אני, אני – מגמגמת האורחת ופורשת את ידיה לצדדים – באה להציע לך הצעה. תוכלי לקבל אותה ותוכלי לסרב. איך שתרצי. שמעתי על אסונך והדבר נגע עד ליבי. יש לך שבעה ילדים, בלי עין הרע. את השמינית ואמך התשיעית. ואיך תוכלי לפרנס את כולכם? … איך תוכלי לטפל בילד הרך? … ומה צפוי לו, למסכן הקטן בצריפון הזה? עליך לרחם עליו ולחשוב על עתידו!…
קטע זה לקוח מסיפור קצר שפרסם אליעזר שמאלי, סופר ואיש חינוך, זוכה פרס ישראל לספרות ילדים ונוער לשנת תשי"ז, ב-23 בפברואר 1955 בעיתון הילדים "הארץ שלנו". הגיליון בו פורסם הסיפור הוקדש ליום האם שחל באותו השבוע וכלל בין היתר את "עשרת הדברות ביום האם" (הנחיות לילדים כיצד להקל על אמם), שירים, סיפורי ילדים, ותצלומים של אימהות מאושרות מהעולם וממדינת ישראל. בשער העיתון הופיע תצלום של אם תימנייה צעירה שלראשה קַרקוּש, כיסוי מקטיפה המעוטר בקישוטי כסף, המיניקה את תינוקה. מתחת לתמונה הופיעה הכותרת "אם מאושרת". סיפורו של שמאלי שפתח את הגיליון נשא את הכותרת "אם אכזריה".
הסיפור הקצר נפתח בתיאור האסון שאירע: "הגורל המר לה מאוד לשרה מועלם המסכנה. יום אחד לאחר שילדה בבית-היולדות הממשלתי את ילדה השביעי, נפל בעלה תחת גלגלי מכונית משא ונדרס". שרה יצאה מבית היולדות לבית הקברות כדי ללוות את בעלה בדרכו האחרונה, והתינוק שזה עתה נולד קיבל את שם אביו – אברהם. שמאלי לא משאיר ספק לגבי מוצאה המזרחי של המשפחה – השם מועלם, בערבית "מורה", או ליתר דיוק "מלמד", שחינך ילדים בקהילות ישראל עברית ולימודי קודש. השם נפוץ בקרב קהילות ישראל בעיראק, סוריה, תימן ומרוקו. גם מנהגי האבלות והלשון ששם הסופר בפי האם לא משאירים ספק לגבי מוצאה, "וי לי, כי נפלה עטרת ראשי! וי לי, מפרנסי ואבי ילדי האומללים! שרה פכרה ידיה וצבטה את פניה באבלה וביגונה, וחמותה הזקנה תלשה את שיבתה וקרעה את בגדיה".
אליעזר שמאלי נודע ברומן הנעורים "אנשי בראשית" שפרסם בשנת 1933 כמחווה לשומר אלכסנדר זייד ומשפחתו, סמל הארץ-ישראליות בעיניו. משנת 1926 פרסם סיפורים קצרים לילדים שעסקו במתרחש בארץ ישראל, בנופיה ובהווי בית הספר. את אלה כתב מתוך חוויותיו האישיות כמורה ובהמשך כמפקח במשרד החינוך. לאחר הקמת מדינת ישראל והעלייה הגדולה החל לכתוב על מפגשו עם העולים מארצות האסלאם, הווי חייהם ותרבותם, ובעיקר הקשיים שהתמודדו עמם בארץ החדשה. ספריו "בצל אילן" (1957), "בקצה הזרת" (1961), "כיסופי גאולה" (1962) ו"על חוט של חסד" (1970) כוללים סיפורים לא מעטים העוסקים בחייהם של העולים מעיראק וצפון אפריקה, ובעיקר בולטת חיבתו ליהודי תימן, שלהם העניק תשומת לב מיוחדת. תיאוריו חוטאים לעתים במבט אוריינטליסטי ומתנשא, אך בכל הסיפורים, ללא יוצא מן הכלל, בולט יחסו האמפתי והאוהד ליהודי ארצות האסלאם.
