איכה נעשתה בימנו הרעה הגדולה
של כל ימי האדם על האדמה.
ואיכה גבר הכעס בעם גדול,
להכרית את גזע עם היהודים בכל אירופה
מנער ועד זקן טף ונשים,
ע"י מיתות משונות וענוים קשים.
במילים אלה פתח הרב פנחס יוסף תאומים את "מגילת איכה על חורבן יהודי אירופה" שכתב בקזבלנקה (מרוקו) באייר תש"ה אשר חלקים ממנה נחשפים כאן לראשונה יחד עם סיפורו של הכותב.
הרב פנחס יוסף תאומים נולד בשנת 1893 בעיירה קריסטינופול (Krystynopil') במחוז לבוב (Lwów) בפולין, כיום צ'רבונוהרד (Chervonohrad) בגבול אוקראינה-פולין . משפחת תאומים הנודעת החזיקה מראשית המאה ה-19 בכס הרבנות של העיירה, ומשנת 1911 ועד חורבן העיירה בשנת 1939 כיהן כרב העיירה רבי אברהם תאומים, אביו של הרב פנחס יוסף. הבן הצעיר נחשף לפעילות הציונית הענפה בעיירה, נשבה בקסמיה ולקח בה חלק. זאת עשה בחשאי בשל החשש מתגובת משפחתו שהובילה מלחמת חורמה בתנועה הציונות. לאחר שגילה אביו את פעילותו ולא עלה בידו לגרום לו לנטוש את דרכו, גרש אותו מהעיירה, מאשתו ומשני בניו.
בשנת 1929 עזב הרב את עיירתו ועבר לווינה בה המשיך בפעילותו הציונית. במקביל פתח סוכנות לביטוח ובשעות שנותרו התנדב בתפקיד רבני בבית החולים לנצרכים "ביקור ורופא חולים". עלייתו של היטלר לשלטון בשנת 1933 לא עוררה זעזועים בחייו האישיים של הרב ובתקופה זו נישא בשנית ונולד לו בן. עם סיפוחה של אוסטריה לגרמניה במרץ 1938 ובעקבות הגזירות שהוטלו על היהודים הגיש הרב בקשה לאשרת כניסה לארצות הברית ,ונענע בסירוב למרות שהציג בפני רשויות ההגירה חוזים לעבודה מובטחת כרב במוסדות יהודיים בוושינגטון הבירה. לאחר שהצליח להימלט מכיתת יורים שהוציאה להורג מספר גברים בפארק עירוני נמלט בינואר 1939 לאנטוורפן שבבלגיה. במאי 1940 נכבשה בלגיה ומשפחת תאומים ברחה לעיר נאנסי בצרפת ,שם הצטרפו לגל הפליטים שזרם דרומה למרסיי. בנמל העיר עלתה המשפחה על אניית פליטים שיעדה עיר החוף קזבלנקה.
משפחת תאומים הצטרפה לגל של אלפי פליטים יהודים שמצאו בקזבלנקה מקלט זמני במלחמת העולם השנייה. ועד מקומי שהוקם על ידי הקהילה היהודית ובראשו עורכת הדין הלן קאזס-בן-עטר סייע באיתור מקומות מגורים וחוזי עבודה לפליטים, כדי למנוע את שליחתם למחנות מעצר. משפחת תאומים מצאה את מקלטהּ בביתו של איש העסקים המשכיל והציוני חיים נחמני. היה זה מקלט זמני, ולאחר מספר חודשים נכלאו בני המשפחה במחנה מעצר בעת ששלטון וישי נתבע על ידי גרמניה להפסיק את פעילות הועד היהודי ולכלוא את כל היהודים הזרים במחנות עבודה או מעצר. עם כיבוש צפון אפריקה בנובמבר 1942 על ידי כוחות הברית שוחררו היהודים בהדרגה ממחנות המעצר. משפחת תאומים חזרה לגור בדירה בקזבלנקה, והאב החל לקחת חלק בפעילות של המועדון לעברית של חיים נחמני "חובבי השפה" ובמועדון לעברית של חברת "מגן דוד". במסגרת הפעילות העברית כתב הרב עיתון בשם "עברי", נאם במועדונים במגוון נושאים ואף זכה במקום הראשון בתחרות ספרותית בעברית שהתקיימה בשנת 1943 במסגרת חברת "מגן דוד". בספטמבר 1945 עלתה משפחת תאומים לארץ ישראל בה עבד הרב כסוכן ביטוח. הוא נפטר בשנת 1958 ונקבר בתל אביב.
