אָרַזְתִּי בַּמִּזְוָדָה שֶׁלְּךָ
אֶת הַסִּדּוּר
אַל תִּכְעַס,
שֶׁל בַּבָּא מַרְדוֹשֶׁה
שֶׁאָהַבְתָּ מְאוֹד,
צְרוֹר שֶׁל קוּרְטָם
וְאֶת טַלִּית הַמֶּשִׁי שֶׁלְּךָ.
אֲנִי יוֹדַעַת שֶׁזֶּה נִגְמַר,
אַתָּה לֹא תַּחְזֹר עוֹד
אַךְ הַשְּׁכִינָה
תִּשְׁרֶה עָלֶיךָ תָּמִיד,
וּתְבֹרַךְ
בְּכָל בֹּקֶר
כְּשֶׁתִּפְקַח אֶת עֵינֶיךָ.
(אלבר ממי, "חלילון השמים", 1989. תירגם מצרפתית: דוד גדג')
אלבר מֶמִי נולד בתוניס ב-1920. שלוש שנים קודם לכן נולדה ז'קלין כהנוב בקהיר לאם מהגרת מתוניס. שניהם נולדו לתוך מציאות קולוניאלית – בתוניסיה שלטו הצרפתים ובמצרים הבריטים. ממי וכהנוב למדו במוסדות חינוך שהיו מובלעות פרנקופוניות בלב סביבה ערבית וערבית-יהודית ובעקבות המפגש עם המערב המדומיין, היגרו שניהם בבגרותם למערב הממשי באירופה ובארצות הברית – מֶמִי התיישב בפאריס וכהנוב השתקעה לבסוף בישראל לאחר שחיה שנים אחדות בניו יורק ובפאריס.
חוויות הילדות והנערות המכוננות לא הרפו מהשניים וכל אחד מהם תיאר אותן ברומאנים אוטוביוגרפיים. "נציב המלח" של מֶמִי פורסם בצרפתית ב-1953. שנתיים לפניו פירסמה כהנוב באנגלית את רומאן החניכה "סולם יעקב". ז'אן פול סארטר ערך את ספרו של מֶמִי והוציא אותו לאור בפאריס, ומניה הררי ערכה את ספרה של כהנוב והוציאה אותו לאור בלונדון. מעניין שספרו של מֶמִי תורגם לעברית ופורסם כבר ב-1960 ואילו ספרה של כהנוב המתין עד 2014, אז גאלה אותו קציעה עלון מן השיכחה.
שניהם המשיכו לחקור את ימי ילדותם ונערותם בכלים אנליטיים ובתוך ההקשר הסוציו-תרבותי הרחב של קהילות המוצא שלהם. מֶמִי פרסם את ספריו "דיוקנו של נתין קולוניאלי" ב-1957 ואת "דיוקנו של יהודי" ב-1962, וארבע שנים לאחר מכן ראה אור הספר "שחרורו של היהודי". כהנוב פירסמה את "ממזרח שמש" ב-1978.
הילדות והבגרות במרחב קולוניאלי יצרו אצל שניהם את מה שהסוציולוג פייר בּוּרְדְיֶה כינה לימים "הַבִּיטוּס שסוע". בורדיה כיוון לשסע הנפער בנפשו של אדם כתוצאה מהשתייכותו לשני עולמות תרבות שונים ונפרדים זה מזה החיים בהווייתו זה לצד זה. דבריו מתייחסים בעיקר למבוגרים הנדרשים לרכוש שפה, התנהגויות, הרגלים, כישורים והעדפות חדשים ושונים מאלה שהוקנו להם בילדותם. מֶמִי וכהנוב חוו את הקרע עוד בילדותם, שהרי שניהם, הוא בתוניס והיא בקהיר, נתבעו לעבור כל יום בין מערכות תרבות שונות: בין שפה ותרבות יהודית-ערבית בבית לשפה ולתרבות צרפתית בבית הספר ובין נאמנות ליהדות לנאמנות לסביבת הרוב המוסלמית או לשלטון הכובש הקולוניאלי. השסע בהווייתם היה גם הדלק שהניע אותם ליצור. "לא נותר לי עוד אלא לכתוב", כתב מֶמִי, "כלומר למצוא סדר בין מה שהייתי לבין מה שנהייתי; לבי ניבא לי, לחרדתי, שבלעדי כן אשקע בתוך תוהו-ובוהו זה". ("יהודים וערבים", 1975).
כהנוב כינתה יצירות של יהודים ולא יהודים בעלי ביוגרפיה דומה לזו שלה ושל ממי "ספרות של מוטציה תרבותית". היא כיוונה לספרות הנכתבת בידי יוצרים שנפשותיהם מפוצלות וקרועות בין כוחות שונים שעיצבו אותם. במאמר שפירסמה ב"הארץ" היא איפיינה את "המוטציה" ביצירתו ובחייו של ממי. היא תיארה אותו "[כ]נקרע בין שלושת הממדים של עולמו הפנימי: היהודי, הערבי והצרפתי. קסמה של התרבות הצרפתית הכריע את הכף, ואף על פי כן, ממי נשאר יהודי במהותו, כפי שעולה מספרו 'דיוקנו של יהודי'. הוא גם רחש אהדה לתנועת השחרור הצפון אפריקנית, אף על פי שמתח ביקורת על הערבים, הרוחשים שנאה לזרים" ("הארץ", 8.12.1972).
