"כשהגיעה הבשורה המעציבה כי גברת בלהה בנדרלי, העבריה הנאמנה והחביבה על כל יודעיה ושומעי נאומיה – מתה בדרך לראבאט בתאונה – לבשה אבלות את כל העברים במרוקו." כך נפתחה ידיעה קצרה שפורסמה באוגוסט 1945 בכתב העת "עם וספר" של "ברית עברית עולמית", פרי עטו של אשר (פרוספר) חסין, יו"ר אגודת "חובבי השפה" בקזבלנקה ולימים ח"כ בסיעת מפא"י.
בנדרלי, ילידת ארץ ישראל, הגיעה למרוקו בראשית שנות השלושים של המאה הקודמת בנסיבות אישיות והפכה תוך זמן קצר לאחת ממובילות התנועה העברית-לאומית בממלכה. מפעלה בן עשור ומחצה נקטע בתאונת דרכים, דווקא כאשר החלה לקטוף את פירות עמלה. אולם בזכות התשתית שיצקה המשיכה קבוצה של צעירים מקומיים לפעול בדרכה תוך שימור מורשתה וזכרה. מה היה סוד אישיותה ומפעלה שבזכותם נתפסה לאחר מותה כקדושה, תואר שנשמר במשך דורות, בין היתר, לשליחי דרבנן שהגיעו למרוקו בשליחות מארץ ישראל ומצאו בה את מותם? ומאידך, כיצד נעלם סיפורה של בלהה בנדרלי מההיסטוריה של התרבות העברית בישראל?
הבסיס העברי-לאומי והתורני שהיטיבה בלהה לשלב בפעילותה במרוקו נטוע בבית גידולה. היא נולדה בשנת 1889 בצפת למשפחה חסידית. אביה, משה הורוביץ, צאצאו של מייסד חסידות חב"ד ובנו של רב קהילת חב"ד בצפת, עסק ברוקחות ובלימוד תלמוד. אמה, שרה הלר (העליר), הייתה בתו של הרב שמואל הלר, רבה ומנהיגה של הקהילה האשכנזית בצפת במחצית השנייה של המאה ה-19. בילדותה עברו הוריה למושבה מטולה, שם התחנכה בבית הספר בפיקוחם והנחייתם של המורים העבריים הראשונים בגליל, ד"ר יצחק אפשטיין, שמחה חיים וילקומיץ' ואריה קורנפלד. בבית הספר קיבלה חינוך עברי-לאומי ואחר הצהריים למדה עם אמה פרקי תנ"ך ומשנה. התשתית התרבותית ששילבה חינוך יהודי חילוני מודרני עם חינוך דתי מסורתי סייעה לבלהה ביצירת שפה משותפת עם משכילי מרוקו, שנטו לתרבות העברית החדשה מבלי לוותר על העולם התורני.
בסיום לימודיה בבית הספר במטולה עבדה בלהה כמורה במושבה. בשנת 1912 התחתנה בשידוך עם שמשון בנדרלי, סוחר ואיש ציבור מחיפה. באותה שנה פשט בנדרלי רגל ובעקבות זאת החליטו בני הזוג להגר לפריז, בה התגורר בן דודה של בלהה, זיידה שולמן וקרובי משפחה נוספים. לא ידועים פרטים רבים על התקופה בצרפת אך באותם ימים נולד בנם ויקטור ובלהה ליטשה את הצרפתית הבסיסית עמה הגיעה מישראל, אמצעי שסייע לה כעבור מספר שנים במפגש עם מנהיגי הקהילה היהודית המתמערבת בקזבלנקה.
בשנת 1920 חזרו בני הזוג לישראל והתגוררו בחיפה. בתקופה זו עבדה בלהה בתפקיד אדמיניסטרטיבי בבית החולים "בני ציון" (שבאותה תקופה נקרא "בית החולים הדסה בחיפה"). לאחר שנתיים החלה לעבוד כסוכנת ביטוח בחברת הביטוח העברית "יהודה" ולאחר מכן בחברת הביטוח "ג'נרלי" (Generali). באותה התקופה התערערה מערכת היחסים של הזוג והם נפרדו. במקביל לעבודתה לקחה בלהה חלק בפעילות ציבורית ותרבותית ב"ועד העדה העברית בחיפה", בבית הספר "עממי א", בקרן היסוד, בויצו, בטכניון ובסניף "בני ברית" בחיפה. במפגשים אלה יצרה קשרים עם אישים וארגונים שיסייעו לה בפעילותה התרבותית במרוקו. למרות מעורבותה של בלהה בחיי הקהילה בחיפה היא הוצבה בתפקידים שהוקצו לנשים בלבד וכללו בעיקר תמיכה אדמיניסטרטיבית, ללא יכולת השפעה או הובלה כפי שביקשה לעשות.
