האשה שהבחינה בקול הלבנטיני של ז'קלין כהנוב

לא מכבר ראה אור הרומאן "סולם יעקב" מאת ז'קלין כהנוב בתרגום עברי. הספר יצא לאור בשיתוף הוצאת "גמא" של קציעה עלון, והוצאת יד יצחק בן-צבי. במאמר קצר שכתבה עלון לכבוד האירוע אימצה את תפיסתו של ולטר בנימין וטענה כי יצירה "תובעת" להיתרגם בזמן ובמקום באופן לא מקרי. עלון שמה דגש על האווירה החברתית בישראל כגורם מרכזי לתרגום הספר: "ישראל הנתונה בסבך זהויותיה המתמודדת עם מופעים מחליאים של גזענות וטרם השלימה עם מיצובה הגיאו-פוליטי בלב המזרח התיכון." ("העוקץ", 14.10.14). אולם האם יתכן כי החלטה של עורכת להוציא לאור יצירה מסוימת בזמן מסוים מקורה בגורמים נוספים? למעשה, עלון עלתה על הסולם שהציבה כהנוב ונשבתה בקסמיו של העולם הספרותי והתרבותי שנגלה לה ברומאן, בדיוק כפי שאירע לפני יותר משישים שנה בלונדון למתרגמת ולמוציאה לאור של הספר באנגלית, מניה הררי.

מניה הררי
מניה הררי

לאחר מלחמת העולם השנייה הקימו שתי חברות, מניה הררי (Harari) ומרג'ורי וילרס (Villiers), הוצאת ספרים קטנה ששמה הורכב מן האותיות הראשונות של שמות משפחותיהן – "הרוויל" (Harvill). ההוצאה התמחתה בפרסום ספרות מקור וספרות מתורגמת מתחומי הדת, הפילוסופיה, התרבות והפסיכולוגיה. השותפות שמו להן מטרה לבנות גשרים בין בני אדם, ארצות, תרבויות, אמונות, דתות והשקפות עולם על ידי הבאת ספרים לדפוס. ההוצאה המשיכה את מורשתו של כתב העת The Changing World  שפרסמה הררי בשנה הראשונה של מלחמת העולם השנייה. כתב העת הגיש לקוראים הבריטיים ידיעות מרוסיה, ארצות-הברית, צרפת ומדינות אחרות בתקופה שבה הוגבלה הנגישות למידע. "הרוויל" הרחיבה את מעגל הכותבים, ועיון ברשימת הפרסומים בשנים הראשונות חושף תמונה מגוונת של כותבים ממצרים, ברזיל, גרמניה, איטליה, כורדיסטן, יוון, ישראל, ספרד ועוד. כיום, לאחר אינספור מיזוגים ורכישות, הוצאת "הרוויל" היא חלק מתאגיד המו"לות הבינלאומי "רנדום האוס".

ההוצאה התפרסמה בשנות השישים והשבעים בעיקר בתור גשר בין קוראי האנגלית לסופרים מברית המועצות. לאחר מלחמת העולם השנייה שימשה "הרוויל" במה לסופרים מברית המועצות שלא יכלו לפרסם את יצירותיהם במולדתם. הסופרים שלחו את כתבי היד להוצאה, וזו תרגמה אותם לאנגלית ופרסמה אותם, לעתים עוד בטרם הופיעו בשפת המקור. ההוצאה מפורסמת בזכות תרגומה ליצירה "דוקטור ז'יוואגו" מאת בוריס פסטרנק. לרומאן זה ניתן להוסיף רשימה ארוכה של יצירות של גדולי סופרי ברית המועצות לשעבר כמו בוריס פסטרנק, אלכסנדר סולז'ניצין, אנדריי סיניאבסקי, יבגניה גינזבורג ואנדריי אמלריק.

כחלק מהמפעל לגישור בין תרבויות פרסמה ההוצאה יצירות ספרותיות שעסקו בחיים במצרים ובתרבות המצרית על גווניה. "סולם יעקב" לא היה הספר הראשון שפרסמה ההוצאה על מצרים וקדמו לו שני ספרים. בשנת 1947 יצא לאור ספרו של הסופר המצרי תופיק אל-חכים, Maze of justice ("יומנו של תובע בכפרי מצרים"), בתרגומו לאנגלית של אבא אבן. שנה לאחר מכן, ב-1948, פורסם קובץ הסיפורים Land of Enchanters בעריכתם של ברנרד לואיס וסטנלי בורשטיין‎. אוסף הסיפורים הקצרים נערך כרונולוגית וכולל סיפורים קצרים על החיים במצרים מהעת העתיקה ועד התקופה שבין שתי מלחמות העולם. מרבית הסיפורים תורגמו לראשונה במטרה לחשוף את קוראי האנגלית למצרים ותרבותה. ספרה של ז'קלין כנהוב יצא בשנת 1951.

IMG_20141106_092859

במקרה של "סולם יעקב" דומה כי מלבד התאמתו לאידאולוגיה ולרפרטואר של ההוצאה, הזדהותה וקרבתה של מניה הררי לסיפור היה גורם מכריע בפרסומו. הררי נולדה ב-1906 בבאקו, הבת הרביעית והצעירה של הבנקאי ואיש העסקים גרגורי בננסון ורעייתו סופיה. בילדותה עברה המשפחה להתגורר בסנקט פטרבורג, והררי התחנכה על ידי אומנת שהובאה ממערב אירופה. ההורים, שנולדו בתחום היישוב (האב ממינסק והאם מפינסק), רצו לתת לילדיהם חינוך מערבי, ועל כן שכרו אומנות לבנות הצעירות, ואת ילדיהם הבוגרים שלחו ללמוד בגרמניה. בערב מלחמת העולם הראשונה עזבה המשפחה לאנגליה. כנערה למדה הררי בבית ספר לבנות בעיר מלברן ובסיום לימודיה התיכוניים המשיכה ללימודי תואר ראשון בספרות באוניברסיטת לונדון. ב-1925 יצאה עם אחותה פלורה לביקור בארץ ישראל. בירושלים פגשה את ראלף אנדרו הררי, בנו של ויקטור הררי פאשה, בנקאי ואחד מראשי הקהילה היהודית בקהיר. לאחר שהתחתנו בפריס קבעו את ביתם בקהיר, ולאחר לחתימת "ההסכם האנגלו-מצרי" ב-1936 עזבו ללונדון. כאמור, הררי תרגמה, ערכה והוציאה לאור עד למותה ב- 1969.

בתקופה שהתגוררה בקהיר יצאה הררי למסע לארץ ישראל, שבו הצטרפה למספר חודשים למקימי קיבוץ גבע שבעמק יזרעאל. הררי העריצה את הצעירים שחלקם עזבו חיים נוחים באירופה ובחרו בחיי עובד  אדמה קשים. לאחר שחזרה לקהיר התגייסה לפעילות ציונית במסגרת קק"ל וקרן היסוד ועסקה בגיוס כספים לקיבוצים ולחלוצים. בראשית שנות החמישים התארח יוסף ברץ, ממייסדי קבוצת דגניה, בביתם של הזוג הררי בלונדון וסיפר על קיבוצו. הררי, שהתפעלה מסיפוריו, החלה לכתוב את דבריו, ולאחר מספר חודשים הוציאה לאור את הספר A village by the Jordan : the story of Degania, שתורגם לעברית בשם "כפר על גדות הירדן".

בסוף שנות הארבעים, כשהגיע כתב היד של הרומאן "סולם יעקב" להוצאה בלונדון קראה מניה הררי סיפור שהזדהתה עמו כאישה, כיהודייה וכאזרחית בריטית שחיה בקהיר. הספר אפשר לה לחזור לשנים בהן התגוררה בקהיר הקוסמופוליטית ולהיזכר בעיר שאהבה וכאבה כאחד. בזיכרונות שפרסמה תיארה את קהיר בדרך דומה מאוד לזו ששרטטה כהנוב בספרה. עיר שחיו בה זו לצד זו קבוצות רבות שכללו מוסלמים בני המקום, קופטים, טורקים, ארמנים, יהודים (מהמשרק, מהמגרב ומאירופה), יוונים, סורים, צרפתים, בריטים ועוד. הקבוצות נפגשו ברחובות ובגני העיר בהם צעדו כל אחד בגווניו שלו, לבושים בבגדיהם הייחודיים תוך שהם מנסים לתקשר זה עם זה בבליל של שפות. כהנוב והררי נשבו בקסמי הנילוס, בשדות הירוקים סביבו, ושתיהן הביטו על המדבר שתחילתו בקצה העיר בהערצה ובחשש. שתיהן השתייכו למעמד הגבוה והתגוררו בשכונות החדשות של העיר בבתים מפוארים שרוהטו באביזרים שיובאו במיוחד מאירופה. אולם במקביל לא התעלמו שתיהן מהפערים הכלכליים שנפערו בחברה המצרית בכלל ובקהילה היהודית בפרט, והיו ערות לעוני של מרבית העם. בתחושת חוסר אונים התגייסה הררי לפעילות פילנתרופית בקהילה היהודית ופעלה, בין היתר, במסגרת בית יתומים ברובע היהודי, בבית שיקום לאסירים משוחררים ושימשה יו"ר ויצ"ו בקהיר. כהנוב התנדבה ברובע היהודי במרפאה שהעניקה שירותי רפואה דחופים. המקרים המסובכים הועברו למרפאה של ויצ"ו.

המפגש עם המערב, כחלק מהרב-תרבותיות בעיר קוסמופוליטית, בה נוצרו מפגשים בין קבוצות אתניות, דתות ואמונות, הביא את בני דורה של כהנוב והררי למשברי זהות. ב"סולם יעקב" נקרעת הגיבורה ראשל בין המסורת היהודית, התרבות המערבית והתרבות המצרית הערבית. את המסורת היהודית ייצגו  סבה וסבתה, האירועים המשפחתיים והחגים. סוכנות התרבות המערבית, האירופית והנוצרית האומנות האנגליות. עם התרבות המצרית הערבית באה הגיבורה במגע ברחובות העיר. משבר הזהות לא היה זר למניה הררי, שלא הצליחה למקם עצמה בתרבות הרוסית שינקה בילדותה או בתרבות המערבית שבה חיה את מרבית חייה. בשנים שהתגוררה בקהיר המירה את דתה לנצרות אך המשיכה בחיים משותפים עם בעלה והוסיפה לפעול בקרב הקהילה היהודית בכלל ובתנועה הציונית בפרט. ייתכן שלקהיר הקוסמופוליטית והמבלבלת גורם משמעותי בהתנצרותה אך יחד עם זאת העידה הררי בזיכרונותיה כי משיכתה לנצרות החלה כבר בילדותה ברוסיה בעת שביקרה בכנסייה יחד עם האומנת שלה. מאלף לציין שבמסה שפותחת את הספר "ממזרח שמש" מתארת גם כהנוב את האווירה הקסומה בכנסייה בקהיר בעת שהתלוותה לעוזרת האיטלקייה שעבדה בביתם.

הררי, כעורכת וכמוציאה לאור, הבחינה בקול הפוסט-קולוניאלי המוקדם שהביאה כהנוב בסיפורה.  סיפור התמודדותה של ראשל עם האומנות האנגליות הוא למעשה רובד גלוי בסיפור המציג את התמודדותה של מצרים עם הכובש הקולוניאלי. ברומאן באים לידי ביטוי לבטיה של חברה תחת שלטון קולוניאלי שמצד אחד מביא קדמה לחברה הילידית ומצד שני משעבד אותה למטרותיו. נחשפים הרצון הבלתי נשלט של החברה הילידית להדמות לשליט ולתרבותו אל מול הרצון לשמור על התרבות של העם והארץ שבתוכם ישבה. וכמובן המאבק של המדינה כנגד הכובש הקולוניאלי, הניסיונות והמאמצים לגרשו תוך ידיעה שנוכחותו תישאר גם לאחר שיעזוב, לא נעלמו מעינייה של כהנוב. "סולם יעקב" של כהנוב היה לאחד הספרים הראשונים שהציגו בפני הקוראים באנגליה את הסוגה הפוסט-קולוניאלית. סוגה זו פרחה באנגליה שנים רבות מאוחר יותר בעת שהחלו סופרים, בעיקר מהודו ומדרום אפריקה, לפרסם יצירות באנגלית.

מניה הררי וז'קלין כהנוב השתייכו ל"דור הלבנטינים", כהגדרתה של האחרונה. שתיהן נולדו בבתים בתנועה גיאוגרפית בין מדינות ובתנועה תרבותית ודתית בין אוריינטציות שונות. הן עצמן לא הפסיקו לנוע גיאוגרפית ותרבותית. שתיהן לא מצאו מעולם בית בו הרגישו שייכוֹת. מניה הררי נעה בין מזרח אירופה למערבה, בין רוסיה לאנגליה ובין אנגליה לישראל ומצרים. היא העריצה את תרבות המערב אך הקדישה את כל חייה לתרגום יצירות מרוסית לאנגלית. היא נולדה למשפחה יהודית ונקברה כקתולית מאמינה. ז'קלין כהנוב נעה כל חייה בין מצרים, ארצות הברית, צרפת וישראל. בין תרבות מזרח תיכונית לתרבות מערבית. בין יהדות, נצרות ואסלאם. בין אנגלית, צרפתית, עברית, איטלקית וערבית. שתיהן לא מצאו מנוח לכף רגלן ולנפשן הרוחשת, אך שתיהן תיעלו את חייהן "בין העולמות" כדי לגשר בין בני אדם, ארצות, אמונות והשקפות עולם. האחת תרגמה והוציאה לאור. השנייה כתבה. משום כך, בעת שהצטלבו דרכיהן של השתיים, יצא לאור בעבודה משותפת הרומאן "סולם יעקב".

המאמר פורסם בגרסה מקוצרת במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" ביום שישי, ח' באדר תשע"ה, 17.02.2015

English version, Why Israel deserved its own translation of Kahanoff's 'Jacob's Ladder', Haaretz, Apr. 3, 2015

אוטופיה לשלום עולמי מקזבלנקה

בעיצומה של מלחמת העולם השנייה ישב מכלוף אביטאן בחדרו בעיר החוף קזבלנקה ועקב בדאגה אחר גורל האנושות. רסיסי הקטסטרופה שהתחוללה ברחבי העולם פגעו בצפון אפריקה בדרגות פגיעה שונות ויהודי מרוקו, בשונה מיהודי תוניסיה, אלג'יריה או לוב, כמעט ולא נכוו מהם. אולם קריאה בעיתונות היומית, מפגש עם פליטים מאירופה ומגע עם בעלות הברית, שנחתו במרוקו בנובמבר 1942, לא נתנו מנוח ליהודי מרוקו. יוצרים מקומיים החלו לכתוב בעברית ובערבית-יהודית יצירות ספרותיות שעסקו במלחמה, בשואת יהודי אירופה ובמצבם של יהודי צפון אפריקה. מכלוף אביטאן בחר לכתוב יצירה יוצאת דופן שלא עסקה בחורבן העולם אלא בעיצובו של עולם חדש. ביצירתו שרטט Eutopia, "מקום טוב", כהגדרתו של טובע המושג תומאס מור, ופירט אילו פעולות נדרשות כדי להוציאו מהכוח אל הפועל. בתוך הסוגה של ספרות הרעיונות ובתוכה ספרות האוטופיה, יצירתו של אביטאן בולטת משום שנכתבה בעיצומה של מלחמת העולם השנייה על ידי משכיל יהודי-מסורתי, בעל שפה עברית ייחודית ותפיסות חיים יוצאות דופן לזמן ולמקום שבהם כתב. יחד עם זאת, יצירתו שופכת אור על מגוון היצירה העברית שנכתבה במרוקו במחצית הראשונה של המאה העשרים, שרק מעט ממנה נחשף לקורא הישראלי.

