ז'קלין כהנוב, האינטלקטואלית והסופרת ילידת קהיר, נולדה ב-18 במאי 1917, לפני מאה שנים בדיוק. כהנוב מזוהה יותר מכל עם המסות שכתבה ושיצאו לאור בכתב העת קשת ובכתבי עת נוספים. המסות המשלבות מבט אוטוביוגרפי ועיוני כונסו בשלושה ספרים שיצאו לאור, אחד בחייה והאחרים בשני העשורים האחרונים. הרומן שחיברה "סולם יעקב" פורסם לפני שלוש שנים בתרגום לעברית בשיתוף הוצאת גמא והוצאת יד בן צבי. לאחרונה חשף החוקר דוד אוחנה בבמה זו ארבעה שירים שחיברה לפני מותה. דוד גדג'
מלבד כתיבתה המסאית והספרותית, כתבה כהנוב עשרות ביקורות ספרים לעיתון מעריב וקרוב לחמישים רשימות שאיתרתי מוסיפות היבט נוסף למכלול פועלה. הרשימה הראשונה פורסמה בסוף שנות החמישים והאחרונה באמצע שנות השבעים. חלק קטן מסקירות אלו נדון על ידי חוקרים בבמות שונות אך לא בוצע דיון במכלול הביקורות כטקסט אחד. עיון שיטתי, תמטי וכרונולוגי, חושף את המרחב התרבותי, הלשוני והגאוגרפי בו נעה כהנוב, את ארון הספרים שלה ולמעשה את המדף שהיה מועדף עליה, את דעותיה ותפיסותיה במגוון נושאים ובעיקר את המסרים שניסתה בכוח עטה המוגבל להעביר לקוראים בישראל הצעירה.
כהנוב כתבה ביקורות על ספרים שפורסמו בצרפתית ובאנגלית. ניתן לסמן בבירור שלושה מרכזים אינטלקטואליים אליהם נשאה את מבטה: פריז, לונדון וניו-יורק. למרות שבחרה להתגורר בישראל, שלוש הערים בהן חיה בתקופות שונות בחייה נשארו עבורה במרכז, ובכך שמרה על מרחבה התרבותי על חשבון התערותה במרחב התרבותי הישראלי. בכל רשימות הביקורת לא מצאתי ולו רשימה אחת על ספר שיצא לאור בישראל. כהנוב לא התעניינה רק בספרות שנכתבה על ידי סופרים שנולדו בצרפת, אנגליה או ארצות הברית אלא גם, ואולי בעיקר, בסופרים ממדינות שהיו נתונות תחת שלטון קולוניאלי של צרפת ואנגליה.
כך המרחב הפרנקופוני שנפרש ברשימות נע מפריז לצפון אפריקה, אל אפריקה שמדרום לסהרה ועד למזרח התיכון. המרחב האנגלי משתרע מניו יורק עד הונג-קונג ועובר בלונדון, דרום אפריקה, המזרח התיכון, ותת היבשת ההודית. הנקודות שמסמנת כהנוב על הגלובוס באמצעות רשימותיה כוללות סופרים, משוררים, אמנים ואינטלקטואלים שניתן לראותם כקהילה מדומיינת טרנס-לאומית בעלת רעיונות ותפיסות משותפים. המרחב שמתחה כהנוב ברשימות ושראתה עצמה חלק ממנו כווץ בשיח אודותיה לאגן הים התיכון בלבד. התפיסה הלבנטינית המשלבת "מזרח ומערב", רב תרבותיות, היברידיות או תלישות תרבותית אינה ייחודית לאגן הים התיכון וניתן לאתרה בכל המרחב הפוסט קולוניאלי עליו דיווחה ברשימותיה. ייתכן שזיהויה הבלעדי עם הלבנטיניות נבע מהפופולריות לה זכתה סדרת המאמרים "דור הלבנטינים" שכתבה ומהעדר תשומת לב מספקת למכלול כתביה.
היא פתחה את אחד ממאמריה בפסקה האוצרת בתוכה את רשת הכותבים, אישיותם ומטרת כתיבתה בעיתונות הישראלית כסוכנת של תרבותיות אחרות: "יש משמעות לעובדה כי כתב-עת כמו 'ניו-יורקר' שנועד לקהל משכילים מובחר למדי, מקדיש כשליש מכתבותיו, סיפוריו, מאמריו, וביקורותיו לארצות לא מערביות – לארצות אפריקה, המזרח-התיכון, אסיה ובמיוחד הודו. הדברים נכתבים לעיתים קרובות על ידי סופרים שהם עצמם תוצרי כלאים של תרבות מעורבת. אחדים חזרו לארצותיהם, אחרי לימוד באוניברסיטאות מערביות. אחדים מתגוררים בחו"ל, תוך הרגשה של נאמנות כפולה. וכולם מגששים ומחפשים דרך. מאחורי כל הספרות הזאת מזדקר העיקרון, שצריך לדעת ולהכיר עמים אחרים וחברות אחרות. זוהי ספרות כל-עולמית של 'מעבר', אם כי איש אינו יודע – לאן 'עוברים'".
