ביאליק". שמו של המשורר הלאומי ושיריו נפוצו בקרב שוחרי השפה העברית בערי מרוקו ובמועדונים הוקראו שיריו ותואר סיפור חייו ומפעליו התרבותיים. רוש השתייך לחסידי ביאליק עוד מימי נעוריו, ובקיץ 1934 בעת ששימש רב צעיר בישיבת "עץ חיים" באוראן, שלח מברק ניחומים לעיתון "דבר" לאחר היוודע דבר מותו של המשורר: "רב ותלמידיו אוהבי ביאליק ומעריציו פה אורן, צפון אפריקה, בוכים במר נפשם על אבדן המשורר הנפלא. מאנו הנחם כי הנשר איננו. מי יתן ויהיו שיריו להם למשיב נפש".

לצד ספר שיריו של ביאליק מוצבת המהדורה "כל סיפוריו של שמואל יוסף עגנון" בשבעה כרכים בהוצאת "שוקן" מקיץ 1953. בחלקו המרכזי של אותו מדף מונחים מספר עותקים של קובץ מסותיו של אחד העם "על פרשת דרכים" שיצא לאור בשנות הארבעים והחמישים במהדורות רבות בשיתוף של הוצאת "דביר" ו"הוצאה עברית". בקצה הימני של המדף מוצבת סדרה נוספת של ספרים בהוצאת "דביר" ושני כרכים לבנים בהוצאת "שוקן". אני משער שכל המדף העליון, על שלושת חלקיו, הוקדש לשירה ולספרות עברית חדשה שנלמדו בבית המדרש למורים. בתכנית הלימודים הוקדשו שיעורים ליצירותיהם של סופרים ומשוררים מראשית ההשכלה העברית ובתוכם יצחק בר לווינזון, אחד העם, יהודה בורלא, יהודה קרני, אשר ברש, דוד שמעוני, יהודה יערי וכמובן עגנון וביאליק.

לימוד השירה והספרות העברית החדשה סייע לתלמידי בית המדרש לעבור בהצלחה בשנת הלימודים האחרונה את הבחינה לקבלת "התעודה הירושלמית". התעודה הינה פרי שיתוף פעולה של "האוניברסיטה העברית" ו"האיגוד העולמי לחינוך העברי בתפוצות", פרויקט שבראשו עמד פרופ' שלמה דב גוֹיטיין. הבחינה קבעה את רמת ההישגים של הנבחן בשפה העברית ובקנייני רוח ישראל, והעניקה פטור מן הבחינה לעברית שנדרשו לעבור סטודנטים שסיימו לימודי תיכון בתפוצות והגישו מעומדות ללימודים באוניברסיטה העברית. תלמידי בית המדרש בקזבלנקה ניגשו לבחינה לא משום ששקלו לימודים גבוהים בישראל, אלא מתוך הכרה באיכות הבחינה והגושפנקא המקצועית והיוקרתית שהעניקה למורים בקהילות במרוקו.

נחזור לספרייה. במדפים מונחים ספרים הכרוכים בכריכה אישית וקרוב לוודאי שמדובר בספרים עתיקים וכתבי יד שרכש רוש במסעותיו במרוקו. בתוקף תפקידו כמנהל בית המדרש וכאחראי על הקורסים ללימוד עברית שהתקיימו בערי מרוקו בחסות הג'וינט יצא תכופות לנסיעות ברחבי הממלכה שבמסגרתם רכש ספרים וכתבי יד. אשר כנפו העיד בספרו האוטוביוגרפי "הכינור ואני" שיצא לאור בשנה האחרונה כי הרב רוש הגיע לעירו, מוגאדור, ורכש חלק מספרייתו המפוארת של רבי דוד יפלח לאחר פטירתו בשנת 1944. יפלח פעל בחוג משכילים שקם בסוף המאה התשעה עשרה במוגאדור ולקח חלק משמעותי במיסוד "שירת הבקשות" במרוקו. הוא נמנה על עורכי האנתולוגיות "רני ושמחי" (וינה 1890) ו"שיר ידידות" (מראכש 1921) שנכתבו והודפסו עבור ציבור הפייטנים במרוקו.

ברור לחלוטין כי מדפי הספרייה בבית המדרש כללו את האנתולוגיות של "שירת הבקשות" וקבצי פיוטים נוספים וזאת משום שתכנית הלימודים כללה לימוד פיוטים. לימוד זה המשיך מסורת ארוכה של לימוד הפיוטים במרוקו שהתקיימה בבתים פרטיים, בבתי כנסת ובישיבות. המורה והרב אברהם חזן, לימים רבה של משטרת ישראל ושל שירות בתי הסוהר, לימד בבית המדרש פיוטים. במסגרת שיעוריו למדו התלמידים את הטקסט ואת הלחן. בתכנית הלימודים נכללו פיוטים של שלמה אבן גבירול, ישראל נג'ארה, רבי דוד חסין ועוד רבים אחרים.

בחלקו השמאלי של המדף השני מלמטה מוצב ספר עב כרס שעל שדרתו מדבקה לבנה, ומעליה הכותרת: "ספר מורה נבוכים". בהמשך המדף מונח הספר "אמונות ודעות" לסעדיה גאון. בתכנית הלימודים של בית המדרש לא מופיע במפורש שמו של "מורה נבוכים" לרמב"ם וזאת בשונה מ"משנה תורה" לו הוקדש שיעור ייחודי. בכל זאת למדו תלמידי בית המדרש על "מורה נבוכים" במסגרת שיעור של הרב רוש בימי שבת טרם תפילת מנחה שעניינו פילוסופיה וזרמי מחשבה יהודית מימי הביניים. במסגרתו למדו בנוסף גם את "הכוזרי", "אמונות ודעות" ו"חובות הלבבות". בעיתון "נוער" (Noar) שיצא לאור בצרפתית בקזבלנקה פורסם באפריל 1949 כי באותו חודש התארח בשיעורו של הרב רוש האינטלקטואל היהודי-אלג'ירי אנדרה שוראקי שעסק באותם ימים בתרגום "חובות הלבבות" לצרפתית ודן עם התלמידים על הספר אשר יצא לאור שנה לאחר מכן.

בצמוד לספר "אמונות ודעות" מוצבים שני כרכים בעטיפה לבנה של כל "שירי רבי שמואל הנגיד", חמישה ספרים בשלושה כרכים. הכרך השמאלי הוא "בן משלי" וכותרת הכרך השני אינה בהירה. האם ייתכן ובמדף זה הניח רוש ספרות מימי הביניים מהמרחב היהודי-ספרדי-ערבי? קשה לענות על שאלה זו כי מרבית הספרים לא ניתנים לזיהוי. אולם השירים "מת אב" ו"הים ביני ובינך" נלמדו במסגרת שיעורי ספרות בשנה השנייה שהוקדשה לשירת ימי הביניים ובה נלמדו יצירותיו של שמואל הנגיד לצד אלה של שלמה אבן גבירול, יהודה הלוי, משה אבן עזרא, אברהם אבן עזרא ויהודה אלחריזי.

ייתכן שחלק מהספרים בתמונה נמסרו לספריית בית המדרש מתאגיד "תקומה לתרבות ישראל". ארגון זה הוקם לאחר מלחמת העולם השנייה ושם לו מטרה להציל את אוצרות הרוח והתרבות היהודיים ששרדו את חורבן יהדות אירופה. לנוכח הרס החיים היהודיים באירופה נבצר מהארגון לשקם או להשיב את נכסי התרבות לקהילות שהושמדו,  והוא התרכז באיסוף, קיטלוג וחלוקה מחדש של אוצרות התרבות שלא נמצאו להם בעלים, בהתאם לצרכים של הקהילות היהודיות בעולם שלאחר המלחמה. בשנת 1950 קיבלה ספריית בית המדרש בקזבלנקה 1000 ספרים ובתוכם ספרי דרוש, פרשנות התלמוד, הלכה, שו"ת ולקסיקונים.

בגב התמונה נכתב: "לכבוד הרב ד"ר הירשברג למזכרת, אייר תשט"ו. בית מדרש למורים קזבלנקא מרוקו". בשנת 1955 (תשט"ו) יצא גדול חוקריה של יהדות צפון אפריקה, חיים זאב הירשברג, למסע לימוד ומחקר בארצות המגרב ולאחריו פרסם ספר מסע שכותרתו "מארץ מבוא השמש: עם יהודי אפריקה הצפונית בארצותיהם". בספרו תאר כי בשבת ששהה בקזבלנקה התארח בבית המדרש והתרשם מידיעות התלמידים "הופתעתי ממש בראותי כמה דל הוא המטען שמבאים אותם התלמידים בכיתות הנמוכות, וכיצד משתפר המצב במידה שהם שוהים במוסד, ומגיעים לשליטה בשפה, לידיעת התנ"ך, היכרות עם גמרא ודינים; גם הספרות העברית החדשה אינה חקל דרזין בשבילם". מבלי להתכוון פרש הירשברג את קווי המתאר של תכנית הלימודים של בית המדרש ואת המדפים של הספרייה שזכה לצילום מזכרת שלה.

המאמר פורסם במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" ביום שישי, י"ב באב תשע"ז, 04.07.2017

המפגש של חנה ארנדט ו"תקומה לתרבות ישראל" עם הקהילה העברית בקזבלנקה

בוודאי שמעת על כך שאנחנו מתכננים חקירה בנוגע למקום הימצאם של אוספים יהודיים שאולי עוד נמצאים בספריות אוניברסיטאיות וציבוריות גרמניות או בידיהם של סוחרי ספרים. […] יש, כמובן, כל מיני בעיות משפטיות, הרצינית ביותר היא שמוסדות גרמניים היו אמורים לדווח על כל נכס יהודי מוחרם שקיבלו בזמן השלטון הנאצי, אבל אף דו"ח אחד כזה הוגש. מה שצריך בעניין הזה הוא מעין חוש בלשי, ואני מוכרחה להודות שיש לי אמונה מלאה בך בכל הקשור לזה.

דברים אלה כתבה בספטמבר 1949 הפילוסופית הפוליטית חנה ארנדט אל בעל החוש הבלשי הלא הוא חוקר הקבלה גרשום שלום. המכתב מופיע בספר "חנה ארנדט וגרשום שלום: חליפת מכתבים", שראה אור בעברית בהוצאת בבל. חליפת המכתבים חושפת בין היתר את פעילותם המשותפת בארגון היהודי הבינלאומי "תקומה לתרבות ישראל" (Jewish Cultural Reconstruction).

הארגון הוקם בשנת 1947 בגרמניה ושם לו מטרה להציל את אוצרות הרוח והתרבות היהודיים ששרדו את חורבן יהדות אירופה. בין השנים 1949 ל-1952 תרו חברי הארגון אחר נכסי תרבות יהודיים שנבזזו על ידי הנאצים בתקופת המלחמה ובהם אוספי אמנות, ספריות וספרים נדירים, ארכיוני קהילות, ספרי קודש, ספרי תורה ותשמישי קדושה. לנוכח הרס החיים היהודיים באירופה נבצר מהארגון לשקם או להשיב את נכסי התרבות לקהילות שהושמדו, ולכן הוא התרכז באיסוף, קיטלוג וחלוקה מחדש של אוצרות התרבות שלא נמצאו להם בעלים, בהתאם לצרכים של הקהילות היהודיות בעולם שלאחר המלחמה.

הוועד המנהל של הארגון קבע בינואר 1949 סדר קדימויות לחלוקה: עדיפות ראשונה ניתנה לספרייה הלאומית ולמוזיאון בצלאל בירושלים. עדיפות שנייה הוענקה לקהילות היהודיות במערב גרמניה ואחריהן ליתר הקהילות היהודיות ולמוסדות יהודיים באירופה. עדיפות אחרונה ניתנה למוסדות יהודיים מחוץ לאירופה ורק לאחר הגשת בקשה מנומקת. "תקומה לתרבות ישראל" התפתח כארגון גג לארגונים יהודיים שפעלו בשיתוף פעולה כמו "הוועד היהודי האמריקאי", "המועצה להגנה על זכויות ואינטרסים של יהודים מגרמניה", האוניברסיטה העברית, הג'וינט, והחברה היהודית-צרפתית "כל ישראל חברים" (כי"ח).

חברת "כל ישראל חברים" (כי"ח) בפריז שינתה בעקבות מלחמת העולם השנייה את יחסה לתנועה הציונית ולתרבות היהודית והעברית המודרנית. בסוף שנת 1945 פרסם הוועד גילוי דעת כי "ישתדלו מרכזי החינוך שלנו להעמיק את ידיעת היהדות, לפתח אותה בגדלותה. אויבינו רוצים להשמידנו ולהכחידנו כליל. אולם על ידי ידיעת ערכנו הנצחיים ושמירת מסורותינו, על ידי אהבתנו את נחלתנו הרוחנית והדתית, על ידי גילוי אוצרות התקווה והקדמה האנושית, אנו נחייה … עשרות אלפים מפנים את מבטיהם ואת תקוותיהם אל ארץ אבותיהם הממלאת את פרקי תפילותינו וגעגוענו, ושרק זכרה בלבד יכול לשמור על חייהם. הללו לא ישובו לגולה חדשה, עלה יעלו למולדתם הטבעית".

Ecole Normale Hébraïque, Casablanca 1958

כי"ח ייסדה בקזבלנקה את בית המדרש למורים לעברית (Ecole Normale Hébraïque) שנה לפני שהוקם ארגון "תקומה לתרבות ישראל". הקמתו יצאה לפועל בעקבות השינוי התפיסתי של כי"ח ובעקבות הלחץ שהפעילה הקהילה היהודית במרוקו החל מהעשור השני של המאה העשרים. ראשי הקהילות ואנשי ציבור דרשו מכי"ח להכשיר מורים לעברית מודרנית שיחליפו את המלמדים שלימדו בשיטות מיושנות. סגן נשיא כי"ח ז'יל ברונשוויג פנה לס. ד. לוי, נשיא אגודת "מגן דוד", אגודה להפצת השפה והתרבות העברית שהוקמה בקזבלנקה בשנת 1919, במטרה לשתף פעולה בהקמת בית המדרש. הכיתה הראשונה נפתחה בשנת 1946 ובכל שנה נוספה כיתה חדשה. בסוף 1948 למדו בבית המדרש 40 תלמידים וב- 1950 כלל בית המדרש חמש כיתות בהן למדו שבעים וחמישה תלמידים. כי"ח הקים בניין חדש לבית המדרש, ובהשראת בית המדרש בפריז שנבנה בפרברי העיר הוחלט להקים את המוסד בשכונת אואזיס, כחמישה קילומטרים דרום-מזרחית ממרכז קזבלנקה. ב-8 באפריל 1951 נחנך הבניין המפואר, שהיה בן שלוש קומות והשתרע על שטח של 300 מטר רבועים. בקומה הראשונה שכנו משרדי ההנהלה, כיתות הלמוד, ספרייה וחדר אוכל. בקומות העליונות נמצאו חדרי התלמידים, מרפאה ובית כנסת.

