ביולי 1984 פרסם פריג'א זוארץ – חבר כנסת, רב ומחנך, משורר והיסטוריון – ספר קטן שכותרתו "שנתיים ועוד". בשער הספר הוא כתב: "פרקים שבהם יסופר על התקופה שביליתי במעצר במקומות שונים בלוב בימי מלחמת העולם השנייה, משלהי חודש כסלו שנת התש"א (דצבמר 1940) עד לכיבוש טריפולי על ידי הבריטים בליל שבת קודש י"ז שבט התש"ג (23.01.1943)". ספר הזיכרונות שכתב זוארץ על ימי מעצרו בזמן המלחמה חושף פרק נשכח בהיסטוריה של יהודי צפון אפריקה בתקופת השואה.
זוארץ נולד ב־7 בדצמבר 1907 בטריפולי שבלוב. הוא התחנך במוסדות חינוך דתיים ובתום הכשרתו בישיבה, באוגוסט 1928, נשלח לשמש רבה של העיר אל־ח'ומס. במשך השנים מילא מגוון תפקידים בקהילה ובסביבותיה: חזן, שוחט, פוסק הלכה ומורה לעברית. ב־1948, סמוך להקמת מדינת ישראל, חזר זוארץ לטריפולי כחלק מגל הגירה גדול של קהילות יהודיות קטנות מרחבי לוב אל עיר הנמל בדרכן לישראל. הוא שהה בטריפולי עד לעלייתו לישראל בדצמבר 1949.
זוארץ הגיע למחנה העולים "שער העלייה" בחיפה ונשלח משם, יחד עם עולים נוספים מלוב, למעברת "שבות עם" (בֵּית לִיד). במעברה היה רב ומורה ובהמשך ניהל את בית הספר המקומי. פעילותו הציבורית במסגרת תנועת "הפועל המזרחי", שבה החל עוד בטריפולי, נמשכה בישראל. ב־1955 נבחר לחבר בכנסת השלישית מטעם המפד"ל, הוא כיהן גם בכנסת הרביעית, החמישית והשישית – בסך הכול היה במשך 14 שנים שליח ציבור של יוצאי ארצות האסלאם והמגזר הדתי לאומי. באותן שנים הוא קבע את מקום מושבו בנתניה ואף הקים בה ישיבה. זוארץ נפטר ב־30 באפריל 1993 ונקבר בנתניה.
כאמור, בספר "שנתיים ועוד" זוארץ מתאר את חוויותיו האישיות בלוב בימי מלחמת העולם השנייה. לוב הייתה תחת שלטון איטלקי מ־1911 עד 1943. ביולי 1937 נחקקו באיטליה חוקי גזע נגד היהודים. אף שחוקים אלה לא הוחלו על יהודי לוב, יהודים בעלי אזרחות איטלקית שהתגוררו במדינה פוטרו אז ממשרותיהם בשירות הציבור, ותלמידים יהודים הוצאו מבתי הספר הציבוריים. במאי 1939 חתמו שר החוץ של איטליה גליאצו צ'אנו ושר החוץ של גרמניה יואכים פון ריבנטרופ על "ברית הפלדה", הסכם שהפך את שתי המדינות לבעלות ברית.
לאחר הצטרפותה של איטליה למלחמה, ביוני 1940, התקבלה החלטה ברומא לכלוא את היהודים אזרחי צרפת ובריטניה. ביוני 1942 פורסמו בלוב צווים שהגבילו את פעילותם של היהודים בתעשייה ובמסחר, וגברים בני 18–45 חויבו לעבוד בעבודות כפייה. באוגוסט של אותה שנה הוחלו חוקי הגזע האיטלקיים גם על יהודי לוב. בתקופת המלחמה נכלאו יהודים ולא יהודים במחנות הסגר שהיו מיועדים לאזרחי מדינות אויב ולחשודים בפעילות עוינת. כמו כן הוקמו מחנות מעצר וכפייה ליהודים בלבד. ב־23 בינואר 1943 שוחררה לוב מידי האיטלקים והחקיקה האנטי־יהודית בה בוטלה.