לאחר כניסת בעלות הברית לצפון אפריקה התפתח ז'אנר ספרותי של קצידות, מגילות וקינות בעברית ובערבית-יהודית, שגוללו את נוראות תקופת המלחמה באירופה ובצפון אפריקה. חיים זאב הירשברג, מראשוני חוקריה של יהדות צפון אפריקה, כתב בספר מסעו "מארץ מבוא השמש" כי פגש בפאס ברבי יוסף בן נאיים שהציג בפניו "מגילה על מאורעות העולם בימי היטלר, כפי שהגיע הדם אליו, אל המלאח של פאס." אשר (פרוספר) חסין (לימים ח"כ במפלגת מפא"י) פרסם את "מגילת היטלר" ויצחק הלוי הוציא לאור את "מגילת ישראל והמלחמה" בקזבלנקה. רבי פנחס יוסף תאומים שלקח חלק בפעילות התרבותית העברית בעיר כתב מגילה על חורבן יהודי אירופה בהשראת מגילת איכה.
הרב פותח את מגילתו במבואה שצוטטה בראשית המאמר. לאחר מכן מוסיף תפילה ובהמשכה כותב שתי קינות הפורשות את סיפור שואת יהודי אירופה בתיאורים מפורטים וקשים. החיבור נחתם בקינה שלישית בה מתאר את תפיסותיו לעתיד העם היהודי ובה מפנה אצבע מאשימה לגורמים רבים.
התפילה המקדימה את הקינות בנויה מקטעי פסוקים ומפסוקים עם שינויים קלים הלקוחים מהספרים שמות, דברים, שמואל, יחזקאל ותהילים, שנשזרו יחד עם משפטים מקוריים של הרב לכדי יצירה העומדת בפני עצמה. תאומים פותח את התפילה בקריאה לאלוהים מדוע עזב את בניו ולאחריה מבקש ממנו לנקום בגרמנים על המעשים שעשו בעמו.
אלי אלי למה עזבתנו?
הכלה אתה עושה בנו?
למה יאמרו הגוים איה אלוהיהם
וגם אם באפך אמרת אפאיהם
לולא כעס אויב אגוּר
עזות מצח וגאוה חגוּר
פן יאמרו ידנו רמה
חתום בתורתך הנחתמה
מחה אמחה את זכר עמלק
כתבת לנו בתורתך לנחמה
לצָרַי גמול אשיב בחיק
ולמשנאו אשלם בנקמה.
אכזר ראש פתנים
היטלר עם כל הגרמנים
תשליכם בכף הקלע
אשרי ינפץ עולליהם על הסלע.
הקינה הראשונה פותחת בביקורת על העם הגרמני "התרבותי" ממנו יצאו גדולי סמלי התרבות המערבית כגתה, שילר, קנט ולסינג ושהעמיד תחתם את היטלר ("שְחִיק טְמַיָּא"), גבלס וגרינג. אלה, בתמיכתו של העם הגרמני ועמים אחרים, ארגנו רצח, ש"לא בושו להכריז על זה גלוי בתמדה", וליהודי לא היה סיכוי למפלט כל עוד נשמתו באפו "לקרבן הוא מוכן כנאחז בסבך". בקינתו של הרב לא זכו היהודים לנס, והם אלה שמוקרבים לקרבן. בהמשך הקינה מתאר את הגטאות בהם רוכזו היהודים באירופה במטרה "לדכא את רוחנו לפני לקחם את חיותנו". חייהם של היהודים בגטאות מתוארים בשגרת יום של עבודה קשה, ללא מזון או רפואה, ואלה שאינם יכולים לעבוד מחמת גיל או מחלה מוצאים להורג. אולם פתרון זה לא די כדי לחסל את העם יהודי ועל כן בונים הגרמנים "חדרי גז ובתי משרפות שם מרעילים ושורפים בהמונים".