ספריית בית המדרש כללה שלוש חטיבות המייצגות את שלושת המרכיבים בהכשרת המורים לעברית: לימודי קודש, עברית ותרבות עברית לאומית, צרפתית ותרבות כללית. החטיבה הרבנית כללה בין היתר ספרי תנ"ך ומפרשיו, משנה וגמרא, ספרי אגדה ותאולוגיה. החטיבה העברית לאומית הקיפה עיתונות עברית, ספרי דקדוק עברית, ספרות עברית וספרי היסטוריה יהודית, והחטיבה הצרפתית מנתה ספרי היסטוריה, לשון צרפתית, ספרות צרפתית, מדעים, מתמטיקה ועוד. הספרים לחטיבה האחרונה נשלחו ממרכז כי"ח בפריז, הספרים לחטיבה השנייה נשלחו מהמרכז העברי בארצות הברית, וספרים לחטיבה הראשונה נמצאו במרוקו אך לא בכמות מספיקה. על כן פנו נציגי חברת כי"ח למרכז החברה בפריז, וזה פנה באמצעות נציג הג'וינט באירופה למרכז של ארגון "תקומה לתרבות ישראל" בניו יורק.

הדיון בנוגע לשליחת ספרים לצפון אפריקה החל באוקטובר 1949, בעת שארנדט ביקשה שיהודה שפירו, מנהל תחום החינוך בג'וינט, יידע אותה אם הוא מעוניין לשלוח ספרים מהמלאי של הארגון למרוקו. שפירו כתב לה כי נדרשים ספרים לצפון אפריקה ובעיקר לבית המדרש למורים בקזבלנקה ולבתי הספר הרבניים בערים אלג'יר ותוניס. במכתב אחר הוסיף: "אנו רואים בבית המדרש למורים (בקזבלנקה) סיפור הצלחה ונברך על משלוח ספרים למוסד זה".

לקראת חניכת הבניין החדש של בית המדרש פנה ז'יל ברונשוויג לוועדה המרכזת של "תקומה לתרבות ישראל" בניו יורק בבקשה לסיוע במשלוח ספרים לספרייה החדשה. הוועדה מצאה את בקשתו של ברונשוויג ראויה וביקשה לאתר במחסני הארגון בארצות הברית ובגרמניה כחמש מאות ספרים למען בית המדרש. ארדנט כתבה לשפירו באפריל 1950 כי "הבקשה לחמש מאות ספרים עבור בית המדרש למורים בקזבלנקה אושרה ואנו מצאנו כי עומדים לרשותנו מספיק ספרים עבורו. הם ביקשו ספרים בעלי ערך עבור הספרייה למורים שבנייתה תסתיים באוקטובר השנה".

תחילתו של העמוד הראשון ברשימת הספרים שנשלחה לבית המדרש למורים לעברית בקזבלנקה

ארדנט מצאה במחסן בברוקלין 386 ספרים ושלחה אותם לקזבלנקה. רשימת הספרים שכותרתה: Bücher für CASABLANKA (ספרים לקזבלנקה, כך נכתב במקור) נשלחה לבית המדרש לפני המשלוח. הספרים חולקו לחמש חטיבות: ספרי דרוש (128), פרשנות התלמוד (123), הלכה (93), שו"ת (17) ולקסיקונים (25). כל שורת פריט כללה את שם הכותר, שם המחבר, מקום ההוצאה לאור ושנת ההוצאה. הספר העתיק ביותר שנשלח לקזבלנקה הוא ספר הדרושים "אמרי שפר" לרבי נפתלי אשכנזי, יליד צפת שהדפיס את ספרו בוונציה בשנת 1601. הספר החדש ביותר היה "אמרי בינה" לרבי מאיר אוירבך, שהודפס בלובלין ב-1937, שנתיים לפני כיבושה על ידי גרמניה הנאצית. במכתב המשלוח הוסיפה ארדנט: "לפני שנשגר ספרים נוספים ברצוני ליצור קשר ישיר עם קזבלנקה ולהציג להם רשימות וקטלוגים של הספרים כדי למנוע כפילויות". בנוסף ציינה כי המשלוח הבא של הספרים לא יישלח מברוקלין אלא ישירות מהמחסן המרכזי בוויסבאדן שבגרמניה.

ביוני 1950, לאחר שהתקבלה רשימת הספרים בקזבלנקה, שלח ראובן תאג'ורי, נציג כי"ח במרוקו, מכתב תודה שהועבר לארדנט ובו כתב: "מר ז'יל ברונשוויג הודיע לי על משלוח הספרים לו אנו מצפים בכיליון עיניים. מר רוש, מנהל בית המדרש למורים, עיין ברשימת הספרים בסיפוק רב, ובעיקר בספרי התלמוד והפירוש על התלמוד. אנו מודים לך ומקדמים בברכה את מפעלכם. הספרים ישמשו אמצעי מצוין להנחלת התרבות היהודית ולהכשרתם של המורים והתלמידים בבית המדרש למורים, שבסיום לימודיהם ישמשו מורים ברשת החינוך של אליאנס".

המפגש בין בית המדרש למורים בקזבלנקה לארגון "תקומה לתרבות ישראל" אינו ייחודי. הארגון שלח ספרים לארגונים יהודיים במדינת ישראל (ישיבות, ספריות ומושבי עולים), בארצות הברית, בדרום אמריקה ובאוסטרליה. העומדים בראש "תקומה לתרבות ישראל" הבינו לאחר המלחמה כי חורבן הקהילות לא יאפשר להחזיר את אוצרות התרבות לבעלים הפרטיים או לבניהם או בנותיהם שנרצחו. לכן מאות אלפי ספרים חסרי יורשים חולקו בתהליך מאורגן לקהילות יהודיות בעולם וזכו לבעלים חדשים שהמשיכו ללמוד בהם. למרות החורבן הפיזי של הקהילות באירופה התרבות היהודית הרוחנית לא חרבה ובאמצעות הספרים המיותמים המשיכה לפעום במרכזים יהודיים ישנים וחדשים. כך נער שגדל בעיירה המרוחקת מידלת במרוקו למד בבית המדרש למורים בקזבלנקה במסכת תלמודית שייתכן שלמד בה תלמיד ישיבה מאחת העיירות בפולין שחרבו בתקופת המלחמה.

המאמר פורסם במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" ביום שישי, י"ב באדר תשע"ז, 10.03.2017

"התעודה הירושלמית" ומפעלו החינוכי לשפה ולתרבות עברית של שלמה דב גויטיין

דוד גדג' ויאיר אור

בשנת 1949 החלה האוניברסיטה העברית בשיתוף עם האיגוד העולמי לחינוך העברי בתפוצות לקיים בחינה בעברית שהעוברים אותה בהצלחה זכו בתעודה שכונתה "התעודה הירושלמית". פרופ' שלמה דב גוֹיטיין, חוקר יהדות תימן והגניזה, היה מיוזמי הפרויקט ועמד בראשו בשנותיו הראשונות. פעילותו החינוכית של גויטיין החלה בפרנקפורט של ראשית שנות העשרים של המאה הקודמת בתנועת הנוער כחול ולבן (Blau Weiss). עם עלייתו לארץ ב-1923 החל ללמד תנ"ך והיסטוריה בבית הספר הריאלי בחיפה. ב-1927 החל ללמד ולחקור באוניברסיטה העברית, ובמקביל המשיך את מפעלו החינוכי העברי. בין השנים 1938-1948 שימש כמפקח חינוך ראשי מטעם ממשלת המנדט. יותר משלושים מפרסומיו של גויטיין עוסקים בהוראה ובחינוך. שני ספריו המוכרים ביותר בתחום החינוך הם "הוראת התנ"ך" ו"הוראת העברית", שיצאו במספר מהדורות.

IMG_20141105_154501
"התעודה הירושלמית" של דוד תורג'מן כפי שמופיעה בספרו "ממראכש לירושלים".

התעודה הירושלמית יועדה לבני התפוצות. מטרתה היתה "לעוררולעודד את לומדי השפה העברית וקנייני רוח ישראל בתפוצות, לתת כיוון והסדר ללימודיהם, ולקבוע רמה להישגיהם". התעודה העניקה למקבליה פטור מלימודי העברית באוניברסיטה העברית, אך גויטיין קיווה שיהיה לה ערך סמלי רב. "בתקופתנו זו, שהיא מעוטת סמלים… אל-נא יהא עניין התעודה הירושלמית קל בעינינו", אמר בכינוס המייסד של האיגוד העולמי לחינוך העברי בתפוצות הגולה ב-1947. "אנו מובטחים כי קיום תעודה זו יעורר ויעודד את הלומדים עברית בכל אתר ואתר, יציב להם מטרה, יבור להם את חומר הלימוד, יעמיד אותם ואת מוריהם על הישגיהם ויקשור את אלה ואת אלה אל האם ירושלים". גויטיין לא הסתיר את שאיפתו להפוך את ארץ ישראל למרכז התרבות היהודי-העברי, והשווה את התעודה הירושלמית לסמיכה הארץ ישראלית לרבנות. הוא הציע כי מקבלי התעודה יזכו בתואר "חבר" או "עמית", שיעניק להם יוקרה וזכויות שונות.

גויטיין הצהיר כי שאב השראה מן הבחינה האנגלית המכונה CPE (Certificate of Proficiency in English), הנחשבת עד היום להסמכה הגבוהה ביותר של אוניברסיטת קיימברידג' בשפה האנגלית כשפה זרה. ואכן, הבחינה הירושלמית בשנותיה הראשונות שיקפה היטב את מבנה הבחינה האנגלית, שהתמקדה באותם ימים רק בתרגום, בספרות ובחיבור. בשל רמת הקושי הגבוהה של הבחינה הירושלמית, אפשר לומר שאין הבדל עקרוני בין הבחינה לבין מבחנים בספרות, בחיבור ובתנ"ך לדוברים ילידיים של עברית. גויטיין גם קיווה, בהשראת הבחינות של קיימברידג', כי בעתיד תציע האוניברסיטה גם בחינות ברמות נמוכות יותר, ואף התכוון ליצור בחינה ללומדי עברית לא יהודים, הכוללת רק תנ"ך ומשנה אך לא את הספרות העברית החדשה.

הבחינה הירושלמית כללה שני שאלונים: שאלון א', הבודק בקיאות בספרות, ושאלון ב', המתמקד בחיבור, בתרגום ובסיכום. לכל שאלון הוקצבו שלוש שעות. שאלון א', העוסק בספרות, התבסס על רשימת ספרים וחומרי קריאה, שכללו פרקי תנ"ך, פרקים מן התורה שבעל פה ומן הסידור, וכן קטעים מספרות ימי הביניים ומן הספרות העברית החדשה. בבחינת תשט"ז, למשל, הוטל על הנבחנים לכתוב על "תחילת נבואתם של משה, שמואל, עמוס, ירמיה, חגי וזכריה" או על "תפקיד המלך לפי התורה, דברי שמואל ונבואת ירמיה". בתחום ספרות ימי הביניים והספרות החדשה נשאלו התלמידים על קווי דמיון בין שירת ביאליק לשירת ר' יהודה הלוי, על סיפורי יהודה יערי, או על מאמרו של אחד העם "מוקדם ומאוחר בחיים". מעצם העובדה שהחומר הספרותי משתרע על טווח היסטורי רחב ועל מגוון סגנונות עבריים ניכר האופי האליטיסטי של הבחינה, כבחינה ברמה הגבוהה ביותר.

שאלון ב' עסק בחיבור, בתרגום ובסיכום. בחלק הראשון התבקשו הנבחנים לכתוב חיבור בן 250 מילה על נושא מתוך רשימת נושאים. בבחינת תש"ט, למשל, יכלו הנבחנים לכתוב חיבור המשווה בין אירועי ת"ח לאירועי תש"ח, חיבור על חיי התרבות של היהודים באזור מגוריהם, על דמות אידיאלית של מנהיג נוער, על מצוות הצדקה ומפעלי צדקה בישראל, או על סידור התפילה וערכו הדתי, הלאומי והחברתי. חלק מן הנושאים לחיבור נגע לשאלות המעסיקות את היהודים, ובפרט את הציונים. כך, בשנת תשט"ז התבקשו הנבחנים לכתוב על "העולים מארצות המזרח", או על דעתם בשאלה מה ראוי יותר ללמד – תנ"ך או ספרות מודרנית?

לבסוף, חלקו השני של שאלון ב' כלל גם משימות תרגום או סיכום. בחלק זה של הבחינה הופיע טקסט מודרני, שעל הנבחנים הוטל לסכם אותו או לתרגם חלק ממנו, וכן לבאר כמה מן המילים והביטויים שהודפסו בהדגשה. הטקסטים שיועדו לתרגום או לסיכום מעידים עד כמה הכתיבה הבחינה לנבחנים בקהילות השונות את סדר יומה האידיאולוגי של האליטה בישראל. טקסטים אלו כללו לאורך השנים שיר של אלתרמן, קטע מנאום חיים ויצמן בפתיחת הכנסת הראשונה, נאום ש"י עגנון בטקס חלוקת פרס ביאליק, רשימה של ביאליק על ביקורו באמריקה, רשימתו של ויצמן על פגישתו עם האמיר פייצל, דברי ביאליק על יד ארונו של אחד העם, או קטע מספר של מרטין בובר. עד שנת תשי"ב כללה הבחינה מטלה נוספת – תמצות קטע תנ"כי בשפה מודרנית.