מכלוף אביטאן
מכלוף אביטאן

מעט פרטים ידועים על הכותב, שככל הנראה בחר שלא להשאיר עקבות בתקופה שבה פרסם את יצירותיו. ניתן לומר בוודאות כי אביטאן התגורר בקזבלנקה והשתתף ברשת משכילים עבריים מקומית, שניהלה קשרים ענפים עם משכילים אחרים במרוקו, בישראל, אירופה ובארצות-הברית. הוא תמך בתנועה הציונית, ושמו מופיע ברשימות התורמים ל"שקל", מס החבר השנתי של ההסתדרות הציונית, מראשית שנות השלושים. אביטאן פרש את משנתו בשתי חוברות שהביא לדפוס בעברית בקזבלנקה. החוברת הראשונה פורסמה ב-1945 וכותרתה "אושר האדם" והשנייה יצאה לאור שנתיים לאחר מכן ונקראה "בניין העולם ובריאת אדם חדש". בשתי החוברות לא מצוינים שם המוציא לאור או בית הדפוס, וייתכן שאלה לא רצו שיזהו אותם עם משנתו של הכותב. למעלה מזה, החוברת השנייה פורסמה ללא שם המחבר וכנראה הופצה לקבוצה מקומית מצומצמת של משכילים. עדויות להפצת החוברות נמצאו מעצם מציאתה של אחת החוברות בארכיון האישי של המורה והמשורר יחיאל בוסקילה, ובמכתב שכתב משכיל אחר, גד כהן, ל"ברית העברית העולמית" בירושלים בספטמבר 1945, ובו דיווח על פרסום החוברת וצירף עותק.

כאוטופיסט מבקש אביטאן לאבחן את הליקויים בחברה הקיימת ולהתוות חזון ביטחוני, פוליטי, כלכלי וחברתי שימומש באוטופיה. בראשית החיבורים הוא מציג שלושה גורמים שלדעתו הביאו את החברה העולמית למלחמות תמידיות, ששיאן במלחמת העולם השנייה: אנוכיות האדם, הדת והלאומיות. אפשר לראות בשלושת הגורמים רצף היסטורי שראשיתו בטבע האדם, דרך הדתות המונותאיסטיות שבמרכזן עומדת האמונה באל אחד, אך כל אחת מדגישה את השוני בין הקבוצות, וכלה בלאומיות, התופעה המודרנית שהמשיכה לפלג את תושבי כדור הארץ לתת-קבוצות נוספות.

כריכה בניין העולם של אביטאןבשני חיבוריו בולטים שני פתרונות מרכזיים: בניית חברה חדשה גלובלית שתובל על ידי ממשלה עולמית ועיצוב "אדם חדש". הוא טוען כי טרם הקמת ממשלה עולמית יש לקבוע את מקום מושבה, אליו יגיעו נציגי אומות העולם, אינטלקטואלים, שינהיגו את העולם בכללותו בלי לתת יחס מועדף לאומה שהם משתייכים אליה. כדי שהממשלה תוכל לפעול ולהנהיג את כל יושבי כדור הארץ נחוץ לייצר מרשם אוכלוסין עולמי, להוריד את כל הגבולות והחומות שמפרידים בין מדינות, לפרק את כל המדינות מנשקן (חלק מהנשק יועבר לממשלה העולמית וכל היתר יושמד), לקבוע מטבע אחיד לכל העולם, לבטל את כל הדגלים ולקבוע דגל אחד בצבע תכלת בלבד (כצבע השמיים), ולהמציא שפה אחת פשוטה שבה ישתמשו כל תושבי העולם. אביטאן תיאר תכנית עבודה לאחר הקמת הממשלה במטרה לשפר את החיים בעולם, ובכלל זה הקמת בתי חרושת, שיפור טכנולוגיות החקלאות (ובעיקר התפלת מים והנדסה גנטית), בניית תשתיות חדשות ועוד.

לשם יצירת "אדם חדש" מציג אביטאן תכנית חינוכית מפורטת. תכנית זו עומדת במרכז אחת היצירות משום שהצלחתה תביא להגשמתה של האוטופיה. במרכז התכנית עומד חינוך חובה לכלל האוכלוסייה, "בלא הבדיל בין איש לקטן בין זכר לנקבה בין שחור ללבן." בבתי הספר ישתמשו בשפה החדשה. שבוע לימודים של שישה ימים יתחלק לשלושה ימי לימודים עיוניים, יומיים ללימודים מקצועיים ויום אחד לעבודת האדמה, שהרי "אדם שלם ברוחו ובחומרו". במסגרת הלימודים העיוניים תיקבע תכנית לכלל בתי הספר בעולם, שיודגשו בה ארבעה עקרונות: אורח חיים בריא פיזית ונפשית, אהבת האדם, לימודי חוכמה ומדעים ואמונה באל אחד.

מהיכן קיבל אביטאן את ההשראה לכתיבת יצירתו? הסדר החברתי של "העולם החדש" והובלתו על ידי אנשי רוח מזכירה את "העיר הטובה" ביצירתו של אפלטון "הפוליטאה". בתפיסתו החברתית והסוציאליסטית מפעפעים רעיונות מ"האמנה החברתית" של ז'אן ז'אק רוסו, אותה הכירו בוגרי אליאנס. תפיסותיו החינוכיות מזכירות את הגותו של נפתלי הרץ ויזל ב"דברי שלום ואמת" משנת 1782. רעיון הקמתה של ממשלה עולמית, העומד במרכז היצירה, התפתח בין שתי מלחמות העולם, אך ניצניו הופיעו כבר 1795 במאמר "לשלום הנצחי" לעמנואל קנט. תפיסתו הדתית של אביטאן דומה לזו הבהאית, שבמרכזה עומדת האמונה באחדות האלוהית ואחדות המין האנושי. הגישה ההומניסטית ועניין השפה הבינלאומית מזכירים את ההומארניסמו והאספרנטו של אליעזר לודוויג זמנהוף. עם כל זאת, לא ניתן לקבוע בוודאות כי אביטאן הכיר באופן ישיר או עקיף את ההוגים והיצירות הללו, משום שבדומה לכותבי אוטופיות אחרים הוא לא ציין את מקורות ההשראה שלו. נוסף על כך, יצירתו ייחודית בכך שהיא כוללת מגוון עצום של רעיונות ותפיסות שהצליחו להיכנס לתוך עולם אוטופי שבנה באופן הרמוני ובשפה הייחודית רק לו. שפתו של אביטאן היא שפה עברית מודרנית המושפעת מטקסטים יהודים מסורתיים וכוללת בתוכה משחקי מילים מהתנ"ך כמו: "ה' בשמחה יסד ארץ, כונן שמים ברנה" ושזירה של צירופים בארמית המציגים את שליטתו בתלמוד.

כריכה אושר האדם של אביטאןלמרות השימוש בשפה העברית צפה אביטאן כי הציבור המשכיל העברי במרוקו יתקשה לקבל את יצירתו משום שמרביתו היה דתי-מסורתי. כדי להכין נפשית את הקורא לרעיונותיו המהפכניים  פתח את אחד מחיבוריו בפניה: "קודם קריאתו תסיר כל הרגל ודמיון ותגזור רק בשכלך אם אמת או שקר." אולם רעיונותיו נכתבו בתקופה שבה פרחה הלאומיות היהודית במרוקו והקוראים העבריים דחו את רעיונותיו הגלובליים שמימושם יביא לוויתור על דתם וארצם. בכתב יד נוסף שלא נכלל בשני החיבורים, ואשר שלח לחברו בישראל סיפר על הקשיים שנתקל להפצת רעיונותיו: "המקום והסביבה אשר כתבתי טורים אלה לא השפיעו עלי לכתוב עוד מזה", ולכן ככל הנראה לא המשיך להוציא לאור חיבורים נוספים שכתב.

מספר העותקים של היצירות שהוציא אביטאן לאור היה ככל הנראה קטן מאוד, ואלה ששרדו קטן אף יותר. בכל הספריות בישראל קיימים חמישה עותקים של שתי היצירות יחד. ייתכן שפזורים עוד מספר עותקים ספורים בארכיונים אישיים של יוצאי מרוקו שכלל לא מודעים לחוברת הנדירה שעומדת ברשותם. לכן נראה כי הגיעה השעה להוציא לאור את האוטופיות של מכלוף אביטאן, כולל אלה שלא הובאו לדפוס מעולם. הוספת יצירתו למדף האוטופיות העולמי בכלל והעברי בפרט תאפשר לשוחרי אוטופיות וחוקריה להתוודע לתפיסותיו של הכותב, ובנוסף תחשוף את חוקרי יהדות ארצות האסלאם ויהדות מרוקו בפרט ליצירה המרשימה. הפרסום גם יאפשר לרעיונותיו לחלחל אצל קוראים בימינו ובדורות הבאים, בתקווה שיפעלו להגשים את חזונו, הרלוונטי גם לימינו, שהרי הוא עצמו כתב בחיבורו: "שגם אם גזר שלא יהיו בפועל בזמננו זה, מי יאמר שדברים אלה יהיו התחלה והערה למין האדם, שיבוא יום מימים של ההויה הארוכה, ויתעוררו להם להוציאם לפועל, שכך יקרה תמיד לכל התחלת חכמה ומדע, שתחילתה מוזרה לעיני כל, וסופה שתטיב לפני הכל!"

המאמר פורסם ב"תרבות וספרות" של "הארץ" ביום שישי, כ' בכסלו תשע"ה.

English version, The Secret to World Peace, According to a Jewish Utopian From Casablanca in WWII, Haaretz, Dec 17, 2014

ערבים, נשים ומזרחים בראי ביקוריה של ז'קלין כהנוב בקיבוצים

IMG_20141106_092859בשנת 1951 פרסמה ז'קלין כהנוב (1979-1917), סופרת ומסאית ילידת קהיר, את הרומן "סולם יעקב" באנגלית. באיחור של יותר משישים שנה תורגם הרומן לעברית על ידי אופירה רהט והוא יוצא בימים אלה לאור בהוצאת "גמא" ו"יד בן-צבי". היצירה החדשה-ישנה פותחת לקורא העברי צוהר לכהנוב הסופרת ולא רק המסאית כפי שהכיר עד כה בתיווכם של אהרון אמיר, דוד אוחנה ורונית מטלון. יחד עם זאת, קריאה מחדש של טקסטים שפורסמו זה מכבר חושפים צדדים ספרותיים גם בכתיבתה האקדמית יותר:

"הרכבות באותם ימים היו איטיות ועשנות והמסע נמשך לילה תמים. עם שחר, זוכרת אני, העירוני ריחה הנפלא והמשכר של פריחת התפוזים וטלטולה של הרכבת שנעצרה באיזה מקום. עמדנו ממש בתוך הפרדסים – זאת ראינו כשפתחנו את החלונות המחופים וילונים, והריח היכה ביתר-עוז באפינו. האוויר היה צלול כבדולח והטל התנוצץ על פרחי התפוז הזוהרים כאבני-חן, ועל העלים המבריקים." ("ממזרח שמש", עמ' 149-148)

הפסקה שבחרתי פותחת את מסעה של כהנוב הצעירה, בת העשרים, בארץ ישראל בשנת 1937. בביקור נפגשה לראשונה באופן בלתי אמצעי עם חברי קיבוצים. עשרים שנה מאוחר יותר, לאחר שהיגרה לישראל, נפגשה שוב עם הקיבוצים. מבט משווה בין שתי התרשמויותיה ותובנותיה על הקיבוצים משקף את תפיסתה "הלבנטינית", שפירקה את המושג שבאותן שנים נשא גוון שלילי והעניקה לו משמעות מחודשת וחיובית. לתפיסתה, "לבנטיניות" יצגה תרבות בה מתמזגים מזרח ומערב באופן הרמוני לכדי תרבות מגוונת, עשירה ומגובשת. בהתאם לכך היא אינה "צובעת" את הקיבוצים בשחור או בלבן אלא מציגה ראייה מורכבת של התופעה החברתית. יחד עם זאת, ההשוואה בין שני חיבוריה מאפשרת לזהות את המשבר שעבר על כהנוב עם הגירתה לישראל וההכרה במעמד שבו הוצבה, בעל כורחה, לצד מזרחים רבים אחרים.

בשנת 1937 הצטרפה כהנוב לטיול של חברתה סילבי והוריה לישראל. לאחר מסע ברכבת לילה מקהיר התעוררה ומצאה עצמה בתוך פרדס של קיבוץ מוקפת עצי תפוז רעננים ומבריקים מטל הבוקר (על היסטוריה של חושים והדרים קראו כאן). היה זה מפגשה הראשון עם חברי קיבוץ בשפלת החוף. בהמשך מסעה יצאה עם חברתה ואבי חברתה לטיול מאורגן של "הסוכנות היהודית" בקיבוצים נוספים. ביקורים אלה אפשרו לה לבוא במגע, לרוב מוגבל, עם חברי קיבוצים שבעקבותיו כתבה רשמים ומחשבות שעסקו ברב-תרבותיות, במעמד האישה וביחסי יהודים-ערבים בישראל.

כהנוב התקשתה לקבל את החברה הקיבוצית. היא ראתה בקיבוצים חברה סגורה ומנותקת המסרבת לבוא במגע עם אנשים או קבוצות שלא בחרו בדרכם האידיאולוגית והתרבותית. למרות קנאתה בילדים דוברי העברית התקשתה לקבל את הרעיון שאלה גדלים לתוך שפה אחת ותרבות חד-גונית. כהנוב, בת למהגרים מתוניסיה ועיראק, גדלה בחברה קולוניאלית אנגלית, דיברה עם אומנותיה באנגלית, בבית הספר למדה צרפתית ועם המשרתות דיברה בערבית. בשפה ראתה אמצעי לחשיפה לתרבויות אחרות ועל כן, למרות שהעריכה את חברי הקיבוץ שהיגרו מאירופה וקראו גרמנית, רוסית או פולנית, התאכזבה מכך שאלה ויתרו על מגוון תרבויות המקור שלהם ובחרו להסתגר בדלת אמותיהם ולמנוע מעצמם ומילדיהם כל תרבות שאינה "עברית וארץ-ישראלית". בדבריה הקדימה כהנוב את חברי הקיבוצים ובעיקר את דור הבנים, שעשרות שנים לאחר מכן הצטערו על אובדן השפות ותרבות המקור שלהם.

היהירות הצברית, שהיטיב לתאר עוז אלמוג בספרו "הצבר", הטרידה את מנוחתה של כהנוב. בביקוריה בקיבוצים במסגרת טיולי "הסוכנות היהודית" לא שוחחה מעולם עם הצעירים, וחשה שאלה הביטו בה בהתנשאות, "עד שהתביישנו", כך כתבה, "בגרבי המשי שלנו ובידינו שלא ידעו עמל." עוד תיארה כיצד המשיכו הצעירים בעבודתם מבלי להתייחס לאורחות, בעוד המדריך משבח את מפעלם. הייתכן שבניגוד להשערותיה ולתיאוריו של אלמוג לא הביטו הצברים בכהנוב מתוך עליונות? זיכרונות של ילדי קיבוצים שפורסמו בעשורים האחרונים, כמו למשל בספרה של יעל נאמן "היינו העתיד", מציגים תמונה אחרת של קבוצת ילדים סגורה שחששה ממגע עם אורחים מן החוץ. ואולי אותו חשש שהביעה כהנוב מסגירותם הפיסית והתרבותית של הקיבוצים התממש כבר אז? ייתכן בהחלט אך אין זה משנה את העובדה שכהנוב פירשה את התנהגותם כהתנשאות.

כהנוב הגיעה לארץ ישראל מתוך המרחב הים תיכוני. היא הכירה ערבים במצרים ועל כן נוכחותם בישראל נראתה לה טבעית. אולם, חברי הקיבוצים שפגשה הדגישו בכל הזדמנות את עליונותם על פני הערבים ואת ההבדל הרב ביניהם. חברי הקיבוץ הבליטו את הניקיון, המרץ והעשייה שלהם אל מול הלכלוך, האפתיה והעצלנות של הערבים. באחד הקיבוצים חשה אי נוחות כששמעה השוואה סטטיסטית על "תנובת הפרות העבריות והערביות, על גודל הביצים העבריות והערביות." כיהודייה, התמלאה כהנוב גאווה על עשייתם של הצעירים בקיבוצים, אך מתוך היכרותה את מערכת היחסים בין הבריטים ל"ילידים" במצרים, כאבה שהיהודים בישראל מתייחסים לערבים באופן דומה.

