בבוקר יום שלישי, 17 באוגוסט 1948, כחודש לאחר ההכרזה על ההפוגה השנייה במלחמת העצמאות נצפתה ברחובות תל אביב שיירה של ארבעה כלי רכב אזרחיים. בראש השיירה רכבו שלושה שוטרים על אופנועים ובסופה נסע ג'יפ ובו ארבעה שוטרים צבאיים. השיירה יצאה מרחוב הירקון ועברה ברחובות בוגרשוב, שדרות רוטשילד, החשמונאים, ובדרך פתח תקווה. בשער מונטיפיורי נכנסה השיירה למשרד ראש הממשלה בבית וילהלם אברלה שבקרייה. מהרכב הראשון יצאו פבל איבנוביץ' ירשוב, ציר ברית המועצות הראשון בישראל, וד"ר מיכאל סימון, ראש הטקס במשרד החוץ הישראלי. בנקודה זו החל טקס הגשת כתב ההאמנה, הטקס הדיפלומטי הראשון במדינת ישראל, שעיצב ד"ר סימון ושיצר את הדפוס לטקסים הדיפלומטיים במדינה הצעירה.
ד"ר מיכאל סימון נולד בשנת 1901 בברלין וסיים את לימודיו התיכוניים בגימנסיה ב-1918. הוא למד באוניברסיטאות הומבולדט בברלין וגתה בפרנקפורט וקיבל תואר דוקטור לפילוסופיה מהאוניברסיטה בטיבינגן על מחקרו בנושא "החינוך הגופני כגורם בחינוך הלאומי". בתקופת לימודיו באוניברסיטה נחשף לתנועה הציונית, הצטרף לאיגוד הסטודנטים הציונים בגרמניה ונכלל בין חברי הנשיאות של האיגוד. הוא היה פעיל בתנועת הספורט היהודית ונמנה על חברי אגודת החתירה "עברייה". בתום לימודיו באוקטובר 1924 עלה לארץ ישראל. לימים כתב במכתב לילדיו על נסיבות עלייתו לארץ: "כשנרצח ביוני 1922 שר החוץ הגרמני היהודי ולטר רתנאו על ידי צעירים לאומנים, החלטתי שיש לעזוב ארץ זו מיד אחרי שאסיים את לימודי וכן עשיתי. כאמור עברתי את בחינת הדוקטור ב-24.7.24 וכבר ב-15.10 ירדתי בנמל חיפה".
לאחר עלייתו לישראל שימש ד"ר סימון מדריך בפנימייה של בית הספר הריאלי בחיפה במשך שנתיים, ולאחר מכן שימש מזכיר בשפה הגרמנית בהנהלת ההסתדרות הציונית למשך שנתיים נוספות. בט"ו בשבט תרפ"ז (ינואר 1927) נישא ד"ר סימון לחרמונה, ילידת ארץ ישראל ובתו של האגרונום חיים מרגליות קלווריסקי, ונולדו להם שני ילדים, דוד (דידי) ויהודית. בין השנים 1934-1928 עבד בהוצאה לאור של "העיתון הרשמי של ממשלת פלשתינה (א"י)" שהוציאה לאור ממשלת המנדט. מ-1936 ועד הקמת המדינה שימש המזכיר הפרטי של משה שרתוק (לימים שרת), מנהל המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית. לאחר שמונה שרת לשר החוץ הציע לד"ר סימון לקבל על עצמו את תפקיד ראש הטקס של מדינת ישראל ולייסד מערכת כללים.
עם כניסתו לתפקיד אמר בראיון לכתב "מעריב" כי "יש נוהג בינלאומי לגבי טקסים דיפלומטיים. לנו אין ניסיון. אנו נלמד מניסיונם של אחרים". התפקיד החדש הצריך מד"ר סימון לבנות ארון ספרים שבאמצעותו עיצב את כללי הטקס הישראליים. שני ספרים בצרפתית בהם עשה שימוש רב בתחילת הדרך היו "מדריך פרוטוקול מעשי" שפורסם ב-1948 על ידי הדיפלומט הצרפתי ז'אן סרס ו"מדריך דיפלומטי" שיצא לאור ב-1822 על ידי הדיפלומט הגרמני קרל פון מרטנס ושימש כאורים ותומים בתחום. ספר זה כולל פרקים העוסקים בהיבטים שונים בתפקידו של דיפלומט ובתוכם פרק רחב היקף המפרט את העקרונות והכללים בדבר הצורה והסגנון לעיצוב טקסים דיפלומטיים שונים.
ד"ר סימון עיצב את הטקסים הישראליים לפי עקרונות אירופיים אך התאים אותם לאופי התרבות העברית והחברה הישראלית, כמו למשל לבוש של חליפה לבנה בטקס רשמי. בהתאם לכללים באירופה יש ללבוש בטקסים רשמיים חליפות שחורות בלבד, אולם בגלל החום הישראלי ביקש הנשיא חיים ויצמן מד"ר סימון ללבוש בטקסים חליפות לבנות ואלה נכנסו לכללי הטקס בישראל.