IMG_20140930_113314
טקס חלוקת "התעודה הירולשמית" בעיר תוניס, 17.12.1952

כיצד התקבלה הבחינה הירושלמית בשנותיה הראשונות? מספר הארצות שהשתתפו בבחינה היה קטן, וכך גם מספר המשתתפים. בין השנים תש"ט-תשי"ד ניגשו לבחינה בארצות הברית 330 מועמדים, בצרפת 211 מועמדים, במרוקו 159, בג'רבה ובתוניס 116, וכן היה מספר קטן של משתתפים באיטליה, באנגליה, בדנמרק, בדרום אפריקה, בהונגריה, ברודוס ובשוויץ. נראה כי ההשתתפות המועטה בבחינה נבעה משלוש סיבות עיקריות. ראשית, היה קושי במציאת משתפי פעולה שיארגנו וינהלו את הבחינה. שנית, נראה כי היו חילוקי דעות על אופי הבחינה ותכניה, שגרמו לחלק מהקהילות לא להשתתף בה. לבסוף, הקהילות המבוססות יותר, כגון זו של ארצות הברית (שבה היה מיעוט נבחנים ביחס לגודל הקהילה), התקשו להעניק את הבכורה לירושלים, ובמקרים רבים מצאו לבחינה חלופות מקומיות.

במקרה של מרוקו וכך גם במקרה של ג'רבה (כפי שמראה פרופ' יוסף יובל טובי במאמרו שיפורסם בקרוב בכתב העת "הגות"), ניגשו המורים לבחינה לא משום ששקלו לימודים גבוהים בישראל, אלא בשל היוקרה של התעודה ושל האוניברסיטה העברית. המורים לעברית בצפון אפריקה ראו בתעודה אמצעי להצגת רמת ידיעותיהם, מתוך כוונה לזכות בהערכה ובתגמול מתאימים. למרות ההצלחה הכמותית, אחוז ההצלחה בבחינה היה שם נמוך יחסית. אחת הסיבות לכך היא שחלק ממורי העברית בצפון אפריקה היו מהדור הישן, "מלמדים" בחדר, שניגשו גם הם לבחינה והתקשו לעבור אותה בשל אי היכרותם עם תכנים מהתרבות העברית החדשה.

קושי נוסף בקהילות אלו נבע מכך שרשימת הספרים לבחינה הגיעה לעתים באיחור, כך שלמורים לא התאפשר להתכונן לבחינה באופן יסודי. על כך יש להוסיף קושי בהשגת הספרים עצמם. בעיה זו עולה ממכתבים של מורים שנשלחו לגורמים שונים בישראל, ובהם ביקשו סיוע בשליחת הספרים הנדרשים. המורה לעברית יוסף אדרעי מקזבלנקה, למשל, סיפר במאמר שפורסם ב"הפועל הצעיר": "האידיליה 'מצבה' לד[וד]. שמעונוביץ, לא היתה בנמצא בכל מארוקו, ורק בנס נמצאה חוברת אחת ב'מגן דוד'. 'מצבה' ישנה, וממנה נכתבו כמה העתקות שנשלחו לערים". ניכר אפוא כי הבחינה הירושלמית, ששאפה ליצור סטנדרטיזציה של הידע הלשוני והתרבותי בתפוצות, עוררה התנגדות בקהילות מסוימות, ולעומת זאת קהילות אחרות מצאו בה פתרון לבעיות מקומיות.

מאמר זה הוא גרסה מקוצרת של הרצאה שניתנה במסגרת כנס במלאות 30 שנה לפטירתו של פרופ' ש"ד גויטיין, שהתקיים בתחילת החודש במכון בן-צבי בשיתוף האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים.

המאמר פורסם במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" ביום שישי, ח' בכסלו תשע"ו, 20.11.2015

"אַת פאר הנשים. ואני מעריכה אותך בזה": מפעלה העברי של בלהה בנדרלי במרוקו

"כשהגיעה הבשורה המעציבה כי גברת בלהה בנדרלי, העבריה הנאמנה והחביבה על כל יודעיה ושומעי נאומיה – מתה בדרך לראבאט בתאונה – לבשה אבלות את כל העברים במרוקו." כך נפתחה ידיעה קצרה שפורסמה באוגוסט 1945 בכתב העת "עם וספר" של "ברית עברית עולמית", פרי עטו של אשר (פרוספר) חסין, יו"ר אגודת "חובבי השפה" בקזבלנקה ולימים ח"כ בסיעת מפא"י.

בנדרלי, ילידת ארץ ישראל, הגיעה למרוקו בראשית שנות השלושים של המאה הקודמת בנסיבות אישיות והפכה תוך זמן קצר לאחת ממובילות התנועה העברית-לאומית בממלכה. מפעלה בן עשור ומחצה נקטע בתאונת דרכים, דווקא כאשר החלה לקטוף את פירות עמלה. אולם בזכות התשתית שיצקה המשיכה קבוצה של צעירים מקומיים לפעול בדרכה תוך שימור מורשתה וזכרה. מה היה סוד אישיותה ומפעלה שבזכותם נתפסה לאחר מותה כקדושה, תואר שנשמר במשך דורות, בין היתר, לשליחי דרבנן שהגיעו למרוקו בשליחות מארץ ישראל ומצאו בה את מותם? ומאידך, כיצד נעלם סיפורה של בלהה בנדרלי מההיסטוריה של התרבות העברית בישראל?

הבסיס העברי-לאומי והתורני שהיטיבה בלהה לשלב בפעילותה במרוקו נטוע בבית גידולה. היא נולדה בשנת 1889 בצפת למשפחה חסידית. אביה, משה הורוביץ, צאצאו של מייסד חסידות חב"ד ובנו של רב קהילת חב"ד בצפת, עסק ברוקחות ובלימוד תלמוד. אמה, שרה הלר (העליר), הייתה בתו של הרב שמואל הלר, רבה ומנהיגה של הקהילה האשכנזית בצפת במחצית השנייה של המאה ה-19. בילדותה עברו הוריה למושבה מטולה, שם התחנכה בבית הספר בפיקוחם והנחייתם של המורים העבריים הראשונים בגליל, ד"ר יצחק אפשטיין, שמחה חיים וילקומיץ' ואריה קורנפלד. בבית הספר קיבלה חינוך עברי-לאומי ואחר הצהריים למדה עם אמה פרקי תנ"ך ומשנה. התשתית התרבותית ששילבה חינוך יהודי חילוני מודרני עם חינוך דתי מסורתי סייעה לבלהה ביצירת שפה משותפת עם משכילי מרוקו, שנטו לתרבות העברית החדשה מבלי לוותר על העולם התורני.

בסיום לימודיה בבית הספר במטולה עבדה בלהה כמורה במושבה. בשנת 1912 התחתנה בשידוך עם שמשון בנדרלי, סוחר ואיש ציבור מחיפה. באותה שנה פשט בנדרלי רגל ובעקבות זאת החליטו בני הזוג להגר לפריז, בה התגורר בן דודה של בלהה, זיידה שולמן וקרובי משפחה נוספים. לא ידועים פרטים רבים על התקופה בצרפת אך באותם ימים נולד בנם ויקטור ובלהה ליטשה את הצרפתית הבסיסית עמה הגיעה מישראל, אמצעי שסייע לה כעבור מספר שנים במפגש עם מנהיגי הקהילה היהודית המתמערבת בקזבלנקה.

בשנת 1920 חזרו בני הזוג לישראל והתגוררו בחיפה. בתקופה זו עבדה בלהה בתפקיד אדמיניסטרטיבי בבית החולים "בני ציון" (שבאותה תקופה נקרא "בית החולים הדסה בחיפה"). לאחר שנתיים החלה לעבוד כסוכנת ביטוח בחברת הביטוח העברית "יהודה" ולאחר מכן בחברת הביטוח "ג'נרלי" (Generali). באותה התקופה התערערה מערכת היחסים של הזוג והם נפרדו. במקביל לעבודתה לקחה בלהה חלק בפעילות ציבורית ותרבותית ב"ועד העדה העברית בחיפה", בבית הספר "עממי א", בקרן היסוד, בויצו, בטכניון ובסניף "בני ברית" בחיפה. במפגשים אלה יצרה קשרים עם אישים וארגונים שיסייעו לה בפעילותה התרבותית במרוקו. למרות מעורבותה של בלהה בחיי הקהילה בחיפה היא הוצבה בתפקידים שהוקצו לנשים בלבד וכללו בעיקר תמיכה אדמיניסטרטיבית, ללא יכולת השפעה או הובלה כפי שביקשה לעשות.

בעקבות בדידות וקשיים כלכליים וככל הנראה מתסכול וחוסר הגשמה עצמית החליטה בנדרלי לעזוב את ישראל. היא יצרה קשר בפעם השנייה עם קרוב משפחתה זיידה שולמן, אלא שבאותה העת כבר לא שהה בצרפת אלא במרוקו, שם עסק בסחר רהיטים ובהמשך בסחר יודאיקה (רבים מאוספיו נמצאים היום במוזיאון ישראל). באוגוסט 1932 הגיעה לקזבלנקה ולפרנסתה פתחה סניף של חברת הביטוח הבריטית "גרשם" (Gresham).

תוך זמן קצר הצטרפה לאגודות יהודיות רבות בקזבלנקה: "עולם קטן"  (ארגון גג של הקהילה האשכנזית בקזבלנקה), התנועה הציונית המקומית, קק"ל, ויצו ובהמשך לג'וינט. אך חשוב מכך, לקחה חלק בוועדות המנהלות של האגודות להפצת השפה העברית בעיר, בתחילה ב"מגן דוד" ובראשית שנות הארבעים באגודות נוספות שהוקמו כמו "חובבי השפה". בשונה מהנרטיב הציוני הקלאסי על הגעת שליחים מארץ ישראל לארצות הגולה בכלל ולארצות האסלאם בפרט וגילויה של אדמת בור, הגיעה בלהה לקהילה עם פעילות עברית לאומית ענפה, אשר החלה עוד בשנת 1919, עת הוקמה אגודת "מגן דוד". לאגודה קדמה פעילות של בודדים וקבוצות משכילים שהושפעו מתנועת ההשכלה באירופה והחלו לטפח מודעות לשפה וליצירה העברית מאז הרבע האחרון של המאה ה-19. עם זאת, בהצטרפותה הכניסה בלהה רוח רעננה ורעיונות חדשים לעולם התרבות העברי המקומי כאישה ארץ ישראלית יחידה בתוך קבוצה של גברים מקומיים.

בלהה בנדרלי במרוקו
בלהה בנדרלי במרוקו (באדיבות משפחת בנדרלי)

כאישה עודדה את בנות הקהילה להצטרף לפעילות העברית כמשתתפות וכמארגנות. מיעוטן של נשים בפעילות העברית במרוקו נבע מכך שבחברה מסורתית, כמו זו במרוקו, לא למדו הילדות ב"חדר" (בערבית-יהודית "צְלָא") ועל כן היו חסרות בסיס עברי תורני שרכשו הבנים. בנוסף, לאחר שהחלה לפעול רשת אליאנס במרוקו ("כל ישראל חברים") עברו הבנות תהליכי מודרניזציה צרפתית, והעברית נדחקה לקרן זווית. בלהה ארגנה פעילות עברית לנערות ונשים שכללה כיתות ללימוד עברית, שירה ותאטרון. אשר חסין ציין לאחר מותה כי "הנוער היהודי וביחוד הבנות והנשים יבכוה כל הימים, כי הודות לה ולדבריה נגשו אף הן לעבודה עברית לאומית."

בנדרלי לא הסתפקה בפעילות מקומית בקזבלנקה ופעלה להרחיב ולרשת את הפעילות העברית הלאומית בכל מרוקו. היא יצאה יחד עם קבוצת צעירים שגיבשה בקזבלנקה למסעות תעמולה בערים השונות. על המפגש במרקש כתבה "איזה עונג רוחני היה לי… נמלאתי בסביבה שלא רק מביטים עלי כעל פלא המדברת עברית אלא שהבינו את דברי שנשאתי לפניהם." היא עודדה את הצעירים לצאת  כדי להפיץ את הבשורה, "ובכל פעם שחבר המועדון שלנו מבקר בעיר אחרת משתדל הוא לקבץ את נדחי העברים שם ולהזמינם שיסדרו גם אצלם מועדון, וכך מתפשטת תרבותנו ושפתנו בין כל הקהילות וקמות הן לתחיה." בדבריה כיוונה לתחייה עברית לאומית ולא רק לשימוש גרידא בשפה, שהרי שימוש זה לא פסק מעולם במרוקו בקרב אליטות רבניות ותלמידי חכמים.

באמצעות קשרים אישיים למדה כי בבתי ספר רבים של אליאנס לימדו צרפתית מורים ומורות מארץ ישראל. היא ניהלה עמם קשרי מכתבים ודרשה מהם לחזור לשפתם המקורית, שפתה של ארץ ישראל, וללמד את הילדים עברית בסיומו של יום הלימודים הפורמלי. בנוסף ביקשה מהם להקים מועדוני ערב ולקיים פעילויות "עונג שבת". מרים גרובשטיין, חברת ילדותה ממטולה שהתגוררה באותם ימים בעיירה ספרו (Sefrou), כתבה לה באחד המכתבים כי בהשראתה הקימה שיעורי עברית לנשים ותאטרון עברי והחמיאה על מפעליה: "אַת פאר הנשים. ואני מעריכה אותך בזה."

היא השכילה להביא למרוקו את התרבות העברית הארץ ישראלית שהכירה ממטולה. היא הכשירה מורים מקומיים ללמד עברית בעברית (בשונה מדרך הלימוד במרוקו בה למדו עברית בתרגום) כפי שלמדה בעצמה במטולה. בחגים חנוכה, פורים וטו' בשבט ארגנה אירועים בדרך בה נחוגו בישראל, תוך דגש על היבטים של תחייה לאומית. באירועים אלה ובאחרים הופיעו מקהלות וקבוצות תאטרון ששרו והציגו יצירות ארץ-ישראליות בעברית.

