בשנת 1951 פרסמה ז'קלין כהנוב (1979-1917), סופרת ומסאית ילידת קהיר, את הרומן "סולם יעקב" באנגלית. באיחור של יותר משישים שנה תורגם הרומן לעברית על ידי אופירה רהט והוא יוצא בימים אלה לאור בהוצאת "גמא" ו"יד בן-צבי". היצירה החדשה-ישנה פותחת לקורא העברי צוהר לכהנוב הסופרת ולא רק המסאית כפי שהכיר עד כה בתיווכם של אהרון אמיר, דוד אוחנה ורונית מטלון. יחד עם זאת, קריאה מחדש של טקסטים שפורסמו זה מכבר חושפים צדדים ספרותיים גם בכתיבתה האקדמית יותר:
"הרכבות באותם ימים היו איטיות ועשנות והמסע נמשך לילה תמים. עם שחר, זוכרת אני, העירוני ריחה הנפלא והמשכר של פריחת התפוזים וטלטולה של הרכבת שנעצרה באיזה מקום. עמדנו ממש בתוך הפרדסים – זאת ראינו כשפתחנו את החלונות המחופים וילונים, והריח היכה ביתר-עוז באפינו. האוויר היה צלול כבדולח והטל התנוצץ על פרחי התפוז הזוהרים כאבני-חן, ועל העלים המבריקים." ("ממזרח שמש", עמ' 149-148)
הפסקה שבחרתי פותחת את מסעה של כהנוב הצעירה, בת העשרים, בארץ ישראל בשנת 1937. בביקור נפגשה לראשונה באופן בלתי אמצעי עם חברי קיבוצים. עשרים שנה מאוחר יותר, לאחר שהיגרה לישראל, נפגשה שוב עם הקיבוצים. מבט משווה בין שתי התרשמויותיה ותובנותיה על הקיבוצים משקף את תפיסתה "הלבנטינית", שפירקה את המושג שבאותן שנים נשא גוון שלילי והעניקה לו משמעות מחודשת וחיובית. לתפיסתה, "לבנטיניות" יצגה תרבות בה מתמזגים מזרח ומערב באופן הרמוני לכדי תרבות מגוונת, עשירה ומגובשת. בהתאם לכך היא אינה "צובעת" את הקיבוצים בשחור או בלבן אלא מציגה ראייה מורכבת של התופעה החברתית. יחד עם זאת, ההשוואה בין שני חיבוריה מאפשרת לזהות את המשבר שעבר על כהנוב עם הגירתה לישראל וההכרה במעמד שבו הוצבה, בעל כורחה, לצד מזרחים רבים אחרים.
בשנת 1937 הצטרפה כהנוב לטיול של חברתה סילבי והוריה לישראל. לאחר מסע ברכבת לילה מקהיר התעוררה ומצאה עצמה בתוך פרדס של קיבוץ מוקפת עצי תפוז רעננים ומבריקים מטל הבוקר (על היסטוריה של חושים והדרים קראו כאן). היה זה מפגשה הראשון עם חברי קיבוץ בשפלת החוף. בהמשך מסעה יצאה עם חברתה ואבי חברתה לטיול מאורגן של "הסוכנות היהודית" בקיבוצים נוספים. ביקורים אלה אפשרו לה לבוא במגע, לרוב מוגבל, עם חברי קיבוצים שבעקבותיו כתבה רשמים ומחשבות שעסקו ברב-תרבותיות, במעמד האישה וביחסי יהודים-ערבים בישראל.
כהנוב התקשתה לקבל את החברה הקיבוצית. היא ראתה בקיבוצים חברה סגורה ומנותקת המסרבת לבוא במגע עם אנשים או קבוצות שלא בחרו בדרכם האידיאולוגית והתרבותית. למרות קנאתה בילדים דוברי העברית התקשתה לקבל את הרעיון שאלה גדלים לתוך שפה אחת ותרבות חד-גונית. כהנוב, בת למהגרים מתוניסיה ועיראק, גדלה בחברה קולוניאלית אנגלית, דיברה עם אומנותיה באנגלית, בבית הספר למדה צרפתית ועם המשרתות דיברה בערבית. בשפה ראתה אמצעי לחשיפה לתרבויות אחרות ועל כן, למרות שהעריכה את חברי הקיבוץ שהיגרו מאירופה וקראו גרמנית, רוסית או פולנית, התאכזבה מכך שאלה ויתרו על מגוון תרבויות המקור שלהם ובחרו להסתגר בדלת אמותיהם ולמנוע מעצמם ומילדיהם כל תרבות שאינה "עברית וארץ-ישראלית". בדבריה הקדימה כהנוב את חברי הקיבוצים ובעיקר את דור הבנים, שעשרות שנים לאחר מכן הצטערו על אובדן השפות ותרבות המקור שלהם.