לטקס מסירת כתב ההאמנה של ציר ברית המועצות לראש הממשלה היתה חשיבות רבה משום שהוא עיצב את הטקסים הבאים. במסמך הנושא את הכותרת "מסירת כתב המינוי של ציר ברית המועצות לראש הממשלה", שכתב ד"ר סימון, מתואר סדר הטקס לפרטיו. בשעה 10:45 יצאה השיירה ממלון "גת רימון" ברחוב הירקון שבו התאכסנו ירשוב ופמלייתו. בשעה 11:00, בעת שהגיעה השיירה למשרד ראש הממשלה, המתין לד"ר סימון וירשוב משמר כבוד בן שלושים שוטרים צבאיים שעמדו בשני טורים ומולם תזמורת צבאית שניגנה את המנון ברית המועצות ולאחר מכן את "התקווה". דגלי שתי המדינות התנוססו על גג הבית. לאחר שסרקו השניים את משמר הכבוד התקבלו במשרד ראש הממשלה. כתב ההאמנה נמסר לדוד בן גוריון כראש המדינה המארחת ולא לנשיא המדינה, וזאת משום שחיים ויצמן שהה באותם ימים מחוץ לישראל.
בחלקו השני של המסמך שירטט ד"ר סימון מפה למבנה העמידה של כלל המשתתפים בקבלת הפנים במשרד ראש הממשלה. בחדר עמד שולחן כתיבה שמשני צדיו עמדו שלושה עשר נציגים של ממשלת ישראל. עם הגב לשולחן עמד דוד בן גוריון וקיבל את ציר ברית המועצות שעמד מולו. מאחורי ירשוב עמד ד"ר סימון ואחריו עמדו שבעה נציגים של ברית המועצות. בין נציגי ישראל נכחו בחדר משה שרת, גולדה מאיר, זאב שרף, מדרכי נמיר, אריה לבבי ואחרים. ציר ברית המועצות פנה לראש הממשלה ברוסית ואמר: "נשיאות המועצה העליונה של ברית המועצות מינתה אותי לציר במדינת ישראל. הנני מוסר לך בזה את איגרת ההרשאה ומבקש אותך לאשר את שליחותי". בן גוריון ענה לו בעברית: "בשם ממשלת ישראל ועם ישראל אני מברך את בואך אלינו. תקוותי ששליחותך תהיה לברכה רבה לשתי ארצותינו ולעולם כולו". בסיום דברי הברכה הרשמיים הציג ירשוב את פמלייתו ושרת הציג את הנציגים הישראלים שנכחו בחדר. לאחר מכן התקיימה שיחה חופשית בין הנוכחים שארכה כעשרים דקות ובסיומה עזבו ציר ברית המועצות ופמלייתו מלווים על ידי ד"ר סימון.
הטקס הראשון זכה לתהודה עצומה ולמחרת עמד בראש הכותרות בעיתונות הישראלית תוך תיאור מוסד הטקס החדש במדינת ישראל: "הטקס הדיפלומטי הראשון בישראל: ציר רוסיה מגיש כתב מינויו לראש הממשלה" ("דבר"), "ראש הממשלה לציר הסובייטי, בטכס הדיפלומטי הראשון: שליחותך תהיה לברכה לשתי ארצותינו ולעולם כולו" ("על המשמר"), "דוקומנט היסטורי" ("העולם הזה"). בעיתון "הארץ" נכתב: "ראיתי את מהלך הטכס מראשיתו ועד סופו. ראש הטכס, חבוש צילינדר, למד את הלכות הנימוסין על כל תגי תגיהן. איני בקיא בהן, אך יכולני לסמוך עליו, שהכל נעשה כהלכה ואם פרט זה או אחר לא היה משוכלל כל צרכו, הרי אין להאשים איש. זו הפעם הראשונה שאנו עוסקים במסכת זו. להבא ניטיב לעשות".
במסגרת תפקידו כראש הטקס הישראלי דאג ד"ר סימון לדיפלומטים מחו"ל שהוצבו בישראל והכין את הדיפלומטים הישראליים שנשלחו למדינות השונות. הוא שימש גורם מקשר בין הדיפלומטים הזרים לבין ראשי המדינה, המוסדות והציבור בישראל. בתוקף תפקידו היה אחראי לספק את דרישות הנציגים ובתוכם מגורים, אמצעי תקשורת, תחבורה ועוד. דיפלומטים ישראלים שיצאו לשליחות בחו"ל הוכשרו על ידו בכללי הטקס הבינלאומי וכן סייע להם בהרכבת ארון בגדים כמקובל באירועים רשמיים בעולם.
בנוסף לפעילותו כראש הטקס הישראלי לקח ד"ר סימון חלק במשימות לאומיות כמו העלאת עצמותיו של בנימין זאב הרצל באוגוסט 1949, מכירת איגרות חוב של מדינת ישראל (הבּוֹנְדְּס) ליהודים בארצות הברית והעלאת עצמותיו של "הנדיב", אדמונד ג'יימס דה רוטשילד לקבורה בישראל ב-1954. בנוסף לקח חלק בשליחות בדרום אפריקה להכנת "מבצע משווה", ובהפלגתה של אוניית המלחמה אח"י משגב ב-1955. בדרך לדרום אפריקה ביקר במרוקו וכתב יומן מסע מרתק שנחשף בחודשים האחרונים ועליו אדון ברשימה נוספת בקרוב. ב-1953 הוא מונה כראש הטקס לנשיא המדינה. ב-1957 פרש ד"ר סימון מתפקידו כראש הטקס ושימש עד פרישתו ב-1968 כקונסול כללי בקנדה ושגריר בפרו, בוליביה ואוסטריה. הוא מת בשנת 1976 ונקבר בירושלים.
המאמר פורסם במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" ביום העצמאות, ג' אייר תשע"ח, 18.04.2018