בקינה השנייה מתאר הרב את גיהינום מחנות ההשמדה. הוא מדגיש כי תיאור ה"אינפר" (Inferno) של דנטה אליגיירי בספרו "הקומדיה האלוהית" או שבעת מדורי הגיהינום ביצירה "ראשית חכמה" לרב אליהו די וידאש אינם מתקרבים ברוח דמיונם לתופת שעברה על יהודי אירופה. התיאור נפתח בהובלת יהודי אירופה בקרונות משא מזרחה "בדוחק שנוגע אף באף". במחנות ההשמדה מתואר מפעל הרצח המאופיין "בסדר ובהנהלה מאורגנת / בקרירות לב מאובנת": זיוף חדרי הגזים למרחצאות, הפשטת הקורבנות, גילוח השיער, והרעלתם בגז. "הבכיות והיללות של למות מובלים / של המעונים בעינוים וביסורים מסובלים / כנגינת האופרה נעמו לאזניהם / של הגרמנים המקולטרים רוצחיהם." בהמשך מתאר את עקירת שיני הזהב ושריפת הגופות, ואת השימוש באפר הנרצחים לדישון שדות האיכרים הגרמנים. קינה זו מסיים בפסוק בקשה מאיכה: "תשוב לבם גמול ה' כמעשי ידיהם, תרדוף באף ותשמידם מתחת שמי ה'".
הקינה האחרונה שונה משתי קודמותיה מכיוון שאינה תיאורית אלא מייצגת את עמדותיו של הרב. בה טוען כי לא ראוי בכי לעם היהודי, בני המכבים, ועל כן עליו לידום. אולם במקביל לאיפוק הרגשי מדגיש כי "נִשָבַע להכין את עולמנו /להיום שנתבע את חלקנו / בחופש ובארץ ככל העמים / לפי מכסת מס הדמים." הוא יוצא גם כנגד השותקים "בעל בריתם שעברו בשתיקה עליו / כי לשותף טבעי חשבונו בעליו". הוא פונה לשארית הפליטה ומבקש ממנה להתאחד, "הלאה כל פירוד הלבבות". הרב רואה חשיבות בביצור חומת הדת, התורה, השפה העברית והשאיפה להקמת מדינה בארץ ישראל: "לדרוש מהעמים צדק לעמנו / ולמלאות את חובתם נגדנו". הבית האחרון בקינה מפתיע ובו יוצא כנגד היהודים בטענה כי גם להם חלק בתוצאות " ואשר חלקנו גדול היה בערך / במס הרם הכסף ועבודת הפרך / ששלמנו להאויב שפרעו בנו פרעות". מן הראוי להדגיש כי הרב העלה נקודות שנויות במחלוקת ששנים לאחר כתיבת המגילה עמדו במרכז דיונים ציבוריים בישראל ובעולם: שאלת היחסים עם גרמניה והעם הגרמני, הדיון על השילומים, שתיקתם של עמי העולם לנוכח רצח העם היהודי, שאלת שיתוף הפעולה של היהודים או ההליכה כצאן לטבח, ולעומתם ההעלאה על נס של גבורת המורדים בגטאות, הצורך באחדות בעם, ודרישה מאומות העולם להקמת מדינה יהודית תוך חיבור בין תוצאות השואה להקמת מדינת ישראל.
המגילה חתומה בחותמתו האדומה של הצנזור הצרפתי שפעל במרוקו תחת השלטון הקולוניאלי, וזה פסל את הקינה השלישית, ואישר לפרסום אך ורק את שתי הראשונות הגוללות את סיפור האסון. עקב כך גנז הרב את המגילה, ודבר כתיבתה מתפרסם כאן לראשונה, לאחר 69 שנה. דומה שהחליט הרב לא לפרסמה הואיל ולא ראה בה כל ערך ללא הקינה השלישית בה הציג את תוכחותיו כלפי אויביו ואחיו. יתכן אולם כי דבר גניזתה של המגילה קשור דווקא בעלייתו של הרב לארץ חודשים ספורים בלבד לאחר העברתה לעיון הצנזורה. יתכן שבעת שקיבל אותה בחזרה עסק כבר בענייני העלייה וזנח אותה.
אילו היה מביא הרב את קינתו לדפוס בקזבלנקה היתה מצטרפת זו לקורפוס של עשרות יצירות שנכתבו באותה התקופה בצפון אפריקה על ידי יהודים מקומיים שהביטו בצער וכאב על אשר עבר על אחיהם באירופה. לאלה מצטרפת כעת קינה שנכתבה בצפון אפריקה על ידי יהודי אירופאי שמצא בימים הקשים של המלחמה מקלט זמני במערב ומשם צפה וכתב על עמו ומשפחתו שאיבד במזרח.
המאמר פורסם במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" ביום שישי, כ"ה בניסן תשע"ד, 25.04.2014