"יוסף פרץ" (רומן מחיי הגיטו המזרחי), מאת: אברהם חיים נבון; תרגם מצרפתית: אברהם אלמאליח; בעריכה ובליווי מאמריהם של דוד גדג', ירון בן-נאה, קציעה עלון; הוצאת גמא, 2018
לרכישת הספר באתר גמא
הוא היה סופר ומספר, חוקר ומחטט במובן הספרותי האירופי שיש למילים אלה בספרות העולמית. סגנ[ו]נו הצרפתי צח ובהיר; הדמיון מצטרף אצלו לרצינות, השנינה לרגישות; דמיון ומציאות משמשים אצלו בערבוביה בסיפוריו הציוריים לכל רישומיהם הדקים, באופן שחיי החומר והרוח מתלכדים בהם להוויה מקורית אחת, והתלבטויותיה הגדולות של הנפש המזרחית מוצאות להן ביטוי. בתיאור טיפוסים ומאורעותיהם עומד נבון בשורה הראשונה של אמני הציור הצרפתיים.
במילים נמלצות אלו תיאר המלומד והאינטלקטואל הירושלמי ממוצא מגרבי אברהם אלמאליח (1967-1874) את כתיבתו של איש החינוך, החוקר והסופר אברהם אלבר נבון. הדברים הובאו במאמר שפרסם הלה בכתב העת מחברת של חברת "כל ישראל חברים" (אליאנס), לאחר פטירתו של נבון בפריז בשנת 1952.
נבון נולד בשנת 1864 באדירנה שבמערב האימפריה העות'מאנית. הוא התחנך תחילה במוסדות החינוך המסורתיים של הקהילה ולאחר מכן בבית הספר של אליאנס שהוקם בעירו. בתום לימודיו נשלח לפריז כדי להתלמד שם בבית המדרש למורים של רשת החינוך היהודית־צרפתית. בשלושים השנים הבאות כיהן כמורה וכמנהל בבתי הספר של אליאנס שהוקמו בקהילות יהודיות שונות סביב אגן הים התיכון. ב־1911 נתמנה למנהלו של בית המדרש למורים וכיהן בתפקיד זה עד שנת 1935.
סיפורו האישי של נבון שנע בין ערי האימפריה העות'מאנית לפריז, ממנה לערים באגן הים התיכון, ובחזרה אליה, ומאות סיפורי חיים נוספים של צעירים וצעירות שאליהם נחשף במסעו בין הקהילות היהודיות השונות שימשו בסיס לכתיבת רומן החניכה יוסף פרץ. אמנם הרומן מספר את סיפור התפתחותו האינטלקטואלית של בחור יחיד – יוסף פרץ, בן למשפחה יהודית־ספרדית דוברת לאדינו החיה ברובע באלאט שבאסתאנבול – אך למעשה זהו סיפורו של דור; סיפורה של ההשכלה בקרב יהדות ארצות האסלאם במחצית השנייה של המאה התשע־עשרה ובמחצית הראשונה של המאה העשרים, כשיהדות זו רחקה מן המסגרת הקהלית, מן המסורת, האדיקות והשמרנות ונעה אל עבר חילון גובר.
דרך סיפור חייו של הגיבור משורטטות ברומן שלוש המגמות המודרניות הבולטות בקרב קהילות היהודים בארצות האסלאם באותה תקופה: אימוץ התרבות האירופית – התנהגות ומגמה שניתן לכנותה התמערבות; ניסיון להתערות בתרבות החברה הסובבת – במקרה זה 'התעת'מנות'; ולעיתים אף ניסיונות התחדשות פנימיים שנבעו מתוך החברה היהודית עצמה ובאמצעיה שלה. כל מגמה פיתחה ערוץ משלה לרכישת השכלה, כך שניצבו בפני הצעירים היהודים באותן שנים שלוש אפשרויות חינוך: חינוך עברי, בהשפעת תנועת ההשכלה היהודית האירופית ששגשגה במאה התשע־עשרה; חינוך צרפתי, בהשפעת הקולוניאליזם הצרפתי ובתיווכה של חברת אליאנס; וחינוך באוריינטציה ערבית או תורכית, בהשפעת התמורות שהתחוללו בארצות האסלאם, בהן תנועת הנַהְצַ'ה שהתפתחה באימפריה העות'מאנית וסדרת רפורמות ה'תָנְטִ'ימַאת' שראשיתן ב־1839. אין מדובר כאן ברכישת השכלה פורמלית בלבד, כי אם בתפיסה תרבותית רחבה שכללה: שימוש יומיומי בַּשפה לצורכי לימוד, קריאה וכתיבה, יצירה חומרית, תרבות פנאי, שינוי ערכים ועוד. כל אלו באים לידי ביטוי ברומן שלפנינו.