כהנוב חשפה את הקורא הישראלי לסופרים ומשוררים הודים שכתבו ספרות "מעבר". ברשימה מאוגוסט 1960 סקרה שני סיפורים קצרים של הסופר ואד מטה המתארים את הקרע שנפער בתוכו כשחזר לבקר במולדתו לאחר שנים בהן למד במוסדות היוקרתיים בייליול קולג' (Balliol College) ואוניברסיטת הרווארד. הוא לא שלט בשפה המקומית, התקשה לקבל את הפערים המעמדיים והכלכליים במדינה ולא הצליח למצוא דרך לגשר על התהום התרבותית שנפערה בינו לבין המקומיים. "כל אדם מוכרח להשתייך אולם אלה מביננו, שנולדו באור בין הערביים של הראג' הבריטי, נפצעו לכל ימי חייהם". כהנוב הזדהתה עם דבריו של מטה והקדימה אותם במשפט כשקשרה בין גורלם של אינטלקטואלים במזרח הרחוק ובאגן הים התיכון הכולל גם אותה, "בכישרון רב הוא מתאר את צרתם הנפשית של המשכילים, בין אם הם בבומביי, דמשק, קאזאבלאנקה או בכל מקום אחר".
בשנת 1961 סיקר המשורר ההודי-בריטי דום (דומיניק) מוראס בשליחות של כתב העת הספרותי הבריטי Encounter את משפט אייכמן בירושלים. בעקבות פגישה של כהנוב עם המשורר הצעיר כתבה מאמר ובו סקרה את שירתו. היא תיארה אותו כבן כלאיים שבדמותו משתלבים מזרח ומערב באופן הרמוני שאינו מושלם, "ידיו הארוכות עד לבלי-האמן מתנועעות בחן של רקדן הודי בעוד ששפתיו דובבות אנגלית נהמנית… המשורר הצעיר אינו מדבר אף שפה הודית. תרבותו היא אנגלית, אולם שירתו היפה, הזורמת והצלולה, מהדהדת בדימויים המזכירים את הודו, ובשעה שהוא מדבר חש המאזין את אהבתו אל ארץ מולדתו". לימים יכתוב מוראס אוטוביוגרפיה שכותרתה "לעולם לא בבית" (Never at home) המגלמת את גורלם של אינטלקטואלים כמוהו וככהנוב בעלי זהות שסועה וקרועה בין עולמות, שנעו ונדו ללא בית.
כהנוב פתחה לקורא הישראלי אשנב לאפריקה שמדרום לסהרה. "להכיר את הספרות האפריקנית החדשה", היא כתבה בפתח אחד ממאמריה, "משמע לגלות יבשת, לגלות עולם… לגלות את הממשות האנושית של אפריקה… מגיעים אלינו מכל עבר הקולות האפריקניים הללו, בפרצם את מסך אי הידיעה, אשר הפריד עד כה בינינו לבין העמים הרבים של העולם הזה". כהנוב סקרה שירים וסיפורי עם שהועלו לראשונה על הכתב ויצירות של סופרים ומשוררים שנכתבו במפגש של אפריקה עם הכובש הקולוניאלי. בין היתר תרגמה משירתם של אמה סזר, רנה מאראן ופול ניז'ר. באחד ממאמריה המרתקים שכותרתו "מנין בא לאדם צבע עורו" דנה ב"קונפליקט צבע העור" שנולד מהמפגש בין ילידי אפריקה והודו עם האדם הלבן, ובו היא סוקרת סיפורים הדנים בנושא מנקודת מבטו של האדם השחור. בסיפורים אלה מואדר היופי שבגוון הכהה במעין אקט של התנגדות לגזענות על רקע צבע העור. התעניינותה של כהנוב באפריקה הניבה פירות שמעבר לסקירות העיתונאיות ובשנת 1963 פורסם הספר "סיפורים אפריקאיים בני זמננו" שערכה והקדימה.
ברשת הכותבים ששירטטה כהנוב ברשימותיה הקדישה מספר רשימות לאינטלקטואליות, סופרות ומשוררות. היא כתבה על הצרפתיות, הסופרת פרנסואז סאגאן, הפילוסופית סימון דה-בובואר, העיתונאית פרנסואז ז'ירו, האנתרופולוגית ז'רמן טיאון, כמו גם על האמריקאיות, הסופרת מרי מקארתי והאנתרופולוגית רות בנדיקט. בסקירות שכתבה על ספרי נשים התייחסה כחלק מהדיון הפמיניסטי לכתיבתן הנשית. "זאת נקודה שאני נוהגת לשים לב אליה, בשעה שאני קוראת ספר שנכתב על-ידי אישה", כתבה כהנוב באחד ממאמריה. בכך הטרימה את רעיון "כתיבה נשית" (écriture féminine) שטבעה הסופרת והפילוסופית הצרפתייה הלן סיקסו. כחלק מגישתה זו ביקרה נשים שניסו לחקות בכתיבן את הגברים ומאידך שיבחה את אלה שלדעתה הביאו לעולם הספרות זווית ראיה נשית. לדידה, כתיבה נשית היא כתיבה שעוסקת באהבה ובנפש האדם. היא כתיבה אוטוביוגרפית, אינטואיטיבית ופיוטית. היא כתיבה בה לא נשמעים גלגלי השיניים במוח האנושי אלא הלמות הלב. כהנוב החמיאה לכתיבתן של מרי מקארתי ופרנסואז סאגאן וכתבה על האחרונה: "היופי המעודן של סגנונה קשור בהשלמה הזאת עם נשיותה… היא משכללת את אמנות הכתיבה שלה בעמל סבלני… סופרת מצליחה איננה חייבת להעיף קורנס ולהתחרות עם הגברים 'על קרקע שלהם'".