ב־27.12.1940 נעצר זוארץ בעיר אל־ח'ומס ללא כל הסבר. הוא עצמו סבר שנאסר בשל פעילותו החינוכית העברית והציונית ומשום שעודד את תלמידיו שלא ללכת לבית הספר בשבת כדי להימנע מחילול שבת. במשך למעלה משנתיים הועבר בין בתי מעצר ומחנות הסגר במקומות יישוב שונים בלוב בסדר הבא: אל־ח'ומס, מיסראתה, הון, קרקארש, תאג'ורה וטריפולי. מרבית הזמן שהה במחנה בתאג'ורה הסמוך לטריפולי.
זוארץ מתאר בספרו את חוויותיהם של האסירים במחנות ההסגר, המאסר והכפייה. הוא אינו מספר את סיפורם של היהודים בלבד אלא של האסירים באשר הם: "אנשים מכל הדתות והמעמדות שהשלטון שם עין חשד עליהם, אולי הם אינם נאמנים במידה מספקת ומוטב שיהיו תחת השגחת עין פקוחה של הממשלה כל עוד ימי המלחמה נמשכים, קובצו והובאו מכל חלקי לוב והושמו במעצר. ערבים, נוצרים ויהודים, חלקם נתיני ארצות האויב: אנגליה, צרפת, יוון, וחלקם ילידי לוב חסרי כל נתינות אחרת. בין האחרונים היה גם כותב השורות האלה".
בספר זוארץ מעיד על התנאים הפיזיים והנפשיים של האסירים במחנות השונים. הם סבלו ממחסור במזון, "מצרכי המזון היו ניתנים לעצורים בקיצוב ובמידות זעומות שבקושי היה אפשר לחיות מהן"; וחשו בדידות וניתוק מהחיים, "הרגשה של אנשים שכוחים מאלוקים ואדם… הקשר בין העצורים לבין העולם החיצון היה מצומצם". אך נדמה שהתחושה הקשה ביותר המקבלת ביטוי בדבריו היא חוסר הוודאות של יהודי לוב בכלל, ושל האסירים בפרט: "אדמת לוב הייתה זירת קרב ענקית שבה היו הסתערויות ונסיגות חליפות… ותושבי האזור, והיהודים במיוחד, חיו בין תקווה לייאוש ואין יודע מה ילד יום".
הסולידריות בין היהודים במחנות הקלה על הקשיים היום־יומיים, כמאמר הפתגם שהיה שגור בפי יהודי לוב שאותו מצטט המחבר: "אנשאללה מא ינקטעוש אליהוד חתה מן אלחבאס" (יהי רצון שבכל מקום יהיו יהודים, גם בבתי הסוהר). זוארץ מתאר אירועים רבים שבהם יהודים ששהו עימו במחנות וכאלה שהיו מחוץ למחנות סייעו לו ולאסירים אחרים. כך לדוגמה ימים אחדים לאחר שהגיע למחנה בקרקארש ביקש אסיר יהודי להעניק לו כסף שאספו עבורו אסירים יהודים, ובמקרה אחר קבוצה גדולה של יהודים שהגיעו בערב שבת למחנה תאג'ורה אומצו על ידי האסירים היהודים במשך השבת הראשונה. בעדויותיו בולט המרחב היהודי שיצרו האסירים במחנות: "היה לנו מניין כל יום, ובמקום ספר תורה שלא היה לנו, היינו קוראים בחומש. היו לנו גם שיעורים בעברית ובתנ"ך".
נוסף על יהודים ומוסלמים לובים שהתנגדו לשלטון האיטלקי נאסרו במחנות גם נתינים של יוון, אנגליה וצרפת – מדינות שהיו במלחמה עם איטליה. זוארץ מרבה לתאר גם סולידריות בין כלל האסירים, ללא הבחנה בין דת ולאום. הוא מספר למשל כי בימים שסבל מכאבי גב טיפלו בו בכוסות רוח חבורה של יורדי ים יוונים, ומתאר את החברות שנרקמה בינו ובין שני נתינים בריטים ממוצא הודי. אולם מעל כולם ניכרת האחווה היהודית־מוסלמית שקיבלה ביטוי בחיים משותפים במחנות ובסיוע הדדי. אחד הסיפורים הבולטים הוא זה של נשים יהודיות נתינות בריטיות שהגיעו למחנה בתאג'ורה ויועדו לגירוש לאיטליה. "הן הגיעו במצב מעורר רחמים, תשושות מנסיעה ארוכה במשאיות מבנגזי, מאובקות ועייפות", כותב זוארץ. היהודים במחנה אספו עבורן מצרכי מזון. דבר ההתגייסות היהודית הגיע לאוזניו של שיח' ששהה במחנה, והלה התרעם על זוארץ על שלא ביקש סיוע גם מהמוסלמים: "האם אין אנחנו כולם נתונים במצוקה אחת? למה אתה מפלה בין יהודים לערבים?".
