התחרות הספרותית של אגודת "מגן דוד" בקזבלנקה

המועדון העברי בקזבלנקה (עבר, הווה ועתיד), מאת יחיאל בוסקילה

א

עוד לפני היות מועדון לנו,

רב מספר יודעי שפת עבר בנו.

כציצים ופרחים צמחו פה ושם

אך, לא דאג איש אז לעתיד העם,

כי, איש לדרכו פנה ובה תעה,

צר צרתו לזולתו לא שעה!

ובקרב גוי גדול גולה ונצנח,

כל איש לבדו שמח או נאנח.

ב

ומיום הקמת מועדוננו,

נקבצנו בצל קורתו כולנו.

מאז היה הפינה האחת,

לכל מי שאינו שבע נחת.

ממצב עמו המך בגלותו;

ולכל הרוצה להחיש גאולתו.

ולעם, מזו הפינה היחידה,

יצאה תורת הרצל ובן יהודה.

ג

מה מאוד יקרת מועדון לנו!

ומה עזה לך אהבתנו!

יען, תפקידתך על, מפעלך רם!

ראשיתו שים שפתנו בפי העם.

ואחריתו מי ומי ישורנה?

וכולנו מלאים היום אמונה,

שתצא ממך לכל בית ישראל,

שפה, חכמה ותורת האל!

ד

ואמנם במשך שנתך הראשונה,

מלאת חובתך באמונה.

רגשים נשגבים עוררת בנו.

כי, כמו בית-ספר שמשת לנו.

מעל במתך לחיים קראתנו

בקול הכרזת על חסרונותינו

ושפה ותרבות עוד לא ידעות לנו,

אותן אתה בא לנטוע בנו!

ה

יחי המועדון ויאריך שנים

ויחנך ההורים עם הבנים

וברוכים אתם הבונים לנו

ולעד יקדש עמלכם בעינינו

עבדו חזקו והגבירו חיילים!

ואורו האויבים והמזלזלים,

המפחיתים סגולות רוחנו

והמקוים לשים לאל את כוחנו.

ו

עורו חיש אחים מתרדמתכם!

פנו לבבכם, טהרו נשמתכם!

עזבו פתרונות שוא אחינו!

באו נא בהמונים אלינו!

כי שלוש אלה מטרותינו:

עמנו, ארצנו ושפתנו.

אהבום כי רק הם תקותנו,

והם גם מגמת יסוד חיי כלנו!

את השיר "המועדון העברי בקזבלנקה (עבר, הווה ועתיד)" כתב ב-1944 יחיאל בוסקילה – מורה לעברית, משורר ו"מנהל המועדון העברי". בשנה זו חגגו חברי המועדון שנה לייסודו, ובמסגרת החגיגות כתבו שירים על המועדון. בין הכותבים התקיימה תחרות ספרותית שהפכה למסורת.

חזית מבנה אגודת "מגן דוד" בקזבלנקה L'Avenir Illustré, 7.12.1928
חזית מבנה אגודת "מגן דוד" בקזבלנקה L'Avenir Illustré, 7.12.1928

התחרות  התקיימה במסגרת המועדון לעברית של חברת "מגן דוד", שהוקמה בקזבלנקה בשנת 1919. האגודה שמה לה למטרה להחיות את השפה העברית ותרבותה בקרב צעירים ומבוגרים. ראשי האגודה הצרו על כך שיהודי מרוקו אינם "שמים על לב" את שפתם וכי עליהם להתחיל לדבר בעברית ככתוב במגילת אסתר "עם ועם כלשונו". כדי להפיץ את השפה הקימו את האגודה בבניין קטן בעיר העתיקה שבו למדו תלמידים שיעורי ערב בעברית. ב-1935 עברה האגודה לבניין גדול בחלקה החדש של קזבלנקה. הבניין הכיל כיתות לימוד, אולם כנסים, בית כנסת וספרייה. בבוקר למדו הילדים בבית ספר יסודי שיום הלימודים בו הוקדש ללימודי עברית בחציו וללימודי צרפתית ולימודיים כלליים בחציו האחר. בערבים התקיימו לימודי שפה למבוגרים.