מלבד יבוא של תרבות עברית-ארץ ישראלית נעזרה בקשריה עם גורמים שונים בישראל על מנת לטפח את התרבות העברית המקומית. כך ניהלה קשרים הדוקים עם "ברית עברית עולמית", "הסוכנות היהודית", "הסתדרות המורים בישראל", "בית הספרים הלאומי" בירושלים, הוצאות ספרים והוצאות עיתונים וקיבלה מהם חומרים, לעיתים כתרומה ולרוב בתשלום, ואותם הפיצה בקרב אגודות ובקרב שוחרי העברית. הקהילה היהודית נהגה לכנותה "הרדיו מארץ ישראל" משום שבאמצעותה נחשפו לתרבות העברית הישראלית ולקורות בישוב היהודי. "באספות נותנים אנו הידיעות המגיעות אלינו מהעיתונות האמריקנית והאנגלית על התנועה הלאומית והעברית בעולם. כמו כן, הנעשה בגיהנום של היטלר מעניינות את השומעים." כך כתבה בלהה ל"ברית עברית עולמית" בישראל בתקופת המלחמה על הדרך באמצעותה המשיכה לעדכן בחדשות את הקהילה.

קברה של בלהה בקזבלנקה
קברה של בלהה בקזבלנקה, אוקטובר 2015 (צילום: דוד גדג')

ביום רביעי, 31 בינואר 1945 נקטע מפעלה הגדול בפתאומיות בתאונת דרכים בדרכה למחנה של תנועת נוער בדרך בין קזבלנקה לרבאט. ביום למחרת בשעה חמש בערב צעדו המונים אחר ארונה העטוף דגל כחול-לבן שהוצב על מרכבה שחורה רתומה לשני סוסים. בבית העלמין ספדו לה, בין היתר, יעקב אלכרייף, תלמיד חכם ומשכיל עברי, ממקימי אגודת "מגן דוד" בראשית המאה העשרים, וחברתה עורכת-הדין הלן קאזס בן עטר, ילידת טנג'יר, ראש הג'וינט וויצו במרוקו. על מצבתה נכתב: "פה נקברה אשת חיל רבת מעלות / בת נאמנה לעם ישראל / ציונית נלהבת נושאת דגל / התחיה הלאומית."

שנתיים וחצי לאחר מותה, ב-24 באוגוסט 1947, נחנכה בקזבלנקה ספרייה על שמה. מעל מדפי הספרים נמתחה יריעת בד גדולה ועליה נכתב "אם אשכח ירושלים תשכח ימיני", ועל אחד מארונות הספרים נתלו שתי תמונות של בלהה שכוסו בדגל כחול-לבן. מקהלה בת שלושים חברים וחברות של קבוצת "בן יהודה" פתחה את האירוע בשירים עבריים. לאחר מכן נשאו נאומים ראשי ארגונים בעלי תפיסות אידיאולוגיות ופוליטיות שונות, שזכרה של בלהה איחד אותם לערב אחד. ביום שבת 15 בינואר 1955 התקיימה אזכרה לזכר עשור למותה בה הזכירו שוב את מפעליה במרוקו. באירוע נאסף סכום כסף שנתרם לקק"ל ובאמצעותו נרכשו 3000 עצים שניטעו לזכרה ביער נווה אילן.

אל מול מפעל עברי-לאומי מרשים של אישה אחת בקרב קהילה יהודית גדולה בגולה מפתיעה היעדרותה המוחלטת מהשיח והזיכרון בישראל, המטפח בדרך כלל מפעלים דומים. ככל הנראה שלושה גורמים הכרוכים זה בזה הביאו להיעלמותה. ראשית, הפעילות העברית בתפוצות נתפסת בישראל כפעילות שולית, לא יעילה וחסרת שלמות, לעומת זאת שהתפתחה בארץ, ועל כן נעדר מקומה בהנצחה ובמחקר. שנית, בנדרלי פעלה במרוקו, קהילה שבמשך שנים הודרה מן המחקר ומהשיח התרבותי בישראל. העשייה העברית-לאומית במרוקו, בדומה לארצות אסלאם אחרות, מוקמה בשולי ההיסטוריה של המרכז האירופי. ואחרון, בנדרלי הודרה מהשיח ההגמוני הגברי בישראל אשר הדיר עד לפני שני עשורים את סיפורן ופועלן של נשים רבות אחרות. הדרתן במחקר ובציבוריות היתה המשך ישיר של הדרתן מהחיים הציבוריים, בדומה לחווייתה האישית של בנדרלי בישראל של שנות השלושים. למרות המיתוס של הקמת החברה היהודית בישראל על יסודות של שוויון מגדרי מצאה בלהה את מקומה כמובילה ומנהיגה רק במרוקו.

המאמר פורסם בגרסה מקוצרת במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" ביום שישי, כ"ד בחשוון תשע"ו, 06.11.2015

היטלר הרשע ופעולותיו: השתקפותה של תודעה ציבורית וסולידריות יהודית בשיר שואה ממרוקו

גוי עז פנים הדריך אונים, לתוך פולון [Pologne פולין בצרפתית – ד.ג] וגאונים

עיר ספרים וחכמים, אבד שבר הדרת עמים

החרים אותה השליל כספה, הצית אש במרומי גפה

שורות אלה לקוחות מהשיר "היטלר הרשע ופעולותיו" אשר נכתב על ידי המשכיל העברי חיים סויסא בשנת 1944 בקזבלנקה. סויסה תאר ביצירתו את מלחמת העולם השנייה, שואת יהודי אירופה וגורלם של יהודי מרוקו ותוניסיה בתקופת המלחמה. השיר מחולק לבתים לפי שנים (ת"ש עד תש"ד) וכל בית מתאר את מאורעות המלחמה באותה שנה. שירו של סויסא, בדומה ליצירות נוספות שנכתבו במרוקו על מלחמת העולם השנייה, משקף הן את ידיעותיו של הכותב בחודשים האחרונים למלחמה והן את תחושותיו בנוגע לגורל היהודים באירופה ובצפון אפריקה. בכך משמש השיר מקור חשוב ללימוד על התודעה הציבורית בשלהי מלחמת העולם במרוקו, אך בעיקר משמש עדות חיה לכך שחווית השואה ומלחמת העולם השנייה לא פסחה על קהילת יהודי צפון אפריקה בכלל ויהדות מרוקו בפרט.

חיים סויסא לקח חלק בפעילות התרבות העברית-לאומית שתקיימה במרוקו בין שתי מלחמות העולם. הוא כתב מאמרים ושירים המשקפים את תפיסותיו כמשכיל מתון שהיטיב לשלב באופן הרמוני את המסורת היהודית, חכמת ישראל ועולם הדעת האוניברסאלי. מאמריו נעו על ציר בין אהבת ארץ ישראל וחשיבות עבודת האדמה לבין תפיסותיו של הרמב"ם או של הפילוסוף הצרפתי ז'אן-פול סארטר. נוסף לכתיבה נאם סויסא במועדונים לעברית שהוקמו בקזבלנקה כמו "מגן דוד" או "חובבי השפה". מעגל חבריו הקרובים כלל בין היתר את רבי דוד בוזגלו, מגדולי פייטני מרוקו, רבי חיים שושנה, דיין ופייטן, והמורה לעברית יעקב אדרעי שזכה לתואר אליעזר בן יהודה של יהודי מרוקו. לפרנסתו עבד סויסא בעסקי הדפוס העברי בקזבלנקה, בתחילה כפועל דפוס ומסדר אותיות, ובהמשך כמגיהה, עורך ומוציא לאור. במשך תקופה קצרה ניהל עם אחיו חנות לספרי עברית וספרי קודש.

היצירה שייכת לסוגה ספרותית ייחודית העוסקת באירועי המלחמה ובשואת יהודי אירופה, שהתפתחה בצפון אפריקה במהלך מלחמת העולם השנייה ובעיקר לאחר כניסת בעלות הברית. משוררים וסופרים גוללו את נוראות תקופת המלחמה באירופה ובצפון אפריקה ואת רגעי האושר לאחר שחרור היהודים בידי בעלות הברית. חיים זאב הירשברג, גדול חוקרי יהדות מרוקו, מספר בספרו 'מארץ מבוא השמש' כי פגש בפאס ברבי יוסף בן נאיים שהציג בפניו "מגילה על מאורעות העולם בימי היטלר, כפי שהגיע הדם אליו, אל המלאח של פאס". ביצירות אלה בולטים תיאורים היסטוריים של מאורעות הנוגעים לכלל הקהילה ולכן ראוי לשייכם לסוגה של יצירות חברתיות (להבדיל מאישיות), או יצירות של אירועים היסטוריים שנכתבו במרוקו למכביר.

"פתקות נתלו אשר הכו" ("היטלר הרשע ופעולותיו"). מנשרים שהופצו על ידי כוחות הברית בקזבלנקה ערב "מבצע לפיד".
"פתקות נתלו אשר הכו" ("היטלר הרשע ופעולותיו"). מנשרים שהופצו על ידי כוחות הברית בקזבלנקה ערב "מבצע לפיד".

ליצירתו של סויסא ידועות מקבילות מסוימות בספרות המחקר. בספר "מגילת היטלר בצפון אפריקה: ספרות יהודית במרוקו ובתוניסיה על מפלת הנאצים" הביאה החוקרת מיכל שרף שבע יצירות שנכתבו במרוקו: ארבע קצידות, הגדה ("הגדה די היטלר"), ושתי מגילות. המגילות נכתבו בקזבלנקה בתבנית מגילת אסתר על ידי פרוספר (אשר) חסין ("מגילת היטלר") ויצחק הלוי בן צפת ("מגילת המלחמה וישראל"). מרבית היצירות נכתבו בערבית-יהודית, אך שתי המגילות ושירו של סויסא נכתבו בעברית בגלל פעילותם המשכילית של יוצריהם. ליצירות  אלה ניתן להוסיף קינה על חורבן יהדות אירופה שנכתבה באותן שנים על ידי הרב פנחס תאומים, פליט יהודי מוינה, שמצא מקלט בקזבלנקה בתקופת מלחמת העולם השנייה ולקח חלק בפעילות העברית בעיר.

היצירות שנכתבו על מלחמת העולם השנייה והשואה במרוקו בתקופת המלחמה משקפות את ידיעותיהם של הכותבים והדרך בה חוו את המלחמה. ליצירות שנכתבו במרוקו מספר קווים משותפים שמבדלים אותן מיצירות שנכתבו באירופה או בישראל על ידי ניצולי שואה. החיבורים במרוקו נכתבו על בסיס תבניות מקראיות כמו מגילת אסתר או הגדה של פסח שמבטאים תפיסה אופטימית שבסיומה הצלה וגאולה. בנוסף, הכותבים הציגו סיפור מלחמה רחב שכלל את כל חזיתות המלחמה ונתנו מקום מרכזי לשואת יהודי אירופה, אך הם לא הרבו לתאר את החוויה של המלחמה בצפון אפריקה ובעיקר במרוקו.  לעומת זאת, יצירות שנכתבו באירופה או בישראל נכתבו לרוב על בסיס תבנית מגילת איכה המזוהה עם חורבן המקדש ושמשה ביצירות על השואה אמצעי להצגת חורבן יהדות אירופה. יצירות אלה הביאו את חורבן קהילות אירופה מבלי להתייחס לחזיתות אחרות של המלחמה.

יצירתו של סויסא שונה מהיצירות שנכתבו במרוקו באותה תקופה. בשונה מהכותבים האחרים שבחרו בתבנית ספרותית בעלת אופי אופטימי, בחר  סויסא לכתוב את יצירתו על משקל הפיוט "לך אל תשוקתי" לרבי אברהם אבן עזרא, ואף הדגיש כי יש לקרוא את השיר בלחן הפיוט. יהודי מרוקו, בדומה לבני קהילות אחרות בארצות האסלאם, נהגו וממשיכים גם היום לפתוח בפיוט את תפילות יום הכיפורים והוא נאמר לפני תפילת "כל נדרי". הפיוט משמש כווידוי של המתפלל על חטאיו וכולל תחינה לאלוהים למחילה  ולחיי נצח בגן עדן. סויסא מציג בשירו את מצוקת העם היהודי בתקופת המלחמה ובהשראת הפיוט "לך אלי תשוקתי" מבקש את קרבתו של אלוהים, רחמיו וחמלתו. כמו בפיוט, הוא חותם את השיר בשאיפה לחסות תחת כנפיו המגינות של האל.

בנוסף לתבנית הספרותית בשונה, נבדלת יצירתו של סויסא מיצירות אחרות שנכתבו במרוקו במקום שניתן בה לסיפור המלחמה בצפון אפריקה ובמרוקו בפרט. בפתח דבריו על מרוקו מציין באופן פיוטי את התקנות שפרסם שלטון וישי לאחר כיבוש צרפת על ידי גרמניה:

בשנת תש"ג אמר יגש, למארוקו בן הגדש

וגזירותיו אשר גזר, על העברים רשע בן זר

לכלותם להשמידם, להחרימם ולאבדם

במסגרת התקנות שפרסם שלטון וישי לא עמדו יהודי מרוקו בסכנת חיים כפי שציין סויסא. אולם חלק קטן של יהודי מרוקו פוטר ממשרות הפקידות הציבורית וממקצועות חופשיים בהוראת צו שפורסם ב-31.11.1940. פחות משנה לאחר מכן, ב- 22.08.1941 בהוראת צו נוסף, נדרשו היהודים שהתגוררו ברובעים האירופאים לפנות את בתיהם ולחזור לרובע היהודי, המלאח. אולם חשוב להדגיש כי יהודי מרוקו לא נשלחו למחנות עבודה או ריכוז במרוקו או מחוצה לה וזאת בהשוואה לדוגמה ליהודי לוב. יחד עם זאת, לא ניתן להתעלם מאווירת הפחד וחוסר הוודאות שחשו יהודי מרוקו בתקופת המלחמה והחשש מהבאות, כפי שאלה באים לידי ביטוי ביצירתו של סויסא.