למרות הביקורת של כהנוב על הקיבוץ, היא זיהתה, כאישה, נקודת אור בצורת ההתיישבות החדשה. החברה האריסטוקרטית-יהודית במצרים, אליה השתייכה, שימרה את מעמדה הנחות של האישה אל מול הגברים. עוד בנערותה הוגדרו לה מגבלות שאיפותיה על ידי אמה. בסיום הלימודים והרחבת האופקים נדרשה לעבור במסלול קבוע שכלל בדרך כלל: "נישואים, לידה, בגידה ואולי גירושים." כאישה אולצה לעבוד בתוך כותלי הבית, לאמץ תחביב ולכל היותר לקחת חלק בפעילות פילנתרופית בקהילה. לעומת זאת, לאחר עליתה לישראל שיבחה כהנוב את התמורה המשמעותית שחלה במעמדן של הנשים המזרחיות בישראל, וזאת למרות היחס המפלה למזרחים. עוד יותר התרשמה בטיולה הראשון מהחיים המשותפים בקיבוץ, מהשוויון בין המינים ועל כך שלא הבדילו בין גברים לנשים בחלוקת העבודה. מיתוס זה אכן היה לאחד מסמלי הקיבוץ אך ספרי זיכרונות ומחקרים בשנים האחרונות, כמחקריה של סלביה פוגל-ביזאוי, מראים כי גם בקיבוץ נדרשו נשים להילחם על מעמדן ולעיתים המרחק בין התמונה של הפועלת החורשת בשדות לבין המציאות היום-יומית היה רב.

בתום הטיול לארץ ישראל חזרה כהנוב למצרים. לאחר ארבע שנים היגרה לארצות הברית ולמדה עיתונות וספרות. בשנת 1946 חזרה למצרים, ולאחר שלוש שנים עברה עם אחותה לפריז. בשנת 1954 עלתה לישראל ופגשה במצב החברתי המורכב. מבטה על הקיבוץ נשאר דומה לזה של שנות השלושים, אך עתה נוספה אליו ביקורתה באשר למפגשם של יהודי המזרח עם הקיבוצים. כהנוב עדיין ראתה בקיבוץ חברה סגורה, אלא שסגירות החברה בקיבוץ לא היתה עוד מפני תרבויות אירופאיות אחרות או תרבות ערבית מקומית, אלא מול התרבות שהביאו יהודי ארצות האסלאם.

בחלוף עשרים שנה, האשימה כהנוב את הקיבוצים בכך שהעקרונות הסוציאליסטיים שחיו על פיהם, ומהם התרשמה בביקורה הראשון, נעלמו מהנוף הקיבוצי. היא טענה כי חברי הקיבוצים חיים בתנאים נוחים לעומת המזרחים תושבי המעברות, עיירות פיתוח או המושבים חסרי המשאבים והכוח הפוליטי. "חברי הקיבוץ", כך טענה, "יודעים מנין תבוא הארוחה הבאה, ובאורח פרדוקסלי הם מהווים כוח שמרני המגן על המצב הקיים ועל הרכוש הקיבוצי כאחד." בנוסף, העירה, הפועלים שקטפו בביקורה הראשון את התפוזים הפכו למנהלים החותמים על חוזים בעת שהפועלים החדשים הם העולים המזרחים שהפריחו את השממה בנגב, לעתים בעל כורחם, מבלי לקבל על כך שום הכרה מהמדינה.

ההתייחסות לערבי או לאישה לא באה לידי ביטוי בכתיבתה המאוחרת על הקיבוצים. נראה כי בימים שכתבה את המסה העסיקה אותה הבעיה העדתית, ואפשר לומר אולי שהמזרחים כללו באופן כזה או אחר את שני המיעוטים להם נתנה מקום בביקור הראשון. הביקור הראשון התאפיין בארעיות, בהיותה אורחת פורחת, צעירה מהמעמד הגבוה שהגיעה לארץ והביטה מן החוץ על קורות הציונים והערבים. בביקור השני כהנוב, האזרחית המודאגת למעמדה ולמעמד הקבוצה אותה ייצגה, כתבה באופן ביקורתי ואישי יותר.

פתחתי את המאמר בציטוט המתאר את המפגש הראשון של כהנוב עם הקיבוצים – מפגש מלא אופטימיות של בוקר חדש מלא רעננות, מפגש עם פועלים יהודים המדברים בעברית ומברכים בשלום את הנוסעים. אותה יכולת ציורית באה לידי ביטוי בתיאור טבע אחר שכתבה  לאחר היכרות מעמיקה יותר עם הקיבוץ: "הקיבוצים הזכירו לנו תפאורת קרטון צבעונית שהילדים מניחים סביבה את פסי רכבות הצעצועים שלהם. הכל היה נראה נוקשה מכדי שיהיה ממשי." הפער בין שני תיאורי הטבע של הקיבוצים, החי והרענן אל מול הקרטון הנוקשה, מבטא יותר מכל את תחושותיה בנוגע לקיבוצים בתום היכרות מעמיקה יותר במסע הראשון. בכתיבתה על הקיבוצים בשנות החמישים הכתיבה עניינית ונוקבת, וקשה למצוא בה תיאורים ציוריים. אפשר שהמפגש המחודש, הטעון יותר, לא הותיר לה מקום ליצירתיות.

המאמר פורסם בבלוג "הסדנה להיסטוריה חברתית" ב- 06.11.2014

בין בית שאן למרוקו: אמנות, זהות ומרחב

לפני מספר שבועות ננעלה בבית שאן התערוכה "זהות ומקום", בה הוצגו צילומים היסטוריים של העיר לצד יצירות אמנות של יוצרים מקומיים. תערוכת הצילומים אורגנה בסדר כרונולוגי והציגה את ההיסטוריה המרחבית והאנושית של בית שאן מיום הקמתה ב-1949 על חורבות העיר הערבית ביסאן. מבעד לתמונות הביטו בחיוך דמויות של עולים חדשים שזה עתה הגיעו מאירופה, אסיה ובעיקר צפון אפריקה, ואשר ניסו לבנות את חייהם בסביבה חדשה-ישנה. סניף הדואר המקומי ששימש את הדור שהגיע בשנים שלאחר קום המדינה, ושקודם לכן עמד במרכז העיר הערבית, היה למקום בו הוצגה תערוכה העוסקת בזהות תושבי העיר היום. מתוך ציורים, פסלים ופסיפסים שהוצגו נשקפו אינספור זהויות שונות שעוצבו במשך שנים דרך מפגש של אנשים, תרבויות, אירועים, מקומות, זיכרונות וחלומות בפריפריה הישראלית.

שתי ציירות משכו את תשומת לבי, אליס קדוש, ועליזה אזולאי. אותו השם, תרבות שונה. הראשונה "עם ריח חוס לארס" (כמאמרו של המשורר סמי שלום שטרית) והשנייה בשמה העברי. אליס נולדה בצפון מרוקו, עליזה נולדה בבית שאן להורים שעלו מדרומה של מרוקו. אליס בת 83 ועליזה בת 58, שתי יחידות דוריות נפרדות. שתיהן החלו לצייר רק לאחר שפרשו לגמלאות עת התפנו מדאגות הפרנסה. ביצירות של שתיהן נוכחות מרוקו ובית שאן. לכל אחת יצירה זהותית הייחודית רק לה המשוכה במכחול שהביאה משם עם צבעים שמצאה כאן.

מעברת בית שאן - אליס קדוש
מעברת בית שאן – אליס קדוש

אליס קדוש נולדה בטנג'יר שבצפון מרוקו בשנת 1935. בבית דיברה ספרדית ובבית הספר של אליאנס רכשה את השפה הצרפתית. שם גם למדה עיצוב אופנה. לאחר שנישאה לבחור מקזבלנקה עברה לגור בעיר התעשייה והמסחר והחלה לעבוד כמעצבת אופנה. במקביל לעיצוב שמלות נהגה לצייר, אולם יצירותיה נשארו במרוקו כשעלתה לישראל בשנת 1955. במעברה בבית שאן פגשה לראשונה מרוקאים שלא דיברו ספרדית או צרפתית אלא ערבית בלבד ונדרשה לשפה שלישית, עברית, כדי לשוחח עימם. לשוחח אך לא להזדהות כחלק מאותה קבוצה שתויגה באותם ימים כחסרת תרבות וחלשה. אליס זכתה בשתי פריווילגיות שלא נפלו בחלקם של מרבית עולי מרוקו: מרכיב התרבות האירופית בזהותה וההשתייכות אל המעמד הבינוני מיד עם הגיעה ארצה. היא ובעלה הקימו בבית שאן מתפרה והביאו עמם  ממיטב האופנה הצרפתית לעיירה הקטנה ולתושבי הקיבוצים שסביבה. כאשר בחרו לעזוב את בית שאן לגוש דן או למונטריאול (אליה היגרה מרבית משפחתה של אליס) ארזו את חפציהם, חוו חוויה קצרה או ארוכה וחזרו למשפחה ולעסק בבית שאן.

כאשר החלה לצייר לקחה אליס מספר שיעורים אצל מורה באחד הקיבוצים ולאחר מכן המשיכה ללמוד מתוך ספרי אמנות אירופאיים. בציורים בולטת השפעה אירופאית זו, כמו גם נוכחותן של יצירות-מופת מהן קיבלה השראה ליצירותיה. בציור של בני משפחתה סביב שולחן הסדר האחרון בו נכח בעלה המנוח השתמשה באלמנטים מ"הסעודה האחרונה". ביצירות רבות נוכחת ירושלים שעבורה, כמו עבור רבים מיהודי מרוקו, היתה שם נרדף לארץ ישראל ומושא החלומות בילדותה.

חמאם במרוקו - אליס קדוש
חמאם במרוקו – אליס קדוש

מרוקו של אליס היא בעיקר דמויות וזיכרונות. אוסף של שלושה פורטרטים מחזירים אותה למרוקו: אמה, חמה, ורבי ישראל אבוחצירא (הבאבא סאלי). למרות שעברה את מכבש החינוך המערבי-חילוני אמונתה הדתית לא דעכה. במרוקו מודרנה ומסורת השתלבו באופן הרמוני וצעדו זו לצד זו. וכך, לאחר שעלתה לישראל הלכה לבאבא סאלי כדי לבקש את ברכתו. זיכרונותיה ממרוקו מתפרצים בתמונה צבעונית וגדולה של בית מרחץ (חמאם) נשי. הציור מעביר אותה למרחבים אחרים ולזמנים אחרים בהם צעדה בערבי שישי, עם סיום ההכנות לשבת, אל בית המרחץ הציבורי. ובחמאם ישבו נשים בחבורות שעות ארוכות, מתנקות, מתנתקות ומשוחחות על השבוע שעבר והשבת הבאה לטובה.

בציור שחור-לבן עומדות נשים מחוץ לאוהל, עטופות שחורים ונושאות עיניהן השמימה כשגבן מופנה לצופה. לרגע נדמה כי מדובר בנשים בסהרה, אולם נופים מדבריים אלה זרים לאליס שמעולם לא ביקרה בדרום מרוקו. ואכן, ציירה נשים בישראל ולא במרוקו. הציור אוצר זיכרון מימיה הראשונים בבית שאן, ובו משחזרת כיצד כל בוקר מחדש יצאו הנשים מהאוהלים הרטובים במעברה ועמדו עם הפנים להרי הגלעד במזרח, עטופות בשמיכות סוכנות שחורות, מתפללות לפרנסה וקורת גג ראויה.

m4
בראד (קומקום תה) – עליזה אזולאי

לעומתה נולדה עליזה בבית שאן ולמדה בבית הספר היסודי בעיר. לאחר מכן המשיכה ללימודי תיכון וסמינר למורות ב"בית יעקב" בבני ברק. בסיום לימודיה חזרה לבית שאן והחלה ללמד אמנות באחד מבתי הספר היסודיים בעיר ובמקביל השלימה הכשרה להוראת האמנות. הוריה של עליזה עלו לישראל מקזבלנקה למרות שאביה נולד בבני מלאל שבמרכז מרוקו ואמה  במרקש. שניהם דיברו ערבית-יהודית ולמדו בבית הספר של אליאנס צרפתית. בקזבלנקה עבד אביה במפעל לייצור כדורי משחק ואמה ככוח עזר בבית חולים צרפתי. עם עלייתם ארצה עבד אביה בעבודות דחק בבית שאן בעוד אמה לא מצאה עבודה. הוריה החליטו לפתוח בישראל בחיים חדשים ובחרו שלא לדבר על מרוקו. מכורתם הוזכרה רק ברגעי משבר בהם התרפקו על אירועים, אנשים ומקומות מהימים שחלפו ולא יחזרו. אמה של עליזה חלתה ונפטרה מספר שנים לאחר עלייתם ארצה.

לפני ארבע שנים ביקרה עליזה במרוקו בחיפוש אחר עברה ושורשי משפחתה. בשיטוטיה בערים השונות עברה טלטלה רגשית עזה בעת שצעדה במרחבים בהם גרו, עבדו או טיילו הוריה בצעירותם. במרוקו הופתעה לגלות מגוון מעמדי, תרבותי, אתני וטבעי, וזה סייע בשבירת דיכוטומיות מחשבתיות על המזרח בכלל ועל מרוקו בפרט ואשר על בסיסן התחנכה בישראל היהודית ו"המערבית".

צוהר לעיר מרקש - עליזה אזולאי
צוהר לעיר מרקש – עליזה אזולאי

בשנים האחרונות החלה לצייר את מרוקו שלה. במרוקו של עליזה לא מונצחים זיכרונות מכיוון שאלה חדלו מלהתקיים במרחב המשפחתי עם מותה של אמה. נוסף על כך נעדרה תרבותם של יהודי מרוקו מהמרחב הציבורי וממערכת החינוך הישראלית של שנות השישים והשבעים כחלק מהדרה מכוונת. בציוריה בולטים בעיקר בדים, שטיחים, בגדים וכלי בית ייחודיים למרוקו, אשר ראתה כילדה בבית הוריה ואצרה בזיכרונה. אביזרים אלה מופעים בציורים כגורמים מגשרים בין מרוקו ובית שאן ומתערבבים יחד לכדי מרחב אחד שלא ניתן להפרדה. כך בציור אחד ציירה את קומקום התה המרוקאי (בראד), סמל למסורת האירוח של יהודי מרוקו, כשרגליו נטועות בחולות מרוקו מצד אחד, ובמעיינות סביב בית שאן מן הצד השני. בתמונה אחרת נקרע צוהר מנופה של העיר מרקש ודרכו נשפכים בדים כחולים שהופכים למפלי מים בעמק בית שאן. מלבד הטבע סביב בית שאן מייצגת עליזה את עיר הולדתה באלמנטים הכוללים עמודים, מבנים וגשרים, שרידים מהעיר הרומית סקיתופוליס. הבחירה בייצוגים מלפני אלפיים שנה נובעת מהקושי שלה לאתר סמלים בני זמננו לעיר. בדומה לעיירות פיתוח אחרות לא זכתה בית שאן לתכנון אדריכלי או להון סימבולי שיכלו להטביע בה את חותמם ולשמש לה מקור השראה.

המרכיב התרבותי שזכרה מאמה ובא לידי ביטוי בציוריה הוא יכולותיה הווירטואוזיות בשילוב פתגמים בתוך השיח היומיומי. באחד הציורים מופיעים שיפולי שמלה של נערה ולרגליה נעלי בד רקומות ממרוקו. הנערה עומדת על שפת נחל שלמרגלותיו חלוקי נחל ועל כל אחד כתובים פתגמים. ככל שמתקרבים לנחל קטנות האבנים, ובהתאמה גם מספר הפתגמים. חציית הנחל מעבירה את הנערה והצופה ממרוקו לבית שאן וייתכן והמעבר מסמל את הדעיכה של תרבות הפתגמים שבאה לידי ביטוי בציור ובמציאות.

