בימי רביעי בשבועות האחרונים מתכנסת בספריית בית אריאלה בתל אביב קבוצת לומדים בקורס לערבית-יהודית של יהודי מרוקו. הקורס מועבר על ידי חוקר השפה משה כהן, בחסות הספרייה הלאומית בירושלים. מטרתו להקנות את יסודות השפה ולשפר את מיומנות הקריאה, תוך שימוש במגוון העצום של טקסטים האצורים בספרייה הלאומית. במפגש האחרון קראה הקבוצה קטעים מהספר "היסטוריה דליהוד דלמארוק' בלערבייא מטרזמנא מן לפראנציץ" ("ההיסטוריה של יהודי מרוקו בערבית מתורגמת מצרפתית") שיצא לאור בקזבלנקה באוגוסט 1953 על ידי המשכיל והפעיל הציוני חיים נחמני. ההעתקה וההגהה של הספר, כפי שנכתב בשער, נעשו על ידי בתו של המתרגם, הגברת דינה נחמני-דנינו, שהצטרפה למפגש בתל-אביב וקראה עם הקבוצה את הטקסט שנעזב במשך יותר משישה עשורים.
נחמני תרגם את הספר שכתב ראש הקהילה היהודית ברבאט ובקזבלנקה, יצחק דוד אבו, Musulmans andalous et judéo-espagnols ("מוסלמים אנדלוסים ויהודים-ספרדים") שפורסם בספטמבר 1952. ספרו של אבו כלל שלושה שערים: המוּרִים בספרד, ההיסטוריה של יהודי ספרד וההיסטוריה של יהודי מרוקו. הפרקים העוסקים בהיסטוריה של יהודי מרוקו התבססו בעיקר על הספר "נר המערב: תולדות ישראל במארוקו" שהוציא לאור רבי יעקב משה טולידאנו בשנת 1911 בירושלים.
גלגול כתיבת הספרים של טולידאנו, אבו ונחמני משקף את דיוקנה של החברה היהודית במרוקו במחצית הראשונה של המאה העשרים. היתה זו חברה מגזרית, כפי שמגדירה חוקר יהדות ארצות האסלאם ירון צור, שהורכבה משלושה מגזרים האופייניים לחברה קולוניאלית – אירופי, מתמערב וילידי. מגזרים אלו ניהלו מערכות תרבותיות וכלכליות נפרדות עם נקודות מגע ביניהן. ספרו של אבו פנה למגזר האירופי שכלל מהגרים יהודים מאירופה ולמגזר המתמערב, שהורכב ממקומיים שאימצו את הצרפתית כשפת תרבותם. טולידאנו פנה לחלק מצומצם במגזר הילידי, בעיקר רבנים, תלמידי חכמים ומשכילים עבריים, ששלט בעברית, ואילו נחמני פנה למרבית הקהילה שהערבית-היהודית שימשה שפת תרבותם.
בהקדמה לספר הגדיר נחמני את קהל קוראיו כך: "מרבית היהודים, המון העם, כמונו, בערים ובכפרים [אשר] לא יצלחו להגיע לספר [של אבו] או לא ימצאו מישהו שיקריא להם ויתרגם להם לערבית, הלשון בה הם מדברים." נחמני פנה למרבית יהודי מרוקו, שגרו בערים ובכפרים ושלא נחשפו להשכלה הצרפתית. הגברים בקבוצה זו התחנכו במסגרות לימוד מסורתיות שהכינו אותם להשתתפות נאותה בפולחן היהודי בבית הכנסת, בעוד הנשים התחנכו בחיק המשפחה. תוך תרגום הספר מצרפתית לערבית-יהודית נדרש נחמני ליצור סוגה ספרותית-היסטורית חדשה שתתאים לרבדים רחבים ועממיים של הקהילה היהודית שלא רכשו השכלה מודרנית והיו חסרי ידע וכלים בכדי להתמודד עם קריאת ספר היסטורי.
משלושת שערי ספרו של אבו בחר נחמני לתרגם את השער השלישי בלבד תוך ויתור על האחרים שלא עסקו באופן ישיר בהיסטוריה של יהודי מרוקו. בהקדמה ציין כי בעתיד יתרגם את השניים הנותרים, תכנית אשר לא השלים ושלא ניתן לדעת בוודאות אם אכן תכנן לממשה. ניתן לשער כי נחמני התכוון לתרגם רק את השער העוסק בהיסטוריה של יהודי מרוקו משום שביקש לחשוף את הקהילה להיסטוריה שלה במטרה לייצר זהות יהודית מקומית. כך כתב בהקדמה ובגב הספר: "פחאל די לָאזְם עלא כול גנס יעארף להיסטוריה דיאלו ודי זדודו, חתתא חנא לאזמנא נעארפו להיסטוריה דיאלנא ודי זדודנא", ובעברית: "כפי שחובה על כל לאום להכיר את ההיסטוריה שלו ושל אבותיו, כך חובה עלינו להכיר את ההיסטוריה שלנו ושל אבותינו".
כדי להוזיל את עלות הספר ולהנגישו לקהל הרחב התכוון נחמני להוציא לאור את תרגומו מחולק לחמש חוברות אותן תכנן לפרסם בהדרגה. אולם הוא הספיק לפרסם את החוברת הראשונה בלבד. ככל הנראה לא המשיך במפעל התרגום משום ששנה לאחר פרסום החוברת עלה לישראל. מלבד החלוקה לחוברות חילק את הטקסט לפרקים קצרים מאוד שכללו פסקה אחת או שתיים ולכל פרק הגדיר כותרת שהציגה את המסר המרכזי. חלוקה זו נועדה למקד את הקורא בנושא קצר ולאפשר לסיים פרק שלם בעל רעיון אחד. כדי להגיש לקורא שאינו מיומן בטקסטים תורניים או אקדמיים וכדי לייצר סיפור רציף העלה נחמני את הערות השוליים שכתב אבו לתוך הטקסט, לעיתים בסוגריים ולעיתים כמשפט המשך למשפט שקדם לו.