חששם של יהודי מרוקו התחלף בשמחה, כפי שמציין באופן מדויק סויסא ב"שני חדש כסלו", הוא 11.11.1942, עם נחיתתם של הכוחות האמריקאים בחופי קזבלנקה במסגרת "מבצע לפיד". מלבד דברי השבח לאמריקאים מודה סויסא לצרפתים ולשארל דה גול, "תחי צרפת וכל עמה, יחי דוגול המושל בה" וזאת למרות בגידתה של צרפת ביהודי מרוקו תחת הכיבוש הגרמני. סויסא בדומה לכותבים האחרים לא יכול היה, גם אילו רצה, לצאת כנגד הצרפתים משום שיהודי מרוקו נדרשו להמשיך לחיות תחת שלטון צרפתי. זאת ועוד, כל חיבור שפורסם במרוקו בתקופת המלחמה ולאחריה עבר צנזורה של השלטון וכל יציאה כנגדו התקבלה בחוסר סובלנות.

"לעם אלמן בתוך תוניס, כלה עשו וכל אונס" ("היטלר הרשע ופעולותיו"). יהודי העיר תוניס מובלים לעבודות כפייה בעת מלחמת העולם השנייה, דצמבר 1942.
"לעם אלמן בתוך תוניס, כלה עשו וכל אונס" ("היטלר הרשע ופעולותיו"). יהודי העיר תוניס מובלים לעבודות כפייה בעת מלחמת העולם השנייה, דצמבר 1942.

שמחתם של יהודי מרוקו נמהלה בכאב משום שבאותה מערכה נכנס הצבא הגרמני לתוניסיה ואתו יחידה של אנשי ס"ס שהחלה ליישם את המדיניות האנטי-יהודית הנאצית. במשך שישה חודשים של כיבוש נאצי הוחרמו נכסים של יהודים ובעיר תוניס נאלצה הקהילה להקים מעין יודנרט מקומי, שעליו הוטל לבחור כ-5,000 גברים, שרוכזו במחנות לשם עבודות כפייה בתנאים קשים. סויסא מציין כי רק בחודש "אייר בו בשלושה", בתאריך 08.05.1943 שוחררו יהודי תוניסיה מעול הגרמנים. יש לציין כי למרות התיאור יוצא הדופן של סויסא את המערכה במרוקו ובתוניסיה הוא לא הזכיר את שואת יהודי לוב.

ליצירתו של סויסא חשיבות היסטורית רבה. בדומה ליצירות אחרות שנכתבו במרוקו בתקופת מלחמת העולם השנייה, שירו של סויסא משקף את ידיעותיו על גורלם של היהודים באירופה ובצפון אפריקה. גם הוא כאחרים שאב את ידיעותיו מעיתונים שפורסמו במרוקו ועיתונים מאירופה, ארץ ישראל וארה"ב. פיסות מידע הגיעו גם מפליטים שזרמו למרוקו בכל שנות המלחמה ומחיילי כוחות הברית. השיר מאפשר גם ללמוד על תחושות היהודים במרוקו בתקופת המלחמה לגבי מצבם כמו גם את תחושת הסולידריות היהודית לאחיהם הרחוקים באירופה והקרובים ממזרח. האימה של יהודי מרוקו ותחושות הסולידאריות שבאים לידי ביטוי ביצירה זו ייחודיות ולא ניתנות לאיתור במסמכים היסטוריים רשמיים או דיווחים עיתונאיים. נוסף לאלה, השיר מדגיש כי השואה והמלחמה לא היו זרות לחלק גדול מיהודי צפון אפריקה. רבים מיהודי מרוקו, אלג'יריה, תוניסיה ולוב חוו את הטראומה בדרגות פגיעה שונות והמפגש החוויתי או התודעתי לא התחולל רק לאחר עלייתם לישראל, כפי שנהוג היה לחשוב עד לא מזמן. בשירו של סויסא סוגיות היסטוריות נוספות שלא הזכרנו ברשימה כמו גם רבדים מקראיים עשירים ששזר ביצירתו מהם ניתן להתרשם בקריאה של היצירה השלמה:

להלן השיר השלם "היטלר הרשע ופעולותיו" לחיים סויסא. מצורף קישור לפיוט "לך אלי תשוקתי" בלחן מרוקאי כדי לאפשר לקורא לחבר בין המילים ללחן.

היטלר הרשע ופעולותיוהמאמר פורסם בגרסה מקוצרת בבלוג "הסדנה להיסטוריה חברתית" ב- 15.04.2015

אוטופיה לשלום עולמי מקזבלנקה

בעיצומה של מלחמת העולם השנייה ישב מכלוף אביטאן בחדרו בעיר החוף קזבלנקה ועקב בדאגה אחר גורל האנושות. רסיסי הקטסטרופה שהתחוללה ברחבי העולם פגעו בצפון אפריקה בדרגות פגיעה שונות ויהודי מרוקו, בשונה מיהודי תוניסיה, אלג'יריה או לוב, כמעט ולא נכוו מהם. אולם קריאה בעיתונות היומית, מפגש עם פליטים מאירופה ומגע עם בעלות הברית, שנחתו במרוקו בנובמבר 1942, לא נתנו מנוח ליהודי מרוקו. יוצרים מקומיים החלו לכתוב בעברית ובערבית-יהודית יצירות ספרותיות שעסקו במלחמה, בשואת יהודי אירופה ובמצבם של יהודי צפון אפריקה. מכלוף אביטאן בחר לכתוב יצירה יוצאת דופן שלא עסקה בחורבן העולם אלא בעיצובו של עולם חדש. ביצירתו שרטט Eutopia, "מקום טוב", כהגדרתו של טובע המושג תומאס מור, ופירט אילו פעולות נדרשות כדי להוציאו מהכוח אל הפועל. בתוך הסוגה של ספרות הרעיונות ובתוכה ספרות האוטופיה, יצירתו של אביטאן בולטת משום שנכתבה בעיצומה של מלחמת העולם השנייה על ידי משכיל יהודי-מסורתי, בעל שפה עברית ייחודית ותפיסות חיים יוצאות דופן לזמן ולמקום שבהם כתב. יחד עם זאת, יצירתו שופכת אור על מגוון היצירה העברית שנכתבה במרוקו במחצית הראשונה של המאה העשרים, שרק מעט ממנה נחשף לקורא הישראלי.

מכלוף אביטאן
מכלוף אביטאן

מעט פרטים ידועים על הכותב, שככל הנראה בחר שלא להשאיר עקבות בתקופה שבה פרסם את יצירותיו. ניתן לומר בוודאות כי אביטאן התגורר בקזבלנקה והשתתף ברשת משכילים עבריים מקומית, שניהלה קשרים ענפים עם משכילים אחרים במרוקו, בישראל, אירופה ובארצות-הברית. הוא תמך בתנועה הציונית, ושמו מופיע ברשימות התורמים ל"שקל", מס החבר השנתי של ההסתדרות הציונית, מראשית שנות השלושים. אביטאן פרש את משנתו בשתי חוברות שהביא לדפוס בעברית בקזבלנקה. החוברת הראשונה פורסמה ב-1945 וכותרתה "אושר האדם" והשנייה יצאה לאור שנתיים לאחר מכן ונקראה "בניין העולם ובריאת אדם חדש". בשתי החוברות לא מצוינים שם המוציא לאור או בית הדפוס, וייתכן שאלה לא רצו שיזהו אותם עם משנתו של הכותב. למעלה מזה, החוברת השנייה פורסמה ללא שם המחבר וכנראה הופצה לקבוצה מקומית מצומצמת של משכילים. עדויות להפצת החוברות נמצאו מעצם מציאתה של אחת החוברות בארכיון האישי של המורה והמשורר יחיאל בוסקילה, ובמכתב שכתב משכיל אחר, גד כהן, ל"ברית העברית העולמית" בירושלים בספטמבר 1945, ובו דיווח על פרסום החוברת וצירף עותק.

כאוטופיסט מבקש אביטאן לאבחן את הליקויים בחברה הקיימת ולהתוות חזון ביטחוני, פוליטי, כלכלי וחברתי שימומש באוטופיה. בראשית החיבורים הוא מציג שלושה גורמים שלדעתו הביאו את החברה העולמית למלחמות תמידיות, ששיאן במלחמת העולם השנייה: אנוכיות האדם, הדת והלאומיות. אפשר לראות בשלושת הגורמים רצף היסטורי שראשיתו בטבע האדם, דרך הדתות המונותאיסטיות שבמרכזן עומדת האמונה באל אחד, אך כל אחת מדגישה את השוני בין הקבוצות, וכלה בלאומיות, התופעה המודרנית שהמשיכה לפלג את תושבי כדור הארץ לתת-קבוצות נוספות.

כריכה בניין העולם של אביטאןבשני חיבוריו בולטים שני פתרונות מרכזיים: בניית חברה חדשה גלובלית שתובל על ידי ממשלה עולמית ועיצוב "אדם חדש". הוא טוען כי טרם הקמת ממשלה עולמית יש לקבוע את מקום מושבה, אליו יגיעו נציגי אומות העולם, אינטלקטואלים, שינהיגו את העולם בכללותו בלי לתת יחס מועדף לאומה שהם משתייכים אליה. כדי שהממשלה תוכל לפעול ולהנהיג את כל יושבי כדור הארץ נחוץ לייצר מרשם אוכלוסין עולמי, להוריד את כל הגבולות והחומות שמפרידים בין מדינות, לפרק את כל המדינות מנשקן (חלק מהנשק יועבר לממשלה העולמית וכל היתר יושמד), לקבוע מטבע אחיד לכל העולם, לבטל את כל הדגלים ולקבוע דגל אחד בצבע תכלת בלבד (כצבע השמיים), ולהמציא שפה אחת פשוטה שבה ישתמשו כל תושבי העולם. אביטאן תיאר תכנית עבודה לאחר הקמת הממשלה במטרה לשפר את החיים בעולם, ובכלל זה הקמת בתי חרושת, שיפור טכנולוגיות החקלאות (ובעיקר התפלת מים והנדסה גנטית), בניית תשתיות חדשות ועוד.

לשם יצירת "אדם חדש" מציג אביטאן תכנית חינוכית מפורטת. תכנית זו עומדת במרכז אחת היצירות משום שהצלחתה תביא להגשמתה של האוטופיה. במרכז התכנית עומד חינוך חובה לכלל האוכלוסייה, "בלא הבדיל בין איש לקטן בין זכר לנקבה בין שחור ללבן." בבתי הספר ישתמשו בשפה החדשה. שבוע לימודים של שישה ימים יתחלק לשלושה ימי לימודים עיוניים, יומיים ללימודים מקצועיים ויום אחד לעבודת האדמה, שהרי "אדם שלם ברוחו ובחומרו". במסגרת הלימודים העיוניים תיקבע תכנית לכלל בתי הספר בעולם, שיודגשו בה ארבעה עקרונות: אורח חיים בריא פיזית ונפשית, אהבת האדם, לימודי חוכמה ומדעים ואמונה באל אחד.

מהיכן קיבל אביטאן את ההשראה לכתיבת יצירתו? הסדר החברתי של "העולם החדש" והובלתו על ידי אנשי רוח מזכירה את "העיר הטובה" ביצירתו של אפלטון "הפוליטאה". בתפיסתו החברתית והסוציאליסטית מפעפעים רעיונות מ"האמנה החברתית" של ז'אן ז'אק רוסו, אותה הכירו בוגרי אליאנס. תפיסותיו החינוכיות מזכירות את הגותו של נפתלי הרץ ויזל ב"דברי שלום ואמת" משנת 1782. רעיון הקמתה של ממשלה עולמית, העומד במרכז היצירה, התפתח בין שתי מלחמות העולם, אך ניצניו הופיעו כבר 1795 במאמר "לשלום הנצחי" לעמנואל קנט. תפיסתו הדתית של אביטאן דומה לזו הבהאית, שבמרכזה עומדת האמונה באחדות האלוהית ואחדות המין האנושי. הגישה ההומניסטית ועניין השפה הבינלאומית מזכירים את ההומארניסמו והאספרנטו של אליעזר לודוויג זמנהוף. עם כל זאת, לא ניתן לקבוע בוודאות כי אביטאן הכיר באופן ישיר או עקיף את ההוגים והיצירות הללו, משום שבדומה לכותבי אוטופיות אחרים הוא לא ציין את מקורות ההשראה שלו. נוסף על כך, יצירתו ייחודית בכך שהיא כוללת מגוון עצום של רעיונות ותפיסות שהצליחו להיכנס לתוך עולם אוטופי שבנה באופן הרמוני ובשפה הייחודית רק לו. שפתו של אביטאן היא שפה עברית מודרנית המושפעת מטקסטים יהודים מסורתיים וכוללת בתוכה משחקי מילים מהתנ"ך כמו: "ה' בשמחה יסד ארץ, כונן שמים ברנה" ושזירה של צירופים בארמית המציגים את שליטתו בתלמוד.

כריכה אושר האדם של אביטאןלמרות השימוש בשפה העברית צפה אביטאן כי הציבור המשכיל העברי במרוקו יתקשה לקבל את יצירתו משום שמרביתו היה דתי-מסורתי. כדי להכין נפשית את הקורא לרעיונותיו המהפכניים  פתח את אחד מחיבוריו בפניה: "קודם קריאתו תסיר כל הרגל ודמיון ותגזור רק בשכלך אם אמת או שקר." אולם רעיונותיו נכתבו בתקופה שבה פרחה הלאומיות היהודית במרוקו והקוראים העבריים דחו את רעיונותיו הגלובליים שמימושם יביא לוויתור על דתם וארצם. בכתב יד נוסף שלא נכלל בשני החיבורים, ואשר שלח לחברו בישראל סיפר על הקשיים שנתקל להפצת רעיונותיו: "המקום והסביבה אשר כתבתי טורים אלה לא השפיעו עלי לכתוב עוד מזה", ולכן ככל הנראה לא המשיך להוציא לאור חיבורים נוספים שכתב.

