במרץ 1904 התקבל במשרד המרכזי של חברת "כל ישראל חברים" (כי"ח) בפריז מכתב מהעיר אלעראיש השוכנת לחופי האוקיינוס האטלנטי בצפון מרוקו. למכתב הכתוב ברובו בצרפתית ובחלקו הקטן בעברית צרף רפאל פרץ שני שירים שתרגם מצרפתית לעברית: "המעיל", la robe, של המשורר הצרפתי אז׳ן מנואל ו"חזיון הליל", un songe, של המשורר הצרפתי רנה פרנסואה ארמן פרידום המוכר בשמו הספרותי סִילִי פְרִידוֹם. כותרות השירים ניתנו על ידי פרץ במגבלות השפה העברית של ראשית המאה העשרים במרוקו ואין ספק כי מתרגם בן זמננו היה בוחר לתרגמן אחרת. זהו תרגומו של פרץ לסונטה של פרידום:
חזיון הליל
האיכר אמר לי בשכבי לנוח:
"לא אחייך עוד, חרוש אדמתך"
האורג אמר לי: "עשה בגדיך"
הבונה אמר: "קח לך מטוח"
ועזוב נשארתי ממין האנושי,
למשוך בחבל החרם לא סלוח
למצוא חן שאלתי בשפל רוח
ואמצא אריות עומדים עלי ראשי
לשפק השחר את עיני פקחתי
רעים אמוצים על סולמם ראיתי
המכונות הומות גם שדות זרועות
ואדע טובתי, ובזה העולם
אין אדם אי צריך לאנשים כולם
ומאז אהבתים כולם בלי התעות
שני הקוורטנים בסונטה מתארים חלום בלהות בו הדובר ננטש על ידי האנושות ומוצא עצמו בודד בעולם. בשני הטרצינים הדובר ניעור משנתו ומכיר תודה על כך שהיה זה רק חלום ואין זו מציאות חייו. הוא מתמלא מחדש באהבה לאנשים כולם. בתרגום שמר פרץ על סכמת החריזה והמשקל כפי שנכתב במקור הצרפתי. הוא השתמש באוצר מילים עברי שאינו בשימוש היום כמו "חזיון לילה" (חלום), שפק (לשון ספק), התעות (לשון טעה), או במילה עברית שמעולם לא נכנסה לאוצר המילים בשימוש והיא מַטוֹחָ במובן של כף בנאים. מַטוֹחָ מלשון מְטוּחָה, דבר שמשטחים אותו על דבר.
ספרי השירה של שני המשוררים לא תורגמו לעברית פרט לשירים אחדים. לדוגמה, שירו של פרידום תורגם על ידי המשורר והסופר חנניה רייכמן ופורסם בקובץ התרגומים "משירת העולם" שהוציא לאור בשנת 1942. המשוררים סִילִי פרידום, ממנהיגי אסכולת הפארנאס ואז׳ן מנואל שהשתייך לזרם הנטורליסטי בספרות, מוכרים היום למעטים בישראל. בצרפת נשכח מנואל, בעוד שפרידום נכנס לקנון הלאומי. סביר להניח כי בימים שתרגם פרץ את השירים זכו שני המשוררים לרגעי תהילה בעיתונות הצרפתית, הכללית והיהודית. פרידום היה חתן פרס נובל הראשון לספרות, כאשר הוענק הפרס לראשונה בשנת 1901. מנואל, משורר יהודי צרפתי נמנה על שבעת מייסדי כי"ח בשנת 1860. הוא כתב את גילויי הדעת הראשונים של החברה ושמו הופיע לעיתים קרובות בעיתונים שהוציאה.
פרץ שלח את השירים המתורגמים במטרה להרשים את הנהלת כי"ח בפריז בשליטתו המלאה בצרפתית ובעברית וזאת כדי שישקלו את קבלתו כסטודנט בבית המדרש למורים של כי"ח בפריז, École normale israélite orientale. בבית המדרש שנוסד בשנת 1867 למדו הבוגרים המצטיינים שנבחרו מכל מוסדות כי"ח במזרח התיכון ובצפון אפריקה. משך הלימודים היה ארבע שנים ובסיום שנות ההכשרה נבחנו הסטודנטים בבחינת Brevet supérieur. בתום לימודיהם נשלחו המורים ללמד ולנהל בבתי הספר של כי"ח. מכתבו של פרץ תורם להבנת תהליך המיון הקפדני שהחל בבחירה של מנהלי בתי הספר בתלמיד או שניים מצטיינים עליהם המליצו במכתב מפורט. התלמידים שנבחרו נדרשו לעמוד במבחנים בצרפתית, עברית וחשבון ובנוסף נדרשו לכתוב חיבור בעברית ובצרפתית ולתרגם יצירות שונות.