בסוף ינואר 1943, שלושה חודשים לאחר נחיתת בעלות הברית במרוקו, הקימה חברת "מגן דוד" את "המועדון העברי". במסגרתו נפגשו גברים ונשים, צעירים ומבוגרים כדי להקשיב ולדבר בעברית. המועדון פעל בין השנים 1943-1948 ובפרוץ המלחמה בישראל נסגר ופעולותיו הצטמצמו. בשנת 1952 שב ונפתח והמשיך לפעול עד לעצמאותה של מרוקו בשנת 1956.

מפגשי המועדון התקיימו בימי שבת בשעה שתיים אחר הצהריים במסגרת "עונג שבת". במפגשים נאמו בעברית מרצים מקומיים, פליטים יהודים מאירופה שמצאו מקלט בקזבלנקה וכן אורחים מישראל. ההרצאות עסקו במגוון נושאים וביניהם חדשות על קורות היהודים בעולם ובישראל, היסטוריה יהודית, ספרות עברית, תרבות יהודית מקומית, פרשת השבוע ותולדותיהם של רבנים ופייטנים. כמו כן נערכו אזכרות לגדולי ישראל וצוינו מאורעות חשובים כיום העצמאות, יום הצהרת בלפור, חגי ישראל ויום מרד גטו ורשה.

במסגרת המועדון הוקמה מקהלה ששרה שירים יהודיים ושירים ארץ-ישראליים. המקהלה שרה שירים בעברית ועם הזמן, לאחר שלמדו הנאספים את השירים, הצטרפו גם הם למקהלה.

שלטון הפרוטקטורט הצרפתי במרוקו אסר על הפצת עיתונים בעברית ועל כן המועדון הציב "עיתון קיר" שבועי בעברית שבו הוצגו לחברים כתבות מעיתונים עבריים מהתפוצות ומישראל וכתבות מאת חברי המועדון בנושאים הנוגעים לקהילה היהודית במרוקו.

ב-1944, שנה לאחר ייסוד המועדון, הוחלט לקיים פעילות שנתית חדשה – תחרות ספרותית שבמסגרתה נבחר נושא שחברי המועדון התבקשו לכתוב עליו חיבור או שיר. מתוך כלל היצירות שנשלחו למערכת נבחרו בכל שנה בין שניים לארבעה חיבורים שזיכו את הכותבים בפרסום ובפרס כספי נאה. בתחרות השתתפו יותר ממאה כותבים ומעגל גדול יותר של שופטים, מארגנים, אורחים של כבוד, באי טקס חלוקת הפרסים וקוראים.

נשיא האגודה ואחד מראשי התנועה הציונית במרוקו, שמואל דניאל לוי, הגה את הרעיון בישיבה משותפת שכינס עם הגזבר, אברהם בן אלישע, ומנהל המועדון העברי, יחיאל בוסקילה. לוי הסביר כי "אנו מטפלים בלמוד העברית בבית-הספר היומי ובשעורי ערב שלנו. את הדבור החי אנו מפיצים במועדון העברי ורוצים אנו עכשו לשתף בעבודה פוריה זאת את המורים ודוברי העברית של כל מרוקו, בהכריזנו על התחרויות ספרותיות ובהעניקנו פרסים בכל פעם לארבעת המצטיינים הראשונים."

לקראת כל תחרות הורכב צוות שופטים שכל אחד מחבריו קרא את כלל החיבורים והעניק להם ציון. לאחר מכן התכנסו השופטים מספר פעמים, דנו ביצירות והחליטו יחד על הזוכים. צוות השופטים התכנס בקזבלנקה והורכב בדרך כלל משמואל דניאל לוי, נשיא האגודה, יחיאל בוסקילה, מנהל המועדון העברי ושמואל אלמליח, שליח מירושלים שפעל לקידום התרבות העברית במרוקו.

