ד"ר מיכאל סימון היה ראש הטקס הראשון במשרד החוץ הישראלי. ב-1953 הוא מונה לראש הטקס לנשיא המדינה והניח את היסודות לסדר הטקסים הדיפלומטיים במדינת ישראל. בנוסף לפעילותו כראש הטקס לקח סימון חלק במשימות לאומיות ובהן העלאת עצמותיו של בנימין זאב הרצל לישראל באוגוסט 1949, מכירת איגרות חוב של מדינת ישראל (הבּוֹנְדְּס) ליהודים בארצות הברית והעלאת עצמותיו של "הנדיב", אדמונד ג'יימס דה רוטשילד לקבורה בישראל ב-1954. הוא לקח חלק גם בשליחות במערב אפריקה להכנת "מבצע משווה", ובהפלגתה של אוניית המלחמה אח"י משגב ב-1955. במסע שארך שישה שבועות כתב יומן אישי שנחשף לאחרונה.
באפריל 1955, בדרכו למערב אפריקה, עצר סימון לביקור בזק של ארבעה ימים במרוקו, בה התגורר אחיו הנס מראשית שנות הארבעים. בימים ששהה במרוקו תאר את ביקורו ביומן וכתיבתו פותחת צוהר למרוקו של אמצע שנות החמישים. באותם ימים הצטלבו שני אירועים היסטוריים עצומים המקבלים ביטוי ביומן: חודשיו האחרונים של השלטון הצרפתי הקולוניאלי במרוקו שהחל במרץ 1912, והגירתם של יהודי מרוקו למדינת ישראל. סימון הביט על אירועים אלה ועל מרוקו בכללותה בשלוש עדשות המשקפות את זהותו המורכבת: מבט של אירופאי על ארץ ערבית תחת שלטון קולוניאלי, מבט של אזרח מדינה צעירה, ישראל, על מדינה אחרת, ומבט של יהודי על קהילה יהודית שכמעט ולא הכיר. נקודות מבט אלה יוצרות יומן עשיר בתיאורים, מחשבות ותובנות שיש בהן כדי לשנות תפיסות שדבקו בארצות מוסלמיות ובקהילות יהודיות שהתגוררו בהן וגם לעורר שאלות בנוגע לדימוי ולפעילות של נציגי מדינת ישראל בשנותיה הראשונות.
סימון טס מישראל למרוקו דרך צרפת ונחת בשדה התעופה בקזבלנקה בצהרי יום רביעי, 13 באפריל 1955. את פניו קיבלו אחיו הנס ואלפונסו סבאח, מראשי התנועה הציונית הדתית במרוקו לאחר מלחמת העולם השנייה. שנה לפני כן, במאי 1954, נפגשו סימון וסבאח בקונגרס הפדרציה העולמית של הקהילות הספרדיות שהתקיים בירושלים. במשך ארבעת ימי ביקורו התלוו אל סימון השניים בסיוריו בערי החוף על האוקיינוס האטלנטי, עיר המסחר קזבלנקה, עיר הבירה רבאט, ופורט ליוטי ומזגאן. לבד מאלה נסעו דרומה וביקרו במראכש השוכנת למרגלות הרי האטלס. בימים אלה נפגשו עם מנהיגים יהודים בעלי אוריינטציה קולוניאלית או ציונית, אך מלוויו חשפו אותו גם למרוקו המוסלמית והצרפתית.