"אחת שאלתי מאתכם, אותה אבקש, והיא כי חפץ אנוכי ללמוד ולהיות איש משכיל וידי לא השיגה לעשות הדבר הזה", כתב פרץ במכתבו. הלימודים בבית המדרש בפריז פתחו עבור הצעירים מארצות האסלאם הזדמנות נדירה ללמוד במשך ארבע שנים אצל מיטב המורים והחוקרים. לבד מהשיעורים נחשפו התלמידים בשנות לימודיהם באופן בלתי אמצעי לאירועים, מוסדות והוגים בפריז שפתחו עבורם אופקים חדשים. לבד מהרצון לרכוש השכלה ביקשו תלמידים רבים להתקבל ללימודים כיוון שהיה זה עבורם פתח לשינוי מעמדי. תלמידים ממשפחות חסרות אמצעים יכלו לשנות את מעמדם הכלכלי-חברתי על ידי הצטרפות לחבר המורים והמנהלים של רשת החינוך העולמית. בנימה זו הפציר פרץ במכתביו אל המרכז בפריז: "מתחנן שתרחם עלי בשנה זו… על בסיס טובך מקווה לתגובה חיובית. ייעודך הוא לדאוג לאומללים ובמיוחד ליתומים כמוני… אם תתייחס אלי באדישות סביר להניח שאמות מעצב כי רצוני ללמוד." (תרגום שלי מצרפתית)
סיפורו האישי של פרץ שופך אור על מהלך חייו, והמוטיבציה הגדולה לרכוש השכלה בבית המדרש למורים, ואין ספק שהוא מייצג סיפורים רבים של צעירים שביקשו להתקבל לבית המדרש למורים של כי"ח. הוא נולד בשנת 1878 בעיר הדרומית מראכש. כשמלאו לו שנתיים התייתם מאביו ואמו גידלה אותו בקושי רב. הוא למד במוסדות חינוך מסורתיים ובשנת 1892, כשהוא בן ארבע-עשרה, החל ללמוד בבית הספר של כי"ח שנוסד באותה שנה בעירו. לימודיו לא נמשכו זמן רב משום שאמו נפלה למשכב ולא יכלה לפרנס את ילדיה. היא ביקשה ממנו לעבור לבית אחיו שהתגורר בעיר החוף מוגאדור המרוחקת 200 ק"מ מערבה מעיר הולדתו.
במוגאדור המשיך בלימודיו בבית הספר של כי"ח שנוהל על ידי מר בן סימון. כשסיים את לימודיו החל לשמש מורה בבית הספר. בתקופה זו הוחלף מנהל בית הספר ובמקום מר בן סימון שעבר לנהל בית ספר באלעראיש הוצב מר טאורל. בשנת 1903 המליץ מר טאורל על פרץ לבית המדרש למורים לפריז, אולם פרץ לא צלח את מבחני הקבלה. לאכזבה זו נוספה גזרה חדשה. בעקבות מחלוקת שנוצרה בין אחיו לרעייתו הוא נאלץ לעזוב את הבית בו התגורר. הוא פנה למנהל בן סימון שעבר לאלעראיש וביקש ממנו לקבל אותו כמורה בבית ספרו. לאחר שנמצאה לו משרת מורה לעברית ולצרפתית עבר לאלעראיש המרוחקת 650 ק"מ צפונית ממוגאדור.