אליס ועליזה הן שתיים מתוך עשרות אומנים שהציגו את יצירותיהם וחשפו את זהותם בתערוכה ייחודית זו שהתקיימה לראשונה בבית שאן. בארבעים הימים שהוצגה ביקרו בתערוכה קרוב לאלפיים מבקרים. מדובר בתערוכה פרי עמלם של היוצרים המקומיים החפצים להקים בבית שאן מוזיאון שיציג אמנות ותרבות מקומית לצד ההיסטוריה והמורשת של העיר. בימים אלה משתפים פעולה ראש העיר וקבוצת היזמים במטרה להגשים חלום זה. למוזיאון שכזה תהיה חשיבות רבה באפשרות להציג את הפריפריה הישראלית בקולם ומכחולם של אנשי המקום ולא מנקודת מבטם של כותבים ויוצרים מהמרכז הישראלי שבחרו בעבר להציגה באופן שלילי וחד ממדי. בהקשר זה יהיה מעניין לבחון כיצד יבחרו היוצרים מבית שאן לתאר ולייצג את המרכז הישראלי.

המאמר פורסם בגרסה מקוצרת במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" ביום שישי, ט"ז בתשרי תשע"ה, 10.10.2014

 

כשחבילת ספרים מתל אביב הגיעה למרוקו

לפני שבעים שנה ערכה "ברית עברית עולמית" את "מפעל הספר העברי לגולה", ששם מטרה לאסוף מאנשי היישוב ספרים בעברית, חדשים וישנים, ולשלוח אותם לשוחרי העברית בתפוצות. המפעל נעשה במסגרת אירועי "שבוע הספר העברי בגולה" שהתקיימו בכל שנה בחסות הארגון. מפעל זה היה אחד מיני רבים שיזמה "ברית עברית עולמית" במטרה להפיץ את השפה והתרבות העברית בקרב תפוצות ישראל, מאז הקמתה בשנת 1931 בברלין. בין היתר תמך הארגון בייסוד מוסדות חינוך עבריים, בהנחלת השפה העברית במוסדות ציבוריים, בבניית פעילויות מגוונות להפצת השפה העברית בקרב כל שדרות העם, בסיוע ליוצרים בעברית ועוד.

הצורך בפרויקט "מפעל הספר העברי לגולה" עלה לאחר שבמשרדי "ברית עברית עולמית"  התקבלו מאות מכתבים מארצות שונות. הכותבים התלוננו כי במקום מושבם ידם אינה משגת ספרים בעברית ועל כן אינם יכולים לקיים פעילות עברית משמעותית. על חשיבות הספר העברי בעיניהם ניתן ללמוד ממכתב שכתב המורה לעברית מקזבלנקה אשר חסין (לימים ח"כ במפא"י): "יודע אני שבימים אלה הדבר קשה, אך אם לא נייחל לקבל עזרה מאחינו היושבים בארץ, ממי נדרוש ספרים ומי ייעתר לדרישתנו? ימי העומר עברו ועם כל זה אני מונה עוד הימים ומחכה לתשובה. ברי לי שתוחלתי לא תהיה נכזבה והרבה ספרים ישלחו לנו כי במספר הספרים יהיה מספר הבאים ללמוד, ולכן ישתדלו נא רבותי לשלח מספר רב". ואכן המורה מקזבלנקה לא התאכזב ו"ברית עברית עולמית" אספה ספרים רבים מאנשים, ארגונים והוצאות ספרים, ושלחה אותם לארבעים ושלוש מדינות.

"ברית עברית עולמית" ניהלה רישום מסודר לספרים שנשלחו לנמענים בעולם. הרישום כלל את שם הנמען (או הארגון), הארץ והעיר בה התגורר, פירוט הספרים שנשלחו ומועד המשלוח. לשם מעקב צורף לכל רשימה אישור הדואר על שליחת החבילה. על פניו מדובר ברשימה פקידותית אולם עבור היסטוריון רשימות אלה מכילות מידע יקר מפז ממנו ניתן ללמוד רבות על התרבות העברית בתקופה הנדונה, על תחומי העניין של קוראי העברית, על האישים והארגונים שפעלו להפצת השפה העברית במדינות השונות ועוד.

"ברית עברית עולמית" קיבלה פניות מאנשים פרטיים וארגונים כולל בקשות לספרים מסוימים לפי תחומי העניין וההכשרה של הפונים השונים. מתוך הרשימות ניתן ללמוד כי הארגון עשה כל מאמץ לשלוח את הספרים שביקשו הקוראים מבלי להפעיל שיקולים אידיאולוגיים או פוליטיים שנפוצו באותה תקופה בישוב העברי בישראל. לדוגמה, המשורר יחיאל בוסקילה מקזבלנקה שכתב שירה מודרנית ועסק בכתיבה היסטורית ביקש וקיבל חוברת של שירי ביאליק ואת הספר "מוצאי העברים" של פרופ' נחום סלושץ.

הרשימה מאפשרת למפות את הערים בהם נערכה פעילות עברית שכללה התכתבות עם "ברית עברית עולמית", ולזהות את האנשים שעמדו בראשה. הרשימה ממרוקו מלמדת כי פעילות עברית נפוצה בכל רחבי המדינה: טנג'יר בצפון; הערים השוכנות לחופי האוקיאנוס האטלנטי – סאלה, רבאט, קזבלנקה, מזגאן (אלג'דידה) וסאפי;  ערי פנים הארץ הוותיקות פאס ומכנאס, והעיר השוכנת למרגלות הרי האטלס מרקש. בתוך אלה אנו יכולים ללמוד על אישים שונים שלקחו חלק בפעילות העברית במרוקו ובינהם אשר חסין ויחיאל בוסקילה מקזבלנקה כמו גם משה חיים בן מלכה מטנג'יר, שמעון אטיאס מסאלה, חיים כהן ממרקש, מתתיהו קורח מפאס ועוד רבים אחרים. מעת שעומדת לרשותנו רשימת השמות ניתן להתחקות  אחר מה כתבו המשכילים העבריים, אחר פועלם במרוקו, ואחר גורלם לאחר שעלו לישראל.

מרשימת הספרים ניתן גם ללמוד על תחומי העניין של הקוראים, רמת השפה העברית ואופי הפעילות שקיימו בארגונים השונים. דוד אביסידן ממזגאן ניהל מועדון עברי שלימד את השפה באמצעות חווית השירה. במועדון הוקמה מקהלה ששרה שירים יהודים ושירים ארץ ישראליים. בתחילה שרה המקהלה שירים בעברית ולאחר שהנאספים למדו את השירים הצטרפו למקהלה. אביסידן ביקש וקיבל בעיקר ספרי שירה וביניהם "ענות: פרקים לשירה במקהלה ובצבור", "נשירה: מנגינות לגן, לבית הספר ולעם", "שירי בניין: מזמרת הארץ" ועוד אחרים. שמעון זאבאלי שהתחנך בבתי הספר של כי"ח ושלט בשפה הצרפתית נדרש למילון עברי-צרפתי וצרפתי-עברי על מנת שיוכל להתמודד עם קריאה וכתיבה בעברית. פנחס יוסף תאומים, פליט יהודי מאירופה שמצא מקלט במרוקו בתקופת המלחמה, התעניין בקורות אחיו באירופה וכתב קינה על חורבן  יהדות אירופה במלחמת העולם השנייה, ביקש וקיבל את הספר "אבן מקיר תזעק: על שואת הגולה" שיצא לאור באותה השנה. האחים חדידא שניהלו בקזבלנקה חנות ספרים והוצאה לאור בעברית, ששמשה מקום מפגש למשכילים העבריים בעיר, קיבלו את העיתונים "הגה", "דבר לילדים" ו-"הבקר לילדים". מניתוח הרשימה הארוכה של הספרים עולה כי פלח נכבד של שוחרי השפה העברית במרוקו רק החלו את דרכם ברכישת השפה, ונדרשו לחוברות לימוד בסיסיות, לספרי דקדוק ולמילונים שונים. מאידך, נשלחו למרוקו גם ספרים לקוראים מתקדמים וביניהם "צחוקו של היינה", ‫ "הנציב ביהודה: גברת דה לוצי", "מעשה רבי יוסף דילה רינה" ואחרים.

יש ויטענו כי בדרך זו כפה הממסד הישראלי את העברית המודרנית על יהודי מרוקו. אולם כגודלה של מרוקו ומגוון נופיה כך מגוון הדעות והקולות בקרב יהודיה. התשוקה לקריאה וכתיבה בעברית במרוקו החלה בקרב קבוצה מצומצמת באמצע המאה ה-19 והתרחבה אט-אט. לאחר מלחמת העולם השנייה גברה ההתעוררות הציונית והעברית והקיפה ציבור רחב. הפעילים העבריים במרוקו השתוקקו לקרוא עברית ויצרו קשר עם גורמים שונים בישראל בכדי שיסייעו להם בהפצת השפה ותרבותה. "ברית עברית עולמית" סייעה בשליחת ספרים שנאספו בישראל ונשלחו לארצות השונות ובתוכן מרוקו. קריאות השמחה בעת קבלת חבילה מישראל נשמעות היטב ממכתב שכתב שמעון זאבאלי ל"ברית עברית עולמית": "אינכם יכולים לתאר כמה גדלה שמחתי במצאי בתיבת הדואר שלי נייר קטן בו מודיעים אותי ללכת לקבל את חבילת הספרים הבאה בשמי מתל-אביב. בבקשה להאמין שתיכף בקבלי החבילה בידי נישקתיה בברכי את ברכת "שהחיינו". עתה ידעתי באמת שדבר אחד הוא שיכול לקשר את יהודי כל העולם למרות שהם מפוזרים והוא מה שאתם עושים בהפיצכם את הספר העברי בגולה; ושדאגתם לרוח היהודי הגולה וכרתם אתו ברית במפעלכם זה."

המאמר פורסם במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" ביום שישי, כ"ט בסיון תשע"ד, 27.06.2014

מדוע משרד החוץ ניסה למנוע העלאת מחזה ב"הבימה"?

1
שער התוכניה של "ממלא המקום" בתיאטרון "הבימה"

ביוני 1964, לפני יובל שנים, העלה תיאטרון "הבימה" את המחזה "ממלא המקום" של המחזאי הגרמני רולף הוכהוט. המחזה יצא לאור ב-1962 והוצג לראשונה בפברואר 1963 בברלין המערבית, בבימויו של ארווין פיסקטור, ממייסדי התאטרון האפי. מספר חודשים לאחר מכן הועלה המחזה בערים רבות באירופה, בארצות הברית ובאוסטרליה. בכל מקום בו הוצג הצית ויכוחים, הפגנות סוערות ולעיתים תגרות של ממש מאחר שיצא ב "אני מאשים" כנגד השותקים בתקופת השואה, ובראשם האפיפיור דאז, פיוס ה-12.

סיפור המחזה מחזיר את הצופה לתקופת מלחמת העולם השנייה. קורט גרשטיין (דמות היסטורית), קצין במכון ההיגיינה של הואפן אס אס, מגיע אל שגרירות הוותיקן בברלין, ומדווח לנונציו על השמדת יהודי אירופה. גרשטיין, שמבקש את עזרת הכנסייה להצלת היהודים נתקל בסירוב. ריקרדו פונטנה, כומר צעיר (דמות דמיונית שעוצבה בהשראת שני כמרים קתולים שמצאו את מותם במלחמת העולם השנייה, ברנארד ליכטנברג ומקסימיליאן קולבה), המקשיב לשיחה מגיע לביתו של גרשטיין, שומע את תיאורי ההשמדה, ומחליט לנסוע לוותיקן כדי לבקש מהאפיפיור לצאת בהצהרה פומבית בגנות רצח העם היהודי. בארמון האפיפיור דנים האפיפיור, החשמן והיועץ הפיננסי של הוותיקן, הרוזן פונטנה, בסיכונים הכלכליים שנגרמו לוותיקן עקב המלחמה. ריקרדו מגיע ומתווכח עם האפיפיור על שתיקתו בנוגע לגורל היהודים. כאשר הוא נוחל כישלון, עוזב ריקרדו את הארמון בהפגנתיות תוך שהוא מצמיד את הטלאי הצהוב לגלימתו, ויוצא יחד עם יהודי רומא לאושוויץ ומוצא שם את מותו. למחזה תמונות נוספות שתורמות לבניית הסיפור המרכזי: דיון של קצינים נאצים ב"פתרון הסופי", לכידת משפחה יהודית ברומא, החבאת יהודים על ידי ראש מנזר, מונולוגים של יהודים הנשלחים לאושוויץ והפגישה של ריקרדו עם "הדוקטור" באושוויץ.

משעה שיצא לאור, עורר המחזה עניין רב בישראל. הוצאת "שוקן" הביאה את המחזה לדפוס בעברית בתרגומו של המשורר והסופר יהודה עמיחי, שבאותו עשור עמדה השואה  במרכז יצירתו  ("רות הקטנה", "לא מעכשיו לא מכאן" והתסכית "פעמונים ורכבות"). ברחבי הארץ התקיימו סימפוזיונים בהשתתפות היסטוריונים, סופרים, אנשי רוח וניצולי שואה, ואלה דנו בסוגיות שהעלה המחזה ובתגובות שעורר בעולם הנוצרי. הקהל והעיתונות עקבו בדריכות אחר ההתרחשויות והמתינו בסבלנות להצגת המחזה בישראל שעתיד היה לעלות ב"הבימה". אלא שהתאטרון הלאומי שב והודיע אחת למספר שבועות על החלטתו לדחות את העלאת המחזה. מדוע הצגתו של מחזה שעסק בנושא כה משמעותי עבור העם היהודי, ושיצא לאור מספר חודשים לאחר סיום משפט אייכמן (נקודת שינוי חשובה בשיח השואה בישראל) נדחתה שוב ושוב?

בין השנים 1962-1965 התכנסה ברומא מועצת הוותיקן השנייה, בה השתתפו ראשי הכנסייה הקתולית מרחבי העולם. הוועידה התכנסה ביוזמתו של האפיפיור יוחנן ה-23, שחש כי העולם הנוצרי התנתק מהכנסייה, ועל כן ראה חשיבות רבה בביצוע רפורמות ברוח הזמן. המועצה דנה בנושאים כמו ליטורגיה, רעיון ההתגלות, מבנה הכנסייה ותקשורת המונים. בנוסף עסקה ביחסה של הכנסייה לדתות הלא נוצריות ונכתב המסמך Nostra Aetate, "בזמננו אנו", שכלל בתוכו את Decretum de Judaeis, "המסמך היהודי". במסמך זה הדגישה הכנסייה את הקשר העמוק בינה לבין העם הנבחר של התנ"ך, ביקשה לעודד הבנה והוקרה בין בני שתי הדתות, והסירה את האשמה הגורפת של כלל העם היהודי לדורותיו בצליבת ישו. בנוסף הביעה הכנסייה צער על הרדיפות וגילויי האנטישמיות שכוונו כלפי יהודים לאורך ההיסטוריה.

משרד החוץ הישראלי ראה בשינוי יחסה של הכנסייה כלפי היהודים תחילתה של הדרך להכרה רשמית במדינת ישראל, ועל כן פעל מתחת לפני השטח לקידום "המסמך היהודי", על ידי תיאום בין גורמים יהודיים שלקחו חלק בייעוץ בעריכת המסמך, בהובלתם של אנשי דת נוצריים. בנוסף פעל המשרד למניעת פרובוקציות כמו הפצת ספרים או התבטאויות בגנות הוותיקן או הנצרות, כדי לא להעניק תחמושת למתנגדים למהלך בתוך הוותיקן. פרסום המחזה "ממלא המקום" בגרמניה והצגתו ברחבי העולם הטרידו את משרד החוץ וזה ניסה למנוע את העלאת המחזה בישראל, במקביל לחלקו בניסיונות למניעת העלאת המחזה ברומא (בהצלחה) ובניו-יורק (ללא הצלחה).