מספר העותקים של היצירות שהוציא אביטאן לאור היה ככל הנראה קטן מאוד, ואלה ששרדו קטן אף יותר. בכל הספריות בישראל קיימים חמישה עותקים של שתי היצירות יחד. ייתכן שפזורים עוד מספר עותקים ספורים בארכיונים אישיים של יוצאי מרוקו שכלל לא מודעים לחוברת הנדירה שעומדת ברשותם. לכן נראה כי הגיעה השעה להוציא לאור את האוטופיות של מכלוף אביטאן, כולל אלה שלא הובאו לדפוס מעולם. הוספת יצירתו למדף האוטופיות העולמי בכלל והעברי בפרט תאפשר לשוחרי אוטופיות וחוקריה להתוודע לתפיסותיו של הכותב, ובנוסף תחשוף את חוקרי יהדות ארצות האסלאם ויהדות מרוקו בפרט ליצירה המרשימה. הפרסום גם יאפשר לרעיונותיו לחלחל אצל קוראים בימינו ובדורות הבאים, בתקווה שיפעלו להגשים את חזונו, הרלוונטי גם לימינו, שהרי הוא עצמו כתב בחיבורו: "שגם אם גזר שלא יהיו בפועל בזמננו זה, מי יאמר שדברים אלה יהיו התחלה והערה למין האדם, שיבוא יום מימים של ההויה הארוכה, ויתעוררו להם להוציאם לפועל, שכך יקרה תמיד לכל התחלת חכמה ומדע, שתחילתה מוזרה לעיני כל, וסופה שתטיב לפני הכל!"

המאמר פורסם ב"תרבות וספרות" של "הארץ" ביום שישי, כ' בכסלו תשע"ה.

English version, The Secret to World Peace, According to a Jewish Utopian From Casablanca in WWII, Haaretz, Dec 17, 2014

כשחבילת ספרים מתל אביב הגיעה למרוקו

לפני שבעים שנה ערכה "ברית עברית עולמית" את "מפעל הספר העברי לגולה", ששם מטרה לאסוף מאנשי היישוב ספרים בעברית, חדשים וישנים, ולשלוח אותם לשוחרי העברית בתפוצות. המפעל נעשה במסגרת אירועי "שבוע הספר העברי בגולה" שהתקיימו בכל שנה בחסות הארגון. מפעל זה היה אחד מיני רבים שיזמה "ברית עברית עולמית" במטרה להפיץ את השפה והתרבות העברית בקרב תפוצות ישראל, מאז הקמתה בשנת 1931 בברלין. בין היתר תמך הארגון בייסוד מוסדות חינוך עבריים, בהנחלת השפה העברית במוסדות ציבוריים, בבניית פעילויות מגוונות להפצת השפה העברית בקרב כל שדרות העם, בסיוע ליוצרים בעברית ועוד.

הצורך בפרויקט "מפעל הספר העברי לגולה" עלה לאחר שבמשרדי "ברית עברית עולמית"  התקבלו מאות מכתבים מארצות שונות. הכותבים התלוננו כי במקום מושבם ידם אינה משגת ספרים בעברית ועל כן אינם יכולים לקיים פעילות עברית משמעותית. על חשיבות הספר העברי בעיניהם ניתן ללמוד ממכתב שכתב המורה לעברית מקזבלנקה אשר חסין (לימים ח"כ במפא"י): "יודע אני שבימים אלה הדבר קשה, אך אם לא נייחל לקבל עזרה מאחינו היושבים בארץ, ממי נדרוש ספרים ומי ייעתר לדרישתנו? ימי העומר עברו ועם כל זה אני מונה עוד הימים ומחכה לתשובה. ברי לי שתוחלתי לא תהיה נכזבה והרבה ספרים ישלחו לנו כי במספר הספרים יהיה מספר הבאים ללמוד, ולכן ישתדלו נא רבותי לשלח מספר רב". ואכן המורה מקזבלנקה לא התאכזב ו"ברית עברית עולמית" אספה ספרים רבים מאנשים, ארגונים והוצאות ספרים, ושלחה אותם לארבעים ושלוש מדינות.

"ברית עברית עולמית" ניהלה רישום מסודר לספרים שנשלחו לנמענים בעולם. הרישום כלל את שם הנמען (או הארגון), הארץ והעיר בה התגורר, פירוט הספרים שנשלחו ומועד המשלוח. לשם מעקב צורף לכל רשימה אישור הדואר על שליחת החבילה. על פניו מדובר ברשימה פקידותית אולם עבור היסטוריון רשימות אלה מכילות מידע יקר מפז ממנו ניתן ללמוד רבות על התרבות העברית בתקופה הנדונה, על תחומי העניין של קוראי העברית, על האישים והארגונים שפעלו להפצת השפה העברית במדינות השונות ועוד.

"ברית עברית עולמית" קיבלה פניות מאנשים פרטיים וארגונים כולל בקשות לספרים מסוימים לפי תחומי העניין וההכשרה של הפונים השונים. מתוך הרשימות ניתן ללמוד כי הארגון עשה כל מאמץ לשלוח את הספרים שביקשו הקוראים מבלי להפעיל שיקולים אידיאולוגיים או פוליטיים שנפוצו באותה תקופה בישוב העברי בישראל. לדוגמה, המשורר יחיאל בוסקילה מקזבלנקה שכתב שירה מודרנית ועסק בכתיבה היסטורית ביקש וקיבל חוברת של שירי ביאליק ואת הספר "מוצאי העברים" של פרופ' נחום סלושץ.

הרשימה מאפשרת למפות את הערים בהם נערכה פעילות עברית שכללה התכתבות עם "ברית עברית עולמית", ולזהות את האנשים שעמדו בראשה. הרשימה ממרוקו מלמדת כי פעילות עברית נפוצה בכל רחבי המדינה: טנג'יר בצפון; הערים השוכנות לחופי האוקיאנוס האטלנטי – סאלה, רבאט, קזבלנקה, מזגאן (אלג'דידה) וסאפי;  ערי פנים הארץ הוותיקות פאס ומכנאס, והעיר השוכנת למרגלות הרי האטלס מרקש. בתוך אלה אנו יכולים ללמוד על אישים שונים שלקחו חלק בפעילות העברית במרוקו ובינהם אשר חסין ויחיאל בוסקילה מקזבלנקה כמו גם משה חיים בן מלכה מטנג'יר, שמעון אטיאס מסאלה, חיים כהן ממרקש, מתתיהו קורח מפאס ועוד רבים אחרים. מעת שעומדת לרשותנו רשימת השמות ניתן להתחקות  אחר מה כתבו המשכילים העבריים, אחר פועלם במרוקו, ואחר גורלם לאחר שעלו לישראל.

מרשימת הספרים ניתן גם ללמוד על תחומי העניין של הקוראים, רמת השפה העברית ואופי הפעילות שקיימו בארגונים השונים. דוד אביסידן ממזגאן ניהל מועדון עברי שלימד את השפה באמצעות חווית השירה. במועדון הוקמה מקהלה ששרה שירים יהודים ושירים ארץ ישראליים. בתחילה שרה המקהלה שירים בעברית ולאחר שהנאספים למדו את השירים הצטרפו למקהלה. אביסידן ביקש וקיבל בעיקר ספרי שירה וביניהם "ענות: פרקים לשירה במקהלה ובצבור", "נשירה: מנגינות לגן, לבית הספר ולעם", "שירי בניין: מזמרת הארץ" ועוד אחרים. שמעון זאבאלי שהתחנך בבתי הספר של כי"ח ושלט בשפה הצרפתית נדרש למילון עברי-צרפתי וצרפתי-עברי על מנת שיוכל להתמודד עם קריאה וכתיבה בעברית. פנחס יוסף תאומים, פליט יהודי מאירופה שמצא מקלט במרוקו בתקופת המלחמה, התעניין בקורות אחיו באירופה וכתב קינה על חורבן  יהדות אירופה במלחמת העולם השנייה, ביקש וקיבל את הספר "אבן מקיר תזעק: על שואת הגולה" שיצא לאור באותה השנה. האחים חדידא שניהלו בקזבלנקה חנות ספרים והוצאה לאור בעברית, ששמשה מקום מפגש למשכילים העבריים בעיר, קיבלו את העיתונים "הגה", "דבר לילדים" ו-"הבקר לילדים". מניתוח הרשימה הארוכה של הספרים עולה כי פלח נכבד של שוחרי השפה העברית במרוקו רק החלו את דרכם ברכישת השפה, ונדרשו לחוברות לימוד בסיסיות, לספרי דקדוק ולמילונים שונים. מאידך, נשלחו למרוקו גם ספרים לקוראים מתקדמים וביניהם "צחוקו של היינה", ‫ "הנציב ביהודה: גברת דה לוצי", "מעשה רבי יוסף דילה רינה" ואחרים.

יש ויטענו כי בדרך זו כפה הממסד הישראלי את העברית המודרנית על יהודי מרוקו. אולם כגודלה של מרוקו ומגוון נופיה כך מגוון הדעות והקולות בקרב יהודיה. התשוקה לקריאה וכתיבה בעברית במרוקו החלה בקרב קבוצה מצומצמת באמצע המאה ה-19 והתרחבה אט-אט. לאחר מלחמת העולם השנייה גברה ההתעוררות הציונית והעברית והקיפה ציבור רחב. הפעילים העבריים במרוקו השתוקקו לקרוא עברית ויצרו קשר עם גורמים שונים בישראל בכדי שיסייעו להם בהפצת השפה ותרבותה. "ברית עברית עולמית" סייעה בשליחת ספרים שנאספו בישראל ונשלחו לארצות השונות ובתוכן מרוקו. קריאות השמחה בעת קבלת חבילה מישראל נשמעות היטב ממכתב שכתב שמעון זאבאלי ל"ברית עברית עולמית": "אינכם יכולים לתאר כמה גדלה שמחתי במצאי בתיבת הדואר שלי נייר קטן בו מודיעים אותי ללכת לקבל את חבילת הספרים הבאה בשמי מתל-אביב. בבקשה להאמין שתיכף בקבלי החבילה בידי נישקתיה בברכי את ברכת "שהחיינו". עתה ידעתי באמת שדבר אחד הוא שיכול לקשר את יהודי כל העולם למרות שהם מפוזרים והוא מה שאתם עושים בהפיצכם את הספר העברי בגולה; ושדאגתם לרוח היהודי הגולה וכרתם אתו ברית במפעלכם זה."

המאמר פורסם במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" ביום שישי, כ"ט בסיון תשע"ד, 27.06.2014

קינה על חורבן יהדות אירופה מהמקלט הזמני במרוקו

איכה נעשתה בימנו הרעה הגדולה

של כל ימי האדם על האדמה.

ואיכה גבר הכעס בעם גדול,

להכרית את גזע עם היהודים בכל אירופה

מנער ועד זקן טף ונשים,

ע"י מיתות משונות וענוים קשים.

 

במילים אלה פתח הרב פנחס יוסף תאומים את "מגילת איכה על חורבן יהודי אירופה" שכתב בקזבלנקה (מרוקו) באייר תש"ה אשר חלקים ממנה נחשפים כאן לראשונה יחד עם סיפורו של הכותב.

הרב פנחס יוסף תאומים, אשתו שרה ובנו אלפרד בישראל
הרב פנחס יוסף תאומים, אשתו שרה ובנו אלפרד בישראל

הרב פנחס יוסף תאומים נולד בשנת 1893 בעיירה קריסטינופול (Krystynopil') במחוז לבוב (Lwów) בפולין, כיום צ'רבונוהרד (Chervonohrad) בגבול אוקראינה-פולין . משפחת תאומים הנודעת החזיקה מראשית המאה ה-19 בכס הרבנות של העיירה, ומשנת 1911 ועד חורבן העיירה בשנת 1939 כיהן כרב העיירה רבי אברהם תאומים, אביו של הרב פנחס יוסף. הבן הצעיר נחשף לפעילות הציונית הענפה בעיירה, נשבה בקסמיה ולקח בה חלק. זאת עשה בחשאי בשל החשש מתגובת משפחתו שהובילה מלחמת חורמה בתנועה הציונות. לאחר שגילה אביו את פעילותו ולא עלה בידו לגרום לו לנטוש את דרכו,  גרש אותו מהעיירה, מאשתו ומשני בניו.

בשנת 1929 עזב הרב את עיירתו ועבר לווינה בה המשיך בפעילותו הציונית. במקביל פתח סוכנות לביטוח ובשעות שנותרו התנדב בתפקיד רבני בבית החולים לנצרכים "ביקור ורופא חולים". עלייתו של היטלר לשלטון בשנת 1933 לא עוררה זעזועים בחייו האישיים של הרב ובתקופה זו נישא בשנית ונולד לו בן. עם סיפוחה של אוסטריה לגרמניה במרץ 1938 ובעקבות הגזירות שהוטלו על היהודים הגיש הרב בקשה לאשרת כניסה לארצות הברית ,ונענע בסירוב למרות שהציג בפני רשויות ההגירה חוזים לעבודה מובטחת כרב במוסדות יהודיים בוושינגטון הבירה. לאחר שהצליח להימלט מכיתת יורים שהוציאה להורג מספר גברים בפארק עירוני נמלט בינואר 1939 לאנטוורפן שבבלגיה. במאי 1940 נכבשה בלגיה ומשפחת תאומים ברחה לעיר נאנסי בצרפת ,שם הצטרפו לגל הפליטים שזרם דרומה למרסיי. בנמל העיר עלתה המשפחה על אניית פליטים שיעדה  עיר החוף קזבלנקה.

משפחת תאומים הצטרפה לגל של  אלפי פליטים יהודים שמצאו בקזבלנקה מקלט זמני במלחמת העולם השנייה. ועד מקומי שהוקם על ידי הקהילה היהודית ובראשו עורכת הדין הלן קאזס-בן-עטר סייע באיתור מקומות מגורים וחוזי עבודה לפליטים, כדי למנוע את שליחתם למחנות מעצר.  משפחת תאומים מצאה את מקלטהּ בביתו של איש העסקים המשכיל והציוני חיים נחמני. היה זה מקלט זמני, ולאחר מספר חודשים נכלאו בני המשפחה במחנה מעצר בעת ששלטון וישי נתבע על ידי גרמניה להפסיק את פעילות הועד היהודי ולכלוא את כל היהודים הזרים במחנות עבודה או מעצר. עם כיבוש צפון אפריקה בנובמבר 1942 על ידי כוחות הברית שוחררו היהודים בהדרגה ממחנות המעצר. משפחת תאומים חזרה לגור בדירה בקזבלנקה, והאב החל לקחת חלק בפעילות של המועדון לעברית של חיים נחמני "חובבי השפה" ובמועדון לעברית של חברת "מגן דוד". במסגרת הפעילות העברית כתב הרב עיתון בשם "עברי", נאם במועדונים במגוון נושאים ואף זכה במקום הראשון בתחרות ספרותית בעברית שהתקיימה בשנת 1943 במסגרת חברת "מגן דוד". בספטמבר 1945 עלתה משפחת תאומים לארץ ישראל בה עבד הרב כסוכן ביטוח. הוא נפטר בשנת 1958 ונקבר בתל אביב.