יוסף פרץ לאברהם אלבר נבון הוא יצירה אחת מתוך יצירות ספרותיות ומחקריות רבות שכתבו משכילים ילידי ארצות האסלאם בשפה הצרפתית. חלקן אף תורגמו ועובדו לדיאלקטים יהודיים מקומיים, כמו לאדינו וערבית־יהודית על גווניה. אלה גם אלה נשכחו במשך שנים ארוכות, ורק לאחרונה החלו זוכות למקום בשיח האקדמי והתרבותי בישראל ומחוצה לה. ניתן לראות בכך חלק ממגמה רחבה יותר המתרחשת בעשורים האחרונים, ובה יצירות של יהודי ארצות האסלאם במדיה ובסוגות שונות נעות מן הזיכרון המודחק ומן הפריפריה אל עבר המרכז התרבותי בישראל. תנועה זו החלה ביצירות מוזיקליות, בשירה ובפיוט – אותן הממסד ההגמוני התקשה לדחוק, בין השאר משום שנפוצו במורשתו של ציבור רחב מאוד והיו משוקעות בה. חלק מאותו ציבור שימר אותן במרחב הפרטי־האישי, ועל כן הן היו האחרונות להיעלם מעין הקהילה והראשונות לשוב ולצאת לרשות הרבים, אל הפרהסיה הישראלית, ואפילו לקדמתה.
אולם בכל הנוגע ליצירות טקסטואליות מצב העניינים היה שונה לחלוטין, כיוון שמלכתחילה תפוצתן בארצות האסלאם ובישראל הייתה מוגבלת הרבה יותר. הכותבים שהיגרו לישראל יושבו על פי רוב בפריפריה, והיו משוללים כל גישה למרכזי השימור, הפרסום וההפצה של טקסטים, ואף למרכזי השיח האקדמי. מנגנוני הכוח הרלוונטיים הוחזקו במשך עשרות שנים בידי הגמוניה פוליטית וספרותית שלא מצאה ערך, וגם לא עניין, בטקסטים של יהודי ארצות האסלאם. כך קרה שספרים וכתבי יד קדומים ומאוחרים שקעו בתהום הנשייה, ויש בהם אף שאבדו לנצח. חוקרים ספורים עוסקים זה זמן רב באיתור יצירות אלה ובחקירתן, אך הם פונים לקהל עמיתים מצומצם ומרבית הקוראים בישראל אינם נחשפים כלל לממצאיהם. הוצאת "גמא" שמה לה למטרה לפרסם מחקרים שעניינם תרבותם של יהודי ארצות האסלאם ושל מזרחיים בישראל, ולהוציא לאור מחדש יצירות ספרותיות שנדחקו מן הזיכרון הישראלי, כדוגמת הרומן יוסף פרץ. בהוצאה המחודשת אנו מבקשים להגיש את היצירה לקהל רחב ומגוּוָן של קוראים המשתוקקים להכיר את חיי היהודים בארצות האסלאם לפני למעלה ממאה שנה, בעידן של תמורות דרמטיות ומהירות. יהיה בכך כדי להציע זיכרון חלופי, או לכל הפחות השלמה, לכל אותם ששמעו סיפורים בבית אבא ושימרו זיכרונות משפחתיים מקוטעים. אנו מאמינים כי חשיפת הרומן תסייע בהעשרת הזיכרון הקולקטיבי של החברה הישראלית בכללותה, ובעיקר תביא, ולו במעט, לשיקום ההון הסימבולי של יהודי ארצות האסלאם במדינת ישראל.