מוריס פישר, שגריר ישראל ברומא, דיווח למנכ"ל משרד החוץ אריה לבבי במאי 1963, שלושה חודשים לאחר הבכורה הראשונה בברלין המערבית, כי נודע לו ש"הבימה" מתכננת להעלות את המחזה בישראל ודרש לאחוז בכל האמצעים על מנת למנוע את הצגת המחזה לפני סוף מועצת הוותיקן השנייה או לפני שיברר מה כוונות הוותיקן ביחס לצעדים לקראת הקמת יחסים דיפלומטיים עם מדינת ישראל. לבבי, שראה את הדברים בעין אחת עם פישר, שלח את נציג המשרד, מאיר ורדי, לשיחה בנושא עם הנהלת "הבימה". בפתח דבריו הדגיש ורדי בפני הנהלת "הבימה" כי "לא לשם הוראה מלמעלה באתי אליהם, כי הרי דבר כזה לא היה מתקבל במדינה דמוקרטית. באתי אמנם לתאר בפניהם את המצב בכל עדינותו – ולפנות לרגש אחריותכם כאזרחים." אולם, לאחר דברי הנימוסין, ביקש לדחות את העלאת המחזה עד תום הועידה. הנהלת "הבימה" הבינה את אחריותה האזרחית במדינה והחליטה לדחות את העלאת המחזה. יחד עם זאת, כבר אז חזתה את הבעיה המרכזית שתעמוד בפניה והיא המלחמה מצד העיתונאים.

חמישה חודשים לאחר השיחה הסודית עם הנהלת "הבימה" גילה פישר כי התאטרון הלאומי מקיים משא ומתן עם רולף הוכהוט וארווין פיסקטור להצגת המחזה בישראל. פישר דרש מלבבי לגשת שוב להנהלת התאטרון ולדרוש מהם לבטל את החוזה לאור חשיבות ועידת הוותיקן לעם היהודי ולמדינת ישראל. בעניין החוזה עם היוצרים הדגיש ואף לקח אחריות "יתכן ותצטרך לשלם פיצויים. אם לא תוכלו לשאת בעול הכספי, אני מקבל על עצמי לגייס כספים מאיגודים יהודיים אמריקאים." פישר שחש בתחילתו של לחץ ציבורי ביקש מלבבי לשתול בעיתונות הישראלית מאמרי דעה של גורמים בעלי כובד משקל שיסבירו מדוע המחזה אינו ראוי להצגה בישראל. הוא אף סיפק ללבבי אוסף של טענות אותן יוכל להפיץ לגורמים השונים: המחזה נכתב על ידי מחזאי גרמני המנסה להפחית באשמת העם הגרמני על ידי בחירת שותף כבד משקל , הוויכוח במחזה נוצרי ואינו מעניין את הצופה הישראלי, המחזה אינו יהודי ומציג את היהודים כשפלי רוח המשמשים תפאורה לגיבורים הנוצריים. ואחרון, הדרישה התמוהה כעת של היהודים מן הוותיקן, כלפיו הקרינו זלזול לאורך כל ההיסטוריה היהודית, לחרף נפשו ואת נפשם של הקתולים כדי להצילם. מעת שפורסם המחזה בגרמניה ועד שדעך נרו פורסמו בישראל יותר ממאתיים מאמרים בעלי דעות מגוונות, שחלקם תאם את תפיסת משרד החוץ, אולם אין שום הוכחה שאלה פורסמו בהנחייתו.

משרד החוץ לא הסתפק בפנייה ל"הבימה" ושתילת מסרים כנגד המחזה בעיתונות הישראלית  אלא אף ניסה לפעול לדחיית המחזה בוועדות ציבוריות שונות. "המועצה הישראלית לתרבות ואמנות", שנקראה אז "המועצה הציבורית לתיאטרון", התכנסה באחד בינואר 1964, ארבעה ימים לפני ביקורו של האפיפיור פאולוס השישי במדינת ישראל, ודנה ברפרטואר השנתי של "הבימה". המועצה דנה בכל ההצגות שתוכננו לעלות בשנה הקרובה מלבד "ממלא המקום", בו בחרה לדון במועד אחר, שלא נקבע. שלושה חודשים לפני מועד זה כתב פישר ללבבי כי ניתן להשפיע על ביטול המחזה ב"מועצה לביקורת סרטים ומחזות" על ידי הכנסת נציג של משרד החוץ למועצה. לבבי לא קיבל את המלצתו של פישר במקרה זה מכיוון שידע כי בעת שתבקש "הבימה" מהמועצה אישור להצגת המחזה, הדיון יעבור למרחב הציבורי ולא ניתן יהיה לדחות או לבטל את המחזה. יתר על כן, המועצה פסלה מחזות שפגעו "בסדר הציבורי", הווה אומר: פגיעה בקיום המדינה, במשטרה הדמוקרטי, בשלום הציבור, במוסר, ברגשות הדת או בשמו הטוב של האדם, ו"ממלא המקום" לא היה כזה.

מפברואר 1964 החל הציבור בישראל לדרוש את הצגת המחזה והעיתונים מאותם ימים הציגו כותרות כמו, "מתי נוכל אנו, בישראל להביע דעתנו? 'הבימה' בבקשה!", "יגבר הלחץ על 'הבימה' להימנע בעונה הקרובה מהצגת 'ממלא המקום'", "ממשלת ישראל הטילה איסור על הצגת 'ממלא המקום'", "'הבימה' חתמה על שטר חוב", "ה- TIME גילה כי ממשלת ישראל הטילה איסור זמני על הצגת המחזה.", "מדוע השיבה 'הבימה' בשלילה?", "משרד החוץ לא השלים עדיין עם הצגת במחזה". סיר הלחץ הציבורי שהתפרץ לא הותיר למשרד החוץ ברירה אלא לאפשר ל"הבימה" להעלות את המחזה.

בכורת המחזה התקיימה ב-18 ביוני 1964 בתאטרון "הבימה" בתל-אביב בבימויו של אברהם ניניו. הבמאי, יחד עם אשתו, חנה בן-ארי, ערכו וקיצרו את המחזה, שמפאת אורכו לא ניתן היה להציגו בשלמותו, והתאימו אותו לקהל הישראלי (לדידי, הזוג הסיר קטעים משמעותיים במחזה שפגעו במהותו, אולם על כך ראוי לקיים דיון נפרד). צוות השחקנים הורכב מגברים בלבד וכלל בין היתר את יהושע ברטונוב, שמעון פינקל, ארי קוטאי, שמואל רודנסקי, אלכסנדר פלג, מישה אשרוב, שלמה בר-שביט ואחרים. בבכורת המחזה נכחו שרים רבים והרמטכ"ל, אולם נפקדו, למרות שהוזמנו, ראש הממשלה, הנשיא ושרת החוץ. להיעדרותה של ההנהגה הישראלית מבכורת המחזה היה אחראי משרד החוץ. ביום שלאחר הבכורה דרש פישר מלבבי את רשימת חברי הממשלה שנכחו בהצגה וטען כי "מוצדקת או לא עצם ההצגה, העיתוי אומלל ביותר".

מוריס פישר חשש מתגובת העולם הנוצרי להצגת המחזה בישראל אולם בפרספקטיבה היסטורית ניתן לומר כי המחזה תרם לתחילתם של יחסים תקנים עם העולם הנוצרי בכלל והוותיקן בפרט. למרות החששות כי המחזה יפגע ביחסים עם העולם הנוצרי, הוא היווה מנוף לחיזוק היחסים וזאת משום שערער את מצפונם של נוצרים רבים. הוכחה לכך מהווה "המסמך היהודי", שנכתב באותה העת בוותיקן. בניגוד לחששות, לא נפגע המסמך המתהווה בעקבות העלאת המחזה בישראל, ואולי אף עבר תיקונים מיטיבים בעקבות הדיונים הציבוריים שהתקיימו בעולם הנוצרי מעת שהועלה המחזה.

אולם תרומתו המרכזית של המחזה בארץ ובעולם הייתה ללא ספק "הזרקור" שהאיר על שתיקת העולם בכלל, והכנסייה הקתולית בפרט, בתקופת השואה. רבים התווכחו על איכות המחזה מבחינה ספרותית, אומנותית והיסטורית, אולם תמימות דעים שררה בנוגע לכך שהמחזה הביא למצב חדש ממנו לא היתה דרך חזרה. מעת שעלה המחזה החל דיון ציבורי נרחב באירופה, ארה"ב וישראל בנושא השתיקה. נכתבו מאות מאמרי עיתונות בארץ ובעולם, התקיימו סימפוזיונים בהשתתפות אנשי דת, היסטוריונים ואנשי תיאטרון. מאז ועד ימים אלה ממשיכים היסטוריונים לכתוב ולחשוף פרשיות הקשורות בשתיקה בתקופת השואה, לבדוק את תפקודה של הכנסייה הקתולית, ונושאים אלה ממשיכים להוות סלע מחלוקת בין חוקרים שונים בתחום.

המאמר פורסם במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" ביום שישי, כ"ב בסיון תשע"ד, 20.06.2014

קינה על חורבן יהדות אירופה מהמקלט הזמני במרוקו

איכה נעשתה בימנו הרעה הגדולה

של כל ימי האדם על האדמה.

ואיכה גבר הכעס בעם גדול,

להכרית את גזע עם היהודים בכל אירופה

מנער ועד זקן טף ונשים,

ע"י מיתות משונות וענוים קשים.

 

במילים אלה פתח הרב פנחס יוסף תאומים את "מגילת איכה על חורבן יהודי אירופה" שכתב בקזבלנקה (מרוקו) באייר תש"ה אשר חלקים ממנה נחשפים כאן לראשונה יחד עם סיפורו של הכותב.

הרב פנחס יוסף תאומים, אשתו שרה ובנו אלפרד בישראל
הרב פנחס יוסף תאומים, אשתו שרה ובנו אלפרד בישראל

הרב פנחס יוסף תאומים נולד בשנת 1893 בעיירה קריסטינופול (Krystynopil') במחוז לבוב (Lwów) בפולין, כיום צ'רבונוהרד (Chervonohrad) בגבול אוקראינה-פולין . משפחת תאומים הנודעת החזיקה מראשית המאה ה-19 בכס הרבנות של העיירה, ומשנת 1911 ועד חורבן העיירה בשנת 1939 כיהן כרב העיירה רבי אברהם תאומים, אביו של הרב פנחס יוסף. הבן הצעיר נחשף לפעילות הציונית הענפה בעיירה, נשבה בקסמיה ולקח בה חלק. זאת עשה בחשאי בשל החשש מתגובת משפחתו שהובילה מלחמת חורמה בתנועה הציונות. לאחר שגילה אביו את פעילותו ולא עלה בידו לגרום לו לנטוש את דרכו,  גרש אותו מהעיירה, מאשתו ומשני בניו.

בשנת 1929 עזב הרב את עיירתו ועבר לווינה בה המשיך בפעילותו הציונית. במקביל פתח סוכנות לביטוח ובשעות שנותרו התנדב בתפקיד רבני בבית החולים לנצרכים "ביקור ורופא חולים". עלייתו של היטלר לשלטון בשנת 1933 לא עוררה זעזועים בחייו האישיים של הרב ובתקופה זו נישא בשנית ונולד לו בן. עם סיפוחה של אוסטריה לגרמניה במרץ 1938 ובעקבות הגזירות שהוטלו על היהודים הגיש הרב בקשה לאשרת כניסה לארצות הברית ,ונענע בסירוב למרות שהציג בפני רשויות ההגירה חוזים לעבודה מובטחת כרב במוסדות יהודיים בוושינגטון הבירה. לאחר שהצליח להימלט מכיתת יורים שהוציאה להורג מספר גברים בפארק עירוני נמלט בינואר 1939 לאנטוורפן שבבלגיה. במאי 1940 נכבשה בלגיה ומשפחת תאומים ברחה לעיר נאנסי בצרפת ,שם הצטרפו לגל הפליטים שזרם דרומה למרסיי. בנמל העיר עלתה המשפחה על אניית פליטים שיעדה  עיר החוף קזבלנקה.

משפחת תאומים הצטרפה לגל של  אלפי פליטים יהודים שמצאו בקזבלנקה מקלט זמני במלחמת העולם השנייה. ועד מקומי שהוקם על ידי הקהילה היהודית ובראשו עורכת הדין הלן קאזס-בן-עטר סייע באיתור מקומות מגורים וחוזי עבודה לפליטים, כדי למנוע את שליחתם למחנות מעצר.  משפחת תאומים מצאה את מקלטהּ בביתו של איש העסקים המשכיל והציוני חיים נחמני. היה זה מקלט זמני, ולאחר מספר חודשים נכלאו בני המשפחה במחנה מעצר בעת ששלטון וישי נתבע על ידי גרמניה להפסיק את פעילות הועד היהודי ולכלוא את כל היהודים הזרים במחנות עבודה או מעצר. עם כיבוש צפון אפריקה בנובמבר 1942 על ידי כוחות הברית שוחררו היהודים בהדרגה ממחנות המעצר. משפחת תאומים חזרה לגור בדירה בקזבלנקה, והאב החל לקחת חלק בפעילות של המועדון לעברית של חיים נחמני "חובבי השפה" ובמועדון לעברית של חברת "מגן דוד". במסגרת הפעילות העברית כתב הרב עיתון בשם "עברי", נאם במועדונים במגוון נושאים ואף זכה במקום הראשון בתחרות ספרותית בעברית שהתקיימה בשנת 1943 במסגרת חברת "מגן דוד". בספטמבר 1945 עלתה משפחת תאומים לארץ ישראל בה עבד הרב כסוכן ביטוח. הוא נפטר בשנת 1958 ונקבר בתל אביב.

לאחר כניסת בעלות הברית לצפון אפריקה התפתח ז'אנר ספרותי של קצידות, מגילות וקינות בעברית ובערבית-יהודית, שגוללו את נוראות תקופת המלחמה באירופה ובצפון אפריקה. חיים זאב הירשברג, מראשוני חוקריה של יהדות צפון אפריקה, כתב בספר מסעו "מארץ מבוא השמש" כי פגש בפאס ברבי יוסף בן נאיים שהציג בפניו "מגילה על מאורעות העולם בימי היטלר, כפי שהגיע הדם אליו, אל המלאח של פאס." אשר (פרוספר) חסין (לימים ח"כ במפלגת מפא"י) פרסם את "מגילת היטלר" ויצחק הלוי הוציא לאור את "מגילת ישראל והמלחמה" בקזבלנקה. רבי פנחס יוסף תאומים שלקח חלק בפעילות התרבותית העברית בעיר כתב מגילה על חורבן יהודי אירופה בהשראת מגילת איכה.

כתב היד של הקינה
כתב היד של הקינה

הרב פותח את מגילתו במבואה שצוטטה בראשית המאמר. לאחר מכן מוסיף תפילה ובהמשכה כותב שתי קינות הפורשות את סיפור שואת יהודי אירופה בתיאורים מפורטים וקשים. החיבור נחתם בקינה שלישית בה מתאר את תפיסותיו לעתיד העם היהודי ובה מפנה אצבע מאשימה לגורמים רבים.

התפילה המקדימה את הקינות בנויה מקטעי פסוקים ומפסוקים עם שינויים קלים הלקוחים מהספרים שמות, דברים, שמואל, יחזקאל ותהילים, שנשזרו יחד עם משפטים מקוריים של הרב לכדי יצירה העומדת בפני עצמה. תאומים פותח את התפילה בקריאה לאלוהים מדוע עזב את בניו ולאחריה מבקש ממנו לנקום בגרמנים על המעשים שעשו בעמו.