ביום גשום וקר, בעת ששוכבת שרה ומנסה להתחמם מתחת לשמיכות וחמותה שופתת קומקום להכנת תה, נכנסת לצריף אורחת – אישה בגיל העמידה שמציגה עצמה כמתנדבת המביאה חבילות בגדים לתינוקות במעברה. לאחר שהיא מוסרת את החבילה לסבתא, היא אינה חוסכת ביקורת משתי הנשים "הרי יקפא כאן מקור וימות חלילה, אינכם חסים על תינוק רך ומחזיקים אותו במאורה כזאת בגשם ובקור?" האם משיבה כי הפעוט נמצא בצריף התינוקות המחומם, והאורחת עונה: "גם שם קר, הייתי שם עכשיו, נורא…" שמאלי אינו מסביר מה עשתה האישה בצריף התינוקות. האם הביאה גם לשם חבילות בגדים? ייתכן. מה אופי קשריה עם האחיות? הקורא אינו מקבל על כך הסבר.
האורחת מציעה לעזור לשרה: "חייכם קשים וצריך לרחם עליכם. אנחנו לא יהודים?! – אומרת האורחת ומוחה את עיניה במטפחתה – אתם עולים חדשים ומסכנים. יש משפחה שרוצה לקחת את הילד שלך לביתה ולגדלו בכל טוב. – משפחה עשירה בתל אביב…" שרה אינה מבינה את כוונת האורחת, וזו מוסיפה בחוסר נוחות: "אנחנו עוד משלמים לאם – הוסיפה האורחת והשתעלה – המשפחה עשירה מאוד…" שרה נבהלת והאורחת מתגוננת בהסבר שלמעשה מסגיר את מעשיה: "אנחנו חס ושלום לא סוחרים בילדים! – אומרת האורחת ברוגז קל – את צריכה להבין חביבתי. אנחנו דואגים לילדים יתומים כמו ילדך, ועושים מתוך רחמנות… יש בית של אלמנה ובו שבעה ילדים רעבים וערומים. ויש בית של עשירים – ואין להם ילדים. והם רוצים ילד… פשוט מאוד. והם עוד משלמים סכום הגון. זה רע? זה שוק שחור, חלילה?" מיד לאחר מכן מוציאה האורחת חמש מאות לירות ומציעה אותם בתמורה לתינוק.
השוק השחור לאימוץ ילדים שמתואר בסיפורו של שמאלי סוקר בעיתון "הארץ" במרץ שנה לאחר מכן בכתבתו של מרדכי ארציאלי "אימוץ ילדים רשמי וחשאי". ארציאלי דן באימוץ הרשמי, שבו מעורבים משרד הרווחה ובתי המשפט, אל מול השוק הפרוץ של האימוץ החשאי או השוק השחור. מעניינים שני פרטים עובדתיים שמצוינים בכתבה וששמאלי הביאם בסיפורו באופן מדויק. ראשית, המחיר המשולם עבור ילד בשוק השחור, שעליו דיווח ארציאלי בכתבתו זהה לזה שהציעה האורחת לשרה – 500 לירות. ושנית, החיפוש של סוחרי הילדים אחר ילד בריא ובהיר עור שיתאים למשפחה העשירה, ובמילותיה של האורחת: "צריך לראות מה שלוקחים. המשפחה רוצה בילד יפה, בריא ונחמד". בדומה למאמרו של ארציאלי, האורחת מציינת בפני האם כי עבור ילדים יפים הם משלמים אף יותר. האירוע שמתואר בסיפורו של שמאלי אם כן אינו יוצא דופן והשופט ד"ר יצחק קיסטר טען בכתבה כי מספר מקרי האימוץ בשוק השחור גדול היה ממספר המקרים שהתרחשו בחסות בתי המשפט.
כתבתו של ארציאלי פורסמה שנה לאחר פרסום סיפורו של שמאלי. בכך הקדימה עיתונות הילדים את עיתונות המבוגרים בדיווח על התופעה. יעל דר, חוקרת ספרות הילדים, הראתה בספרה "ומספסל הלימודים לוקחנו" כי גם בנוגע לסיפורים קשים אחרים, כזוועות השואה, הקדימו העיתונות והספרות לילדים את עיתונות המבוגרים, אשר לא העזה לדון בתכנים אלה. עורכי העיתונים וסופרי הילדים היו ערים לתפקידם במיתון הניכור של ילדי ארץ ישראל כלפי יהודי הגולה ומצוקותיהם. הם עשו מאמץ לקרב את הילדים לאסון שהתרחש באירופה על ידי כתיבה ופרסום סיפורים ושירים אלגוריים, ולצד אלה יצירות שהעניקו מידע גלוי ומפורט. האם ייתכן שגם לאחר עליתם של יהודי ארצות האסלאם עשו מאמץ חלק מהסופרים ועורכי העיתונים כדי לחשוף את הקוראים הצעירים לעולים החדשים ולמצוקותיהם במטרה לקרב את הקוראים הצעירים ולעודד אותם לצאת לפעולה? ייתכן, אך נושא זה דורש מחקר נוסף.