בתחרויות שהתקיימו בשנים 1952 ו- 1953 נשלחו החיבורים לירושלים ונבחנו על ידי ועדה של סופרים ואנשי רוח, ספרדים ואשכנזים, שתחום עניינם היה היסטוריה ותרבות יהודי ארצות האסלאם.  בראש הוועדה עמד אברהם אלמליח, אחת הדמיות המרכזיות בקהילה הספרדית בירושלים. אלמליח עודד את התחרות הספרותית כיוון שזו הוציאה לפועל שני רעיונות שהיו במרכז מפעל חיו: טיפוח השפה העברית ותיעוד תרבות יהודי ספרד והמזרח.

הוועדה שגיבש אלמליח כללה את הנשיא יצחק בן צבי (לאחר שנבחר לנשיאות בדצמבר 1952 הוחלף בהיסטוריון דוד משה גאון), הסופר משה כרמון, החוקר והסופר יצחק רפאל מולכו והמזרחן פרופ' יוסף יואל ריבלין. חברי הקבוצה היו מקורבים זה לזה ופעלו יחד במערכות עיתונים וכתבי עת שבמרכזם עמד חקר תפוצות היהודים בארצות האסלאם והבלקן כמו "מחברת", "עדות" ו"הד המזרח".

בתחרות בשנה הראשונה כתבו החברים שיר למועדון. במקום הראשון  זכה הרב פנחס-יוסף תאומים מקזבלנקה.  הרב, יליד וינה, ברח לצפון אפריקה בשנת 1940 ושהה בקזבלנקה עד ספטמבר 1945, עת עלה לישראל. בשנים שגר במרוקו לקח חלק פעיל בחיים הציונים והעבריים ואף הוציא עיתון בעברית בשם "עברי".

בשנים 1945 ו- 1946 כתבו המתחרים חיבורים "על עינויי ישראל בימי שלטון הנאצים". החיבורים הזוכים, "מגילת היטלר" (אשר חסין) ו"מגילת ישראל והמלחמה" (יצחק הלוי), הן דוגמאות לז'אנר ספרותי שהתפתח מיד לאחר כניסת בעלות הברית לצפון אפריקה במלחמת העולם השנייה. משוררים וסופרים גוללו את נוראות תקופת המלחמה באירופה ובצפון אפריקה בסיפורים ובקינות, בעברית ובערבית-יהודית. ב"מגילת ישראל והמלחמה " כותב הלוי לדוגמה: "הגיסתאפו יצאו מזויינים בדבר היטלר. והדת ניתנה בגרמניה האכזרה בחוץ ובעיר. להשמיד ולהרוג את כל יהודי גדול וצעיר. והאומה הישראליה נבוכה בכל עיר ועיר." מהציטוט אפשר ללמוד כי הטקסטים נכתבו בלשון מקראית ובמבנה של מגילת אסתר.

ב-1948 בחרו מארגני התחרות להציב בפני המתחרים משימה של תרגום שיר מצרפתית לעברית. השיר שנבחר היה שירו של רודיארד קיפלינג, "אם". השיר הגיע לצפון אפריקה דוברת הצרפתית באמצעות תרגומו משנת 1918 של הסופר הצרפתי-יהודי אנדרה מורואה. באמצעות התחרות חשפה האגודה את משתתפיה לערכי השיר, והתרגום החופשי לעברית אפשר להמיר אותם לעולם התרבותי היהודי-עברי של צפון אפריקה. התרגומים שזכו בשני הפרסים הראשונים משקפים את השליטה בשפה העברית ויכולת התרגום של הכותבים מחד, ואת עולם הערכים כפי שהבינו והמירו אותו לתרבותם מאידך. כך, למשל, סיים אחד הזוכים את שירו:

אזי מלכי החלד ומושלי תבל

האושר והמזל ככפותי חבל

עבדיך המתרפסים יהיו לצמיתות;