 

אלי אלי למה עזבתנו?

הכלה אתה עושה בנו?

למה יאמרו הגוים איה אלוהיהם

וגם אם באפך אמרת אפאיהם

לולא כעס אויב אגוּר

עזות מצח וגאוה חגוּר

פן יאמרו ידנו רמה

חתום בתורתך הנחתמה

 

מחה אמחה את זכר עמלק

כתבת לנו בתורתך לנחמה

לצָרַי גמול אשיב בחיק

ולמשנאו אשלם בנקמה.

אכזר ראש פתנים

היטלר עם כל הגרמנים

תשליכם בכף הקלע

אשרי ינפץ עולליהם על הסלע.

 

הקינה הראשונה פותחת בביקורת על העם הגרמני "התרבותי" ממנו יצאו גדולי סמלי התרבות המערבית כגתה, שילר, קנט ולסינג ושהעמיד תחתם את היטלר ("שְחִיק טְמַיָּא"), גבלס וגרינג. אלה, בתמיכתו של העם הגרמני ועמים אחרים, ארגנו רצח, ש"לא בושו להכריז על זה גלוי בתמדה", וליהודי לא היה סיכוי למפלט כל עוד נשמתו באפו "לקרבן הוא מוכן כנאחז בסבך". בקינתו של הרב לא זכו היהודים לנס, והם אלה שמוקרבים לקרבן. בהמשך הקינה מתאר את הגטאות בהם רוכזו היהודים באירופה במטרה "לדכא את רוחנו לפני לקחם את חיותנו". חייהם של היהודים בגטאות מתוארים בשגרת יום של עבודה קשה, ללא מזון או רפואה, ואלה שאינם יכולים לעבוד מחמת גיל או מחלה מוצאים להורג. אולם פתרון זה לא די כדי לחסל את העם יהודי ועל כן בונים הגרמנים "חדרי גז ובתי משרפות שם מרעילים ושורפים בהמונים".

בקינה השנייה מתאר הרב את גיהינום מחנות ההשמדה. הוא מדגיש כי תיאור ה"אינפר" (Inferno) של דנטה אליגיירי בספרו "הקומדיה האלוהית" או שבעת מדורי הגיהינום ביצירה "ראשית חכמה" לרב אליהו די וידאש אינם מתקרבים ברוח דמיונם לתופת שעברה על יהודי אירופה. התיאור נפתח בהובלת יהודי אירופה בקרונות משא מזרחה "בדוחק שנוגע אף באף". במחנות ההשמדה מתואר מפעל הרצח המאופיין "בסדר ובהנהלה מאורגנת / בקרירות לב מאובנת": זיוף חדרי הגזים למרחצאות, הפשטת הקורבנות, גילוח השיער, והרעלתם בגז. "הבכיות והיללות של למות מובלים / של המעונים בעינוים וביסורים מסובלים / כנגינת האופרה נעמו לאזניהם / של הגרמנים המקולטרים רוצחיהם." בהמשך מתאר את עקירת שיני הזהב ושריפת הגופות, ואת השימוש באפר הנרצחים לדישון שדות האיכרים הגרמנים. קינה זו מסיים בפסוק בקשה מאיכה: "תשוב לבם גמול ה' כמעשי ידיהם, תרדוף באף ותשמידם מתחת שמי ה'".

הקינה האחרונה שונה משתי קודמותיה מכיוון שאינה תיאורית אלא מייצגת את עמדותיו של הרב. בה טוען כי לא ראוי בכי לעם היהודי, בני המכבים, ועל כן עליו לידום. אולם במקביל לאיפוק הרגשי מדגיש כי "נִשָבַע להכין את עולמנו /להיום שנתבע את חלקנו / בחופש ובארץ ככל העמים / לפי מכסת מס הדמים." הוא יוצא גם כנגד השותקים "בעל בריתם שעברו בשתיקה עליו / כי לשותף טבעי חשבונו בעליו". הוא פונה לשארית הפליטה  ומבקש ממנה להתאחד, "הלאה כל פירוד הלבבות". הרב רואה חשיבות בביצור חומת הדת, התורה, השפה העברית והשאיפה להקמת מדינה בארץ ישראל: "לדרוש מהעמים צדק לעמנו / ולמלאות את חובתם נגדנו". הבית האחרון בקינה מפתיע ובו יוצא כנגד היהודים בטענה כי גם להם חלק בתוצאות " ואשר חלקנו גדול היה בערך / במס הרם הכסף ועבודת הפרך / ששלמנו להאויב שפרעו בנו פרעות". מן הראוי להדגיש כי הרב העלה נקודות שנויות במחלוקת ששנים לאחר כתיבת המגילה עמדו במרכז דיונים ציבוריים בישראל ובעולם: שאלת היחסים עם גרמניה והעם הגרמני, הדיון על השילומים, שתיקתם של עמי העולם לנוכח רצח העם היהודי, שאלת שיתוף הפעולה של היהודים או ההליכה כצאן לטבח, ולעומתם ההעלאה על נס של גבורת המורדים בגטאות, הצורך באחדות בעם, ודרישה מאומות העולם להקמת מדינה יהודית תוך חיבור בין תוצאות השואה להקמת מדינת ישראל.

המגילה חתומה בחותמתו האדומה של הצנזור הצרפתי שפעל במרוקו תחת השלטון הקולוניאלי, וזה פסל את הקינה השלישית, ואישר לפרסום אך ורק את שתי הראשונות הגוללות את סיפור האסון. עקב כך גנז הרב את המגילה, ודבר כתיבתה מתפרסם כאן לראשונה, לאחר 69 שנה. דומה שהחליט הרב לא לפרסמה הואיל ולא ראה בה כל ערך ללא הקינה השלישית בה הציג את תוכחותיו כלפי אויביו ואחיו. יתכן אולם כי דבר גניזתה של המגילה קשור דווקא בעלייתו של הרב  לארץ חודשים ספורים בלבד לאחר העברתה לעיון הצנזורה. יתכן שבעת שקיבל אותה בחזרה עסק כבר בענייני העלייה וזנח אותה.

אילו היה מביא הרב את קינתו לדפוס בקזבלנקה היתה מצטרפת זו לקורפוס של עשרות יצירות שנכתבו באותה התקופה בצפון אפריקה על ידי יהודים מקומיים שהביטו בצער וכאב על אשר עבר על אחיהם באירופה. לאלה מצטרפת כעת קינה שנכתבה בצפון אפריקה על ידי יהודי אירופאי שמצא בימים הקשים של המלחמה מקלט זמני במערב ומשם צפה וכתב על עמו ומשפחתו שאיבד במזרח.

המאמר פורסם במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" ביום שישי, כ"ה בניסן תשע"ד, 25.04.2014

לא יהיו ילדי ישראל כדגי הים נותנים ביד כל אוחז איזמיל': סטנדרטיזציה של ברית המילה במרוקו

לפני כמה שבועות פרסמה ליאת קוזמא את הרשימה "פיקוח על מוהלים: בין בריאות הציבור לרציונליזציה של הדת", בה ניתחה מזכר שהופץ בסוף המאה ה-19 במצרים, שמטרתו היתה האחדה וביסוס השליטה על הגלבים על ידי השלטון המצרי מתוך דאגה לבריאות הציבור ורצונה של המדינה לפקח ולבצע רגולציה. ברשימה זו ברצוני להביא מסמך שכתב בשנת 1952 הרב חיים דוד סרירו, ראש בית הדין של העיר פאס. הרב הציג תכנית מפורטת לסטנדרטיזציה של מוסד המילה במרוקו, תוך יצירת מנגנון הכשרה והסמכה שנעזר בכלים של הרפואה המודרנית, באמצעי האכיפה של השלטון הקולוניאלי ובשירותיהם של ארגונים יהודיים בינלאומיים שפעלו במרוקו לאחר מלחמת העולם השנייה. הרב, כגורם דתי, יזם תהליך רגולטורי שהביא לשינויים משמעותיים בתהליך המילה, שינויים שראוי לבחון אותם גם לאור דיונים העוסקים בסוגיית המילה בישראל של היום.

חברי מועצת הרבנים במרוקו - תש"ט
חברי מועצת הרבנים במרוקו – תש"ט

תכנית הרב נכתבה כמסמך לדיון לקראת מועצת הרבנים הרביעית של מרוקו שהתכנסה ברבאט ביוני 1952. בין השנים 1947 ו-1955 נקבצה בכל שנה העלית הרבנית של יהודי מרוקו לדיונים הלכתיים שנבעו מצרכי השעה. המועצה הובלה על ידי שני אישים המשקפים את השינוי שעברה יהדות מרוקו בתקופת הקולוניאלית: רבה הראשי של מרוקו בין השנים 1967-1947, הרב שאול אבן דאנן, ומוריס בוטבול, המפקח על המוסדות היהודיים במרוקו מטעם השלטונות הצרפתיים. האחרון היה יהודי חילוני-מתמערב. בהקשר זה ראוי להצביע על תופעה הייחודית לחברות קולוניאליות שבאה לידי ביטוי במועצת הרבנים במרוקו: רצונו של השלטון הקולוניאלי לפקח על הפעילות היהודית ולקדם את האינטרסים שלו בקרבה הביא להקמת מועצת רבנים על-קהילתית. הרבנים השתמשו בסמכות שניתנה להם על ידי השלטון הצרפתי כדי לקדם את האינטרסים שלהם ושל קהילותיהם בתחומים שונים.

לכינוסים הוגדרו שתי מטרות: הראשונה – האחדה בהלכה בקרב כלל הקהילות. צורך זה עלה כתוצאה מהגירה פנימית מאסיבית של יהודי מרוקו בראשית המאה העשרים מהאזורים הכפריים לערים הפנימיות ומשם לקזבלנקה. העיור הפגיש קהילות אשר נבדלו זו מזו בפרקטיקה היהודית ויצר את הצורך בהאחדה. השניה – קביעת תקנות ההולמות את רוח הזמן. החשיפה הגדלה לתרבות צרפתית ותהליך החילון, בעיקר בקרב צעירים, חייבו את הרבנים למצוא פתרונות הלכתיים חדשים ואכן התקנות מתאפיינות בפסיקות נועזות ביחס לפסיקות קודמות של רבני מרוקו או ביחס לרבנים בישראל או בתפוצות אחרות.

בראשית המסמך הדן בסוגיית ברית המילה כתב רבי דוד סרירו כי "לא יהיו ילדי ישראל כדגי הים נותנים ביד כל אוחז איזמיל". משפט נחרץ זה נכתב בעקבות גילויים שכיחים של חוסר מקצועיות של מוהלים אשר הובילו לתמותת תינוקות. אלה כללו בין השאר אי הקפדה או חוסר מודעות לכללים של הגיינה, והזנחה בחיטוי כלי העבודה. הרב לא חיפש אשמים אלא התבונן אל העתיד ועל כן בחר לפתור את אירועי העבר בהביאו את פסוק ח' מדברים כ"א: "כפר לעמך ישראל אשר פדית ה' ואל תיתן דם נקי בקרב עמך ישראל ונכפר להם הדם".

בעניין ההיגיינה נקבע כי אחת לשנה יעבור כל מוהל בדיקת רופא על מנת לוודא שאינו נושא מחלה מדבקת כמו צהבת זיהומית או הרפס. בנוסף נדרש המוהל לעבור הכשרה רפואית בנושא מניעת זיהומים ומניעת סיבוכים, כמו גם בטיפול בסיבוכים לאחר מילה. על מנת למנוע זיהומים מיותרים מהנימול נקבע כי השלב האחרון בהליך המילה, המציצה, לא יבוצע בפה אלא באמצעות שפורפרת סטרילית. לכל עניין הבדיקות וההכשרה הרפואית גייס הרב סרירו את ארגון הבריאות היהודי העולמי (OZE), שהוקם על ידי קהילות יהודיות במספר מדינות במזרח ובמערב אירופה ושם לו למטרה להעניק שירותי רפואה חינם ליהודים במדינותיהם. הארגון החל לפעול במרוקו לאחר מלחמת העולם השנייה במימון של הג'וינט. בתקופה הנדונה הפעיל ה-OZE קרוב לשלושים סניפים במרוקו ובכלל זה מרפאות, מרכזים לחלוקת חלב ומחלקות רווחה, דבר שהנגיש את הייעוץ הרפואי שניתן למוהלים. זאת ועוד, ה- OZE פעל במרוקו, בין היתר, כדי לטפל בחולים במחלות זיהומיות שנגרמו עקב תנאי תברואה ירודים ששררו בחלק מהרבעים היהודים הצפופים, וכן כדי להקטין את תמותת התינוקות. שתי מטרות אלו זכו לקידום משמעותי בזכות שיתוף הפעולה בנושא המילה.

בעניין ההכשרה וההסמכה המקצועית גייסו רבני מרוקו את מנגנון בתי הדין שהובנה על ידי השלטון הקולוניאלי. לפני העידן הקולוניאלי ניהלה כל קהילה את ענייניה באופן עצמאי בבית דין מקומי. השלטון החדש שאף ליצירת מערכת המאופיינת באחידות והנתונה לפיקוח ועל כן יצר היררכיה שבראשה עמד בית הדין הגבוה ברבאט, תחתיו נוהלו בתי דין מחוזיים, ובכל קהילה וקהילה פעל בית דין שמנה דיין או שלושה דיינים, בהתאם לגודל הקהילה. רבי דוד סרירו שהטמיע את דרכי העבודה החדשות השתמש במבנה של בתי הדין על מנת למסד את המילה. הוא קבע כי כל מוהל יעבור הכשרה מקצועית ויהיה חייב לקבל תעודה מבית הדין המחוזי. לאחר מכן נדרש המוהל לעבור תהליך חניכה על ידי "מוהל מומחה", שימונה על ידי בית הדין הקהילתי, ובמסגרת החניכה יבצע טקסי ברית מילה תחת השגחה. הענקת התעודות והאישורים הופקדה באחריות בית הדין הרבני הקהילתי, אשר היה אחראי גם לפרסם את רשימת המוהלים המוסמכים בבתי הכנסת, ששמשו גם המרכז הקהילתי והתרבותי.

המסמך שכתב רבי דוד סרירו מרשים ביותר בזכות השיפורים שהכניס במנהג יהודי דתי עתיק יומין, שיפורים שנבעו מגילויים מדעיים חדשים וכל זאת מבלי לפגוע בטקס או ברגשותיהם הדתיים של צאן מרעיתו של הרב. האחרון השכיל להשתמש ברפואה המודרנית על מנת להבטיח את בראש ובראשונה את שלום הנימולים והמוהלים. המציצה, לדוגמה, במקורה באה להגן על התינוק וערכה שווה ערך לחיטוי ולחבישת פצע המילה. מעת שלמד הרב כי פעולה זו מביאה לתוצאה ההפוכה החליט כי פיקוח נפש שדוחה אפילו את כל התורה כולה דוחה את פעולת המציצה המסורתית בפה. בנוסף, הפך הרב מגורם פאסיבי שמקבל הנחיות מהמשטר הקולוניאלי או עזרה מארגונים יהודיים בינלאומיים לגורם אקטיבי המעורה ושולט בכלים שעמדו לרשותו ולרשות הקהילה היהודית ועושה בהם שימוש יעיל על מנת לשפר את רמת החיים. האם יצאה אל הפועל תכניתו של הרב כפי שפורטה באופן רב-רושם? נדרש מחקר נוסף לאיתור המסמכים הרלוונטיים לכל שלב בתהליך ההכשרה והסמכה, בהנחה שהתקיימו.