בעקבות בדידות וקשיים כלכליים וככל הנראה מתסכול וחוסר הגשמה עצמית החליטה בנדרלי לעזוב את ישראל. היא יצרה קשר בפעם השנייה עם קרוב משפחתה זיידה שולמן, אלא שבאותה העת כבר לא שהה בצרפת אלא במרוקו, שם עסק בסחר רהיטים ובהמשך בסחר יודאיקה (רבים מאוספיו נמצאים היום במוזיאון ישראל). באוגוסט 1932 הגיעה לקזבלנקה ולפרנסתה פתחה סניף של חברת הביטוח הבריטית "גרשם" (Gresham).
תוך זמן קצר הצטרפה לאגודות יהודיות רבות בקזבלנקה: "עולם קטן" (ארגון גג של הקהילה האשכנזית בקזבלנקה), התנועה הציונית המקומית, קק"ל, ויצו ובהמשך לג'וינט. אך חשוב מכך, לקחה חלק בוועדות המנהלות של האגודות להפצת השפה העברית בעיר, בתחילה ב"מגן דוד" ובראשית שנות הארבעים באגודות נוספות שהוקמו כמו "חובבי השפה". בשונה מהנרטיב הציוני הקלאסי על הגעת שליחים מארץ ישראל לארצות הגולה בכלל ולארצות האסלאם בפרט וגילויה של אדמת בור, הגיעה בלהה לקהילה עם פעילות עברית לאומית ענפה, אשר החלה עוד בשנת 1919, עת הוקמה אגודת "מגן דוד". לאגודה קדמה פעילות של בודדים וקבוצות משכילים שהושפעו מתנועת ההשכלה באירופה והחלו לטפח מודעות לשפה וליצירה העברית מאז הרבע האחרון של המאה ה-19. עם זאת, בהצטרפותה הכניסה בלהה רוח רעננה ורעיונות חדשים לעולם התרבות העברי המקומי כאישה ארץ ישראלית יחידה בתוך קבוצה של גברים מקומיים.
כאישה עודדה את בנות הקהילה להצטרף לפעילות העברית כמשתתפות וכמארגנות. מיעוטן של נשים בפעילות העברית במרוקו נבע מכך שבחברה מסורתית, כמו זו במרוקו, לא למדו הילדות ב"חדר" (בערבית-יהודית "צְלָא") ועל כן היו חסרות בסיס עברי תורני שרכשו הבנים. בנוסף, לאחר שהחלה לפעול רשת אליאנס במרוקו ("כל ישראל חברים") עברו הבנות תהליכי מודרניזציה צרפתית, והעברית נדחקה לקרן זווית. בלהה ארגנה פעילות עברית לנערות ונשים שכללה כיתות ללימוד עברית, שירה ותאטרון. אשר חסין ציין לאחר מותה כי "הנוער היהודי וביחוד הבנות והנשים יבכוה כל הימים, כי הודות לה ולדבריה נגשו אף הן לעבודה עברית לאומית."
בנדרלי לא הסתפקה בפעילות מקומית בקזבלנקה ופעלה להרחיב ולרשת את הפעילות העברית הלאומית בכל מרוקו. היא יצאה יחד עם קבוצת צעירים שגיבשה בקזבלנקה למסעות תעמולה בערים השונות. על המפגש במרקש כתבה "איזה עונג רוחני היה לי… נמלאתי בסביבה שלא רק מביטים עלי כעל פלא המדברת עברית אלא שהבינו את דברי שנשאתי לפניהם." היא עודדה את הצעירים לצאת כדי להפיץ את הבשורה, "ובכל פעם שחבר המועדון שלנו מבקר בעיר אחרת משתדל הוא לקבץ את נדחי העברים שם ולהזמינם שיסדרו גם אצלם מועדון, וכך מתפשטת תרבותנו ושפתנו בין כל הקהילות וקמות הן לתחיה." בדבריה כיוונה לתחייה עברית לאומית ולא רק לשימוש גרידא בשפה, שהרי שימוש זה לא פסק מעולם במרוקו בקרב אליטות רבניות ותלמידי חכמים.
באמצעות קשרים אישיים למדה כי בבתי ספר רבים של אליאנס לימדו צרפתית מורים ומורות מארץ ישראל. היא ניהלה עמם קשרי מכתבים ודרשה מהם לחזור לשפתם המקורית, שפתה של ארץ ישראל, וללמד את הילדים עברית בסיומו של יום הלימודים הפורמלי. בנוסף ביקשה מהם להקים מועדוני ערב ולקיים פעילויות "עונג שבת". מרים גרובשטיין, חברת ילדותה ממטולה שהתגוררה באותם ימים בעיירה ספרו (Sefrou), כתבה לה באחד המכתבים כי בהשראתה הקימה שיעורי עברית לנשים ותאטרון עברי והחמיאה על מפעליה: "אַת פאר הנשים. ואני מעריכה אותך בזה."
היא השכילה להביא למרוקו את התרבות העברית הארץ ישראלית שהכירה ממטולה. היא הכשירה מורים מקומיים ללמד עברית בעברית (בשונה מדרך הלימוד במרוקו בה למדו עברית בתרגום) כפי שלמדה בעצמה במטולה. בחגים חנוכה, פורים וטו' בשבט ארגנה אירועים בדרך בה נחוגו בישראל, תוך דגש על היבטים של תחייה לאומית. באירועים אלה ובאחרים הופיעו מקהלות וקבוצות תאטרון ששרו והציגו יצירות ארץ-ישראליות בעברית.