בתום שנת הלימודים הראשונה באלעראיש ביקש פרץ מבן סימון שימליץ עליו לבית המדרש למורים אך כפי שכתב למרכז כי"ח בפריז "הוא [בן סימון] לא חפץ לשלחני לכם בעבור אשר אנכי עוזר אותו הרבה מלמד שתי כתות. לאחת לשון הקודש ולאחרת לשון צרפת ואם ישלחני לא ימצא אחר שישב תחתי כי מעטים הם המשכילים בלעראיש." על כן החליט פרץ להגיש את עצמו ופנה ישירות להנהלה בפריז ובמכתב שכתב גולל את סיפור חיו וצרף את השירים "להראות לכם כתיבתי ומעט ממחשבותי".
"להראות לכם כתיבתי". במטרה להפגין את יכולותיו בכתיבה כתב פרץ את המכתב בצרפתית וחלקו הקטן בעברית. את השירים כתב בכתב מרובע (האלפבית התקני), את ההערות בכתב רש"י ואת החלק העברי במכתב כתב בכתב העברי הרהוט, חצי קולמוס או "מעאלק" (תלוי), שנהגו לכתוב בצפון אפריקה עד אמצע שנות החמישים של המאה העשרים. במכתבו גם ציין את ידיעותיו בעברית: "בכוחי לקרוא בתלמוד בכל עמוד שאדרש. יש לי ידיעות רחבות בדקדוק עברי ובשפה העברית. אני יכול לקרוא ולהבין את כל הספרים שנכתבו בעברית". (תרגום שלי מצרפתית)
"מעט ממחשבותי". פרץ לא הסביר את בחירתו בשירים שתרגם. ייתכן כי שירים אלה נשלחו על ידי מרכז כי"ח למעומדים שביקשו להיבחן כדי להתקבל לבית המדרש למורים. אפשרות אחרת היא שפרץ בחר שירים ומשוררים אלה מכיוון שזכו לתהודה בימים בהם תרגם את שיריהם; ב-1901, שלוש שנים לפני תרגום השירים, זכה פרידום בנובל לספרות, ובאותה שנה נפטר מנואל וייתכן שהמשוררים ושיריהם נלמדו בבתי הספר של כי"ח. יחד עם זאת אין לפסול את האפשרות שפרץ בחר את השירים בעצמו כדי לבטא את מחשבותיו. שירו של מנואל, "המעיל", מציג את סיפורם של זוג אומלל שחייהם קשים ונמצאים על סף פרידה. אין ספק שהשיר הציג באופן פואטי את סיפור חייה של משפחתו של פרץ ושלו בפרט. שירו של פרידום, "חזיון ליל", מביא את תפיסת עולמו החיובית של פרץ על האנושות ואמונתו באדם.
האם עזרה לפרץ אמונתו באדם? ככל הנראה לא התרשם מרכז כי"ח בפריז מהמכתבים ופרץ לא התקבל לבית המדרש למורים. בארכיון כי"ח לא הצלחתי להתחקות אחר תיק אישי של מורה על שמו או כל תיעוד נוסף מלבד מכתבו ושני השירים. מאידך, כשרונו של פרץ איפשר לו להתקדם בנתיבים אחרים והוא שימש רב, איש חינוך עברי ופעיל ציוני בעירו אלעראיש. בשנות השלושים שימש כתב בעיתון "העתיד המצויר" (L'Avenir Illustré) שיצא לאור בקזבלנקה בצרפתית וכתב מאמרי הגות על חגי ישראל.
שני תרגומיו של פרץ חושפים קצה קרחון של פעילות תרבותית בעברית במרוקו במחצית הראשונה של המאה העשרים. משכילים דוברי שפות לטיניות ועברית תרגמו שירים משפות אלה לעברית, לעיתים כתרגיל אינטלקטואלי ולעיתים במטרה לחשוף את הקורא העברי במרוקו ליצירות. כך עומדים לרשותנו תרגום השיר "אם" של רודיארד קיפלינג שהגיע למרוקו באמצעות תרגומו של הסופר הצרפתי-יהודי אנדרה מורואה ושתורגם לעברית על ידי טלדאנו ואביטבול בשנת 1948. השיר "הו רב חובל" מאת המשורר האמריקאי וולט ויטמן תורגם מהמקור האנגלי על ידי אברהם מרתאן בשנת 1952. לאחר איתור תרגומים נוספים ניתן יהיה לבחון אילו יצירות יובאו בתרגום עברי לקורא העברי במרוקו ומדוע.