בסיום רשימתה תהתה קוזמא מדוע נמנעה מדינת ישראל מחקיקה שתפקח על המילה בישראל. נראה כי מסמכו של הרב סרירו יכול לשמש מסמך עבודה ראשוני לקובעי ההחלטות בישראל באמצעותו יוכלו למסד את  התהליך, כפי ששאפו רבני מרוקו לפני יותר משישים שנה. ראוי לציין כי בשנים הראשונות להקמת המדינה התוודע הרב הראשי, הרב יצחק הרצוג, לתקנות המתקדמות שקבעו רבני מרוקו, ופנה לרב שאול אבן דנאן וביקש ממנו את החומרים שנכתבו במסגרת המועצות. בסופו של דבר לא אימצה הרבנות בישראל את ההחלטות של רבני מרוקו בכלל וזו הדנה בברית המילה בפרט – וייתכן שלא במקרה. מסמך זה מעמת את המדינה עם סוגיות חשובות מהן היא מתחמקת באופן עקבי ואשר עומדות בבסיס הסירוב לפקח על התהליך. בין אלה ניתן למנות את הרעיון להגדיר טקס דתי כהליך הנדרש לתמיכה ופיקוח רפואי מסודר. בעיקר בולט החשש כי התערבות בנושא דתי כה רגיש תצית התנגדות בקרב קבוצות רחבות בחברה הישראלית (דתיות, מסורתיות וחילוניות) אשר רואות בברית המילה אקט זהותי ולא רק דתי, וכי יקופחו ערכים כמו חופש הבחירה וחופש הדת.

הרב פרופ' משה עמר כינס את כל הפרוטוקולים של המועצות ב"ספר התקנות: המשפט העברי בקהילות מרוקו"

המאמר פורסם בבלוג "הסדנה להיסטוריה חברתית" ב- 04.04.2014

זיכרונות מחלב: מתוך סיפוריו של הסופר אמנון שמוש לכבוד חגיגות יום הולדתו ה-85

מאז תחילת מלחמת האזרחים בסוריה, במרץ 2011, דוּוח רבות על חורבנה של חלב העתיקה, על כל אוצרותיה ההיסטוריים, ועל מנוסתם של תושביה אל מחוץ לטווח האש. בראיון שקיימתי עם הסופר והמשורר אמנון שמוש לפני כמה חודשים, סיפר כי אם בעבר חלם לשוב אל העיר עוד בחייו ולחזות בנוף ילדותו, עתה הוא מבין כי ייתכן ומוטב לו להישאר עם הזיכרונות. מעת שהחל לכתוב על עיר הולדתו, הפך זיכרונו של שמוש מזיכרון אישי ומשפחתי לזיכרון המשותף לכל קוראיו. שמוש מתאר את עירו מזיכרונות שצבר עד גיל תשע, עת עזב לישראל, זיכרונות המצומצמים בתוכנם ובמרחבם לעולמו של ילד: "רחובות של עירי איני זוכר. אם תביאוני היום לשם, לא אדע למצוא את דרכי; ולא משום שנשתנו הרחובות שבוודאי השתנו, אף לא משום שנשתנתי אני ונשתנתי מאוד, אלא פשוט משום שקטן הייתי כשיצאתי מעירי ורק מראות חיים נשארו בזיכרוני". אולם דווקא תיווכם של זיכרונות הילדות דרך חוויות בוגרות, כמו חשיפה לתרבות הישראלית-בורגנית שהתגבשה בתל-אביב, ולצידה לסוציאליזם אותו בחר להגשים בקיבוץ, מקרינים את חלב דרך פרספקטיבה של זהות "ממוקפת", מזרחית-ישראלית-קיבוצית. ריבוי העדשות מביא את שמוש לתאר את עירו וקהילתו בהתרפקות תוך געגוע לעולם שנעלם. אולם, בה בעת, הוא אינו חוסך שבטו על תחלואיה של אותה חברה, ביחס לערכים עליהם התחנך בישראל. לצד הביקורת מביא שמוש את יופייה, ערכיה ואוצרותיה התרבותיים של חלב ויהודיה בפני הציבור הישראלי שלא הכירה וידיעותיו התבססו בעיקר על סטריאוטיפים.

חלב של שמוש היא בראש ובראשונה חלב היהודית, ארם צובא, מאחר שכילד יהודי לא הרבה לצאת מחוץ לרובע בו גדל. חלב היהודית מחולקת בסיפורים לשתי שכונות, חארת אל יאהוד וג'אמילייה. בין תושביהן של שתי השכונות מבדילים פערים כלכליים, חברתיים ותרבותיים עד כי "משפחה טובה, יעני מתושבי אל-ג'אמילייה, היתה מעדיפה להשיא את בתה לחלבי היושב בברזיל מאשר לתיתה לבן החארה". פרנסי הקהילה ניסו לצמצם את הפערים בין השכונות באמצעות פילנתרופיה, אלא שהצלחתם "לא עלתה על זו של פרנסי מדינת ישראל בימינו". לאחר הקמת מדינת ישראל והעלייה הגדולה מארצות האסלאם נוצרו בישראל, בדומה לחלב, "שכונות", עיירות פיתוח, חלשות לצד קיבוצים. חברי הקיבוצים ניסו להביא לשינוי בעיירות על ידי פעילויות התנדבותיות שלא צלחו, מפני שאלה לא כיוונו לפיתוח ההון האנושי ויצרו יחסי תלות. שמוש כמזרחי וחבר קיבוץ התקשה להתמודד עם הפערים שנפערו בין קיבוצו לעיירה קריית שמונה, וביצירותיו הוא מבקר את שתי הקבוצות על דרכי התמודדותן עם הסיטואציה המורכבת.

בתוך השכונה היהודית מקבלים מספר מוסדות מסורתיים שבהם ביקר בילדותו, ושנעלמו מנוף חייו החדשים בישראל, מקום מרכזי: בית הכנסת, הכותאב ("החדר"), השווקים ובית המרחץ. שמוש מרבה לתאר את בית הכנסת העתיק של חלב המוקף בקברים ומערות קברים של רבני העיר ובתוכו שבעה היכלות ושבעים עמודים. הוא מתאר לפרטים את ההיכל הדרומי בו הוטמן "כתר ארם צובא", סביבו נרקמו סיפורים במשך דורות, שחלקם מובאים בספריו. אחת התעלומות המעניינות סביב "הכתר" היא היעלמותם של קרוב למאתיים עמודים מתוכו, תעלומה שלה העניק שני פתרונות – האחד דמיוני, בספרו "מישל עזרא ספרא ובניו" והשני מחקרי, בספרו "הכתר". המקום המרכזי של "הכתר" ביצירותיו של שמוש נובע מרצונו להביא לציבור בישראל נכסי תרבות של יהודי ארצות האסלאם ולמקמם לצד נכסי תרבות שאימץ בישראל ובתנועה הקיבוצית.

חלב המוסלמית שמחוץ לשכונה היהודית מוזכרת מעט בספריו, אולם לא פעם מוזכרת מצודת חלב (Citadel of Aleppo). המצודה, שהוכרזה על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 1986, ניזוקה לאחרונה בעקבות הלחימה בסוריה מטילים שפגעו בשעריה. מלבד המצודה מזכיר שמוש את בית הקולנוע שאליו יצא בגפו כדי לצפות בסרט "הגולם" שהגיע לעיר. לאחר שאסף מהמבוגרים את כל המידע הדרוש כדי להגיע לקולנוע, עלה על החשמלית ונסע. בסיפורו בולט חששו של הילד היהודי, היוצא מהחומות המוגנות של השכונה היהודית ומסתובב לבד בקרב הערבים – אותם ערבים שמפניהם למד מן המבוגרים לפחוד. בסופו של יום ראה שמוש את הסרט, אך מהחרדה שאחזה בו לא זכר דבר. בזכות מודעתו העמוקה לחשיבותה ההיסטורית והתרבותית של עירו, מבטו של שמוש על חלב, היהודית והמוסלמית כאחת, נטול עמדה מתנשאת או מזלזלת, למרות מעברו לעיר העברית הראשונה ולאחר מכן לקיבוץ.

אנו מתוודעים לחלב של שמוש באמצעות דמויות וטיפוסים שהכיר, כמו גם דרך אותן דמויות צבעוניות שהסתובבו ברובע היהודי והפכו למיתוס. בהן ניתן למנות את המכשפה, את מנהל "תלמוד תורה", את מנהל בית היתומים, את השדכנית, את הקוראת בקפה ורבים אחרים. תיאור הדמויות רווי בהתרפקות נוסטלגית לצד ביקורת על החברה המסורתית ואורחות חייה. בעת תיאור מנהל "תלמוד התורה", למשל, מציין שמוש כי בחינת התלמידים על ידי המנהל כללה פרמטרים רבים שלא נקשרו לאיכותו של התלמיד, אלא לייחוס המשפחה ולמצבה הכלכלי. את השדכנית ומוסד השידוכים ראה כתופעה ארכאית, ותאר את החתן והכלה ואת מערכת היחסים במושגים כגון "סחורה" ו"החזקת קניין". לעומת זאת, שמוש כותב על דמויות אחרות בגעגוע ובידיעה כי ביום שעזב את חלב השאירן מאחוריו ובישראל כבר אין להן מקום. המכשפה, לדוגמה, חיה לא הרחק מביתו של הסופר. "שיש לה גיבנת – לא ראיתי. שהיא מכשפה – ראיתי, גם ידעתי". בתחילה חשש ממנה, כמו יתר חבריו, אולם לאחר שהתקרב לביתה ולמד כי לא תפגע בו החל לבקרה פעמיים-שלוש בשבוע. בביקוריו ישב מולה בעת שסיפרה לו סיפורים תוך כדי שעבדה בעיסוקה הייחודי רק לה: יצירת גביעים מיוחדים לצורפי-זהב, כלים שהזהב לא נדבק או נספג לתוכם, וזאת הודות לדמעותיה שזלגו לתוך החומר. מעניין שסיפור שבמרכזו עומדת אישה בודדה אליה מתחבר הסופר מתרחש שוב בקיבוץ, אליו מגיעה ניצולת שואה שמתרחקת מהחברים, פרט לסופר, שמצליח למצוא פתח לליבה ולסיפוריהּ.

חלב של שמוש היא גם עיר הטעמים. בסיפוריו הרבים עובר הקורא בין שווקים מלאי ריחות, צבעים וטעמים; נכנס למזווה של אמו ומשם למטבח שבו תמיד מתבשלים תבשילים הייחודיים לחלב. המאכלים פזורים בין השורות ולעיתים מעניק שמוש לקורא מתכונים של ממש. בין היתר, הוא מספר על הלֶבֶּן, לחם בעאג'ין, קובה, בקלאווה עם קפה, מרקחות, מעמול, בראזיק, כעכים בשומשום, סחלב וכמובן הפיסטוק החלבי. נראה כי העיסוק הרב במזון נבע מן ה"רעב" לאותם מאכלים מהם נפרד עם מעברו לקיבוץ, אל סביבה בה תפס המזון מקום שולי יחסית. בסיפורים ובמציאות, אמו של שמוש, כמו גם בני גרעין צעירים מצפון אפריקה, מגיעים לקיבוץ, נרתעים מהאוכל המקומי ומנסים להביא שינוי למטבח המקומי על ידי בישול מאכלים "משם" באמצעות חומרי גלם מוגבלים.

חלב של שמוש איננה חלב של היסטוריון, והקורא נדרש לאסוף פרטים הפזורים בספריו וסיפוריו הרבים בניסיון לבנות תמונה שלמה. כתביו מתארים את עיר ילדותו דרך נופיה, מוסדותיה, אנשיה וטעמיה. זוהי חלב שאליה מתגעגע שמוש ועליה הוא כותב ממקום מושבו בישראל – הקרוב לעיר הולדתו, אך בה בעת, כה רחוק ממנה. שמוש, כותב מזרחי החי בקיבוץ, התקבל לחיק הקאנון העברי באמצעות ספריו הראשונים שעסקו בהווי הקיבוץ. לאחר שהחל לכתוב על יהודי המזרח בכלל ויהדות חלב בפרט, פיתח קול מזרחי ייחודי שאפשר לו לשמש מתווך בין התרבות העברית שהתגבשה בישראל לתרבות המזרחית. יצירתו הענפה והמגוונת הביאה לחשיפה של עולמם של יהודי המזרח בקרב חוגים שלא הכירו אותו ולעיתים חששו ממנו. כתיבתו של שמוש על חלב וקהילתה היהודית החלה בשנות השבעים ונשזרה בכתיבה ובפעילות החברתית, לעיתים מחאתית, של יהודי ארצות האסלאם ששמו מטרה להביא לשינוי חברתי, כלכלי ותרבותי בישראל. בהזדמנות זו ברצוני לאחל לאמנון שמוש, שביום שלישי ימלאו לו 85, שנים נוספות של בריאות וכתיבה.

המאמר פורסם בבלוג "הסדנה להיסטוריה חברתית" ב- 27.01.2014

התחרות הספרותית של אגודת "מגן דוד" בקזבלנקה

המועדון העברי בקזבלנקה (עבר, הווה ועתיד), מאת יחיאל בוסקילה

א

עוד לפני היות מועדון לנו,

רב מספר יודעי שפת עבר בנו.

כציצים ופרחים צמחו פה ושם

אך, לא דאג איש אז לעתיד העם,

כי, איש לדרכו פנה ובה תעה,

צר צרתו לזולתו לא שעה!

ובקרב גוי גדול גולה ונצנח,

כל איש לבדו שמח או נאנח.

ב

ומיום הקמת מועדוננו,

נקבצנו בצל קורתו כולנו.

מאז היה הפינה האחת,

לכל מי שאינו שבע נחת.

ממצב עמו המך בגלותו;

ולכל הרוצה להחיש גאולתו.

ולעם, מזו הפינה היחידה,

יצאה תורת הרצל ובן יהודה.

ג

מה מאוד יקרת מועדון לנו!

ומה עזה לך אהבתנו!

יען, תפקידתך על, מפעלך רם!

ראשיתו שים שפתנו בפי העם.

ואחריתו מי ומי ישורנה?

וכולנו מלאים היום אמונה,

שתצא ממך לכל בית ישראל,

שפה, חכמה ותורת האל!

ד

ואמנם במשך שנתך הראשונה,

מלאת חובתך באמונה.

רגשים נשגבים עוררת בנו.

כי, כמו בית-ספר שמשת לנו.

מעל במתך לחיים קראתנו

בקול הכרזת על חסרונותינו

ושפה ותרבות עוד לא ידעות לנו,

אותן אתה בא לנטוע בנו!

ה

יחי המועדון ויאריך שנים

ויחנך ההורים עם הבנים

וברוכים אתם הבונים לנו

ולעד יקדש עמלכם בעינינו

עבדו חזקו והגבירו חיילים!

ואורו האויבים והמזלזלים,

המפחיתים סגולות רוחנו

והמקוים לשים לאל את כוחנו.

ו

עורו חיש אחים מתרדמתכם!

פנו לבבכם, טהרו נשמתכם!

עזבו פתרונות שוא אחינו!

באו נא בהמונים אלינו!

כי שלוש אלה מטרותינו:

עמנו, ארצנו ושפתנו.

אהבום כי רק הם תקותנו,

והם גם מגמת יסוד חיי כלנו!

את השיר "המועדון העברי בקזבלנקה (עבר, הווה ועתיד)" כתב ב-1944 יחיאל בוסקילה – מורה לעברית, משורר ו"מנהל המועדון העברי". בשנה זו חגגו חברי המועדון שנה לייסודו, ובמסגרת החגיגות כתבו שירים על המועדון. בין הכותבים התקיימה תחרות ספרותית שהפכה למסורת.