כאירופי תפס סימון את השלטון הקולוניאלי ככזה המועיל לא רק לכובש כי אם גם לנכבש. הוא ביקר בעיר פורט ליוטה (כיום אל-קניטרה) שנוסדה בתקופת השלטון הצרפתי. עליה כתב "מקום חדש הנושא את שמו של המושל הכללי הצרפתי הראשון שמשל במרוקו מ 1912 עד 1925 ועשה מארץ זו מה שהיא היום: עשירה, יפה ומסודרת למרות הטֶרור והעֹני". סימון התרשם ממפעלי הבנייה, התעבורה והמסחר של הצרפתים במרוקו אולם לא נסתרו מעיניו העוני וההתנגדות ברחובות לשלטון הצרפתי עליהם כתב "מובן מאליו שאיש אינו יודע כמה זמן שלטון זר זה עוד יאריך". נקודת מבטו של סימון על מפעלי הבנייה של הצרפתים במרוקו מורכבת ומדגימה את מושג ההיברידיות של הומי באבא, ממובילי השיח הפוסט קולוניאלי. הוא מגדירה "תערובת נאה ביותר של סגנון מרוקני מסורתי וטעם צרפתי מודרני. זה לא חיקוי אלא דבר-מה סינטטי חדש ומאוד נעים לעין", גישה המדגישה כי המפגש בין השלטון הקולוניאלי לעם הנכבש הוליד הכלאה תרבותית המשלבת השפעות הדדיות, גם אם הן אינן שוות בכוחן; זאת בשונה מאדוארד סעיד המבדיל הבחנה דיכוטומית בין "מזרח" ל"מערב".
כישראלי הביט סימון על מרוקו תוך השוואה למדינת ישראל – לנופיה, תושביה ולמוסדות מקבילים. כך תאר את הדרך מקזבלנקה דרומה: "בהתחלה הנוף דומה לזה שעל הכביש בין תל אביב [לירושלים]: עצים ליד הכביש ושדות ירוקות. עברנו עיר שדה המזכירה את רמלה או לוד […] אחר כך מקבל הנוף אופי של חצי מדבר, בערך כמו דרומית מבאר שבע, עד שמגיעים למראקש הנמצאת בתוך יערות של זיתים ודקלים […] החלק הערבי מוקף חומה עתיקה בנויה חֵמָר שהיא טובה נגד חצים אך לא נגד תותחים להבדיל מחומת ירושלים כפי שאנו יודעים לצערנו הרב". בביקור בבירה רבאט ביקר בקסבת האודיה שנבנתה במאה ה-12 "גן ציבורי נחמד בתוך המבצר העתיק על יד נהר הנקרא Oudaias, ושוב נשאלת השאלה: מדוע אין דבר דומה בעכו? כך לא רק מושכים תיירים מחוץ לארץ אלא גם, וזה העיקר, יוצרים מקומות בילוי טובים לתושבי המקום". בהמשך כתב "לא תיארתי לעצמי שנוכל ללמוד כה הרבה דווקא ממרוקו והשוואות ממין זה מהוות אמצעי טוב להקטין את גאוותינו המופרזת על הישגינו".
בבירה רבאט הפגיש סבאח את סימון עם מוריס בוטבול, המפקח על המוסדות היהודיים בממשל הקולוניאלי, והשלושה ביקרו בבית הדין הגבוה ברבאט. סימון תאר את המבנה ומערכת המשפט היהודית במרוקו תוך השוואה לזו בישראל. "בנין מודרני ומרווָח, ומאוד התרשמתי מהסדר והניקיון, בנגוד גמור לזוהמה השוררת אצלנו בשטח זה", כתב על המבנה החדש. בהקשר זה נזכיר כי בין השנים 1947 ו-1955 נקבצה בכל שנה העלית הרבנית של יהודי מרוקו לדיונים הלכתיים שנבעו מצרכי השעה לצורך האחדה בהלכה בקרב כלל הקהילות ולשם קביעת תקנות ההולמות את רוח הזמן. החשיפה הגדלה לתרבות צרפתית ותהליך החילון חייבו את הרבנים למצוא פתרונות הלכתיים חדשים ואכן התקנות מתאפיינות בפסיקות נועזות ביחס לפסיקות דומות של רבנים בישראל או בתפוצות באותן שנים. סימון שהתרשם מהכינוסים ופסקי ההלכה כתב: "כך למשל התירו להחליף את טקס החליצה בתשלום קטן. בוטבול נתן לי אוסף של התקנות הללו ובכן מדוע דברים כאלה אי-אפשר במדינת ישראל?"