במהדורה מוערת זו אנו מגישים את תרגומו של אלמאליח כפי שפורסם בירושלים בשנת 1926. שמרנו על לשונו של המתרגם ועל הכתיב החסר שהשתמש בו מתוך הערכה וכבוד ליצירתו. יחד עם זאת, כדי להקל על הקוראים ניקדנו מילים שחששנו שיהיה קשה להבינן והוספנו הסברים בהערות שוליים כאשר נעשה שימוש במילים שאינן נפוצות עוד בימינו (ואפשר שחלק מהן חידש אלמאליח בעצמו), או שימוש במושגים האוצרים בתוכם עולם תרבותי שייתכן כי אינו מוכר לקוראים העכשוויים. נוסף לכך נעזרנו במהדורה הצרפתית של הרומן להבהרת מושגים סתומים. בסך הכל רשמנו למעלה מ־ 300 הערות שוליים בתחתית עמודי הספר. אנו תקווה כי בדרך זו הצלחנו לשמר את חוויית המפגש עם הטקסט המקורי ולאפשר קריאה רצופה בו.
לרומן מצורפים שלושה מאמרים המבקשים לפתוח דיון מחקרי – היסטורי, ביוגרפי, תרבותי וספרותי – ביצירה זו: מאמרו של דוד גדג' עוסק בדמותו של אברהם נבון – משכיל, מחנך ומחבר יהודי־ספרדי במפנה הדורות, על סיפה של המודרניות. גדג' פורשׂ את פעילותו החינוכית הנמרצת של נבון באליאנס ("כל ישראל חברים"), ומחזיר לתודעה ההיסטורית את דמותו של אינטלקטואל ואיש מעשה מרתק זה. מאמרו של ירון בן־נאה פותח צוהר אל תוככי אסתאנבול היהודית־ספרדית במחצית השנייה של המאה התשע־עשרה, בעידן התמורות החמידיאני, זמן התרחשותו של הרומן. סיפורו של יוסף פרץ משמש את בן־נאה כמקור להכרת צדדים שונים בחייהם של היהודים הספרדים בבירה העות'מאנית, ובפרט להכרת חיי העניים, שלא נדונו כמעט במחקר. קציעה עלון מציעה קונטקסטואליזציה ליצירה זו, ועומדת על חשיבותו של יוסף פרץ בַמכלול ההיסטוריוגרפי של תולדות הספרות העברית אגב השוואה ליצירות ידועות. עלון מסבירה במאמרה את המהלך האינטלקטואלי שביקש אברהם אלמאליח לבצע בתרגום הספר ובהקדמה לו.
שיתוף הפעולה בינינו – חוקרים מדיסציפלינות שונות, מתפיסות עולם שונות ומשני דורות שונים – היה פורה והוליד מחקר עשיר ומגוּון, שרבים יוכלו למצוא בו עניין. ספר זה הוא אפוא גם קול קורא לחוקרים מתחומי דעת שונים לשתף פעולה בהמשך המחקר הספרותי, הלשוני, התרבותי, האתנוגרפי וההיסטורי ביצירותיהם של יהודי ארצות האסלאם שנכתבו במגרב, במשרק, באימפריה העות'מאנית ובבלקן, על מנת להפיק מחקרים פורצי דרך.
אנו מבקשים להודות לתומכים בהוצאתו לאור מחדש של הרומן יוסף פרץ: לרשות הלאומית לתרבות הלאדינו ולעומדת בראשה, פרופ' תמר אלכסנדר, ולמשגב ירושלים – המרכז לחקר ולהוראה של מורשת יהדות ספרד והמזרח שעל יד המכון למדעי היהדות ע"ש מנדל באוניברסיטה העברית. תודה לעורכת הלשון מירי ישראל על העצות הטובות ולמעצב הגרפי יואב וינפלד על עיצוב קנקן חדש ונאה ליצירה ותיקה. תודה מיוחדת לד"ר שרון שדה על ידיעותיו ללא גבול ומסירותו הרבה.
דוד גדג', ירון בן־נאה וקציעה עלון
קיץ תשע"ח
לרכישת הספר באתר גמא
פרקים מרומן: פרבר בלאט בקצה קרן הזהב הוא אחד הפרברים המטונפים שבקושטא, מוסף "תרבות וספרות" בעיתון "הארץ", 09.09.2018
בני ציפר, החתן מאיסטנבול: "יוסף פרץ" הוא גרסה מזרחית לסיפורי מנדלי ושלום עליכם, ספרים "הארץ", 01.03.2019