בהקדמה כתב נחמני כי קל היה לו יותר לו נדרש לתרגם את הספר מצרפתית לעברית, אולם בחר לתרגמו לערבית-יהודית במטרה לפנות לקהל הרחב ביותר. הוא השתמש בשפה הערבית-יהודית המדוברת כשפה לכתיבה וכמעט ולא השתמש ביסודות ספרותיים או במבנים תחביריים של הערבית הקלאסית. בערבית-היהודית שזר מרכיב עברי שדאג להדגיש. המרכיב העברי השלים אוצר מילים מובהק של תרבות ישראל שלא קיים בערבית. עם זאת, השתדל נחמני להתאים את הטקסט ההיסטורי לקורא הדתי באמצעות שימוש באוצר מילים מהמקורות היהודיים. לעיתים בחר להשתמש בצירופים עבריים שהיתה להם דווקא חלופה ערבית במטרה לטעון אותם ברבדים יהודיים, תרבותיים ואידיאולוגיים.
נחמני לא רק תרגם את הספר אלא גם ערך את הטקסט כדי לגשר בינו לבין קהל קוראיו. הוא בחר להתעכב ולהסביר מושגים, שמות של עמים ואישים ששיער שאינם מוכרים לקהל קוראיו. כך לדוגמה הרחיב על הספירה הנוצרית והסביר על הוונדלים. תוספותיו והערותיו לוו בדרך כלל בכיתוב "המתרגם" אך לעיתים הוסיף טקסטים מבלי לציין זאת. כשם שהוסיף תכנים כך גם גרע חלקים ששיער כי אינם מתאימים לקהל הקוראים או יכולים לפגוע ברגשותיו. בפרק שדן בחכמים שהתגוררו במרוקו של המאה העשירית הזכיר לדוגמה את הגאון רבי שמואל בן חופני הכהן ששימש ראש הקהילה בפאס. בתיאור מפעליו ודעותיו של בן חופני ציין אבו כי התפרסם במלחמתו במיסטיקה ובאמונות הטפלות. בתרגום הסיר נחמני משפט זה שסבר כי עלול לפגוע ברגשותיהם של חלק מקוראיו.
לתרגום ספרו של אבו הצמיד נחמני מספר חיבורים נוספים שהגדירם "חידושים, אגדות ומשלים מדברי רז"ל בעברית שתרגמנו לערבית" אך לא ציין את מקורם. בחינת הטקסטים מעלה כי הראשון הינו נאום של הרב יצחק ניסנבוים, מהוגיה הראשונים של הציונות הדתית ותנועת המזרחי, שכותרתו "הסיבות המחייבות את היהודי להיות ציוני", מתוך ספרו "דרושים וחמר לדרש" (1902). הבחירה של נחמני בטקסט של הרב ניסנבוים נבעה מהזדהותו עם תפיסותיה האידיאולוגיות של תנועת המזרחי, שהוא עצמו שימש נציגה במרוקו. זאת ועוד, השפה הדתית והערכים היהודיים ששזר הרב ניסנבוים בטקסט תאמו את קהל הקוראים שהבין והזדהה עמם.
החטיבה השנייה כללה לקט של מדרשים על ארץ ישראל מתוך מסכתות שונות בתלמוד ומתוך ספרי מדרשים ובהם "ילקוט שמעוני" ו"פרקי דרבי אליעזר". נחמני סידר את המדרשים לפרקים שקיבלו את הכותרות: הארץ ויישובה, חיבת הארץ ותורת הארץ. קשה שלא להבחין כיצד עטף נחמני טקסטים מסורתיים בתעמולה ציונית. הוא כתב בזכות ארץ ישראל ובעיקר בזכות העלייה בשפה ובערכים המוכרים לקוראים.
החטיבה השלישית כללה פרק מתוך "חזון בנימין בן יוסף ממטה השקדים" (1877), לבנימין מנדלשטם ו"חידות מיני קדם", מתוך הספר "משלי יהושע" (1865), ליהושע שטיינברג. שני המשכילים ממזרח אירופה השתייכו לתנועת ההשכלה המתונה ששילבה מסורת ומודרנה. בנוסף להיותם משכילים היו שני הכותבים תלמידי חכמים ועל כן מצא נחמני שפה משותפת עמם בטקסטים שכתבו בענייני חכמה ומוסר.
למרות שנחמני לא כתב אף אחד מהחיבורים שהביא בספרו יש לראות בו את היוצר המרכזי. הטקסטים שקיבץ נכתבו במרחבים שונים, בתקופות שונות ועל ידי כותבים שונים. איחודם ופרסומם בראשית שנות החמישים במרוקו העניק למכלול היצירות משמעות חדשה. נחמני יצר זהות יהודית מרוקנית קולקטיבית לעשרות רבות של קהילות על ידי יצירת נרטיב היסטורי מאחד. בכך לקח חלק בתהליך של בניית זהות יהודית מרוקנית שהחלה להתגבש עם החדירה הקולוניאלית ושהגיע לשיאו בשנות הארבעים של המאה העשרים עם הקמת מוסדות מרכזיים לכל הקהילות. בנוסף לזהות המרוקנית חיזק נחמני את זהותם של יהודי מרוקו כתפוצה של האומה היהודית באמצעות הנספחים שהעניקו הסבר על התנועה הציונית והדגישו את חשיבות העלייה למדינת ישראל.
המאמר פורסם במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" ביום שישי, ב' בכסלו תשע"ז, 02.12.2016