לאחר כניסת בעלות הברית לצפון אפריקה התפתח ז'אנר ספרותי של קצידות, מגילות וקינות בעברית ובערבית-יהודית, שגוללו את נוראות תקופת המלחמה באירופה ובצפון אפריקה. חיים זאב הירשברג, מראשוני חוקריה של יהדות צפון אפריקה, כתב בספר מסעו "מארץ מבוא השמש" כי פגש בפאס ברבי יוסף בן נאיים שהציג בפניו "מגילה על מאורעות העולם בימי היטלר, כפי שהגיע הדם אליו, אל המלאח של פאס." אשר (פרוספר) חסין (לימים ח"כ במפלגת מפא"י) פרסם את "מגילת היטלר" ויצחק הלוי הוציא לאור את "מגילת ישראל והמלחמה" בקזבלנקה. רבי פנחס יוסף תאומים שלקח חלק בפעילות התרבותית העברית בעיר כתב מגילה על חורבן יהודי אירופה בהשראת מגילת איכה.

כתב היד של הקינה
כתב היד של הקינה

הרב פותח את מגילתו במבואה שצוטטה בראשית המאמר. לאחר מכן מוסיף תפילה ובהמשכה כותב שתי קינות הפורשות את סיפור שואת יהודי אירופה בתיאורים מפורטים וקשים. החיבור נחתם בקינה שלישית בה מתאר את תפיסותיו לעתיד העם היהודי ובה מפנה אצבע מאשימה לגורמים רבים.

התפילה המקדימה את הקינות בנויה מקטעי פסוקים ומפסוקים עם שינויים קלים הלקוחים מהספרים שמות, דברים, שמואל, יחזקאל ותהילים, שנשזרו יחד עם משפטים מקוריים של הרב לכדי יצירה העומדת בפני עצמה. תאומים פותח את התפילה בקריאה לאלוהים מדוע עזב את בניו ולאחריה מבקש ממנו לנקום בגרמנים על המעשים שעשו בעמו.

 

אלי אלי למה עזבתנו?

הכלה אתה עושה בנו?

למה יאמרו הגוים איה אלוהיהם

וגם אם באפך אמרת אפאיהם

לולא כעס אויב אגוּר

עזות מצח וגאוה חגוּר

פן יאמרו ידנו רמה

חתום בתורתך הנחתמה

 

מחה אמחה את זכר עמלק

כתבת לנו בתורתך לנחמה

לצָרַי גמול אשיב בחיק

ולמשנאו אשלם בנקמה.

אכזר ראש פתנים

היטלר עם כל הגרמנים

תשליכם בכף הקלע

אשרי ינפץ עולליהם על הסלע.

 

הקינה הראשונה פותחת בביקורת על העם הגרמני "התרבותי" ממנו יצאו גדולי סמלי התרבות המערבית כגתה, שילר, קנט ולסינג ושהעמיד תחתם את היטלר ("שְחִיק טְמַיָּא"), גבלס וגרינג. אלה, בתמיכתו של העם הגרמני ועמים אחרים, ארגנו רצח, ש"לא בושו להכריז על זה גלוי בתמדה", וליהודי לא היה סיכוי למפלט כל עוד נשמתו באפו "לקרבן הוא מוכן כנאחז בסבך". בקינתו של הרב לא זכו היהודים לנס, והם אלה שמוקרבים לקרבן. בהמשך הקינה מתאר את הגטאות בהם רוכזו היהודים באירופה במטרה "לדכא את רוחנו לפני לקחם את חיותנו". חייהם של היהודים בגטאות מתוארים בשגרת יום של עבודה קשה, ללא מזון או רפואה, ואלה שאינם יכולים לעבוד מחמת גיל או מחלה מוצאים להורג. אולם פתרון זה לא די כדי לחסל את העם יהודי ועל כן בונים הגרמנים "חדרי גז ובתי משרפות שם מרעילים ושורפים בהמונים".

בקינה השנייה מתאר הרב את גיהינום מחנות ההשמדה. הוא מדגיש כי תיאור ה"אינפר" (Inferno) של דנטה אליגיירי בספרו "הקומדיה האלוהית" או שבעת מדורי הגיהינום ביצירה "ראשית חכמה" לרב אליהו די וידאש אינם מתקרבים ברוח דמיונם לתופת שעברה על יהודי אירופה. התיאור נפתח בהובלת יהודי אירופה בקרונות משא מזרחה "בדוחק שנוגע אף באף". במחנות ההשמדה מתואר מפעל הרצח המאופיין "בסדר ובהנהלה מאורגנת / בקרירות לב מאובנת": זיוף חדרי הגזים למרחצאות, הפשטת הקורבנות, גילוח השיער, והרעלתם בגז. "הבכיות והיללות של למות מובלים / של המעונים בעינוים וביסורים מסובלים / כנגינת האופרה נעמו לאזניהם / של הגרמנים המקולטרים רוצחיהם." בהמשך מתאר את עקירת שיני הזהב ושריפת הגופות, ואת השימוש באפר הנרצחים לדישון שדות האיכרים הגרמנים. קינה זו מסיים בפסוק בקשה מאיכה: "תשוב לבם גמול ה' כמעשי ידיהם, תרדוף באף ותשמידם מתחת שמי ה'".

הקינה האחרונה שונה משתי קודמותיה מכיוון שאינה תיאורית אלא מייצגת את עמדותיו של הרב. בה טוען כי לא ראוי בכי לעם היהודי, בני המכבים, ועל כן עליו לידום. אולם במקביל לאיפוק הרגשי מדגיש כי "נִשָבַע להכין את עולמנו /להיום שנתבע את חלקנו / בחופש ובארץ ככל העמים / לפי מכסת מס הדמים." הוא יוצא גם כנגד השותקים "בעל בריתם שעברו בשתיקה עליו / כי לשותף טבעי חשבונו בעליו". הוא פונה לשארית הפליטה  ומבקש ממנה להתאחד, "הלאה כל פירוד הלבבות". הרב רואה חשיבות בביצור חומת הדת, התורה, השפה העברית והשאיפה להקמת מדינה בארץ ישראל: "לדרוש מהעמים צדק לעמנו / ולמלאות את חובתם נגדנו". הבית האחרון בקינה מפתיע ובו יוצא כנגד היהודים בטענה כי גם להם חלק בתוצאות " ואשר חלקנו גדול היה בערך / במס הרם הכסף ועבודת הפרך / ששלמנו להאויב שפרעו בנו פרעות". מן הראוי להדגיש כי הרב העלה נקודות שנויות במחלוקת ששנים לאחר כתיבת המגילה עמדו במרכז דיונים ציבוריים בישראל ובעולם: שאלת היחסים עם גרמניה והעם הגרמני, הדיון על השילומים, שתיקתם של עמי העולם לנוכח רצח העם היהודי, שאלת שיתוף הפעולה של היהודים או ההליכה כצאן לטבח, ולעומתם ההעלאה על נס של גבורת המורדים בגטאות, הצורך באחדות בעם, ודרישה מאומות העולם להקמת מדינה יהודית תוך חיבור בין תוצאות השואה להקמת מדינת ישראל.

המגילה חתומה בחותמתו האדומה של הצנזור הצרפתי שפעל במרוקו תחת השלטון הקולוניאלי, וזה פסל את הקינה השלישית, ואישר לפרסום אך ורק את שתי הראשונות הגוללות את סיפור האסון. עקב כך גנז הרב את המגילה, ודבר כתיבתה מתפרסם כאן לראשונה, לאחר 69 שנה. דומה שהחליט הרב לא לפרסמה הואיל ולא ראה בה כל ערך ללא הקינה השלישית בה הציג את תוכחותיו כלפי אויביו ואחיו. יתכן אולם כי דבר גניזתה של המגילה קשור דווקא בעלייתו של הרב  לארץ חודשים ספורים בלבד לאחר העברתה לעיון הצנזורה. יתכן שבעת שקיבל אותה בחזרה עסק כבר בענייני העלייה וזנח אותה.

אילו היה מביא הרב את קינתו לדפוס בקזבלנקה היתה מצטרפת זו לקורפוס של עשרות יצירות שנכתבו באותה התקופה בצפון אפריקה על ידי יהודים מקומיים שהביטו בצער וכאב על אשר עבר על אחיהם באירופה. לאלה מצטרפת כעת קינה שנכתבה בצפון אפריקה על ידי יהודי אירופאי שמצא בימים הקשים של המלחמה מקלט זמני במערב ומשם צפה וכתב על עמו ומשפחתו שאיבד במזרח.

המאמר פורסם במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" ביום שישי, כ"ה בניסן תשע"ד, 25.04.2014

התחרות הספרותית של אגודת "מגן דוד" בקזבלנקה

המועדון העברי בקזבלנקה (עבר, הווה ועתיד), מאת יחיאל בוסקילה

א

עוד לפני היות מועדון לנו,

רב מספר יודעי שפת עבר בנו.

כציצים ופרחים צמחו פה ושם

אך, לא דאג איש אז לעתיד העם,

כי, איש לדרכו פנה ובה תעה,

צר צרתו לזולתו לא שעה!

ובקרב גוי גדול גולה ונצנח,

כל איש לבדו שמח או נאנח.

ב

ומיום הקמת מועדוננו,

נקבצנו בצל קורתו כולנו.

מאז היה הפינה האחת,

לכל מי שאינו שבע נחת.

ממצב עמו המך בגלותו;

ולכל הרוצה להחיש גאולתו.

ולעם, מזו הפינה היחידה,

יצאה תורת הרצל ובן יהודה.

ג

מה מאוד יקרת מועדון לנו!

ומה עזה לך אהבתנו!

יען, תפקידתך על, מפעלך רם!

ראשיתו שים שפתנו בפי העם.

ואחריתו מי ומי ישורנה?

וכולנו מלאים היום אמונה,

שתצא ממך לכל בית ישראל,

שפה, חכמה ותורת האל!

ד

ואמנם במשך שנתך הראשונה,

מלאת חובתך באמונה.

רגשים נשגבים עוררת בנו.

כי, כמו בית-ספר שמשת לנו.

מעל במתך לחיים קראתנו

בקול הכרזת על חסרונותינו

ושפה ותרבות עוד לא ידעות לנו,

אותן אתה בא לנטוע בנו!

ה

יחי המועדון ויאריך שנים

ויחנך ההורים עם הבנים

וברוכים אתם הבונים לנו

ולעד יקדש עמלכם בעינינו

עבדו חזקו והגבירו חיילים!

ואורו האויבים והמזלזלים,

המפחיתים סגולות רוחנו

והמקוים לשים לאל את כוחנו.

ו

עורו חיש אחים מתרדמתכם!

פנו לבבכם, טהרו נשמתכם!

עזבו פתרונות שוא אחינו!

באו נא בהמונים אלינו!

כי שלוש אלה מטרותינו:

עמנו, ארצנו ושפתנו.

אהבום כי רק הם תקותנו,

והם גם מגמת יסוד חיי כלנו!

את השיר "המועדון העברי בקזבלנקה (עבר, הווה ועתיד)" כתב ב-1944 יחיאל בוסקילה – מורה לעברית, משורר ו"מנהל המועדון העברי". בשנה זו חגגו חברי המועדון שנה לייסודו, ובמסגרת החגיגות כתבו שירים על המועדון. בין הכותבים התקיימה תחרות ספרותית שהפכה למסורת.

חזית מבנה אגודת "מגן דוד" בקזבלנקה L'Avenir Illustré, 7.12.1928
חזית מבנה אגודת "מגן דוד" בקזבלנקה L'Avenir Illustré, 7.12.1928

התחרות  התקיימה במסגרת המועדון לעברית של חברת "מגן דוד", שהוקמה בקזבלנקה בשנת 1919. האגודה שמה לה למטרה להחיות את השפה העברית ותרבותה בקרב צעירים ומבוגרים. ראשי האגודה הצרו על כך שיהודי מרוקו אינם "שמים על לב" את שפתם וכי עליהם להתחיל לדבר בעברית ככתוב במגילת אסתר "עם ועם כלשונו". כדי להפיץ את השפה הקימו את האגודה בבניין קטן בעיר העתיקה שבו למדו תלמידים שיעורי ערב בעברית. ב-1935 עברה האגודה לבניין גדול בחלקה החדש של קזבלנקה. הבניין הכיל כיתות לימוד, אולם כנסים, בית כנסת וספרייה. בבוקר למדו הילדים בבית ספר יסודי שיום הלימודים בו הוקדש ללימודי עברית בחציו וללימודי צרפתית ולימודיים כלליים בחציו האחר. בערבים התקיימו לימודי שפה למבוגרים.

בסוף ינואר 1943, שלושה חודשים לאחר נחיתת בעלות הברית במרוקו, הקימה חברת "מגן דוד" את "המועדון העברי". במסגרתו נפגשו גברים ונשים, צעירים ומבוגרים כדי להקשיב ולדבר בעברית. המועדון פעל בין השנים 1943-1948 ובפרוץ המלחמה בישראל נסגר ופעולותיו הצטמצמו. בשנת 1952 שב ונפתח והמשיך לפעול עד לעצמאותה של מרוקו בשנת 1956.

מפגשי המועדון התקיימו בימי שבת בשעה שתיים אחר הצהריים במסגרת "עונג שבת". במפגשים נאמו בעברית מרצים מקומיים, פליטים יהודים מאירופה שמצאו מקלט בקזבלנקה וכן אורחים מישראל. ההרצאות עסקו במגוון נושאים וביניהם חדשות על קורות היהודים בעולם ובישראל, היסטוריה יהודית, ספרות עברית, תרבות יהודית מקומית, פרשת השבוע ותולדותיהם של רבנים ופייטנים. כמו כן נערכו אזכרות לגדולי ישראל וצוינו מאורעות חשובים כיום העצמאות, יום הצהרת בלפור, חגי ישראל ויום מרד גטו ורשה.