אני מודה לפאטי מרקוביץ על סיוע בפיענוח כתב ידו של רפאל פרץ.
המאמר פורסם במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" ביום שישי, כ"ב באדר תשע"ח, 09.03.2018.
סוגיית השואה ומלחמת העולם השנייה מהדהדת גם ביצירתו של האמן חיים מאור שמעטרת את כריכת הספר. אין זו הפעם הראשונה שהשניים משתפים פעולה. בשנת 1984 צייר מאור אוסף ציורים שליווה את שירי הספר "עֲלֵי הִגָּיוֹן בְּכִנוֹר", ולפני שנים אחדות עיצב את כריכת אוסף הסיפורים "תמונות משני עולמות". על כריכתו של "בוקר טוב אלץ היימר" מופיע טריפטיכון המציג את דיוקנה של חנה בשלושה שלבים תוך שדמותה נעלמת וחושפת את לוח העץ שעליו צויר הציור. יצירה זו עוצבה בהשראת שתי יצירות דומות של מאור 
כהנוב התקשתה לקבל את החברה הקיבוצית. היא ראתה בקיבוצים חברה סגורה ומנותקת המסרבת לבוא במגע עם אנשים או קבוצות שלא בחרו בדרכם האידיאולוגית והתרבותית. למרות קנאתה בילדים דוברי העברית התקשתה לקבל את הרעיון שאלה גדלים לתוך שפה אחת ותרבות חד-גונית. כהנוב, בת למהגרים מתוניסיה ועיראק, גדלה בחברה קולוניאלית אנגלית, דיברה עם אומנותיה באנגלית, בבית הספר למדה צרפתית ועם המשרתות דיברה בערבית. בשפה ראתה אמצעי לחשיפה לתרבויות אחרות ועל כן, למרות שהעריכה את חברי הקיבוץ שהיגרו מאירופה וקראו גרמנית, רוסית או פולנית, התאכזבה מכך שאלה ויתרו על מגוון תרבויות המקור שלהם ובחרו להסתגר בדלת אמותיהם ולמנוע מעצמם ומילדיהם כל תרבות שאינה "עברית וארץ-ישראלית". בדבריה הקדימה כהנוב את חברי הקיבוצים ובעיקר את דור הבנים, שעשרות שנים לאחר מכן הצטערו על אובדן השפות ותרבות המקור שלהם.
ם, סיפר כי אם בעבר חלם לשוב אל העיר עוד בחייו ולחזות בנוף ילדותו, עתה הוא מבין כי ייתכן ומוטב לו להישאר עם הזיכרונות. מעת שהחל לכתוב על עיר הולדתו, הפך זיכרונו של שמוש מזיכרון אישי ומשפחתי לזיכרון המשותף לכל קוראיו. שמוש מתאר את עירו מזיכרונות שצבר עד גיל תשע, עת עזב לישראל, זיכרונות המצומצמים בתוכנם ובמרחבם לעולמו של ילד: "רחובות של עירי איני זוכר. אם תביאוני היום לשם, לא אדע למצוא את דרכי; ולא משום שנשתנו הרחובות שבוודאי השתנו, אף לא משום שנשתנתי אני ונשתנתי מאוד, אלא פשוט משום שקטן הייתי כשיצאתי מעירי ורק מראות חיים נשארו בזיכרוני". אולם דווקא תיווכם של זיכרונות הילדות דרך חוויות בוגרות, כמו חשיפה לתרבות הישראלית-בורגנית שהתגבשה בתל-אביב, ולצידה לסוציאליזם אותו בחר להגשים בקיבוץ, מקרינים את חלב דרך פרספקטיבה של זהות "ממוקפת", מזרחית-ישראלית-קיבוצית. ריבוי העדשות מביא את שמוש לתאר את עירו וקהילתו בהתרפקות תוך געגוע לעולם שנעלם. אולם, בה בעת, הוא אינו חוסך שבטו על תחלואיה של אותה חברה, ביחס לערכים עליהם התחנך בישראל. לצד הביקורת מביא שמוש את יופייה, ערכיה ואוצרותיה התרבותיים של חלב ויהודיה בפני הציבור הישראלי שלא הכירה וידיעותיו התבססו בעיקר על סטריאוטיפים.