בפסטיבל דוקאביב שיסתיים בסוף השבוע הוקרן בהקרנת בכורה סרטו של רפאל בלולו "שיר ידידות: רבי דוד בוזגלו", שמביא את סיפורו של גדול משוררי יהדות מרוקו ופייטניה במאה העשרים, שיצר ופעל במרוקו ובישראל. הסרט הופק כחלק ממיזם "הָעִבְרִים" של איש הקולנוע ובמאי יאיר קידר, שמטרותיו תיעוד גדולי הספרות העברית וביצוע היכרות מחודשת של הדור הצעיר בישראל עמם. במסגרת המיזם הופקו סרטים על לאה גולדברג, יונה וולך, חיים נחמן ביאליק, זלדה ויוסף חיים ברנר (האחרון הוצג גם הוא לראשונה בפסטיבל דוקאביב). כעת מצטרף לפנתאון היוצרים רבי דוד בוזגלו.
הסרט הדוקומנטרי על חייו ומפעלו התרבותי של בוזגלו בולט בתוך מיזם "העברים". כל היוצרים, מלבד יונה וולך, נולדו במזרח אירופה, בעוד רבי דוד בוזגלו נולד ופעל שנים רבות במרוקו. בוזגלו בדומה ליתר היוצרים כתב בעברית והיה ציוני נלהב, אך יצירתו המשיכה מסורת של כתיבה יהודית דתית-מסורתית וכמעט לא הושפעה מהשירה החדשה. בשונה מכל היוצרים שהותירו אחריהם קורפוס גדול של תיעוד ששימש חוקרים ויוצרים, רבי דוד בוזגלו התנגד לכל תיעוד של יצירתו והותיר אחריו שירים שקובצו רק לאחר מותו. כל היוצרים במיזם "העברים" זכו עוד בחייהם להוקרה ממסדית, ויצירתם התקבלה במרכז התרבותי בישראל. לעומתם פעל בוזגלו בשולי התרבות הישראלית וזכה להערכה אך בקרב הדור הראשון והשני לעולי צפון אפריקה. על כן, חשיבות סרטו של בלולו היא בהצבתו של בוזגלו במרכז השיח התרבותי בישראל על ידי יצירת ביוגרפיה אישית, קהילתית ותרבותית עשירה על אף החוסר בתיעוד.
אחד הטקסטים היחידים שכתב רבי דוד בוזגלו נשמר בספר שהודפס להנצחת שמו של המורה ומחייה השפה העברית במרוקו, רבי יעקב אדרעי. הטקסט עוסק שלא במפתיע בתפיסתו של רבי דוד בוזגלו את המילה הכתובה: "מעולם לא האמנתי בכל ילדי רוחי ורחשי לבי בתור דברים העומדים בפני הביקורת והראויים להתפרסם בדפוס, על כך חשבתים תמיד לדברים שבעל פה שרק התיבה קולטתם ועל כן נותן אני ליד השכחה לגעת בהם מבלי שאדאג לזה ולא כלום". דבריו של בוזגלו משקפים מחד את ענוותו והתנערותו מקשירת כתרים ליצירתו, ומאידך את תפיסתו את היצירה כדבר חד-פעמי שלעולם אינו ניתן לשחזור. ככותב ביוגרפיה מיומן הצליח במאי הסרט לעמוד באתגר שהעמיד בפניו בוזגלו ולאורך הסרט מתקיימת תנועה זהירה בין האדם הפרטי לסביבתו ולתקופה שבה פעל באמצעות מגוון מקורות מרשים שאסף. הסרט מבוסס על ראיונות שקיים בלולו עם ילדיו של המשורר, תלמידיו, מעריצים וחוקרים. דבריהם של המרואיינים קורמים עור וגידים באמצעות תמונות וצילומי ארכיון של בוזגלו ושל המרחבים שבהם חי ופעל. כל אלה מעוטרים בטקסים שכתב ובהקלטות נדירות בקולו. היצירה המוגמרת של בלולו היא פורטרט מורכב של בוזגלו כמו גם דיוקן תרבותי של קהילה.
למרות העבודה המרשימה, מותיר העדר התיעוד פרקים שלמים בחייו של בוזגלו בערפל. כך לדוגמה נעדר פרק חשוב במפעלו התרבותי כמשכיל עברי-לאומי בקזבלנקה במחצית הראשונה של המאה העשרים. החל משנות העשרים של המאה הקודמת החלה להתפתח במרוקו תנועה תרבותית בשפה העברית שמספר משתתפיה גדל בכל שנה והגיע לשיא לאחר מלחמת העולם השנייה. רבי דוד בוזגלו היה לאחד ממניחי היסודות של התנועה העברית בקזבלנקה. תשוקתו לשפה העברית על כל רבדיה קיבלה ביטוי במאות השירים שכתב. אולם מלבד יצירתו, בוזגלו לקח חלק בפעילות התרבותית העברית שהתקיימה בקזבלנקה, שאותה ניתן לשחזר רק מתוך שברי מידע המפוזרים בספרים, ארכיונים ועליות גג משפחתיות. מהמעט שנאסף ידוע כי בוזגלו הקים יחד עם מספר מחבריו חברה להפצת השפה העברית בשם "מגן דוד" ושימש כמזכירה. הוא היה למורה מרכזי בעירו והכשיר דור של משכילים ומורים לעברית, לקח חלק בעסקי הדפוס העברי בקזבלנקה, ערך והגיה ספרים בעברית. יחד עם רבי דוד שושנה ערך את קובץ החיבורים והשירים של המשכיל חיים סוסיא, ושמו גם הוזכר בדברי התודה בספרם של המורים לעברית נסים אדהאן ואליהו ואזאנא על כך שעל ברכיו התחנכו, והודות לו חיברו את הספר. בנוסף לעבודה החינוכית על כל גווניה השתתף בוזגלו במועדונים פרטיים לעברית שהתקיימו בבתים או בבתי כנסת. באחד מהם, "חובבי השפה", שארגן הפעיל הציוני חיים נחמני, השתתף בוזגלו באורח קבע ובו לימד ופייט בכל שבת בצהריים.