מלבד יבוא של תרבות עברית-ארץ ישראלית נעזרה בקשריה עם גורמים שונים בישראל על מנת לטפח את התרבות העברית המקומית. כך ניהלה קשרים הדוקים עם "ברית עברית עולמית", "הסוכנות היהודית", "הסתדרות המורים בישראל", "בית הספרים הלאומי" בירושלים, הוצאות ספרים והוצאות עיתונים וקיבלה מהם חומרים, לעיתים כתרומה ולרוב בתשלום, ואותם הפיצה בקרב אגודות ובקרב שוחרי העברית. הקהילה היהודית נהגה לכנותה "הרדיו מארץ ישראל" משום שבאמצעותה נחשפו לתרבות העברית הישראלית ולקורות בישוב היהודי. "באספות נותנים אנו הידיעות המגיעות אלינו מהעיתונות האמריקנית והאנגלית על התנועה הלאומית והעברית בעולם. כמו כן, הנעשה בגיהנום של היטלר מעניינות את השומעים." כך כתבה בלהה ל"ברית עברית עולמית" בישראל בתקופת המלחמה על הדרך באמצעותה המשיכה לעדכן בחדשות את הקהילה.
ביום רביעי, 31 בינואר 1945 נקטע מפעלה הגדול בפתאומיות בתאונת דרכים בדרכה למחנה של תנועת נוער בדרך בין קזבלנקה לרבאט. ביום למחרת בשעה חמש בערב צעדו המונים אחר ארונה העטוף דגל כחול-לבן שהוצב על מרכבה שחורה רתומה לשני סוסים. בבית העלמין ספדו לה, בין היתר, יעקב אלכרייף, תלמיד חכם ומשכיל עברי, ממקימי אגודת "מגן דוד" בראשית המאה העשרים, וחברתה עורכת-הדין הלן קאזס בן עטר, ילידת טנג'יר, ראש הג'וינט וויצו במרוקו. על מצבתה נכתב: "פה נקברה אשת חיל רבת מעלות / בת נאמנה לעם ישראל / ציונית נלהבת נושאת דגל / התחיה הלאומית."
שנתיים וחצי לאחר מותה, ב-24 באוגוסט 1947, נחנכה בקזבלנקה ספרייה על שמה. מעל מדפי הספרים נמתחה יריעת בד גדולה ועליה נכתב "אם אשכח ירושלים תשכח ימיני", ועל אחד מארונות הספרים נתלו שתי תמונות של בלהה שכוסו בדגל כחול-לבן. מקהלה בת שלושים חברים וחברות של קבוצת "בן יהודה" פתחה את האירוע בשירים עבריים. לאחר מכן נשאו נאומים ראשי ארגונים בעלי תפיסות אידיאולוגיות ופוליטיות שונות, שזכרה של בלהה איחד אותם לערב אחד. ביום שבת 15 בינואר 1955 התקיימה אזכרה לזכר עשור למותה בה הזכירו שוב את מפעליה במרוקו. באירוע נאסף סכום כסף שנתרם לקק"ל ובאמצעותו נרכשו 3000 עצים שניטעו לזכרה ביער נווה אילן.
אל מול מפעל עברי-לאומי מרשים של אישה אחת בקרב קהילה יהודית גדולה בגולה מפתיעה היעדרותה המוחלטת מהשיח והזיכרון בישראל, המטפח בדרך כלל מפעלים דומים. ככל הנראה שלושה גורמים הכרוכים זה בזה הביאו להיעלמותה. ראשית, הפעילות העברית בתפוצות נתפסת בישראל כפעילות שולית, לא יעילה וחסרת שלמות, לעומת זאת שהתפתחה בארץ, ועל כן נעדר מקומה בהנצחה ובמחקר. שנית, בנדרלי פעלה במרוקו, קהילה שבמשך שנים הודרה מן המחקר ומהשיח התרבותי בישראל. העשייה העברית-לאומית במרוקו, בדומה לארצות אסלאם אחרות, מוקמה בשולי ההיסטוריה של המרכז האירופי. ואחרון, בנדרלי הודרה מהשיח ההגמוני הגברי בישראל אשר הדיר עד לפני שני עשורים את סיפורן ופועלן של נשים רבות אחרות. הדרתן במחקר ובציבוריות היתה המשך ישיר של הדרתן מהחיים הציבוריים, בדומה לחווייתה האישית של בנדרלי בישראל של שנות השלושים. למרות המיתוס של הקמת החברה היהודית בישראל על יסודות של שוויון מגדרי מצאה בלהה את מקומה כמובילה ומנהיגה רק במרוקו.
המאמר פורסם בגרסה מקוצרת במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" ביום שישי, כ"ד בחשוון תשע"ו, 06.11.2015
״בשונה מדרך הלימוד במרוקו בה למדו עברית בתרגום״?? בתרגום מאיזן שפה לאיזו שפה?
"עברית בתרגום" זו שיטת לימוד ככלל. במקרה של מרוקו תרגום לערבית יהודית כמובן.