חזית מבנה אגודת "מגן דוד" בקזבלנקה L'Avenir Illustré, 7.12.1928
חזית מבנה אגודת "מגן דוד" בקזבלנקה L'Avenir Illustré, 7.12.1928

התחרות  התקיימה במסגרת המועדון לעברית של חברת "מגן דוד", שהוקמה בקזבלנקה בשנת 1919. האגודה שמה לה למטרה להחיות את השפה העברית ותרבותה בקרב צעירים ומבוגרים. ראשי האגודה הצרו על כך שיהודי מרוקו אינם "שמים על לב" את שפתם וכי עליהם להתחיל לדבר בעברית ככתוב במגילת אסתר "עם ועם כלשונו". כדי להפיץ את השפה הקימו את האגודה בבניין קטן בעיר העתיקה שבו למדו תלמידים שיעורי ערב בעברית. ב-1935 עברה האגודה לבניין גדול בחלקה החדש של קזבלנקה. הבניין הכיל כיתות לימוד, אולם כנסים, בית כנסת וספרייה. בבוקר למדו הילדים בבית ספר יסודי שיום הלימודים בו הוקדש ללימודי עברית בחציו וללימודי צרפתית ולימודיים כלליים בחציו האחר. בערבים התקיימו לימודי שפה למבוגרים.

בסוף ינואר 1943, שלושה חודשים לאחר נחיתת בעלות הברית במרוקו, הקימה חברת "מגן דוד" את "המועדון העברי". במסגרתו נפגשו גברים ונשים, צעירים ומבוגרים כדי להקשיב ולדבר בעברית. המועדון פעל בין השנים 1943-1948 ובפרוץ המלחמה בישראל נסגר ופעולותיו הצטמצמו. בשנת 1952 שב ונפתח והמשיך לפעול עד לעצמאותה של מרוקו בשנת 1956.

מפגשי המועדון התקיימו בימי שבת בשעה שתיים אחר הצהריים במסגרת "עונג שבת". במפגשים נאמו בעברית מרצים מקומיים, פליטים יהודים מאירופה שמצאו מקלט בקזבלנקה וכן אורחים מישראל. ההרצאות עסקו במגוון נושאים וביניהם חדשות על קורות היהודים בעולם ובישראל, היסטוריה יהודית, ספרות עברית, תרבות יהודית מקומית, פרשת השבוע ותולדותיהם של רבנים ופייטנים. כמו כן נערכו אזכרות לגדולי ישראל וצוינו מאורעות חשובים כיום העצמאות, יום הצהרת בלפור, חגי ישראל ויום מרד גטו ורשה.

במסגרת המועדון הוקמה מקהלה ששרה שירים יהודיים ושירים ארץ-ישראליים. המקהלה שרה שירים בעברית ועם הזמן, לאחר שלמדו הנאספים את השירים, הצטרפו גם הם למקהלה.

שלטון הפרוטקטורט הצרפתי במרוקו אסר על הפצת עיתונים בעברית ועל כן המועדון הציב "עיתון קיר" שבועי בעברית שבו הוצגו לחברים כתבות מעיתונים עבריים מהתפוצות ומישראל וכתבות מאת חברי המועדון בנושאים הנוגעים לקהילה היהודית במרוקו.

ב-1944, שנה לאחר ייסוד המועדון, הוחלט לקיים פעילות שנתית חדשה – תחרות ספרותית שבמסגרתה נבחר נושא שחברי המועדון התבקשו לכתוב עליו חיבור או שיר. מתוך כלל היצירות שנשלחו למערכת נבחרו בכל שנה בין שניים לארבעה חיבורים שזיכו את הכותבים בפרסום ובפרס כספי נאה. בתחרות השתתפו יותר ממאה כותבים ומעגל גדול יותר של שופטים, מארגנים, אורחים של כבוד, באי טקס חלוקת הפרסים וקוראים.

נשיא האגודה ואחד מראשי התנועה הציונית במרוקו, שמואל דניאל לוי, הגה את הרעיון בישיבה משותפת שכינס עם הגזבר, אברהם בן אלישע, ומנהל המועדון העברי, יחיאל בוסקילה. לוי הסביר כי "אנו מטפלים בלמוד העברית בבית-הספר היומי ובשעורי ערב שלנו. את הדבור החי אנו מפיצים במועדון העברי ורוצים אנו עכשו לשתף בעבודה פוריה זאת את המורים ודוברי העברית של כל מרוקו, בהכריזנו על התחרויות ספרותיות ובהעניקנו פרסים בכל פעם לארבעת המצטיינים הראשונים."

לקראת כל תחרות הורכב צוות שופטים שכל אחד מחבריו קרא את כלל החיבורים והעניק להם ציון. לאחר מכן התכנסו השופטים מספר פעמים, דנו ביצירות והחליטו יחד על הזוכים. צוות השופטים התכנס בקזבלנקה והורכב בדרך כלל משמואל דניאל לוי, נשיא האגודה, יחיאל בוסקילה, מנהל המועדון העברי ושמואל אלמליח, שליח מירושלים שפעל לקידום התרבות העברית במרוקו.

בתחרויות שהתקיימו בשנים 1952 ו- 1953 נשלחו החיבורים לירושלים ונבחנו על ידי ועדה של סופרים ואנשי רוח, ספרדים ואשכנזים, שתחום עניינם היה היסטוריה ותרבות יהודי ארצות האסלאם.  בראש הוועדה עמד אברהם אלמליח, אחת הדמיות המרכזיות בקהילה הספרדית בירושלים. אלמליח עודד את התחרות הספרותית כיוון שזו הוציאה לפועל שני רעיונות שהיו במרכז מפעל חיו: טיפוח השפה העברית ותיעוד תרבות יהודי ספרד והמזרח.

הוועדה שגיבש אלמליח כללה את הנשיא יצחק בן צבי (לאחר שנבחר לנשיאות בדצמבר 1952 הוחלף בהיסטוריון דוד משה גאון), הסופר משה כרמון, החוקר והסופר יצחק רפאל מולכו והמזרחן פרופ' יוסף יואל ריבלין. חברי הקבוצה היו מקורבים זה לזה ופעלו יחד במערכות עיתונים וכתבי עת שבמרכזם עמד חקר תפוצות היהודים בארצות האסלאם והבלקן כמו "מחברת", "עדות" ו"הד המזרח".

בתחרות בשנה הראשונה כתבו החברים שיר למועדון. במקום הראשון  זכה הרב פנחס-יוסף תאומים מקזבלנקה.  הרב, יליד וינה, ברח לצפון אפריקה בשנת 1940 ושהה בקזבלנקה עד ספטמבר 1945, עת עלה לישראל. בשנים שגר במרוקו לקח חלק פעיל בחיים הציונים והעבריים ואף הוציא עיתון בעברית בשם "עברי".

בשנים 1945 ו- 1946 כתבו המתחרים חיבורים "על עינויי ישראל בימי שלטון הנאצים". החיבורים הזוכים, "מגילת היטלר" (אשר חסין) ו"מגילת ישראל והמלחמה" (יצחק הלוי), הן דוגמאות לז'אנר ספרותי שהתפתח מיד לאחר כניסת בעלות הברית לצפון אפריקה במלחמת העולם השנייה. משוררים וסופרים גוללו את נוראות תקופת המלחמה באירופה ובצפון אפריקה בסיפורים ובקינות, בעברית ובערבית-יהודית. ב"מגילת ישראל והמלחמה " כותב הלוי לדוגמה: "הגיסתאפו יצאו מזויינים בדבר היטלר. והדת ניתנה בגרמניה האכזרה בחוץ ובעיר. להשמיד ולהרוג את כל יהודי גדול וצעיר. והאומה הישראליה נבוכה בכל עיר ועיר." מהציטוט אפשר ללמוד כי הטקסטים נכתבו בלשון מקראית ובמבנה של מגילת אסתר.

ב-1948 בחרו מארגני התחרות להציב בפני המתחרים משימה של תרגום שיר מצרפתית לעברית. השיר שנבחר היה שירו של רודיארד קיפלינג, "אם". השיר הגיע לצפון אפריקה דוברת הצרפתית באמצעות תרגומו משנת 1918 של הסופר הצרפתי-יהודי אנדרה מורואה. באמצעות התחרות חשפה האגודה את משתתפיה לערכי השיר, והתרגום החופשי לעברית אפשר להמיר אותם לעולם התרבותי היהודי-עברי של צפון אפריקה. התרגומים שזכו בשני הפרסים הראשונים משקפים את השליטה בשפה העברית ויכולת התרגום של הכותבים מחד, ואת עולם הערכים כפי שהבינו והמירו אותו לתרבותם מאידך. כך, למשל, סיים אחד הזוכים את שירו:

אזי מלכי החלד ומושלי תבל

האושר והמזל ככפותי חבל

עבדיך המתרפסים יהיו לצמיתות;

והיקר פי כמה מזהב ושני

מתפארת הכבוד והוד המלכות

כי אזי תהי לאיש, בני

תחרותב-1952 התקיימה התחרות המדוברת ביותר. בשנה זו התבקשו הכותבים לגולל בשיר או בסיפור את סיפור חייה של סול הצדיקה, אחד הסיפורים המפורסמים ביותר בקרב יהודי מרוקו העובר מדור לדור. התחרות המשיכה מסורת של כתיבה ספרותית ופיוטית בעברית ובערבית-יהודית על סוליקה הצדיקה, שהחלה בפיוטו של הרב ידידיה מונסונייגו מפאס "צדקת אשת חיל זכרו", שנכתב בשלושים למותה.

בתחרות זו נבחרו ארבעה חיבורים מתוך 24 שהוגשו. המקום הראשון הוענק לשיר "סול הצדיקה (=הקדושה)" של הרב חיים שושנה. השיר זכה להערכה מהוועדה הירושלמית על העברית, על המשקל והחרוזים של השיר, על השפעות שירת ימי הביניים על כתיבתו ואף על כתב ידו היפה של הרב שושנה ויכולת הניקוד המוקפדת שלו.

התחרות הספרותית בשנת 1953 הוקדשה לתופעה יוצאת דופן וייחודית ליהודי מרוקו והיא הילולות לזכר קדושים. החוקר יששכר בן עמי הציג במחקרו המונומנטלי "הערצת הקדושים בקרב יהודי מרוקו" יותר משש מאות קברים של צדיקים וצדיקות במרוקו המצבעים על היקפה, פריסתה וחשיבותה של התופעה. למרות  שבתקופה הנדונה התרחשו תהליכי מודרניזציה וחילון מואצים, בחרו מארגני התחרות בנושא עממי זה ונראה כי בחירתם אינה מקרית ומשקפת את פריחתם של פולחני הקדושים במרוקו. בתקופה זו עברו היהודים משברים אישיים וחברתיים כתוצאה מתהליכי הגירה פנימית, עיור ותיעוש, ואת התמיכה לקשיים שחוו מצאו בכוחות העל-טבעיים של הצדיקים. בנוסף, בתקופה זו השתפר ביטחון היהודים בדרכים, הוכשרו דרכים וכלי תחבורה מודרניים לקברי הצדיקים וכן הוקמו עמותות לטיפוח הקברים והקדושים.

בשנת 1954 הוגדר הנושא לכתיבת החיבורים "חגיגות המימונה". במסגרת התחרות נדרשו המתחרים לכתוב על ייחודיותו של החג בעריהם או כפריהם ולגלות את מקורותיו.

ב-1955, השנה האחרונה שבה התקיימה התחרות, נתבקשו הכותבים לבחור אחד מרבני מרוקו ולכתוב עליו, על מפעלו ועל ספריו. בדומה לתחרות שעסקה בהילולות הצדיקים גם נושא זה מסורתי מאוד ובולט לנוכח תהליכי המודרניזציה והחילון שעברו הקהילות במרוקו בתקופה הנדונה, ובעיקר האוכלוסייה שהשתתפה בתחרות. דומה שהבחירה בנושא זה מדגישה את מקומם המרכזי של הרבנים בקרב הצעירים המתמערבים, שלמרות הבחירה במסלול חיים חדש כיבדו את מסורת האבות ולא נקטו בעמדות אנטי-מסורתיות או אנטי-דתיות.

אין ספק שלתחרות הספרותית היתה חשיבות רבה במסגרת ארגון "מגן דוד", הקהילה בקזבלנקה והקהילה העברית במרוקו. התחרות החדירה את השפה העברית המודרנית, הכתובה והמדוברת, לחוגים גדולים בקרב יהודי מרוקו. לפני התחרות הצטמצמה העברית המשכילית לחוג קטן של משפחות רבנים ולאנשי עסקים שחיו בדרך כלל בערי החוף. באמצעות התחרות חדרה השפה העברית למרחבים חדשים במדינה ולקבוצות חדשות ללא ייחוס משפחתי או כלכלי. המשתתפים בתחרות הגיעו מכל שכבות החברה וזו הביאה ליצירת קבוצה חדשה של אנשי רוח.

התחרות הידקה את הקשר בין הקהילה היהודית במרוקו לישראל. שיפוט התחרות על ידי הוועדה הירושלמית יצר הד ציבורי בישראל. גם במרוקו התקבל שיפוטם של אנשי הרוח המכובדים בכבוד רב ומארגני התחרות העריכו את פועלם ותרומתם של השופטים מישראל עבור הקהילה במרוקו. נוצר גם קשר של הזדהות עם ישראל. ידיעת השפה העברית הקלה על אלה שבחרו לעלות לישראל את ההשתלבות בחברה הישראלית, והדוגמאות לכך רבות: אשר חסין, רפאל חיים שושנה, סימון זאבאלי, ויחיאל בוסקילה.

התחרות הביאה ליצירה ספרותית מגוונת בת המקום בעברית מודרנית. בכתיבת החיבורים בנוגע לתרבות המרוקאית ישנה חשיבות לכך שאלה נכתבו "מנקודת המבט של הילידים", כך שהם  מאפשרים ללמוד על התרבות המקומית באמצעות טקסטים שנכתבו על ידי תושביה ולא על ידי מבקרים או חוקרים זרים הנוטים לעתים לחטוא בדעות אוריינטליסטיות או תפיסות אידיאולוגיות המתנגשות עם התרבות המקומית.

התחרות התקיימה בשנות הארבעים והחמישים של המאה העשרים במרוקו בזמן שהתרבות הצרפתית הספיקה לחדור באופן משמעותי לחייהם של היהודים, בעיקר באמצעות בתי הספר של רשת אליאנס (כי"ח). צעירים שהתחנכו בבית הספר ורכשו השכלה מערבית לא למדו תכנים יהודיים, תורניים או עברית והחלו להתרחק ממסורת ההורים. התחרות על נושאיה המקומיים בשפה העברית יצרה הזדמנות לצעירים לתור אחר שורשיהם ההיסטוריים או התרבותיים ובמקביל לבנות לעצמם זהות חדשה שאינה מערבית-צרפתית אלא יהודית-מרוקאית בלשון העברית. זוהי דוגמה למגמה אופיינית בקרב יהודי מרוקו ובתפוצות אחרות בארצות האסלאם של צעירים הבוחרים בתרבות מערבית או משכילית אך במקביל מכבדים ומוקרים את תרבותם המסורתית, ובמילים אחרות משלבים מודרנה לצד מסורת מבלי לראותם כשני עולמות מתנגשים.

במקביל ל"מגן דוד" פעלו חברות נוספות בקזבלנקה ובערים אחרות במרוקו, ששמו להן למטרה להפיץ את השפה העברית. אולם בשונה מהאגודות שפעלו באופן מקומי בלבד, התחרות הספרותית של "מגן דוד" פנתה לכלל יודעי העברית במרוקו, והביאה להשתתפות של כותבים ממספר לא קטן של ערים. ניתן לראות בפעילות זו אמצעי לגיבוש זהות יהודית מודרנית כלל-ארצית, המבוססת על מאפייני תרבות זהים בשפה העברית.

התחרות הספרותית היא דוגמה אחת מתוך פעילות ענפה של תחיית השפה העברית במרוקו באמצע המאה ה-20. אירוע מצומצם זה חשף חיבורים, קשרים ואנשים שמקומם לא נמצא עד היום בתודעה הציבורית בישראל. נראה כי נדרשת עוד עבודת מחקר רבה שתחשוף את תרבות יהודי מרוקו בעת המודרנית ותציג חלקים נוספים במרכיבי התרבות של יהודי מרוקו שנעדרו מהשיח הישראלי במשך עשרות שנים.

המאמר פורסם במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" ביום שישי, ב' בשבט תשע"ד, 03.01.2014