מטריפולי לירושלים ובחזרה: מפעלו התרבותי של פריג'א זוארץ

ביום שני האחרון התאסף בנתניה קהל גדול לאירוע השקה של האלבום "בנתיב חיים חדשים". האלבום מאגד עשרה שירים בעברית שכתב פריג'א (ישועה) זוארץ בשנות השלושים והארבעים של המאה הקודמת בערים אל-ח'ומס וטריפולי שבלוב. פדהצור בנעטיה שעומד בראש מרכז "אור שלום" לשימור והנחלת מורשת יהודי לוב יזם את הוצאת האלבום במטרה להנכיח את יצירתו של זוארץ בישראל. השירים שנבחרו הם קומץ מתוך עשרות רבות של שירים שכתב זוארץ במשך שנות חיו ושקובצו בסוף שנות התשעים על ידי תלמידיו בספר "הגיגים: שירים לעת מצוא". שיריו הם רכיב אחד מתוך מכלול רחב של יצירה ספרותית ועיונית שכתב וערך זוארץ בלוב ובישראל.

השיר "אל עיר חמדתי" המופיע באלבום ובוצע באירוע ההשקה על ידי הזמרים רפאל וחגית זוארץ, נכדיו של המשורר, נפתח במלים "אל עיר חמדתי נשואה עיני/ רוחי נשמתי ליבי עם רעיוני". מהי העיר אליה נשא זוארץ את עיניו? ברצוני להציע פרשנות לפיה בשנים בהן התגורר בלוב נשא זוארץ את עיניו לירושלים ומשהיגר אליה, רוחו, נשמתו, ליבו, ובעיקר רעיונותיו נישאו ללוב, ולשם דיוק לחיים היהודים שהתקיימו שם במשך מאות שנים, ושהגיעו לקיצם עם הגירת מרבית הקהילה למדינת ישראל.

זוארץ נולד בדצמבר 1907 בטריפולי. בשנותיו הראשונות למד בצְלָא ("החדר" בצפון אפריקה), ובהמשך בחברת "יגדיל תורה" שנוסדה בשנת 1893 במטרה להכשיר מורים, דיינים ורבנים. זוארץ  חבש את ספסל הלימודים בישיבת "דאר ביבי" אצל רבי חי גביזון, והיה לאחד מתלמידיו של הרב כמוס נחאיסי, מראשי קהילת יהדות לוב בטריפולי ולאחר מכן במדינת ישראל. באוגוסט 1928 נשלח זוארץ מטעם הרבנות בטריפולי לשמש כרבה של העיר אל-ח'ומס. בנוסף הוא שימש בקהילה ובסביבותיה כחזן, שוחט, פוסק הלכה ומורה לעברית.

בשנים שלימד עברית החל זוארץ לחבר שירים בעלי גוון לאומי וכמיהה לציון שהלחין ושר עם תלמידיו וקהילתו בימי לימודים ובאירועים חגיגיים. כאידיאולוג שימשו השירים את זוארץ להנחלת השפה העברית ולהקניית ידע וערכים לתלמידיו, וכפדגוג ליצירת חטיבות זמן של למידה חווייתית שסייעו בצמצום המתח הלימודי.זבולון בוארון, תלמידו של זוארץ, תאר בדברי ההקדמה לקובץ השירים את ההשפעה שהיתה לשיריו של מורו על התלמידים והקהילה "השירים היו מושרים בפי רבים, בעיירות לוב. לרבים מאיתנו, נערי בני ישראל בלוב, מילאו שירים אלה תפקיד מרכזי בגיבושו של חינוכנו הציוני… שירים אלה ואחרים שרנו בדבקות, בהתלהבות ובלהט ללא גבול, אשר הדבקנו בו אף את ההססנים שבקרבנו… שריו של רבנו היו לנו גם מקור לא אכזב להעשרתו של אוצר לשוננו העברית המדוברת".

בשנים ששרת זוארץ באל-ח'ומס שמר על קשר עם גורמים שונים בטריפולי ששימשה המרכז המסחרי והתרבותי בלוב במאה העשרים. בשנת 1931 הקימה בטריפולי חבורה של צעירים את הארגון "בן יהודה" שעסק בהפצת השפה והתרבות העברית באמצעות קריאה משותפת של עיתונות עברית מארץ ישראל, שימוש בעברית כשפת דיבור, הקמת קבוצות תאטרון ומקהלות, וייסוד בית ספר ללימוד השפה העברית לבנים ולבנות. זוארץ ייסד באל-ח'ומס סניף לארגון העברי "בן יהודה" בו קיים פעילות עברית אינטנסיבית לכל הקהילה, צעירים ומבוגרים.