כשם שמצא סימון עניין בבתי הדין הרבניים במרוקו התעניין בחיי היהודים על כל היבטיהם. ימי ביקורו במראכש היו ימי חג שני של פסח והוא נחשף לחג המימונה הייחודי לקהילה אותו תאר בסימפטיה "הואיל ואתמול סיימו את יום האחרון של פסח (של הגולה) מצאנו את יהודינו ברחוב, כולם בבגדי חג, רובם ובעיקר הבחורות הצעירות בתלבושת אירופית. כאן קיים מנהג שקונים בסוף החג ירקות מריחות, Menthe, ופרחים, מבקרים איש את רעהו, שותים חלב ואוכלים דבש וביצים". עם זאת, דימויים של "מזרח" ו"מערב" היו חלק בלתי נפרד מזהותו ובעת שביקר בבית משפחתו של נהג משרד החוץ בשכונת היהודים בקזבלנקה התערבבו לו מציאות ודמיון כאשר הרגיש לרגע בתוך סיפור מאוסף "סיפורי אלף לילה ולילה" וכתב "השמחה היתה כללית והרגשתי כהארון-אל-רשיד שגילו את ה incognito שלו".
בשנתיים האחרונות של השלטון הקולוניאלי, 1956-1955, עלו לישראל כששים אלף יהודים, קרוב לרבע מהקהילה היהודית במרוקו. סימון התבונן על מפעל העלייה בו לקחו חלק פעילים ציונים מקומיים, שליחי הסוכנות היהודית וארגוני סעד יהודיים בינלאומיים והתייחס אליו בהרחבה ביומן. הוא התרשם מפעילותו של ארגון הבריאות היהודי העולמי (OZE) שהחל לפעול במרוקו לאחר מלחמת העולם השנייה במימון של הג'וינט. בתקופה זו הפעיל ה-OZE קרוב לשלושים סניפים ובכלל זה מרפאות, מרכזים לחלוקת חלב ומחלקות רווחה. "זאת עבודה כבירה וחשובה מאוד לא רק בשביל יהודי מרוקו כי אם בעיקר בשביל ארצנו הואיל ורובם יעלו אי-פעם", כתב לאחר שיבקר בשתי מרפאות של OZE.
לעומת זאת לא חסך ביקורת מפעילותם של נציגי מדינת ישראל במרוקו. בפגישה עם פול קלמרו, נשיא הארגון הציוני במרוקו, שמע תלונות על חוסר ההתאמה של השליחים לקהילה המקומית ועל בזבוז המשאבים של מדינת ישראל. סימון כתב כי "היה כאן למשל איש [שליח מישראל] בחור טוב, אך אינו יודע אף מילה צרפתית או ערבית ונותני הכסף מתאוננים ובצדק על בזבוז זה". במרוקו פעלו במחלקות הסוכנות השונות נציגי מפלגות שנאבקו ביניהם על גיוסם של יהודי מרוקו למחנה שלהם לקראת עלייתם לישראל. סימון סבר כי מדינת ישראל חייבת לשלוח נציג שינהל את כל הפעילות ויסדיר את הסמכויות בין הגורמים השונים. למרות ששימש נציג רשמי של מדינת ישראל לא חסך שבטו וכתב ביומנו "אין אמון בסוכנות ומה שראיתי משליחיה לא עשה רושם גדול עלי".
ביום שני, 18 באפריל המריא סימון מקזבלנקה למונרוביה בירתה של ליבריה להמשך מסעו. בביקורו החטוף במרוקו בן ארבעת הימים פגש את אחיו שלא ראה יותר מעשרים שנה, התוודע לתנופת הבנייה של השלטון הצרפתי הקולוניאלי ונפגש עם ראשי הקהילה היהודית, דרכם נחשף לפעילות המקומית של הקהילה וההכנות לעלייה לישראל. הוא סיכם את ביקורו: "לי היה הביקור במרוקו eye-opener גדול. הן מבחינה של מדיניות עולמית והן מבחינה יהודית. אני חושב שהספקתי במשך ארבעה ימים לראות ולשמוע יותר משליח רגיל במשך שנה. אוי ואווי אם פעם הצרפתים יהיו נאלצים לעזוב ארץ זו וצריך לדעת שרגע זה הולך ומתקרב". חודשים ספורים לאחר ביקורו של סימון קיבלה מרוקו את עצמאותה ובעשור לאחר מכן היגרו מרבית יהודיה לישראל.
המאמר פורסם במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" של ערב יום כיפור, ט' בתשרי תשע"ט, 19.09.2018.