היהירות הצברית, שהיטיב לתאר עוז אלמוג בספרו "הצבר", הטרידה את מנוחתה של כהנוב. בביקוריה בקיבוצים במסגרת טיולי "הסוכנות היהודית" לא שוחחה מעולם עם הצעירים, וחשה שאלה הביטו בה בהתנשאות, "עד שהתביישנו", כך כתבה, "בגרבי המשי שלנו ובידינו שלא ידעו עמל." עוד תיארה כיצד המשיכו הצעירים בעבודתם מבלי להתייחס לאורחות, בעוד המדריך משבח את מפעלם. הייתכן שבניגוד להשערותיה ולתיאוריו של אלמוג לא הביטו הצברים בכהנוב מתוך עליונות? זיכרונות של ילדי קיבוצים שפורסמו בעשורים האחרונים, כמו למשל בספרה של יעל נאמן "היינו העתיד", מציגים תמונה אחרת של קבוצת ילדים סגורה שחששה ממגע עם אורחים מן החוץ. ואולי אותו חשש שהביעה כהנוב מסגירותם הפיסית והתרבותית של הקיבוצים התממש כבר אז? ייתכן בהחלט אך אין זה משנה את העובדה שכהנוב פירשה את התנהגותם כהתנשאות.
כהנוב הגיעה לארץ ישראל מתוך המרחב הים תיכוני. היא הכירה ערבים במצרים ועל כן נוכחותם בישראל נראתה לה טבעית. אולם, חברי הקיבוצים שפגשה הדגישו בכל הזדמנות את עליונותם על פני הערבים ואת ההבדל הרב ביניהם. חברי הקיבוץ הבליטו את הניקיון, המרץ והעשייה שלהם אל מול הלכלוך, האפתיה והעצלנות של הערבים. באחד הקיבוצים חשה אי נוחות כששמעה השוואה סטטיסטית על "תנובת הפרות העבריות והערביות, על גודל הביצים העבריות והערביות." כיהודייה, התמלאה כהנוב גאווה על עשייתם של הצעירים בקיבוצים, אך מתוך היכרותה את מערכת היחסים בין הבריטים ל"ילידים" במצרים, כאבה שהיהודים בישראל מתייחסים לערבים באופן דומה.
למרות הביקורת של כהנוב על הקיבוץ, היא זיהתה, כאישה, נקודת אור בצורת ההתיישבות החדשה. החברה האריסטוקרטית-יהודית במצרים, אליה השתייכה, שימרה את מעמדה הנחות של האישה אל מול הגברים. עוד בנערותה הוגדרו לה מגבלות שאיפותיה על ידי אמה. בסיום הלימודים והרחבת האופקים נדרשה לעבור במסלול קבוע שכלל בדרך כלל: "נישואים, לידה, בגידה ואולי גירושים." כאישה אולצה לעבוד בתוך כותלי הבית, לאמץ תחביב ולכל היותר לקחת חלק בפעילות פילנתרופית בקהילה. לעומת זאת, לאחר עליתה לישראל שיבחה כהנוב את התמורה המשמעותית שחלה במעמדן של הנשים המזרחיות בישראל, וזאת למרות היחס המפלה למזרחים. עוד יותר התרשמה בטיולה הראשון מהחיים המשותפים בקיבוץ, מהשוויון בין המינים ועל כך שלא הבדילו בין גברים לנשים בחלוקת העבודה. מיתוס זה אכן היה לאחד מסמלי הקיבוץ אך ספרי זיכרונות ומחקרים בשנים האחרונות, כמחקריה של סלביה פוגל-ביזאוי, מראים כי גם בקיבוץ נדרשו נשים להילחם על מעמדן ולעיתים המרחק בין התמונה של הפועלת החורשת בשדות לבין המציאות היום-יומית היה רב.