בתקופת מלחמת העולם השנייה סבלה הקהילה היהודית בלוב סבל רב וזוארץ בתוכה. לוב שנכבשה על ידי איטליה בשנת 1911 חוקקה חוקים אנטי יהודיים ביולי 1938 שחלו גם על היהודים במושבותיה הקולוניאליות. איטליה שלטה בלוב החל מ-1911 חוקקה ביולי 1938 חוקים אנטי יהודיים אשר יושמו גם כלפי היהודים במושבותיה. ככל שהתקדמה המלחמה מומשו החוקים בלוב ונמנע מהיהודים לשרת בצבא, לשמש בעלים של מפעלים או לעבוד במנהל הציבורי. היהודים נתבעו לעבוד בעבודות כפייה, כאשר השיא היה בהגלייתם של יהודים למחנה ג'אדו בדרומה של לוב ובשליחת יהודים בעלי אזרחות זרה למחנות באירופה.

זוארץ ששימש בשנות המלחמה מורה לעברית הואשם בקיום פעילות ציונית ובעידוד תלמידים שלא ללכת ללימודים בבית הספר האיטלקי. בעקבות אשמה זו נעצר ונכלא במשך שנתיים במחנות שונים בלוב. בשנת 1984, ארבעים שנה לאחר האירועים, כתב את זיכרונותיו מהשנתיים בהן שהה במעצר בספר שכותרתו "שנתיים ועוד". תמוה שזיכרונותיו, המשמשים מקור משמעותי ללימוד תלאות יהודי לוב בתקופת מלחמת העולם השנייה, לא קיבלו עד היום ביטוי בשיח הציבורי על השואה ובעיקר במערכת החינוך.

לאחר הקמת מדינת ישראל החלו קהילות קטנות בלוב לחסל את החיים היהודים בני מאות שנים ולהגר לעיר הנמל טריפולי ממנה הפליגו לישראל. בתוך גל הגירה גדול זה חזר זוארץ בשנת 1948 לטריפולי ושהה בה עד שעלה לישראל בדצמבר 1949. בטריפולי ייסד וערך את העיתון "חיינו" שדיווח על חדשות ממדינת ישראל ועל קליטתם של העולים מלוב. במטרה להגיש את החדשות לכלל המגזרים בקהילה כתב זוארץ את הידיעות בשלוש שפות ששימשו את הקהילה: עברית, ערבית-יהודית ואיטלקית. העיתון הופץ ב 3,500 עותקים וחדר לכל בתי היהודים בלוב והכין את הקהילה לחיים החדשים בישראל. לאחר עלייתו של זוארץ החליפו עמישדי גויטע בעריכת העיתון.

עם הגעתו ל"שער עלייה" בחיפה נשלח זוארץ, יחד עם עולים רבים מלוב, למעברת "שבות עם" (בית ליד) בה שימש רב ומורה ובהמשך ניהל את בית הספר המקומי. פעילותו הציבורית במסגרת תנועת "הפועל המזרחי" שהחלה בטריפולי נמשכה בישראל וזוארץ ייסד עם שותפים נוספים את "ועד קהילות יוצאי לוב", שהפך לאחד התאחדויות במוסדות המפד"ל. בשנת 1955 נבחר לחבר בכנסת השלישית מטעם המפד"ל והמשיך לשמש כחבר בכנסת הרביעית, החמישית והשישית – סה"כ 14 שנים כשליח ציבור של יוצאי ארצות האסלאם והמגזר הדתי לאומי. במשך כל שנות כהונתו בכנסת שמש חבר בוועדת החינוך והתרבות ובוועדת השירותים הציבוריים.

בפעילותו הפרלמנטרית ביקש זוארץ לקדם עניינים חברתיים וחינוכיים למען העולים מארצות האסלאם מתוך תפיסת עולמו הדתית. עם כניסתו לכנסת דרש להעלות את כל יהודי צפון אפריקה ויצא כנגד חוקי הסלקציה שנקבעו על ידי ממשלת ישראל בראשית שנות החמישים. זוארץ קידם בכנסת פתרונות ממוסדים לאבטלה של העולים במעברות ובהמשך בעיירות הפיתוח. הוא פעל להרחבת השירותים הסוציאליים ביישובי עולים תוך הגדלת מספר העולים בתפקידי שירות. זוארץ יזם הקמת בתי כנסת ומקוואות וקידם תכניות להעמקת החינוך הדתי ביישובי עולים.

במקביל למפעלו החינוכי ועשייתו הפרלמנטרית למען קהילתו החל זוארץ לשאת את עיניו חזרה לחיי היהודים בלוב. הוא אסף טקסטים ועדויות, כתב וערך ספרים על הקהילה. בשנת 1960, לכבוד חגיגות עשור לעליית יהודי לוב לישראל, הוציא זוארץ בשיתוף עם ארבעה עורכים נוספים את הספר המונומנטאלי "יהדות לוב". הספר המחזיק יותר מארבע מאות עמודים כולל מאמרים על חיי היהודים בלוב, ובתוכם ההיסטוריה של הקהילות היהודיות בלוב, מבנה הקהילות, החיים הדתיים והחברתיים, סיפורים עממיים ועוד. העורכים ראו חשיבות בתיעוד הקהילה שחוסלה לאחר מאות שנים ושאפו "להקים יד וזכר לכל מה שהיו פה קהילות לוב בגולה זו ולהנציחן בספר זה". "יהדות לוב" הוא אחד מהספרים הראשונים שנכתבו בישראל על ההיסטוריה והתרבות של קהילה מארצות האסלאם על ידי בני הקהילה; הספר נע בין מחקר היסטורי לבין תיעוד של הכותבים את פעילותם החברתית, הפוליטית והתרבותית.