במסגרת המועדון הוקמה מקהלה ששרה שירים יהודיים ושירים ארץ-ישראליים. המקהלה שרה שירים בעברית ועם הזמן, לאחר שלמדו הנאספים את השירים, הצטרפו גם הם למקהלה.

שלטון הפרוטקטורט הצרפתי במרוקו אסר על הפצת עיתונים בעברית ועל כן המועדון הציב "עיתון קיר" שבועי בעברית שבו הוצגו לחברים כתבות מעיתונים עבריים מהתפוצות ומישראל וכתבות מאת חברי המועדון בנושאים הנוגעים לקהילה היהודית במרוקו.

ב-1944, שנה לאחר ייסוד המועדון, הוחלט לקיים פעילות שנתית חדשה – תחרות ספרותית שבמסגרתה נבחר נושא שחברי המועדון התבקשו לכתוב עליו חיבור או שיר. מתוך כלל היצירות שנשלחו למערכת נבחרו בכל שנה בין שניים לארבעה חיבורים שזיכו את הכותבים בפרסום ובפרס כספי נאה. בתחרות השתתפו יותר ממאה כותבים ומעגל גדול יותר של שופטים, מארגנים, אורחים של כבוד, באי טקס חלוקת הפרסים וקוראים.

נשיא האגודה ואחד מראשי התנועה הציונית במרוקו, שמואל דניאל לוי, הגה את הרעיון בישיבה משותפת שכינס עם הגזבר, אברהם בן אלישע, ומנהל המועדון העברי, יחיאל בוסקילה. לוי הסביר כי "אנו מטפלים בלמוד העברית בבית-הספר היומי ובשעורי ערב שלנו. את הדבור החי אנו מפיצים במועדון העברי ורוצים אנו עכשו לשתף בעבודה פוריה זאת את המורים ודוברי העברית של כל מרוקו, בהכריזנו על התחרויות ספרותיות ובהעניקנו פרסים בכל פעם לארבעת המצטיינים הראשונים."

לקראת כל תחרות הורכב צוות שופטים שכל אחד מחבריו קרא את כלל החיבורים והעניק להם ציון. לאחר מכן התכנסו השופטים מספר פעמים, דנו ביצירות והחליטו יחד על הזוכים. צוות השופטים התכנס בקזבלנקה והורכב בדרך כלל משמואל דניאל לוי, נשיא האגודה, יחיאל בוסקילה, מנהל המועדון העברי ושמואל אלמליח, שליח מירושלים שפעל לקידום התרבות העברית במרוקו.

בתחרויות שהתקיימו בשנים 1952 ו- 1953 נשלחו החיבורים לירושלים ונבחנו על ידי ועדה של סופרים ואנשי רוח, ספרדים ואשכנזים, שתחום עניינם היה היסטוריה ותרבות יהודי ארצות האסלאם.  בראש הוועדה עמד אברהם אלמליח, אחת הדמיות המרכזיות בקהילה הספרדית בירושלים. אלמליח עודד את התחרות הספרותית כיוון שזו הוציאה לפועל שני רעיונות שהיו במרכז מפעל חיו: טיפוח השפה העברית ותיעוד תרבות יהודי ספרד והמזרח.

הוועדה שגיבש אלמליח כללה את הנשיא יצחק בן צבי (לאחר שנבחר לנשיאות בדצמבר 1952 הוחלף בהיסטוריון דוד משה גאון), הסופר משה כרמון, החוקר והסופר יצחק רפאל מולכו והמזרחן פרופ' יוסף יואל ריבלין. חברי הקבוצה היו מקורבים זה לזה ופעלו יחד במערכות עיתונים וכתבי עת שבמרכזם עמד חקר תפוצות היהודים בארצות האסלאם והבלקן כמו "מחברת", "עדות" ו"הד המזרח".

בתחרות בשנה הראשונה כתבו החברים שיר למועדון. במקום הראשון  זכה הרב פנחס-יוסף תאומים מקזבלנקה.  הרב, יליד וינה, ברח לצפון אפריקה בשנת 1940 ושהה בקזבלנקה עד ספטמבר 1945, עת עלה לישראל. בשנים שגר במרוקו לקח חלק פעיל בחיים הציונים והעבריים ואף הוציא עיתון בעברית בשם "עברי".

בשנים 1945 ו- 1946 כתבו המתחרים חיבורים "על עינויי ישראל בימי שלטון הנאצים". החיבורים הזוכים, "מגילת היטלר" (אשר חסין) ו"מגילת ישראל והמלחמה" (יצחק הלוי), הן דוגמאות לז'אנר ספרותי שהתפתח מיד לאחר כניסת בעלות הברית לצפון אפריקה במלחמת העולם השנייה. משוררים וסופרים גוללו את נוראות תקופת המלחמה באירופה ובצפון אפריקה בסיפורים ובקינות, בעברית ובערבית-יהודית. ב"מגילת ישראל והמלחמה " כותב הלוי לדוגמה: "הגיסתאפו יצאו מזויינים בדבר היטלר. והדת ניתנה בגרמניה האכזרה בחוץ ובעיר. להשמיד ולהרוג את כל יהודי גדול וצעיר. והאומה הישראליה נבוכה בכל עיר ועיר." מהציטוט אפשר ללמוד כי הטקסטים נכתבו בלשון מקראית ובמבנה של מגילת אסתר.

ב-1948 בחרו מארגני התחרות להציב בפני המתחרים משימה של תרגום שיר מצרפתית לעברית. השיר שנבחר היה שירו של רודיארד קיפלינג, "אם". השיר הגיע לצפון אפריקה דוברת הצרפתית באמצעות תרגומו משנת 1918 של הסופר הצרפתי-יהודי אנדרה מורואה. באמצעות התחרות חשפה האגודה את משתתפיה לערכי השיר, והתרגום החופשי לעברית אפשר להמיר אותם לעולם התרבותי היהודי-עברי של צפון אפריקה. התרגומים שזכו בשני הפרסים הראשונים משקפים את השליטה בשפה העברית ויכולת התרגום של הכותבים מחד, ואת עולם הערכים כפי שהבינו והמירו אותו לתרבותם מאידך. כך, למשל, סיים אחד הזוכים את שירו:

אזי מלכי החלד ומושלי תבל

האושר והמזל ככפותי חבל

עבדיך המתרפסים יהיו לצמיתות;

והיקר פי כמה מזהב ושני

מתפארת הכבוד והוד המלכות

כי אזי תהי לאיש, בני

תחרותב-1952 התקיימה התחרות המדוברת ביותר. בשנה זו התבקשו הכותבים לגולל בשיר או בסיפור את סיפור חייה של סול הצדיקה, אחד הסיפורים המפורסמים ביותר בקרב יהודי מרוקו העובר מדור לדור. התחרות המשיכה מסורת של כתיבה ספרותית ופיוטית בעברית ובערבית-יהודית על סוליקה הצדיקה, שהחלה בפיוטו של הרב ידידיה מונסונייגו מפאס "צדקת אשת חיל זכרו", שנכתב בשלושים למותה.

בתחרות זו נבחרו ארבעה חיבורים מתוך 24 שהוגשו. המקום הראשון הוענק לשיר "סול הצדיקה (=הקדושה)" של הרב חיים שושנה. השיר זכה להערכה מהוועדה הירושלמית על העברית, על המשקל והחרוזים של השיר, על השפעות שירת ימי הביניים על כתיבתו ואף על כתב ידו היפה של הרב שושנה ויכולת הניקוד המוקפדת שלו.

התחרות הספרותית בשנת 1953 הוקדשה לתופעה יוצאת דופן וייחודית ליהודי מרוקו והיא הילולות לזכר קדושים. החוקר יששכר בן עמי הציג במחקרו המונומנטלי "הערצת הקדושים בקרב יהודי מרוקו" יותר משש מאות קברים של צדיקים וצדיקות במרוקו המצבעים על היקפה, פריסתה וחשיבותה של התופעה. למרות  שבתקופה הנדונה התרחשו תהליכי מודרניזציה וחילון מואצים, בחרו מארגני התחרות בנושא עממי זה ונראה כי בחירתם אינה מקרית ומשקפת את פריחתם של פולחני הקדושים במרוקו. בתקופה זו עברו היהודים משברים אישיים וחברתיים כתוצאה מתהליכי הגירה פנימית, עיור ותיעוש, ואת התמיכה לקשיים שחוו מצאו בכוחות העל-טבעיים של הצדיקים. בנוסף, בתקופה זו השתפר ביטחון היהודים בדרכים, הוכשרו דרכים וכלי תחבורה מודרניים לקברי הצדיקים וכן הוקמו עמותות לטיפוח הקברים והקדושים.

בשנת 1954 הוגדר הנושא לכתיבת החיבורים "חגיגות המימונה". במסגרת התחרות נדרשו המתחרים לכתוב על ייחודיותו של החג בעריהם או כפריהם ולגלות את מקורותיו.

ב-1955, השנה האחרונה שבה התקיימה התחרות, נתבקשו הכותבים לבחור אחד מרבני מרוקו ולכתוב עליו, על מפעלו ועל ספריו. בדומה לתחרות שעסקה בהילולות הצדיקים גם נושא זה מסורתי מאוד ובולט לנוכח תהליכי המודרניזציה והחילון שעברו הקהילות במרוקו בתקופה הנדונה, ובעיקר האוכלוסייה שהשתתפה בתחרות. דומה שהבחירה בנושא זה מדגישה את מקומם המרכזי של הרבנים בקרב הצעירים המתמערבים, שלמרות הבחירה במסלול חיים חדש כיבדו את מסורת האבות ולא נקטו בעמדות אנטי-מסורתיות או אנטי-דתיות.

אין ספק שלתחרות הספרותית היתה חשיבות רבה במסגרת ארגון "מגן דוד", הקהילה בקזבלנקה והקהילה העברית במרוקו. התחרות החדירה את השפה העברית המודרנית, הכתובה והמדוברת, לחוגים גדולים בקרב יהודי מרוקו. לפני התחרות הצטמצמה העברית המשכילית לחוג קטן של משפחות רבנים ולאנשי עסקים שחיו בדרך כלל בערי החוף. באמצעות התחרות חדרה השפה העברית למרחבים חדשים במדינה ולקבוצות חדשות ללא ייחוס משפחתי או כלכלי. המשתתפים בתחרות הגיעו מכל שכבות החברה וזו הביאה ליצירת קבוצה חדשה של אנשי רוח.

התחרות הידקה את הקשר בין הקהילה היהודית במרוקו לישראל. שיפוט התחרות על ידי הוועדה הירושלמית יצר הד ציבורי בישראל. גם במרוקו התקבל שיפוטם של אנשי הרוח המכובדים בכבוד רב ומארגני התחרות העריכו את פועלם ותרומתם של השופטים מישראל עבור הקהילה במרוקו. נוצר גם קשר של הזדהות עם ישראל. ידיעת השפה העברית הקלה על אלה שבחרו לעלות לישראל את ההשתלבות בחברה הישראלית, והדוגמאות לכך רבות: אשר חסין, רפאל חיים שושנה, סימון זאבאלי, ויחיאל בוסקילה.

התחרות הביאה ליצירה ספרותית מגוונת בת המקום בעברית מודרנית. בכתיבת החיבורים בנוגע לתרבות המרוקאית ישנה חשיבות לכך שאלה נכתבו "מנקודת המבט של הילידים", כך שהם  מאפשרים ללמוד על התרבות המקומית באמצעות טקסטים שנכתבו על ידי תושביה ולא על ידי מבקרים או חוקרים זרים הנוטים לעתים לחטוא בדעות אוריינטליסטיות או תפיסות אידיאולוגיות המתנגשות עם התרבות המקומית.

התחרות התקיימה בשנות הארבעים והחמישים של המאה העשרים במרוקו בזמן שהתרבות הצרפתית הספיקה לחדור באופן משמעותי לחייהם של היהודים, בעיקר באמצעות בתי הספר של רשת אליאנס (כי"ח). צעירים שהתחנכו בבית הספר ורכשו השכלה מערבית לא למדו תכנים יהודיים, תורניים או עברית והחלו להתרחק ממסורת ההורים. התחרות על נושאיה המקומיים בשפה העברית יצרה הזדמנות לצעירים לתור אחר שורשיהם ההיסטוריים או התרבותיים ובמקביל לבנות לעצמם זהות חדשה שאינה מערבית-צרפתית אלא יהודית-מרוקאית בלשון העברית. זוהי דוגמה למגמה אופיינית בקרב יהודי מרוקו ובתפוצות אחרות בארצות האסלאם של צעירים הבוחרים בתרבות מערבית או משכילית אך במקביל מכבדים ומוקרים את תרבותם המסורתית, ובמילים אחרות משלבים מודרנה לצד מסורת מבלי לראותם כשני עולמות מתנגשים.

במקביל ל"מגן דוד" פעלו חברות נוספות בקזבלנקה ובערים אחרות במרוקו, ששמו להן למטרה להפיץ את השפה העברית. אולם בשונה מהאגודות שפעלו באופן מקומי בלבד, התחרות הספרותית של "מגן דוד" פנתה לכלל יודעי העברית במרוקו, והביאה להשתתפות של כותבים ממספר לא קטן של ערים. ניתן לראות בפעילות זו אמצעי לגיבוש זהות יהודית מודרנית כלל-ארצית, המבוססת על מאפייני תרבות זהים בשפה העברית.

התחרות הספרותית היא דוגמה אחת מתוך פעילות ענפה של תחיית השפה העברית במרוקו באמצע המאה ה-20. אירוע מצומצם זה חשף חיבורים, קשרים ואנשים שמקומם לא נמצא עד היום בתודעה הציבורית בישראל. נראה כי נדרשת עוד עבודת מחקר רבה שתחשוף את תרבות יהודי מרוקו בעת המודרנית ותציג חלקים נוספים במרכיבי התרבות של יהודי מרוקו שנעדרו מהשיח הישראלי במשך עשרות שנים.

המאמר פורסם במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" ביום שישי, ב' בשבט תשע"ד, 03.01.2014