והיקר פי כמה מזהב ושני

מתפארת הכבוד והוד המלכות

כי אזי תהי לאיש, בני

תחרותב-1952 התקיימה התחרות המדוברת ביותר. בשנה זו התבקשו הכותבים לגולל בשיר או בסיפור את סיפור חייה של סול הצדיקה, אחד הסיפורים המפורסמים ביותר בקרב יהודי מרוקו העובר מדור לדור. התחרות המשיכה מסורת של כתיבה ספרותית ופיוטית בעברית ובערבית-יהודית על סוליקה הצדיקה, שהחלה בפיוטו של הרב ידידיה מונסונייגו מפאס "צדקת אשת חיל זכרו", שנכתב בשלושים למותה.

בתחרות זו נבחרו ארבעה חיבורים מתוך 24 שהוגשו. המקום הראשון הוענק לשיר "סול הצדיקה (=הקדושה)" של הרב חיים שושנה. השיר זכה להערכה מהוועדה הירושלמית על העברית, על המשקל והחרוזים של השיר, על השפעות שירת ימי הביניים על כתיבתו ואף על כתב ידו היפה של הרב שושנה ויכולת הניקוד המוקפדת שלו.

התחרות הספרותית בשנת 1953 הוקדשה לתופעה יוצאת דופן וייחודית ליהודי מרוקו והיא הילולות לזכר קדושים. החוקר יששכר בן עמי הציג במחקרו המונומנטלי "הערצת הקדושים בקרב יהודי מרוקו" יותר משש מאות קברים של צדיקים וצדיקות במרוקו המצבעים על היקפה, פריסתה וחשיבותה של התופעה. למרות  שבתקופה הנדונה התרחשו תהליכי מודרניזציה וחילון מואצים, בחרו מארגני התחרות בנושא עממי זה ונראה כי בחירתם אינה מקרית ומשקפת את פריחתם של פולחני הקדושים במרוקו. בתקופה זו עברו היהודים משברים אישיים וחברתיים כתוצאה מתהליכי הגירה פנימית, עיור ותיעוש, ואת התמיכה לקשיים שחוו מצאו בכוחות העל-טבעיים של הצדיקים. בנוסף, בתקופה זו השתפר ביטחון היהודים בדרכים, הוכשרו דרכים וכלי תחבורה מודרניים לקברי הצדיקים וכן הוקמו עמותות לטיפוח הקברים והקדושים.

בשנת 1954 הוגדר הנושא לכתיבת החיבורים "חגיגות המימונה". במסגרת התחרות נדרשו המתחרים לכתוב על ייחודיותו של החג בעריהם או כפריהם ולגלות את מקורותיו.

ב-1955, השנה האחרונה שבה התקיימה התחרות, נתבקשו הכותבים לבחור אחד מרבני מרוקו ולכתוב עליו, על מפעלו ועל ספריו. בדומה לתחרות שעסקה בהילולות הצדיקים גם נושא זה מסורתי מאוד ובולט לנוכח תהליכי המודרניזציה והחילון שעברו הקהילות במרוקו בתקופה הנדונה, ובעיקר האוכלוסייה שהשתתפה בתחרות. דומה שהבחירה בנושא זה מדגישה את מקומם המרכזי של הרבנים בקרב הצעירים המתמערבים, שלמרות הבחירה במסלול חיים חדש כיבדו את מסורת האבות ולא נקטו בעמדות אנטי-מסורתיות או אנטי-דתיות.

אין ספק שלתחרות הספרותית היתה חשיבות רבה במסגרת ארגון "מגן דוד", הקהילה בקזבלנקה והקהילה העברית במרוקו. התחרות החדירה את השפה העברית המודרנית, הכתובה והמדוברת, לחוגים גדולים בקרב יהודי מרוקו. לפני התחרות הצטמצמה העברית המשכילית לחוג קטן של משפחות רבנים ולאנשי עסקים שחיו בדרך כלל בערי החוף. באמצעות התחרות חדרה השפה העברית למרחבים חדשים במדינה ולקבוצות חדשות ללא ייחוס משפחתי או כלכלי. המשתתפים בתחרות הגיעו מכל שכבות החברה וזו הביאה ליצירת קבוצה חדשה של אנשי רוח.