בשנת 1972 ערך זוארץ יחד עם פריג'ה תיר את הספר "שאו זימרה" הכולל פיוטים ושירים שנהגו לשיר בקהילות לוב במועדים במעגל השנה והחיים היהודי. בהקדמה לספר כתבו "השירה נועדה לא רק להרנין לב האדם ולשמח לב השומע. היא נועדה בעיקר לנתק את האדם מחומריות הגוף, לזכך את נשמתו, לטהרה ולעלותה לגבהים רוחניים, לקרב אותו אל עולמם של מלאכי עליון, שכולם אומרים שירה". העורכים שביקשו ליצור קאנון של שירת יהודי לוב היו מודעים לכך שבעצם פעולתם הם דוחקים לשוליים יצירות, ועל כן קבעו כי הקובץ יכלול שירים שבני הקהילה ממשיכים לשיר בציבור. העורכים לא הסתמכו על ניסיונם בקהילתם בלבד והתייעצו עם מומחים לשירה העממית בלוב; הם אספו שירים מתוך ספרים בדפוס, כתבי יד, ותיעודו שירים שנשמרו במסורות בעל פה. הספר שזכה לפופולריות בקרב בני הקהילה הודפס בשנית בשנת 1979.

לבד משני הספרים כתב זוארץ בשיתוף עם כותבים נוספים קונטרסים רבים על יהדות לוב. "שמעון ברכה" (1964) סיפורו של הגיבור הלאומי של יהודי לוב ששימש חומת מגן מפני פורעים ביהודים; "חכמת נשים" (1981) על דמותן ופעילותן של נשים יהודיות בלוב במאה העשרים; "אנשי אמונה" (1983) עדויות על מעשיהם של אישים שפעלו בקהילות בלוב במאה העשרים. זוארץ כתב גם על רבני לוב בין השאר את "ארבעים שנה" (1967), חוברת במלאת ארבעים שנה לפטירתם של הרב רפאל דאבוש הרב נחום ניסים.

לצד הכתיבה העיונית המשיך זוארץ לחבר שירים, אולם שינה את מושא כתיבתו  מהציונות והכמיהה לישראל אל חיי היהודים בלוב בעבר ואל אירועים עכשוויים בישראל. השיר "הגב שלא נכפף" למשל מתאר באופן פואטי אירוע משנת 1936 שהתרחש בטריפולי תחת השלטון הקולוניאלי האיטלקי. איטלו באלבו, המושל האיטלקי בלוב, הוציא פקודה שציוותה על היהודים בעלי חניות בעיר האירופית לפתוח אותן בשבת. מאה וחמישים בעלי חנויות יהודים שלא צייתו לפקודה נאסרו, "וככה עברה התהלוכה/ ברחובות עיר סואנים. / לאט שרכה את דרכה / עד לבתי הכלאים./ כשבויי מלחמה הובלו / מוקפים משמר חזק…". בשנת 1970 כתב זוארץ את הנובלה "אחת מיני רבות" המספרת את קורות חייה של משפחה אחת בטריפולי בשנת 1949, ערב עלייתם למדינת ישראל. ככותב מתוך הקהילה שזר זוארץ בסיפור אוצר מילים ופתגמים בערבית-יהודית וחשף את אורח חייהם ותרבותם של יהודי לוב ובתוכם חיי המשפחה, חיי היום יום, חינוך, דת ועוד.

בהקדמה לספר "יהדות לוב" ציין זוארץ את הקהל עבורו כתב: "אלה שלא הכירו את חיי בני עדה זו בארץ מוצאם ורק פה בארץ היתה פגישתם והיכרותם הראשונה… בני הדור הצעיר אשר זכו לעלות בגיל רך, ולא ידעו את אורח חיי אבותיהם בארץ גלותם". זוארץ ביקש לפנות לקורא הישראלי ולבני הדור השני של העולים מלוב, אולם ספק אם שאיפתו התממשה ויצירתו הגיעה אל הקוראים בישראל שלא מצאו עניין בתרבותם של הקהילות היהודיות בארצות האסלאם. ספק גם אם הגיעה אל בני הדור השני לקהילת יוצאי לוב שביקשו להתנתק משורשיהם ולהפוך לישראלים. ספריו של זוארץ נקראו קרוב לוודאי על ידי בני הדור הראשון שעלו מלוב, ולאחר מכן אוחסנו במרתפים של הספריות בישראל. הדיסק "בנתיב חיים חדשים" קורע צוהר ליצירה התרבותית הגדולה שכתב זוארץ במשך שנות חייו בישראל, וזו מבקשת בשנים אלה, יחד עם שאר היצירה הענפה של יהודי ארצות הארצות האסלאם, לעלות למרכז הבמה.

המאמר פורסם במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" ביום שישי, כ"ט באב תשע"ח, 10.08.2018.