על רגע מכונן בעיצוב "המוטציה" שלה היא כתבה במסה "ילדות במצרים" בספרה "ממזרח שמש": "זכור לי, קיץ אחד היינו בבית מלון באלכסנדריה, על שפת הים. המלון היה מלא קצינים אנגלים ונשותיהם, וגברת אחת שאלה אותי מה אני, לא ידעתי מה להשיב. ידעתי שאינני מצריה בדומה לערבים, אך ידעתי כי גם בושה היא לאדם שלא יידע מהו. כיוון שזכרתי את אבותַי הזקנים עניתי, כי פרסייה אני, שכן סבורה הייתי כי בגדאד היא עיר באותה ארץ שממנה באים כל השטיחים היפים. לאחר מעשה גערה בי אמי על שלא הגדתי את האמת והיא אמרה, שכאשר בני אדם שואלים אותי שאלה כזאת, עלי לומר שאני אירופית. סבלתי, כי ידעתי שזהו שקר גדול יותר".
בספרו "דיוקנו של יהודי", אותו הקדיש לסארטר, הציג מֶמִי את בעיית מעמדם של היהודים כקבוצת מיעוט בחברת רוב נוצרית ומוסלמית תוך שהוא ממקם אותם בהקשר רחב של קבוצות מדוכאות אחרות, כמו שחורים ונשים. בספר "שחרורו של היהודי" הוא ביקש להציע פתרון לבעיה. כשהוציא את הספר הראשון, השני כבר היה בכתובים וכתרגיל אינטלקטואלי טען שוב ושוב כי הוא מעכב את הוצאתו לאור כדי לאפשר דיון ציבורי מעמיק בנושא. הדיון אכן התקיים בעולם הדובר צרפתית תחילה, ולאחר שהספרים תורגמו לאנגלית, סמוך להוצאתם בצרפתית, התרחב גם לארצות הדוברות אנגלית.
כאשר "דיוקנו של יהודי" ו"שחרורו של היהודי" ראו אור בצרפת, כתבה עליהם כהנוב סקירות בעיתון "מעריב". לאחר שהציגה את התיזה של מֶמִי בספר הראשון, ציינה כי רדיפת היהודים אינה ייחודית וכי היא חלק מרדיפות של מיעוטים אחרים, וכל אלה יגיעו לקצן רק "אם ישלימו עם הרב-גוניות של הקיום האנושי, ילמדו להשלים בין המגמות השונות עם הנאמנויות השונות, הטמונות בתוך האדם" ("מעריב", 10.8.1962). קשה שלא לזהות במשפט זה את הרעיונות העומדים ביסוד התפישה ה"לבנטינית" בהגותה של כהנוב, תפישה המבקשת לשלב "מזרח" ו"מערב", לאפשר רב-תרבותיות וליצור היברידיות בין תרבויות גם במחיר תלישות תרבותית.
בהמשך אותה סקירה היא גורסת כי "מֶמִי עצמו עומד על זכותו להיות כל מה שהוא: אינטלקטואל יהודי, יליד תוניסיה ואזרח צרפת – בלי לוותר על חלק כלשהו מעצמו. וכמובן הוא טוען לזכותו להיות שווה לכל אדם ושונה מכל אדם, בכל מקום שהוא".
בספר "שחרורו של היהודי" טען מֶמִי, ממקום מושבו בצרפת, שמדינת ישראל היא הפתרון המרכזי לבעיית היהודים שהציג "בדיוקנו של היהודי" והמשיך לפתח בספר זה. כהנוב, במאמרה על הספר, מבקרת אותו וטוענת כי "אף שתיזה של מֶמִי חד-משמעית כל כך בפרו-ישראליות שלה אין היא משכנעת לגמרי, דווקא משום שיש לקורא הרגשה, כי משברו האישי משפיע בהכרח על כל משפטיו. לפי עניות דעתי לא ייתכן לדבר על מצב היהודים כיום מתוך התעלמות מקורות יהדות אמריקה" ("מעריב", 18.11.1966). כהנוב רומזת על משבר הזהות של מֶמִי, הנובע לדעתה מהיותו בן למיעוט היהודי באירופה. היא סבורה כי היחס ליהודים שונה בארצות הברית הודות לנצרות הפרוטסטנטית ולסובלנות ההדדית בין הקבוצות השונות שם. קרוב לוודאי שכהנוב כתבה על המצב בארצות הברית מתוך ניסיון חייה בניו יורק בשנות הארבעים של המאה העשרים, ימי מלחמת העולם השנייה.
האם ייתכן שכהנוב עירערה על קביעתו ההחלטית של מֶמִי שמדינת ישראל היא הפתרון הבלעדי לבעיית היהודים מתוך היכרותה עם המציאות החברתית, הכלכלית והתרבותית של העולים מארצות האסלאם במדינה הצעירה? היא התייחסה במאמריה פעמים רבות לבעיה העדתית, וכתבה כי "המגע בין עדות אלו [ארצות האסלאם] ובין 'הגזע האירופי' בישראל נדיר הוא, פורמלי, מוגבל למורים, עובדים סוציאליים, למומחים חקלאיים וכיוצא באלה" ("על המשמר", 3.8.1956). למרות הדמיון בין הביוגרפיות של שני ההוגים, ניכר כי ממי כתב על זהותו כיהודי בחברת רוב מוסלמית ונוצרית ולעומתו כהנוב כתבה מתוך מציאות של יהודייה יוצאת ארצות האסלאם החיה בחברה יהודית. ממי וכהנוב בחרו להביט לאחור מבלי לחשוש מאימת נציב המלח. דומה כי המחשבה הלבנטינית היתה דרכה של כהנוב להתמודד עם השסע במדינת ישראל ואילו מֶמִי המשיך לעסוק בשסע עצמו, לפתוח אותו שוב ושוב ולדמם.
המאמר פורסם במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" ביום שישי, י"ג סיוון תש"ב, 05.06.2020.