סיפורן של הנשים שהגיעו למחנה בתאג'ורה מגולל פרק נוסף בגורל היהודים בלוב בתקופת המלחמה. 300 יהודים בעלי אזרחות בריטית ששהו במדינה הואשמו בשיתוף פעולה עם הבריטים, נאסרו ונשלחו דרך איטליה למחנה הריכוז ברגן־בלזן שבגרמניה. רק עם פרסום שני רומנים של יוסי סוכרי – "אמיליה ומלח הארץ", שראה אור ב־2002, ו"בנגאזי–ברגן־בלזן", שראה אור ב־2013 – נעשה הסיפור חלק מתודעת מלחמת העולם השנייה והשואה של החברה הישראלית. ברומנים הללו הציג סוכרי לראשונה, באמצעות קורות משפחתו, את ההיסטוריה של יהודי לוב במלחמת העולם השנייה.
הספר "שנתיים ועוד", כמו ספריו של סוכרי, בעל חשיבות כיוון שהוא מנכיח במדינת ישראל את ההיסטוריה של יהודי צפון אפריקה בתקופת המלחמה והשואה. בעשור שזוארץ כתב את ספרו, שנות השמונים של המאה הקודמת, היה פער בין הזיכרון האישי של תקופת המלחמה ובין הזיכרון הציבורי הישראלי. אף על פי שהוא הגדיר את אותן שנים "אחת הסערות הקשות ביותר שעברו עליי בימי חיי", האירועים שחווה – ובאופן רחב יותר, האירועים שהיו מנת חלקם של יהודי לוב ויהודי צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה – לא נכללו אז בשיח השואה ובזיכרון השואה בישראל. משום כך זוארץ עצמו לא תפס את זיכרונותיו ככאלה שיכולים לעניין את החברה הישראלית בכללותה, וברוח זו אף כתב בפתח ספרו כי זהו "פרק קצר של היסטוריה משפחתית לבני המשפחה וקטע של היסטוריה ציבורית לאותו חלק מהציבור שבתוכו חייתי וביליתי עשרות שנים ממבחר שנותיי איתו".
הניסיון רב השנים בבחינת אירועי מלחמת העולם השנייה בצפון אפריקה בהשוואה לאירועים באירופה מורה על חוסר הכרה בהיסטוריה הייחודית של קהילות אלה. לאירועים בצפון אפריקה באותה עת יש זיקה ישירה לאירועי מלחמת העולם השנייה, אך אין להם זיקה לאירועי שואת יהודי אירופה, לנסיבות שהביאו להתרחשותה ולתוצאותיה. יהיה אפשר לצרף את האירועים בצפון אפריקה בתקופת השואה לזיכרון השואה בישראל אם הם לא יושוו לאירועים באירופה אלא יעמדו לצידם מתוך הכרה בשונותם, כפי שהביא לנו בעדות בגוף ראשון זוארץ בספרו, ודיון בו הוא שלב בתיקון הנדרש. סיפורו של זוארץ כמו סיפורים רבים נותרו בשוליים ובני הדור השני והשלישי ליוצאי צפון אפריקה פועלים בעשור האחרון במטרה לשלב סיפורם של יהודי צפון אפריקה בתקופת השואה לתודעה הציבורית, מתוך אידאולוגיה ומרצון להשתלב בסיפור הקולקטיבי הישראלי.
המאמר פורסם במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" ביום רביעי, ג' באייר תשפ"ב, 04.05.20222.