התחרות הידקה את הקשר בין הקהילה היהודית במרוקו לישראל. שיפוט התחרות על ידי הוועדה הירושלמית יצר הד ציבורי בישראל. גם במרוקו התקבל שיפוטם של אנשי הרוח המכובדים בכבוד רב ומארגני התחרות העריכו את פועלם ותרומתם של השופטים מישראל עבור הקהילה במרוקו. נוצר גם קשר של הזדהות עם ישראל. ידיעת השפה העברית הקלה על אלה שבחרו לעלות לישראל את ההשתלבות בחברה הישראלית, והדוגמאות לכך רבות: אשר חסין, רפאל חיים שושנה, סימון זאבאלי, ויחיאל בוסקילה.

התחרות הביאה ליצירה ספרותית מגוונת בת המקום בעברית מודרנית. בכתיבת החיבורים בנוגע לתרבות המרוקאית ישנה חשיבות לכך שאלה נכתבו "מנקודת המבט של הילידים", כך שהם  מאפשרים ללמוד על התרבות המקומית באמצעות טקסטים שנכתבו על ידי תושביה ולא על ידי מבקרים או חוקרים זרים הנוטים לעתים לחטוא בדעות אוריינטליסטיות או תפיסות אידיאולוגיות המתנגשות עם התרבות המקומית.

התחרות התקיימה בשנות הארבעים והחמישים של המאה העשרים במרוקו בזמן שהתרבות הצרפתית הספיקה לחדור באופן משמעותי לחייהם של היהודים, בעיקר באמצעות בתי הספר של רשת אליאנס (כי"ח). צעירים שהתחנכו בבית הספר ורכשו השכלה מערבית לא למדו תכנים יהודיים, תורניים או עברית והחלו להתרחק ממסורת ההורים. התחרות על נושאיה המקומיים בשפה העברית יצרה הזדמנות לצעירים לתור אחר שורשיהם ההיסטוריים או התרבותיים ובמקביל לבנות לעצמם זהות חדשה שאינה מערבית-צרפתית אלא יהודית-מרוקאית בלשון העברית. זוהי דוגמה למגמה אופיינית בקרב יהודי מרוקו ובתפוצות אחרות בארצות האסלאם של צעירים הבוחרים בתרבות מערבית או משכילית אך במקביל מכבדים ומוקרים את תרבותם המסורתית, ובמילים אחרות משלבים מודרנה לצד מסורת מבלי לראותם כשני עולמות מתנגשים.

במקביל ל"מגן דוד" פעלו חברות נוספות בקזבלנקה ובערים אחרות במרוקו, ששמו להן למטרה להפיץ את השפה העברית. אולם בשונה מהאגודות שפעלו באופן מקומי בלבד, התחרות הספרותית של "מגן דוד" פנתה לכלל יודעי העברית במרוקו, והביאה להשתתפות של כותבים ממספר לא קטן של ערים. ניתן לראות בפעילות זו אמצעי לגיבוש זהות יהודית מודרנית כלל-ארצית, המבוססת על מאפייני תרבות זהים בשפה העברית.

התחרות הספרותית היא דוגמה אחת מתוך פעילות ענפה של תחיית השפה העברית במרוקו באמצע המאה ה-20. אירוע מצומצם זה חשף חיבורים, קשרים ואנשים שמקומם לא נמצא עד היום בתודעה הציבורית בישראל. נראה כי נדרשת עוד עבודת מחקר רבה שתחשוף את תרבות יהודי מרוקו בעת המודרנית ותציג חלקים נוספים במרכיבי התרבות של יהודי מרוקו שנעדרו מהשיח הישראלי במשך עשרות שנים.

המאמר פורסם במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" ביום שישי, ב' בשבט תשע"ד, 03.01.2014

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

nineteen − 18 =