בסיפורו של שמאלי, האורחת מבקשת מהסבתא להביא את התינוק מצריף התינוקות כדי שתוכל לראות אותו. ברגעי ההמתנה נשמעות צפירות חסרות סבלנות מכיוונו של הנהג שממתין לאורחת ברכב. שמאלי אינו מוסיף דבר בנוגע לנהג אך חושף בכך כי האורחת לא פעלה לבד אלא היתה חלק מצוות עבודה מאורגן. הסבתא נכנסת עם התינוק, והאורחת מבקשת מהאם להיניקו טרם הפרידה. ברגעים האינטימיים שבהם מיניקה האם את תינוקה היא מבינה כי אינה יכולה לוותר עליו ומחליטה לסרב להצעה. האורחת משנה את מזגה ופונה בכעס: "מה יש? צווחה האורחת ברוגז והושיטה את זרועותיה מול המיטה, כאומרת לחטוף מתוכה את קנין כספה. – כבר את מתחרטת? לתת לך שש מאות? שבע מאות? כמה? ! הגידי!…" האם עומדת בסירובה והאורחת צורחת: "ואם יחיה בדלות וברעב האם יהנה מחייו? כך את מתאכזרת לילד שלך, אם רעה וחסרת-לב? זאת האהבה לילד, שנתן אלוהים בלב כל-אם?!" ויוצאת בטריקת דלת.
שמאלי מסיים את הסיפור באופן אופטימי. הגשם נפסק וקרני השמש יוצאות מבעד לעננים ומאירות את האם ותינוקה. ילדיה של שרה חוזרים מהגן וקוראים לאמם בשמחה. אם כך, מדוע נקרא הסיפור "אם אכזריה"? כיצד תפס שמאלי את התנהלותה של האם? הסיפור הופיע בעיתון בשנת 1955 אך פורסם בקובץ סיפוריו של שמאלי "בצל אילן" שנתיים לאחר מכן תחת הכותרת "אם". לעומת הכותרת בעיתון, זו שבספרו אינה שופטת את האם לכף חובה, ואף אוצרת בתוכה את לבטיה ומסירותה. האם הכותרת בעיתון היא פרי עריכה ונבחרה מתוך מילותיה האחרונות של האורחת "כך את מתאכזרת לילד שלך, אם רעה וחסרת-לב"? האפשר שדעתו של העורך משקפת את רוח התקופה, ועל פיה הצעתה של האורחת ראויה? ייתכן. גרשון ברגסון, בספרו "שלושה דורות בספרות הילדים העברית", אינו מבקר את האם אך מתאר את פעילותה של האורחת בסיפורו של שמאלי כנורמטיבית, שאין בה פגם: "גברת מן העיר מוכנה לעזור לה ומציעה למסור את הרך הנולד לאימוץ".
יש שיטענו כי סיפורו של שמאלי מציג מקרה נדיר או אף שנכתב מתוך דמיונו הפורה של הסופר. אולם ברגסון בספרו תיאר את שמאלי וכתיבתו כך: "הוא מתהלך בתוך העם ורושם, ומוסר את רשמיו בחן, בשפה חיה, מדוברת […] סיפוריו הם יותר מאשר סיפורי-מעשה. יש בהם תיאור תמונה, מצב. למעשה זוהי ריפורטז'ה עיתונאית מעולה, ספרותית". לדברים אלה ראוי להוסיף את נימוקי השופטים שהעניקו לשמאלי את פרס ישראל: "הוא מוסר לקורא הצעיר ממראה עיניו ומספר לו על הנעשה בארץ בזמן הזה, ועל שנתרחש בה בעבר הקרוב… כל מה שיצא מתחת עטו הנאמן חתום בחותם האמת".
המאמר פורסם במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" ביום שישי, ח' בטבת תשע"ז, 06.01.2017
הסיפור "אם אכזריה" לאליעזר שמאלי כפי שפורסם בעיתון "הארץ שלנו".
נימוקי השופטים שהעניקו לאליעזר שמאלי את פרס ישראל לספרות ילדים ונוער ("דבר לילדים", 15 במאי 1957)