הסרט על רבי דוד בוזגלו מציב במרכז השיח התרבותי בישראל, באיחור של יובל שנים, את תרבות השירה המרוקאית על כל גווניה – תרבות הפיוט העברי, שירה בערבית-יהודית, שירת המטרוּז (שירה המשלבת עברית וערבית) ושירת הנשים. לאחר עליית יהודי מרוקו הציפייה מהם היתה להתנער מעברם וממרכיבי תרבותם הגלותיים. הפיוט נתפס כשירה בעלת מאפיינים דתיים או אף ערביים שלא תאמו את רוח התקופה והמדיניות שהכתיב כור ההיתוך הישראלי. באופן פרדוקסלי, המגורים בפריפריה אפשרו ליהודי מרוקו לשמר את תרבות השירה בזכות מרחקם מהמרכז הישראלי שלחץ לשינוי. הפריפריה הישראלית המשיכה לצרוך ולייצר תרבות שירה ופיוט במשך עשרות שנים מבלי שתקבל כל ביטוי במרכז הישראלי.
הגעתו של רבי דוד בוזגלו לישראל בשנת 1965 נתפסה כהגעתו של משיח תרבותי. לדימוי זה סייעה הזללאבה הלבנה המסורתית שלבש, שאותה לא החליף גם לאחר שעלה לישראל. בעשור שפעל בארץ נדד בעיירות הפיתוח ועודד את הקהילה שנאבקה באמצעות השירה הקהילתית בקשיי הקליטה בישראל ובתיוג המכתים. אירועי השירה התקיימו בבתים פרטיים, בבתי כנסת ובאולמות קולנוע, שהיו מלאים מפה לפה. בסרט מתארים תלמידיו ומעריציו של בוזגלו את האירועים כאזור של מלוכה או בית מקדש ואת המשורר כמלך מהודר שהגיע באור גדול. לרבי דוד בוזגלו תרומה חשובה בהחייאת תרבות הפיוט בישראל ובעיקר בחידוש מסורת "שירת הבקשות" (שירה שהתקיימה בבתי הכנסת במרוקו בימי שבת בבוקר משבת "בראשית" ועד שבת "זכור") וקובץ הפיוטים "שיר ידידות" שהתגבש במרוקו בראשית המאה העשרים.
סרטו של רפאל בלולו הוא נדבך נוסף בתרבות הפיוט שייסד רבי דוד בוזגלו בישראל וממשיכה לצמוח. תלמידיו של בוזגלו, בדומה לרבם, טיפחו את הפיוט במשך עשרות שנים בשוליים התרבותיים בישראל ובעיקר במרחבי קודש. בד בבד, בשנים האחרונות התפתחה תרבות זו ויצאה מהפריפריה ומבית הכנסת למרכז הישראלי. בערים רבות מתכנסות קבוצות פיוט שלומדות ושרות במגוון סגנונות, וזמרים רבים בוחרים לחזור לכור מחצבם ומבצעים פיוטים על בימות מרכזיות. חקר השירה והפיוט של יהודי מרוקו לא נזנח מעולם והחוקר חיים זעפרני כתב מחקרים חשובים כבר בשנות השבעים כשבשנים האחרונות ממשיך במחקרים אלה יוסף שטרית. למחקרים חשובים אלה הצטרפו השנה מחקריהם של אלמוג בהר ויוסי בן שבת שמאירים צדדים שונים ביצירתו של בוזגלו.
רבי דוד בוזגלו והסרט מביאים קול מיוחד לתוך השיח המזרחי בישראל. ראשית, הסרט מפרק את מושג המזרחיות ובוחר לעסוק בקהילה אחת מיני רבות של יהודי ארצות האסלאם, ובתוכה ביוצר ייחודי ובולט. שנית, הסרט ומושאו מציבים בפני השיח המזרחי הרדיקלי תפיסה ציונית מלאת אהבה וחרדה לשלום מדינת ישראל, תוך מודעות לבעיות החברתיות ולתפיסה של תרבות יוצאי ארצות האסלאם ותרבות יהודי מרוקו בפרט כנחותה. בוזגלו, כמו הסרט, מנסים להתמודד עם הסוגיות המטרידות בדרכי נועם תוך הצבת תרבות יהודי מרוקו כרכיב משמעותי בפסיפס התרבות הישראלי. סרטו של רפאל בלולו חשוב הן בזכות עבודתו המחקרית החלוצית, ובעיקר בזכות מאמציו למקם את בוזגלו כאחד היוצרים החשובים ביותר שקמו לעם היהודי ולישראל.
המאמר פורסם במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" ביום שישי, כ"ו באייר תשע"ה, 15.05.2015