בתום הטיול לארץ ישראל חזרה כהנוב למצרים. לאחר ארבע שנים היגרה לארצות הברית ולמדה עיתונות וספרות. בשנת 1946 חזרה למצרים, ולאחר שלוש שנים עברה עם אחותה לפריז. בשנת 1954 עלתה לישראל ופגשה במצב החברתי המורכב. מבטה על הקיבוץ נשאר דומה לזה של שנות השלושים, אך עתה נוספה אליו ביקורתה באשר למפגשם של יהודי המזרח עם הקיבוצים. כהנוב עדיין ראתה בקיבוץ חברה סגורה, אלא שסגירות החברה בקיבוץ לא היתה עוד מפני תרבויות אירופאיות אחרות או תרבות ערבית מקומית, אלא מול התרבות שהביאו יהודי ארצות האסלאם.
בחלוף עשרים שנה, האשימה כהנוב את הקיבוצים בכך שהעקרונות הסוציאליסטיים שחיו על פיהם, ומהם התרשמה בביקורה הראשון, נעלמו מהנוף הקיבוצי. היא טענה כי חברי הקיבוצים חיים בתנאים נוחים לעומת המזרחים תושבי המעברות, עיירות פיתוח או המושבים חסרי המשאבים והכוח הפוליטי. "חברי הקיבוץ", כך טענה, "יודעים מנין תבוא הארוחה הבאה, ובאורח פרדוקסלי הם מהווים כוח שמרני המגן על המצב הקיים ועל הרכוש הקיבוצי כאחד." בנוסף, העירה, הפועלים שקטפו בביקורה הראשון את התפוזים הפכו למנהלים החותמים על חוזים בעת שהפועלים החדשים הם העולים המזרחים שהפריחו את השממה בנגב, לעתים בעל כורחם, מבלי לקבל על כך שום הכרה מהמדינה.
ההתייחסות לערבי או לאישה לא באה לידי ביטוי בכתיבתה המאוחרת על הקיבוצים. נראה כי בימים שכתבה את המסה העסיקה אותה הבעיה העדתית, ואפשר לומר אולי שהמזרחים כללו באופן כזה או אחר את שני המיעוטים להם נתנה מקום בביקור הראשון. הביקור הראשון התאפיין בארעיות, בהיותה אורחת פורחת, צעירה מהמעמד הגבוה שהגיעה לארץ והביטה מן החוץ על קורות הציונים והערבים. בביקור השני כהנוב, האזרחית המודאגת למעמדה ולמעמד הקבוצה אותה ייצגה, כתבה באופן ביקורתי ואישי יותר.
פתחתי את המאמר בציטוט המתאר את המפגש הראשון של כהנוב עם הקיבוצים – מפגש מלא אופטימיות של בוקר חדש מלא רעננות, מפגש עם פועלים יהודים המדברים בעברית ומברכים בשלום את הנוסעים. אותה יכולת ציורית באה לידי ביטוי בתיאור טבע אחר שכתבה לאחר היכרות מעמיקה יותר עם הקיבוץ: "הקיבוצים הזכירו לנו תפאורת קרטון צבעונית שהילדים מניחים סביבה את פסי רכבות הצעצועים שלהם. הכל היה נראה נוקשה מכדי שיהיה ממשי." הפער בין שני תיאורי הטבע של הקיבוצים, החי והרענן אל מול הקרטון הנוקשה, מבטא יותר מכל את תחושותיה בנוגע לקיבוצים בתום היכרות מעמיקה יותר במסע הראשון. בכתיבתה על הקיבוצים בשנות החמישים הכתיבה עניינית ונוקבת, וקשה למצוא בה תיאורים ציוריים. אפשר שהמפגש המחודש, הטעון יותר, לא הותיר לה מקום ליצירתיות.
המאמר פורסם בבלוג "הסדנה להיסטוריה חברתית" ב- 06.11.2014