לבד מכתיבתה החוזרת על נשים ניתן לסמן אישים, נושאים ומרחבים נוספים אליהם חזרה ברשימותיה במשך חמש עשרה שנות כתיבה במעריב. בולטת התעניינותה במרכז האינטלקטואלי הצרפתי יותר מהבריטי או האמריקני כמו גם בחוקרים ומחקרים על החברה והתרבות בארצות ערב. כך כתבה לדוגמה סקירה על המחקר "הקהילות היהודיות בדרום מרוקו" שפרסם בראשית שנות השישים איש החינוך והחוקר הצרפתי פייר פלאמאן בשני כרכים. המחקר המקיף, שראתה בו תרומה משמעותית להכרות עם קהילה יהודית שבאותם ימים נקלטה בישראל, לא תורגם עד היום לעברית. היו סופרים אליהם חזרה בכל ספר חדש שהוציאו, בהם הסופר היהודי-צרפתי ממוצא תוניסאי אלבר ממי, שאין ספק כי הזדהתה עם יצירתו. את דבריה על ממי אפשר לקרוא כאילו כתבתם על עצמה: "ממי עצמו עומד על זכותו להיות כל מה שהוא: אינטלקטואל יהודי, יליד תוניסיה ואזרח צרפת – בלי לוותר על חלק כלשהו מעצמו. וכמובן הוא טוען לזכותו להיות שווה לכל אדם ושונה מכל אדם, בכל מקום שהוא".
נוכחותה של כהנוב בשדה העיתונות נשכחה כמו חלקים אחרים מכתיבתה. ניסיונה להגיש לקורא העברי ספרות קוסמופוליטית מהמזרח התיכון, אפריקה והמזרח הרחוק בימים בהם שלטה בישראל אידאולוגיית כור ההיתוך נדון לכישלון. התרבויות שהביאו העולים מאירופה, ואף יותר אלה מארצות האסלאם, נדחקו לשולי התרבות העברית שהחלה בבנייתה בראשית המאה העשרים וביצרה את חומותיה לאחר הקמת המדינה והעלייה הגדולה. כל שכן תרבות לא יהודית זרה מאפריקה, המזרח הרחוק או מארצות ערב נתפסה כמאיימת על שלמות התרבות הלאומית שנבנתה. מרבית הספרים שסקרה כהנוב בשנות השישים תורגמו לאחר מכן לעברית החל משנות השמונים ובכך מעידים על שינוי המגמה בחברה הישראלית. ייתכן כי זו גם העת לחזור ולקרוא ברשימות של כהנוב ודרכן לגלות מחדש אוצרות תרבות ובעיקר ללמוד על הכותבת עצמה.
המאמר פורסם בגרסה מקוצרת במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" ביום שישי, 19.05.2017.
כהנוב התקשתה לקבל את החברה הקיבוצית. היא ראתה בקיבוצים חברה סגורה ומנותקת המסרבת לבוא במגע עם אנשים או קבוצות שלא בחרו בדרכם האידיאולוגית והתרבותית. למרות קנאתה בילדים דוברי העברית התקשתה לקבל את הרעיון שאלה גדלים לתוך שפה אחת ותרבות חד-גונית. כהנוב, בת למהגרים מתוניסיה ועיראק, גדלה בחברה קולוניאלית אנגלית, דיברה עם אומנותיה באנגלית, בבית הספר למדה צרפתית ועם המשרתות דיברה בערבית. בשפה ראתה אמצעי לחשיפה לתרבויות אחרות ועל כן, למרות שהעריכה את חברי הקיבוץ שהיגרו מאירופה וקראו גרמנית, רוסית או פולנית, התאכזבה מכך שאלה ויתרו על מגוון תרבויות המקור שלהם ובחרו להסתגר בדלת אמותיהם ולמנוע מעצמם ומילדיהם כל תרבות שאינה "עברית וארץ-ישראלית". בדבריה הקדימה כהנוב את חברי הקיבוצים ובעיקר את דור הבנים, שעשרות שנים לאחר מכן הצטערו על אובדן השפות ותרבות המקור שלהם.